נתניהו ללא עוררין: דרוש מנהיג

בארה"ב ישנו מושג "פרזידנטיאליזם" המתאר את האופי המשודר והמצופה ממועמד טוב לנשיאות. על המועמד הפוטנציאלי לשדר מנהיגות, סמכותיות והרגשת בטחון לבוחרים. הרגשת בטחון כזו שהבוחרים יוכלו לדמיין את המועמד כנשיא ארה"ב עוד לפני שהוא נבחר לתפקיד. אין ספק שגם בישראל לא מזיקה תכונה כזו למועמד פוטנציאלי לראשות ממשלה. אלא שנדמה על פניו שבישראל לא נמצאים אנשים כאלו. כל הסקרים, שיחות החולין, והאווירה התקשורתית מלמדים שבנימין נתניהו הוא האדם היחיד ש"ראוי להיות ראש ממשלה" בישראל. זאת בכלל בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות או למידיניותו בפועל. גם אנשים שעמדותיהם עמוק בצד השמאלי אומרים לא אחת, ספק ברוגז ספק ביאוש, שאין אף מנהיג שיכול לעמוד מול נתניהו. עד לא מזמן הוסיפו בלעג "שלי?" כאילו מדובר בבדיחה שאין צורך להסביר. אני מניח שהיום "בוז'י" יכול להחליף את אותה הבדיחה רק בלי הנופך הסקסיסטי שלה. גם בתוך הימין המצב לא טוב בהרבה. להם אומנם יש את נתניהו, אבל גם שם מתקשים לדמיין את היום שאחריו. מה הפלא איפוא שיותר ויותר מתיחסים אל נתניהו כאל מלך ואל אשתו כמלכה. ישנם גם לא מעט דיבורים (הזויים ריאלית) בתקשורת על האפשרות שנתניהו ישנה את החוק ויחליף בעצמו את שמעון פרס בבית הנשיא בעוד שנה. גם נשיא וגם ראש ממשלה. ביבי מלך ישראל.

המצב כל כך גרוע שכאשר בתקשורת הישראלית מנסים לדמיין מנהיג אלטרנטיבי לנתניה, הדבר הכי טוב שהם מסוגלים לדמיין זה את אהוד אולמרט. אהוד אולמרט לפחות היה פעם ראש ממשלה, אז הוא בטח לפחות "ראוי" לתפקיד, לא?

* אכן מאיפה יצמח המנהיג הבא של ישראל? אם התנאי היחיד שיספק את הציבור לכישוריו של אדם להיות ראש ממשלה הוא היותו ראש ממשלה בעבר הרי שאנחנו בבעיה רצינית. בארה"ב לפחות ישנן הרבה מאוד משרות שיכולות להצמיח מנהיגים פוטנציאלים ראויים: משרת המושל של מדינה היא קרקע ראויה להצמחת מנהיג ראוי. סנאטור בכיר. ראש עיר גדולה. וכמובן סגן נשיא. ובכלל בארה"ב יש תהליך סינון ארוך שנקרא הפריימריז המפלגתיים. תהליך בחירות מקיף ארה"ב שנמשך יותר משנה ומי שזוכה בו כמעט באופן מיידי מוכיח את היותו ראוי להיות נשיא המעצמה החזקה בעולם.

מאיפה בישראל יכולים לצמוח מנהיגים? לצערנו העבר מלמד שכמעט רק ממקום אחד: הצבא. הציבור הישראלי סומך על מי שעבר את תהליכי הסינון והקידום של הצבא. מי שהיה רמטכ"ל או לפחות אלוף הוא אולי ראוי להיות ראש ממשלה. חוק הצינון שחברי הכנסת בחוכמתם העבירו על מנת למנוע את השתלטות הצבא על הרשות המבצעת (ולהיפך) שבר במשהו את הרצף הזה. בני גנץ, רמטכ"ל פופולארי ומוצלח למדי לכל הדעות – אולי אפילו מנהיג כריזמטי – לא יוכל להבחר למשרה ציבורית בארבע השנים הקרובות לפחות. גבי אשכנזי העביר את תקופת הצינון שלו בהתגוננות מתמשכת מפרשת הרפז. דן חלוץ נשרף במלחמת לבנון. וכ"ו.

בהעדר מקור אחר למנהיגות, ניסו אנשים כריזמטים בתקשורת את כוחם. אם מי שהנחתה את פגוש את העיתונאות יכולה לעמוד בראש מפלגת העבודה, אז בודאי שמנחה ראשי של אולפן שישי ראוי להיות ראש ממשלה, לא? אבל נדמה שגם את זה הציבור לא קונה כל כך מהר.

שימו לב שאני לא מנסה להגיד כאן משהו נורמטיבי נגד מי מהמועמדים. אני מדבר פשוט על המצב האבסודרי שבו הציבור לא מוכן לקבל אף אדם כמועמד ראוי לראשות ממשלה, אלמלא הוא היה ראש ממשלה כושל קודם לכן. מאיפה תצמח אם כן המנהיגות?

* אורי משגב בבלוג שלו המליץ השבוע על יובל דיסקין כמועמד ראוי בעל סיכוי ממשי לעמוד מול נתניהו. אולי. הלוואי. דיסקין הוא בהחלט מועמד ראוי מבחינת העמדות הפוליטיות. אם כי אני לא בטוח כמו משגב כמה כריזמטי הוא לעולם הדמוקרטי. כריזמטיות שעובדת על הפיקודים בשירות הבטחון לא תמיד עובדת שצריך לשתף פעולה עם גורמים פוליטיים ולהביא פעילי שטח ובוחרים ביום בחירות. כבר עברנו מזמן את הימים שבהם מפלגה מקבלת על עצמה כמו כתר משמיים, גנרל שיונחת על ראשה.

משגב גם מתאר את מוגבלותה של הבחירה: "אני מודע לכך שבעולם מושלם, אוטופי, היה רצוי שבראש המחנה המתון בישראל תעמוד דמות אחרת. לא גבר, לא אשכנזי, לא גנרל, לא יוצא מרתפי השב"כ, לא גמלאי מרופד של מערכת הביטחון." אם כן, אני לפחות עדיין לא אמרתי נואש. אין לי ספק שיובל דיסקין צריך להיות בפוליטיקה הישראלית, וכדאי שיכנס במהרה. אבל אני לא בטוח שהוא זה שצריך לעמוד בראש. את הואקום הפוליטי הישראלי צריך לתפוס בדיוק מי שלא נמצא שם היום. ממקורות מנהיגות אחרים. מישהו טוב, ראוי, וממקום כזה שיפתיע את הציבור. מהפריפריה ולא מהמרכז. מהאזרחי ולא מהצבאי. אולי, ואני מודה שרק אולי, זה יעבוד על הציבור הציני שידע רק את נתניהו.

* אולי מעולם ההיי טק הישראלי או מהעולם העסקי תצמח הישועה? אולי הציבור יראה במנכ"לים וביזמים המצליחים של ישראל כמועמדים ראויים ו"חדשים" להנהגת המדינה. כמו ההצלחה של ניר ברקת בירושלים, אולי אפשר לשחזר אותה גם לרמה הארצית. לפני שקרסה בטר פלייס חשבתי ששי אגסי הוא הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לשמאל הישראלי. מדובר בישראלי הכריזמטי ביותר שיצא לי לשמוע, נקודה. אני אגב עדיין לא משוכנע שהוא שרוף. כן, בטר פלייס נכשלה וזו מכה קשה, אבל מספיק לשמוע אותו מדבר כל כך יפה על הכשלון בשביל להבין שיש פה עדיין פוטנציאל אדיר. ואולי מנכ"לית אינטל ישראל,  מקסין פסברג, שהיתה בכלל מורה ומנהלת בית ספר, עשתה שינוי קריירה וצמחה בעצמה מתוך הארגון, עזרה להקמת מפעל איטל בקרית גת והיום עומדת בראש הארגון המעסיק הגדול והטוב בישראל.

* ואולי המנהיגות הישראלית החדשה תצמח מראשי הערים. מדובר בתפקיד הפוליטי הנבחר הבולט ביותר בישראל שאיננו חבר כנסת. הרבה מדברים על רון חולדאי – ואולי אקדיש לו פוסט נפרד בעתיד. אבל אני חושב שדמות מעניינת הרבה יותר הוא ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ. דנילוביץ שנולד וגר בשכונה ג' בבאר שבע, איש מפלגת העבודה, ראש העיר הצעיר ביותר בהיבחרו בפעם הראשונה. הוא נכנס לתודעה הציבורת כמנהיג מרשים, שקול ומרגיע לאומי חדש בזמן מבצע עמוד ענן כשהופצצה עירו. ורק לפני חודש הוא נבחר מחדש על ידי תושבי באר שבע ברוב אבסולוטי של 92%. מחפשים מנהיג חדש לשמאל? אני הייתי יורד לחפש אותו בדרום.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: