הפתרון לבחירות 2021 (א) – ממשלה בראשות הליכוד

בסוף הפוסט אני מסביר למה אני "תומך" בהקמת ממשלה בראשות הליכוד. תשארו איתי, זה קצת מורכב ו"תומך" זה לא מדויק. אבל אוביקטיבית זו הבחירה ההכרחית להצלת הדמוקרטיה בשלב זה:

ההצעה של לפיד לבנט לכהן כראש ממשלה היא הצעה מגונה, לא פחות. הצעה מגונה שתזיק לדמוקרטיה ורק תמשיך את מלאכת פירוקה של התרבות הפוליטית שנתניהו עמל כל כך להרוס בשנים האחרונות. אם אדם, מהקצה הימני ביותר של המפלה הפוליטית, שכשל בבחירות וקיבל 7 מנדטים סוחט את הרכבת הממשלה רק כי צריך אותו, וכי זה הדבר היחיד שהוא לכאורה דורש – אז מכאן והלאה זה יהיה הסטנדרט החדש. סחטנות במקסימום. קבורה סופית לאפשרות העתידית והפילוסופית להקים ממשלת מרכז או שמאל בישראל.

התרבות הפוליטית במדינה דמוקרטית היא מוסד דמוקרטי חשוב, אפילו קריטי, לא פחות ממערכת המשפט. אפילו יותר. תחשבו על זה כמו שטרות נייר. הסיבה היחידה שאנחנו נותנים לחתיכה עלובה ולא גדולה של נייר את הערך הכלכלי שרשום עליה היא רק בגלל הסכמה תרבותית כוללת שזה הערך שלה. בשיטה הפרלמנטרית הישראלית המנדטים, או הצלחה בבחירות, הם השטרות. ומפלגות השלטון, המפלגות המרכזיות שזוכות למירב המנדטים, הן המתחרות המרכזיות עליו. אם לא נקבל את זה – הדרך לקריסה אמיתית של הדמוקרטיה הפרוצדורלית קצרה מאוד.

עכשיו לפיד לא אשם בקריסה הזו כמובן. מי שחתום על המשבר החוקתי והפוליטי שאנו נמצאים בו כבר יותר משנתיים הוא אך ורק בנימין נתניהו שגורר את ישראל בכוח ומודע למצב הזה. ככול שהמדינה יותר חלשה על כל מוסדותיה ככה הוא יותר חזק. הוא המושיע, המלך, הריבון החלופי למצב הכאוטי שהמדינה נמצאת בו עבור מחצית מהעם, והסטן, מלאך החבלה, הדיקטטור למחצית השניה. כך או כך הכוח בידו. רק בידו. לא בידי העם, לא בידי החוק, לא בידי הכנסת, אפילו לא בידי הממשלה – כל אלה לא משנים דברים (כך הוא הרגיל אותנו להאמין) רק הוא. לטוב המוחלט או לרע המוחלט.

העובדה שכל המערכת הפוליטית בישראל נהייתה בעד או נגד ביבי, ושזה מה שמגדיר שמאל וימין פוליטים חדשים בישראל – עובדה זו כשלעצמה היא האויב. היא זו שבונה את נתניהו השליט היחיד והיא כנראה הדבר הגרוע ביותר בנוכחותו הפוליטית העכשווית.

אבל מה הפתרון? בחירות חמישיות? אכן ישראל נמצאת במשבר פוליטי חסר תקדים. משבר הרסני שאם ימשיך עלול להביא לקריסתה האמיתית. אנחנו כבר עמוק בתוך התהליך ודרושים פתרונות יוצאי דופן. אבל אסור שהפתרון יהיה חלק מהבעיה. הדרך למנוע באמת בחירות חמישיות ולמזער את המשבר הפוליטי הוא קודם כל בלכבד את תוצאות הבחירות החמישיות.

אני אומר זאת בצער, הייתי שמח אם הייתה קמה ממשלת בראשות השמאל מרכז. או לחילופין אם לא אפשרי הדבר, אם הייתה מוקמת ממשלה כזו, בראשות לפיד, רק ליום אחד – יום שיוציא את נתניהו מבלפור, ואז ללכת לבחירות חמישיות בתנאים נוחים יותר. אבל אני חושש שגם פתרון אפשרי כזה עלול להחמיר את הבעיה. כיבוד התוצאות האמיתי של הבחירות ומניעת בחירות חמישיות מחייב ממשלת ימין אמיתית. ימין על מלא כפי שהם אומרים. אבל באותה נשימה, ממשלה כזו שנתניהו לא עומד בראשה.

הפתרון האמיתי למשבר הפוליטי ולתוצאות הבחירות הוא כזה: יעשה נתניהו ממשלת חליפין, בהתאם לחוק הנוכחי שהוא וגנץ המציאו אחרי הבחירות הקודמות – אבל במקום עם סיעה קטנה אחרת – בתוך הליכוד. נתניהו יבחר ראש ממשלה שיעמוד ראשון ברוטציה, מתוך הליכוד. נגיד צחי הנגבי (זקן חברי הכנסת של הליכוד, רק לשם הדיון). זה יכהן שנתיים ואחריהן יכהן חזרה נתניהו שיהיה בנתיים ראש ממשלה חליפי ונגיד שר חוץ כמו שהוא אוהב. בשנתיים האלה יש לקוות ימוצה ההליך המשפטי לכאן או לכאן. תחת ראש הממשלה שאינו נתניהו יוכל לשבת גם סער בממשלת ימין ימין של 63 חברים (עם הציונות הדתית אבל בלי עוצמה ונעם). אתם יודעים מה, תחת ממשלה כזו גם גנץ יכול לשבת.

לא אין לי אשליות. מדובר בממשלת ימין גרועה, שלנתניהו יהיה בה כוח עודף. ממשלה גרועה כמעט כמו כל ממשלות נתניהו עד כה. במובנים מסוימים אולי אפילו יותר. אבל זו תהיה ממשלה. יציבה ולגיטימית. שהולמת את תוצאות הבחירות ואת כל ההבטחות שניתנו בהן לבוחרים. ממשלה שהשמאל והמרכז הפוליטיים יוכלו להלחם בה מעמדת אופוזיציה אמיתית. אופוזיציה אידיאולוגית ואסטרטגית שתזכיר לבוחר למה צריך להחליף את שלטון הימין הדתי – לא (רק) בגלל נתניהו ושלושת כתבי האישום שלו. אלא בעיקר ובגלל כל הסיבות האחרות.

מרצ ואחוז החסימה – לא הבחירה האסטרטגית

בימים האחרונים מרצ שוב, וזו כבר כמעט קלישאה, בקמפיין גוואלט שקורא לציבור השמאלי להציל אותה מאיימת אחוז החסימה. זו כבר הפעם הרביעית לפחות שמרץ עושים את זה רגע לפני הבחירות. למעשה הפעם זה היה הקמפיין של מרצ כולו. מסר אחד: אנחנו, הציבור, חייבים להם, הפוליטיקאים, להעביר אותם את אחוז החסימה. למה? זה התחיל מהרגש – כי מרצ מפלגה אמיתית, עם מסורת, אמא שולה מסתכלת מלמעלה, בשביל הנוסטלגיה. ונגמר עכשיו ספק בתחינה אסטרטגית ספק באיום: אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה אז לנתניהו יהיה רוב של 61.

אני מאוד לא אוהב את הקמפיין הזה. אותם אנשים, אותה מפלגה, שלא הצליחה לייצר תמיכה מספיקה אמיתית או מסר מעניין אקטואלי לפוליטיקה הישראלית, באה שוב, בדגש על שוב, ומבקשת – לא, דורשת, (!) שאנחנו הציבור נציל אותה ואם לא, אנחנו נדפק.

אתחיל מהסוף – אם האיום המרכזי שלכם על הבוחרים זה שאם לא תעברו את אחוז החסימה אז לביבי יהיה רוב – יש לזה פתרון הרבה יותר פשוט ועם הרבה פחות סיכון לכולם – אל תתמודדו. אם מרצ לא תתמודד לא תהיה בעיה. לכן אני גם מתעקש שלא מדובר בתחינה כי אם באיום. מרצ אומרים שאנחנו נתמודד עד הסוף ואת האחריות על כשלוננו האפשרי אנחנו מעבירים על הציבור.

הצבעה אסטרטגית היא בחירה של בוחרים בבחירות מתוך שיקול אסטרטגי על התוצאה המכאנית של הבחירות – אם מתוך שיקולים של חלוקת המנדטים או שיקולים של ההרכב הקואליציוני הסופי. הגורם המגביל ביותר בשיטה הישראלית הוא אחוז החסימה המכאני שהוא מהגבוהים ביותר בעולם הדמוקרטי  3.25 אחוז.

כמה גבוה? בבחירות מועד א' ב2019 התמודדה לראשונה מפלגת הימין החדש בראשות נפתלי בנט בבחירות. הם זכו בסקרים ערב הבחירות ב5 מנדטים. בחלק מהסקרים 7. אבל בקלפי לא סופרים מנדטים כי אם אחוזים מסך הקולות הכשרים, ובספירה הסופית הסתבר שלימין החדש חסרים 1454 קולות בשביל לעבור את אחוז החסימה. הם נשארו בחוץ וזאת למרות שקיבלו 140 אלף קולות (בארבעה מנדטים). להבדיל ב2013 על רקע המחאה החברתית התמודדה מפלגה מאוד רועשת ופעילה ברשתות החברתיות בשם ארץ חדשה של אלדד יניב. המפלגה, שפיזרה הבטחות והייתה בטוחה שתעקוף את אחוז החסימה בקלות, קיבלה בקושי 28 אלף קולות שהם 0.7 אחוזים שלא היו מספיקים למנדט בודד גם ללא אחוז חסימה. בשתי הדוגמאות לעיל קיבלו המפלגות אותו מספר מנדטים בכנסת – 0. אבל עוצמת הבזבוז הייתה שונה. הימין החדש בזבזו הרבה יותר קולות מאשר ארץ חדשה. הסקרים ניבאו שארץ חדשה לא עבור את אחוז החסימה ועל כן מצביעים פוטנציאלים רבים החליטו לא "לבזבז" את  קולם ולעשות הצבעה אסטרטגית למפלגה בטוחה יותר שתבטיח את ייצוג קולם בכנסת. עבור הימין החדש הייתה פרשנות לא נכונה, הסקרים הראו על יציבות מעל אחוז החסימה ובוחרים הרגישו בנוח להצביע להם ללא חשש שלא יעברו.

כיצד צריך להתנהג מצביע אסטרטגי עכשיו שהוא רואה שמרצ בודאות מתנדנדת על אחוז החסימה? בחלק מהסקרים היא עוברת ובאחרים לא. משמעות הטעות הסטטיסטית קריטית – למעשה באף סקר מרצ לא עוברת בבטחה את אחוז החסימה. בכולם היא לא עוברת או עוברת עם כוכבית וספק גדולים. בחירה של שונאי סיכון על כן צריכה להיות ברורה – לא להצביע למרצ.

אבל במרצ טוענים לשיקול קואליציוני. בלעדיהם אין 61 לטענתם. זה לא מדוייק בלשון המעטה. ראשית אם מספיק אנשים לא יצביעו למרצ כי אם למפלגות אחרות בגוש אז הבעיה הפוטנציאלית של בזבוז לגוש תצטמצם ולא תחריף. שנית, אם יותר מידי אנשים יצביעו אסטרטגית למרצ על חשבון מפלגת העבודה למשל אז יש סכנה שגם מפלגת העבודה לא תעבור. 6 מנדטים בסקרים עם טעות דגימה של 3% (טעות דגימה שגדלה ככול שמתקרבים למטה) זה רחוק מבטוח. שלישית, ממילא מבחינה קואליציונית הסיכוי שמרצ יתרמו לקואליציה הבאה הוא קלוש. זו זכותה של מרצ למצב את עצמם ככאלה, אידיאולוגיה לא מתפשרת וכ"ו וכ"ו, אבל אי אפשר גם לאכול את העוגה האידיאולוגית וגם לנהל קמפיין שקורא לבוחרים אסטרטגיים. מי שמאוד מאוד אסטרטגי נגד ביבי – יש לו חלופות עם תמורה אסטרטגית טובה בהרבה לסיכוי להחליף את נתניהו.

הצבעה למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לא משולה לאי הצבעה או הצבעה בפתק לבן. הקול של המצביע למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה כן נספר. הוא מגדיל את מניין הקולות הכשרים ובכך מגדיל את סף החסימה בקולות בפועל. ככול שמניין הקולות הכשרים גדול יותר כך המספר האבסולוטי של קולות שאותו צריכה מפלגה לקבל על מנת לעבור את אחוז החסימה גדל. מכאן שככול ששיעור ההצבעה גדול יותר, כך קשה יותר לעבור את אחוז החסימה. במיוחד למפלגות סקטוריאליות. כאשר בוחר מצביע ליהדות התורה, או לעוצמה יהודית, או לליכוד, או אפילו לזליכה, הוא בפועל מצביע ישירות נגד מרצ ונגד הסיכוי שלהם לעבור את אחוז החסימה.  בפעם האחרונה שמרצ רצו (אז עם המחנה הדמוקרטי, עם סתיו שפיר ועם ברק) אפריל 2019 (מועד ב') הם קיבלו 156 אלף קולות. לא בטוח שגם שחזור של ההישג הזה יספיק בשביל לעבור את אחוז החסימה הפעם.

אני כותב את הדברים נגד הקמפיין המאשים והאסטרטגי של מרצ. לא נגד מרצ. אם יש סיבה להצביע למרצ היא סיבה אידיאולוגית, ערכית, ייצוגית או אישית. זה בסדר גמור ומעבר לזה. אבל דוקא אם אתם רוצים לעשות בחירה "אסטרטגית" גרידה אז מרצ זו הפעם לא הבחירה שלכן.

הסכמי עודפים – שיטת הבקבוקים

ברוח התקופה העלה עמית סגל סרטון חביב שבו הוא מסביר בצורה פשוטה ואינטואיטיבית איך עובדים הסכמי העודפים בישראל באמצעות בקבוקי מים וכוסות חצי ריקות. נחמד מאוד. תסתכלו. רק בעיה אחת, ההסבר של עמית סגל בסרטון פשוט לא נכון.

חלטורה. מעלים סרטון שלכאורה אמור להסביר משהו מורכב בצורה פשוטה אבל בפועל בכלל לא מסבירים אותו. לכאורה הוא ניסה להסביר לנו איך עובדים הסכמי העודפים, אבל לקראת סוף הסרטון אמר מהר שהעודפים יתחלקו כנראה למפלגות הגדולות. למה? ככה? הרי זה בדיוק מה שלכאורה היית אמור להסביר לצופים בסרטון לא? איך עובד המנגנון הזה שנותן יתרון למפלגות הגדולות. אז עמית סגל מוסיף עוד משפט סתום על זה שזה ממש ,אבל ממש, לא הוגן. וכנראה שזה קורה רק בגלל קסם שהגו באדר ועופר איי שם בשנות החמישים בשביל לעזור למפלגות הגדולות.

אז בואו שניה ונתקן את עמית סגל לפי השיטה שלו. שיטת הבקבוקים.

נניח שיש לנו מסיבה ולמסיבה מוזמנים 9 אנשים.

יש שני בקבוקי קולה – אחד של ליטר וחצי (קוקה) והשני בקבוק קטן של 0.333 ליטר (פפסי). איך נחלק את הכוסות.

אחד מהאורחים, נקרא לו עמית, הציע שיטה – נמזוג כוסות מלאות מכל בקבוק. כוס מלאה = 200 מיל.

מהקוקה נמזגו 7 כוסות מלאות ונשאר בבקבוק 100 מיל

מהפפסי קולה נמזגה כוס אחת מלאה ונשאר בבקבוק 133 מיל

במה ימלאו את הכוס הריקה? לפי עמית  הבחירה ההוגנת היא בפפסי – וככה האדם התשיעי ישתה 133 מיל פפסי.    

אם כן, למרות שהיה פי 4.5 יותר קוקה מפפסי, 7 מתוך 9 כוסות שתיה היו עם קוקה – כלומר פי 3.5 יותר מפפסי בלבד.  ובכך אדם אחד יקבל כוס חצי ריקה והיתר כוסות מלאות. מדוע זה המצב ההוגן?

האמת היא שאין דרך אחת נכונה והוגנת לחלק בדיוק סכום גדול של משקה קולה בסכום קטן של כוסות. לכל דרך שנבחר יהיו יתרונות וחסרונות ותמיד יהיו עיוותים של חלוקה.

זה בעצם נשמע יותר נכון בקולות ומושבים. אז בואו נדגים באמת מה הדרך שדומה יותר לשיטת חלוקת הקולות למושבים בישראל.

במקום למזוג את הכוסות מראש – נחלק לכל בקבוק את מספר הכוסות שהוא יכול למלא באופן מלא + כוס אחת. קוקה קולה תקבל 8 כוסות, ופפסי קולה 2 כוסות. עכשיו נבדוק כמה מתוך כל אחת מהכוסות נוכל למלא בשיטה זו.

קוקה קולה נוכל למלא 187 מיל ב-8 כוסות – סה"כ ליטר וחצי

פפסי קולה נוכל למלא 166 מיל ב2 כוסות – סה"כ 333 מיל

אבל יש לנו רק 9 כוסות ולא עשר. על כן נצטרך לותר על כוס אחת. נותר אם כן בשיטה זו על כוס פפסי וניתן 8 כוסות לקוקה ורק אחת לפפסי. ככה שכל אחד מהאורחים ישתה כמות דומה יותר של קולה ואף אחד לא יקבל כוס חצי ריקה. ונניח ונקבל פתאום עוד כוס? אותה ניתן לפפסי. וכך הלאה.

בכל פעם נחשב מי יציע לנו את הממוצע הטוב ביותר לכל כוס נוספת.

המטרה כאן היא שעלות תרגום מיל קולה לכוס תהיה הקרובה ביותר בין הבקבוקים.  

אם נחזור למפלגות – אז המטרה היא שממוצע הקולות למנדט של כל המפלגות יהיה דומה ככול האפשר. ולאו דוקא העודף האבסולוטי. שיטה זו נקראת שיטת הממוצע הגדול ביותר והיא הקיימת בישראל (ובחלק גדול מאוד מהעולם הדמוקרטי) לתרגום קולות למושבים.

אכן שיטה זו נותנת יתרון מתמטי למפלגות גדולות. חישבו על זה כך: ככול שיש לי יותר כוסות מלאות בקולה מראש – ככה יותר קל לגרוע רק קצת מכל כוס שכבר מלאה בשביל למלא כוס חדשה. לכן אם ממילא אני כבר גדול, יותר קל לי לקבל מושב נוסף. מאשר מפלגה קטנה שיש לה פחות משאבי קולות לבזבז. אבל אין כאן עניין של הוגנות אבסולוטית. גם נורמטיבית לתפקוד הדמוקרטיה מוטב כנראה שהמפלגה הגדולה תהנה ממנדט נוסף מאשר מפלגה קטנה – בהנחה שחייבים לבחור לתת יתרון מתמטי לאחת מהן.  

אבל רגע עוד לא הסברנו את עניין הסכמי העודפים. אז לא, בניגוד למה שעמית הציע, לא נדלל קצת מהקולה במים עד שתהיה לנו כוס מלאה. זו לא השיטה.

בשיטת הבחירה הישראלית מחלקים את המושבים כולם למפלגות כאשר סופרים את המפלגות שחתמו על הסכמי עודפים ביחד.

נגיד הביאו למסיבה שני בקבוקי קולה כמו קודם (פפסי וקולה), אבל הביאו גם בקבוק שני ליטר של קריסטל ענבים. מה נעשה לפי השיטה הישראלית:

נחלק לפי השיטה שהצענו, אבל לא בין שלושה בקבוקים כי אם בין שני סוגי משקאות. כמה כוסות תקבל קריסטל, וכמה כוסות קולה. ורק אחרי שהכרענו בסוגיה הזו – נחלק את הכוסות שקילבה קולה בין פפסי לקוקה.

זו המשמעות של הסכם עודפים. הסכם העודפים נועד בעצם למתן את האפקט המתמטי של יתרון המפלגות הגדולות ולאפשר למפלגות קטנות להצטרף בהסכם עם מפלגה גדולה או בינונית ככה שקולותיהם יספרו יחד למקסום התועלת המשותפת.

ימינה ותקווה חדשה חתמו על הסכם עודפים – אם כן בספירת הקולות קודם יוכרע כמה מנדטים סופיים יקבלו ימינה ותקווה ביחד (נניח 30). ורק בשלב השני יוכרע איך לחלק את המנדטים האלה בין שתיהן (נניח 18 ו12).

ברמת המצביעה אגב המשמעות היא קצת יותר גדולה ממה שנוטים ליחס להסכמי העודפים. המשמעות היא שאם הצבעת למפלגה אחת, בפועל הצבעת גם למפלגה שחתמה איתה על הסכמי העודפים. מכיוון שבספירת הקולות יספרו את הקולות של שתי המפלגות ההלו יחד. רק בהכרעה הסופית בין שתיהן על המנדט האחרון, יחשב קולה של הבוחרת להעדפה הפרטית שלה בין שתי המפלגות.

לרוויה.  

תריבו על מי יעמוד בראש, אבל כמו באמריקה

שמעתי שבמפלגות ה"שמאל", שנעות בין 5 ל12 מנדטים ביחד בסקרים, מתוכחים עכשיו על מי יעמוד בראשות רשימה חדשה. חולדאי, שלח, ניסנקורן, שמולי, אולי בכלל אייזנקוט (או שהוא בעצם ימני, עוד לא החליט). במקביל גם בימין האגו תוקע את המערכת – אין ספק שאיחוד בין סער לבנט, שאפילו נייר פרגמנט לא עובר בין שניהם מבחינה אידיאולוגית, היה מהווה מקפצת כוח שתביא אותם להיות כנראה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה ומועמדת מובילה להרכבת הממשלה. וכדאי גם להזכיר את יאיר לפיד שהאגו שלו תוקע את המרכז הפוליטי כבר עשור (למעט הפעם היחידה שבה ויתר על הרוטציה מול גנץ ואכן לרגע קל זכה מחנה המרכז לרוב בבחירות). ואולי גם את ליברמן שרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה עם שישה מנדטים.

במקביל, כל האנשים שהזכרתי עכשיו רצים בתקשורת, מי פיזית ומי רוחנית, וקוראים לשינוי שיטת הבחירות ומלינים על התקיעות של המערכת הפוליטית הנוכחית אותה מוביל נתניהו כבר שני עשורים. וזה נכון, אבל אולי לפני שבאים להלין תלונות חסרות פתרון ויכולת שינוי על עצם השיטה, כדאי קודם להסגר על השיטה שאותם אנשים עצמם בוחרים במודע ברגע זה לטפח אצלם בבית.

אכן בשיטת הבחירות הישראלית בוחר הציבור ב"רשימות" של חתולים בשק. בסופו של דבר אחריות הציבור מסתכמת אחת לכמה שנים בקלפי בבחירה בעסקת חבילה מפוקפקת ברשימה שעל רוב חבריה הוא לא שמע, ומחלקה הוא סולד. מה הפלא אם כן שהתמריץ המרכזי שמוביל פוליטיקאים בכירים הוא לעמוד בראשות רשימה כזו שאת כל חבריה מאחוריהם הם בוחרים אישית. וכך יוצא שהציבור למעשה לא מצביע למפלגות כי אם למועמדים אישיים: לבנט, לכחלון או דרעי, לפרץ או לאורלי, ללפיד או לגנץ. ומה עם כל יתר מאה ועשרה חברי כנסת? הם לא רלוונטים, לפחות לא לבחירות.

גם מפלגות שעורכות פריימריז סובלות מאותה הבעייה. הליכוד הפכה למפלגת "ביבי" למרות ואולי אפילו בזכות הפריימריז. המפלגות לא היו מרוצות בצדק משיטת הפריימריז הקיימת שמציירת אותן (הלכה למעשה) כמושחתות ומביאה לרשימות שלא מייצגות את הבוחרים ובעייתיות מבחינה אלקטורלית. במקום לעזור למפלגות הדמוקרטיות בתחרות על השלטון, הפריימריז נתפסים כמהמורה בדרך לבחירות שצריך לשרוד בשלום (או לבטל שוב ושוב כמו בליכוד).

 אבל זה לא חייב להיות ככה. שינוי חיובי אמיתי ומהותי של השיטה יכול להתחיל דוקא בתוך המפלגות. על אחת כמה וכמה במפלגות החדשות שצצות עכשיו ורוצות לשדרג את מעמדן הציבורי.  שיטת בחירות מועמדים טובה יכולה ליצור חייות פוליטית, המרצת פעילים, נראות תקשורתית, שיוף פוליטי של המועמדים העומדים בראש, ומקפצה טובה יותר לבחירות הכלליות.

 שיטת פריימריז אזורית, כמו זו הקיימת בארה"ב למשל, יכולה להתקיים גם במפלגות הישראליות. חשבו למשל שמפלגה גדולה תקבע ש-20 נציגיה הראשונים ברשימה יבחרו מתוך 20 אזורי בחירה שיתבססו על הנפות הגיאוגרפיות הרשמיות של משרד הפנים הישראלי. כל נציג יבחר באופן אישי במחוז שבו יתמודד על ידי תושבי אותו מחוז. ככה, תושבי יו"ש יוכלו לבחור רק נציג אחד, בדיוק כמו תושבי עכו, באר שבע וצפת. דירוג הנבחרים בתוך הרשימה, יעשה ע"פ המספר הכולל של בוחרים שבחרו בכל אחד מהם. ככה יכנסו גם גודל המחוז ושיעור התמיכה של הזוכה לתוך מנגנון הבחירה. את ה-20 הבאים ברשימה אפשר לדרג לפי אותה שיטה מתוך המקומות השניים. שיטה כזו תבטיח ייצוג הולם יותר בתוך המפלגות לגוונים שונים וקבוצות פחות חזקות בחברה, וגם תיצור קשר חזק יותר בין בוחרי המפלגה לנציגים אותם בחרו באופן אישי.

אני מציע גם לאמץ אלמנט נוסף מהפריימריז האמריקאים ולקבוע בחירות פתוחות שבהן כל אזרח יכול ביום הפריימריז לבוא ולהתפקד למפלגה בקלפי על מנת להצביע. בכך יגדל משמעותית קהל המשתתפים בבחירות המקדימות ויתחזקו עוד יותר הקשרים בין הרשימות לכלל הבוחרים.

קיום פריימריז פתוחים כאלה, הן לרשימה והן למועמד שיעמוד בראשות הרשימה באותו פתק, יהווה טבילת אש מצויינת למועמדים. הזדמנות להתעמת, להתראיין ולהציג לציבור את עמדותיהם וערכם הרבה לפני המאבק מול הצד שכנגד.  

פריסת הפריימריז על פני תקופה ארוכה, כלומר לא בכל המחוזות יערכו בחירות באותו יום, גם היא אלמנט אמריקאי חיובי שיעורר קודם כל עניין ציבורי רחב במערכת הבחירות, וכן יאפשר התערבויות ותיקונים של מגמות על ידי ציבור מצביעים ומתמודדים אסטרטגיים.

מועמדים יקרים, אני לא אומר לכם לא לריב על הבכורה ולא לנסות להוכיח למה לכם הכי מגיע לעמוד בראש. להיפך, תאבקו על זה ותוכיחו את עצמכם. פשוט גם לכם וגם למדינה ייטב אם זה יעשה בשלב מוקדם יותר לפני הגשת הרשימות – באופן פנימי בתוך כל מחנה.  

תוצאות בחירות 2019 – הפתרון

נתניהו מתבצר עם השותפים הדתיים שלו בדרך לבחירות נוספות במטרה לנסות להמאיס את הדמוקרטיה הישראלית על הישראלים. בליכוד בנתיים תקועה הצמרת בשיווי משקל משתק שבו אף אחד לא מסתכן בלעשות צעד נגד נתניהו מבלי לסכן מאוד את מעמדו שלו.  ליברמן כבר לא יוכל לשבת עם החרדים אחרי הדברים שאמר במערכת הבחירות ואחריה. ממשלת אחדות עם נתניהו נראית בלתי אפשרית, ובליכוד לא יכולים להחליף אותו כרגע. מה שמשאיר רק פתרון אחד למשבר הפוליטי של תוצאות הבחירות: ממשלת מיעוט חילונית בראשות בני גנץ ובתמיכת הרשימה המשותפת. ולא זה לא כזה מופרך, תהיו איתי שניה:

שני עקרונות פוליטיים ינחו את הקואליציה הזו שצריכה לקום: זמניות, וסיכומים מראש. החברות בממשלה: כחול לבן, העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, וישראל ביתנו. עשרה ח"כים מהרשימה המשותפת (ללא בל"ד) יתמכו מבחוץ. ביחד זה בלוק של 62 מושבים. איך ליברמן ישב עם סתיו שפיר לאותו שולחן ובוגי יעלון יושבע לשר בתמיכת אחמד טיבי? כי יהיו חוקים מאוד ברורים מראש עליהם יסכימו לטובת כולם.

יובן על כל הצדדים בממשלה ששיתוף הפעולה ביניהם הוא זמני בלבד. מושב אחד של כנסת, עד הקיץ הבא. הם יסכמו מראש על פירוק הקואליציה בתוך 200 ימים מיום הקמתה, וגנץ יתחייב להחזיר את המנדט לנשיא בתום שבעת החודשים הללו (ולא לפזר את הכנסת).

עוד יסוכם מראש ובכתב על כל הדברים אותם הקואליציה תשלים במושב הבודד הזה. לא תהיה חקיקה או מדיניות שנויה במחלוקת נוספת מעבר לסיכומים הללו. כל אחד מ-62 החברים בקואליציית 200 הימים יתחייב מראש להצביע בכנסת בעד כל אחד מהסעיפים הללו:

1. השבעת ממשלה. ליברמן יהיה שר הפנים. פרץ שר כלכלה. אורלי לוי שרת בריאות. ניצן הורוביץ שר להגנת הסביבה.
2. תוקם ועדה ציבורית, עם אישי רוח מכל שכבות הציבור, לבחינת שינויים בחוק הלאום. בני גנץ יתחייב אישית לתמוך בהמלצות הועדה גם בקואליציה העתידית שיקים, אם יקים.
3. סל של הטבות לצמצום פערים בחברה הערבית – בדגש על תשתיות.
4. הקמת ועדה מיוחדת למאבק באלימות בקרב וכלפי מיעוטים.
5. חקיקה ראשית להגבלה משמעותית על אחזקת נשק פרטי בידי הציבור .
6. חוק נישואין אזרחיים מלא.
7. תיקון של חוק המרכולים.
8. קביעה בחוק תחבורה ציבורית בשבתות ובלילות לבתי חולים ולמוקדי בילוי.
9. העלאת ימי החופש במשק. אחד מהם יהיה באופן קבוע ה-1 בינואר.
10. העלאה דרמתית של קצבת הזקנה והצמדה לעליות בשכר המינימום.
11. תחבורה ציבורית חינם לגמלאים בכל הארץ.
12. הורדת שכר הח"כים.
13. סמכויות ההגנה על בעלי חיים יעברו מידית ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה.
14. סיכום מראש על עיקרי התקציב – שלא יהיה מהפכני מידי אבל יהיה ברוח הדגשים בהסכם.

יובן כי במהלך חצי השנה הזו לא ינקטו צעדים מדיניים או בטחונים מרחיקי לכת, ובכלל זה פינוי ישובים ערבים או יהודים, מלחמה, משא ומתן מדיני וכדומה. אלא במקרי חירום לפי שיקול דעתה של הממשלה (ולא הקואליציה).

בתום שבעת החודשים תתפרק הקואליציה, לאחר שהשלימה את כל סיכומי החקיקה והעבירה תקציב, בכל מקרה. מובן על כל הסיעות החברות כי אף אחת אינה מחויבת לשיתוף פעולה גם בקואליציה החדשה שתקום אם תקום.

זה חברים ההסכם הכי נכון והכי טבעי לפתרון הפלונטר של בחירות 2019. כולם יקבלו הישגים מאוד יפים מבלי לותר יותר מידי על עקרונות ברזל. בנתיים נתניהו ירד מהבמה. והמו"מ על ממשלה אחרת, יציבה יותר או פחות, יתחדש שוב בתנאים טובים יותר לכולם (חוץ מביבי) בעוד שבעה חודשים בלי בחירות. הפתרון האחר אגב הוא בחירות נוספות במרס שזה לא טוב לאף אחד. אז יאלה.

זהירות- התנקשות אופי מכוערת בח"כ מרב מיכאלי

ששמעתי השבוע לראשונה על פרשת "מרב מיכאלי רוצה לפרק את המשפחה הגרעינית" לא יחסתי לסיפור חשיבות רבה. הנחתי שזה יעבור. האתרים הדתיים שהפיצו את השקר ישמחו קצת, התוקפים הרגילים יעלו פוסט או שניים, יעשה מעט נזק ובזה זה יסתיים. אבל הסיפור חרג מכל פרופורציה. לאחר שקראתי היום, פוסט משתלח ומכוער במיוחד של חבר סיעתה איתן כבל נגדה הבנתי – לא מדובר בעוד אירוע איזוטרי בתוך הימין, מדובר כאן בהתנקשות אופי ממוקדת ומתוכננת בחברת כנסת איכותית על רקע פוליטי.

מרב מיכאלי איננה קיצונית. דעותיה אינן קיצוניות ואינן רדיקליות. כן היא אישה ליברלית, שמאלית בדעותיה ופמיניסטית במוצהר שפועלת מתוך תשוקה פמיניסטית ביום יום. אך אפילו בתור "פמיניסטית" היא אינה קיצונית. כל אדם עם תפיסת עולם חילונית ומערבית סבירה, שחי בשנת 2017, יסכים עם מיכאלי ברוב הנושאים עליהם היא נלחמת לאחר שיחה קצרה. איבדתי אתכם? כנראה שאת חלקכם לפחות, כי מרב מיכאלי כן קיצונית במשהו והמשהו הזה מרגיז הרבה מאוד אנשים עד כדיי אי הקשבה ושנאה. מרב מיכאלי קיצונית בהקרבה שלה ובתשוקה שלה לקידום הערכים הפמיניסטים עליהם היא נלחמת. לא קיצונית בערכים עצמם, אבל בהחלט קיצונית בהצהרות התמיכה שלה בהם. כמה קיצונית? ההחלטה המודעת והאמיצה של מיכאלי לפני שנים לדבר באופן קבוע בלשון נקבה לא נעשית לשם השעשוע הלשוני. בכל פעם שמיכאלי משתמשת בלשון נקבה ולמעשה בכל משפט היא בעצם מצהירה: "אני פמיניסטית". ההצהרה התכופה זו מפחידה רבים. היא מפחידה רבות. אולי בעיקר רבות. אני אישית חושב שהיא מאוד אפקטיבית ולכן אמיצה. להצהרה הכמעט אובססיבית של מיכאלי הייתה וישנה השפעה עמוקה על התקשורת והשיח הפוליטי בישראל. מיכאלי מקריבה ומעצמה ומציירת את עצמה כקיצונית בשביל שאנחנו, כולנו, נהיה קצת יותר מודעים ונהנה מקצת יותר שיח פמיניסטי במרחב. אני בטוח (אך איני יכול למדוד בכמה) שהייתה לה השפעה עצומה על החברה הישראלית. אך מדובר בהקרבה שכן מבחינה אישית ופוליטית מיכאלי יודעת שהיא בעיקר פוגעת בעצמה. אנשים ונשים רבות מתעבות אותה. יותר מפעם אחת בעבר שמעתי מכמה אנשים ונשים, שלא ישקלו אפילו להצביע למפלגת העבודה רק בגללה! עימות קצר מגלה שהםן אפילו לא מצליחות/ים להסביר בדיוק למה. היא פשוט נורא נורא מעצבנת אותןם. בדיוק ככה.

כחברת כנסת מיכאלי לא רעה בכלל, אפילו מצוינת. היא חתומה על כמה חוקים מעולים וראויים, על שיתופי פעולה מעניינים ועל מאבקים פרלמנטריים חשובים. כראש סיעת המחנה הציוני הייתה אפקטיבית בהתחשב בנסיבות. היא רהוטה, עניינית מאוד, מהח"כים הבודדים שעוד קוראים בעצמם לעומק חומרים וחוקים ומגיעים מוכנים לועדות.  אבל הבטן הרכה שלה תמיד הייתה הסטיגמה השקרית עליה של פמיניסטית קיצונית שמאיימת על התא המשפחתי הסטנדרטי. זה שרוב הישראלים חיים אותו ושואפים אליו בזכות. כל דבר עובדתי במציאות שמתאים לסטיגמה הזו נדבק אליה כמו מסטיק לנעל ומכתים עוד קצת את תדמיתה. בחירתה הלגיטימית שלה עצמה באורח חיים שטוב לה ולבן זוגה הקבוע אך שונה מאורח החיים של רוב הישראלים, משמשמת כהוכחה חיה וחוזרת לכל הפחדים של אנשים מהפמיניסטית הקיצונית שרוצה לכאורה שכולנו נגור בשתי דירות נפרדות. כל סיפור נוסף שיכול איכשהו לחזק את התדמית הזו ידבק עוד. ככה זה עם סטיגמות. ביפעת מחקרי תקשורת אנחנו קוראים לזה "מסר מעכב" – נקודת התורפה של כל אדם או חברה שהיא הרגישה והמזיקה ביותר לתדמיתם. כל עובדה או אירוע יפורשו בתקשורת קודם כל בצילו של המסר המעכב. במקרה של מיכאלי כולם יודעים מה הוא.

מסיבה זו אני רואה באירוע הנוכחי כהתנקשות אופי פוליטית. מיכאלי לא אמרה ולא התכוונה לכל מה שמיוחס לה. כל מי שרואה את הפאנל המלא יכול להבין בנקל שמיכאלי לא הצהירה, לא ביקשה, ובודאי שלא הודיעה על כוונה או רצונה לפרק את התא המשפחתי הגרעיני. זו דוגמא מובהקת להוצאת דברים מהקשרם ומהשפה בה נאמרו. מיכאלי התייחסה לנתון העובדתי הידוע זה שנים שילדים במערכות משפחה נורמטיביות לא בהכרח מוגנים מכל פגע ושלמדינה יש זכות להתערב כאשר ילדים נפגעים על ידי הוריהם הביולוגים. זו עמדה שהייתה קיצונית אולי לפני מאה שנה. שהיה מותר להרביץ לילדים ולהורה הייתה סמכות להעביד את ילדיו אם רצה בכך. היום לא מדובר בעמדה קיצונית כי אם בחוק מדינה המעוגן באמנות בינלאומיות. מגוחך שצריך בכלל להגן על זה.

הסיבה שמיכאלי בכלל נדרשה לכך היא דיון על אימוץ ילדים. מיכאלי יצאה בעצם להגנתנו ולהגנתכן, על הזכות של תא משפחתי המורכב משני אבות או שתי אמהות או אם יחידה או אב יחיד, לאמץ ילדים ולהקים משפחה. וזו הסיבה שזה כל כך מרגיז אותי. כי היא יצאה להגן עלי, במסר אנושי המקובל ברוב מדינות המערב היום, ולפיו הורים טובים לא חייבים להיות זוג הורים ביולוגים הטרוסקסואלים. מסר שמסקרי דעת קהל עולה שאפילו רוב הישראלים מסכימים לו. אבל בגלל הדעות הקדומות על מיכאלי, בגלל המסר המעכב שכל כך קל להדביק לה, גורמים בעלי אינטרסים חשוכים שרואים במסר הזה איום סובבו אותו ועיוותו וביצעו בה רצח אופי והסטה. כמה קל זה היה להם. כמה עצוב שאנשים שחשבתי שהם טובים יותר מזה נפלו בפח ובמקום להגן עליה יצאו במחולות להתקפה.

אני חבר במפלגת העבודה. לא תמיד הייתי מתומכיה של מיכאלי. החלטותיה הפנים מפלגתיות לא תמיד מצאו חן בעיני ולרוב לא תמכתי במהלכים המפלגתיים אותם קידמה. בפריימריז הבאים אבל אצביע לה ואצהיר על זה לכל חברי. אני מבקש ממי שקורא את זה ומסכים עם הדברים לעשות כמוני. במקביל להתנער ולא לבחור במי מבין "חבריה" למפלגה שיצאו נגדה בצורה כזו מכוערת. כן, פוליטית מפלגת העבודה כנראה נפגעת היום מנוכחתה של מי שרצחו את אופייה. אבל פוליטיקה זה לא הכל בחיים. יש גם הוגנות, והגינות, וכבוד. אני רוצה להצביע למפלגה שמכבדת את חבריה ומגינה עליהם כאשר נעשה להם עוול. ואני רוצה להצביע למפלגה בה חברה מרב מיכאלי.

למה "רודפים" את נתניהו?

* מה רוצים ממנו? למה רודפים אותו? למה בשמאל שונאים אותו כל כך? קו ההגנה האחרון של מגיני נתניהו הוא שאף אזרח לא צריך להיות שמח מהעמדה לדין של ראש ממשלה, ושהשמחה של אנשי שמאל על החשדות הכבדים נגד נתניהו היא כשלעצמה הוכחה לכך שכל מטרתם היא להפיל אותו מסיבות פוליטיות ולא משנה מה העובדות. אז בואו נשים דברים על דיוקם: אף אזרח לא צריך להיות שמח על כך שראש הממשלה שלו הוא מושחת. לעומת זאת כל אזרח טוב במדינה דמוקרטית צריך להיות שמח שראש הממשלה המושחת שלו נתפס, למרות ההגנות והטיוחים שבנה לעצמו בזכות ניצול כוחו (מינוי חבר מקורב ליועמ"ש למשל), ויועמד לדין. קיומם של עבריינים בשלטון הוא האירוע המביש והמצער, תפיסתם של עבריינים והעמדתם לדין היא אירוע משמח.
* עוד טענה מוזרה של מגיני נתניהו היא שדמוקרטיה היא החלפת השלטון בבחירות בלבד. זוהי עוד השטחה מבית המדרש של הלאומנות האנטי דמוקרטית שמצמצמת את הדמוקרטיה להגדרה טכנית ולא נכונה (היסטורית ופילוסופית) של שלטון הרוב. הדמוקרטיה היא תחרות חופשית והוגנת על השלטון במדינה שבה הכוח הוא החוק. שחיתות שלטונית היא פגיעה בתחרות ההוגנת ובשלטון החוק. שלל העבירות המיוחסות לנתניהו נעשו במהלך כהונתו כראש ממשלה. העבירות שבוצעו היו על חשבון הציבור: מעילה באמון, בכספי ציבור, בחופש העיתונות, ואולי אף פגיעה ביטחונית. מדובר כפי המסתמן בעבריין מסוכן שנמצא עדיין בזירת הפשע, לא פחות.
* המבחן הגדול ביותר עכשיו הוא של הימין. זוהי ההזדמנות של הימין הפוליטי הישראלי להוכיח שהדמוקרטיה חשובה לו, ששלטון החוק חשוב, ושיש לו יכולת להצמיח מנהיגות חדשה וטובה יותר מזו שפשעה כאן. המפגינים נגד השחיתות לא מבקשים להעלות ממשלת שמאל, זאת ננסה לעשות בקלפי באמת וזו זכותנו, הדרישה שלנו מהימין כרגע היא להעמיד בראשו מנהיג שאינו מושחת. האם כל השלד האידאולוגי והפוליטי של הימין חלש כל כך שהוא נשען בכל מחיר על אדם אחד? האם באמת הוואקום המנהיגותי בימין עמוק כל כך שהוא מגמד את וואקום המנהיגות הידוע לשמצה של השמאל? לא מתפקידו של השמאל לבחור מנהיגות חדשה לימין – זאת האחריות של הימין. הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה הישראלית ובמנהיגות הפוליטית שלה הייתה לא רק כנגד השמאל כי אם אולי אף יותר פגיעה בימין. תצמיחו עמוד שדרה.
* כן, יש התנגדות אישית כנגד נתניהו. הנה שלוש סיבות טובות להתנגד לנתניהו, כולן לגיטימיות ולא סותרות זו את זו:
1. התנגדות אידיאולוגית. נתניהו הוא שמרן, ניאו ליברל כלכלי קיצוני ולאומן מדיני. זכותו של כל מי שמתנגד לזה להתנגד פוליטית גם לנתניהו וגם לכל מי שיחליף אותו ויהיה בעל אותה אידיאולוגיה.
2. התנגדות לסגנונו הפוליטי. נתניהו הוא רעל לחברה הישראלית. הוא משסה ומסית. משתמש ברטוריקה לאומנית פופוליסטית בשביל להרויח הון פוליטי. הוא מכפיש את מתנגדיו, משלהב אזרח כנגד אזרח, וזורע אימה בציבור כבר קרוב לשלושים שנה. כל מי שרוצה בחברה אזרחית טובה יותר, פתוחה יותר לאחר, רגועה יותר ופחות מפוחדת צריך להתנגד לנתניהו ולסגנונו (לצערנו לא מעט מתלמידיו בליכוד ובבית היהודי מחקים את הסגנון הזה וימשיכו בו גם אחרי נתניהו).
3. התנגדות אישית. לא רק שהיא לגיטימית, זוהי ההתנגדות שאני מצפה אותה מכל אזרח במדינת ישראל, ובמיוחד מאלה שנחשפו להשחתתו וצורת התנהלותו. נתניהו במשך שנים הפריט את ניהול המדינה לשורה של מקורבים עלומים, רובם מיליונרים, חלקם הגדול בכלל לא ישראלים, שמימנו אותו ואת משפחתו במשך עשרות שנים בתמורה לטובות שלטוניות. נתניהו נתן למקורבים שלו לנהל את המדינה תוך שהוא עוקף ומצפצף על כל נוהל דמוקרטי ותקינות של מערכת קבלת ההחלטות במדינה נורמלית. זאת בחוסר שקיפות ותוך מעילה באינטרס הציבורי. נתניהו ומשפחתו כבר מזמן לא מבחינים בין אינטרס ציבורי לאינטרס שלהם עצמם. החלטות ביטחוניות וכלכליות כבדות משקל מתקבלות בשרירותיות, בהנחתה על מערכת פוליטית רמוסה ומושפלת. נתניהו דרך ורמס כל איש ימין הגון שניסה לשאול שאלות או לעצור את הטירוף. מי שצריך להתנגד לנתניהו אישית זה קודם כל ומעל הכל אנשי הימין ובראשם אנשי הליכוד.

 

משחקי הביבי

• אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
• לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
• הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
• נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.
  

  מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

הערות על שחיתות, טמטום ודמוקרטיה

אירועים לא נעימים חווינו בשבועיים האחרונים מצד חברי כנסת ישראל כמו אורן חזן (שיימינג לחברת כנסת נכה), קרין אלהרר (שענתה בבריונות 'זבל תמות' לאותו חזן), ומעל הכל יינון מגל שפרש מהכנסת אחרי האשמות בהטרדות מיניות לכאורה כנגד לפחות שתי נשים. אירועים מבישים לא פחות מתרחשים בועדת הכלכלה של הכנסת בה חברי כנסת מהקואליציה שלא עסקו בנושא הגז ולא מבינים בו דבר מדקלמים דפי מסרים כלשונם שהועברו אליהם מחברות הגז ומלשכת דובר רה"מ לענייני אנרגיה (שר) יובל שטייניץ. אירועים אלה ואחרים הביאו פובליציסטים, פרשנים וסתם אנשים ברחוב להתלונן שוב על רמת חברי הכנסת ואחדים אף קראו לערוך שימוע לנבחרי הציבור. אכן המצב לא נעים, אבל היחס השלילי הכולל לכל חברי הכנסת ולשיטה הפרלמנטרית הייצוגית כולה אינם במקום. לא מדובר בכנסת הרעה ביותר שידענו ולא ניתן בשום שיטה למנוע באופן הרמטי פרשיות שחיתות, עליבות וסתם טמטום של נבחרים. למזלנו השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנו לא לבחור בפעם הבאה שוב באותם אנשים שסרחו.

יינון מגל הוא דוקא דוגמא טובה – הוצנח, נבחר, נחשף ציבורית (ברשתות חברתיות) והתפטר מהכנסת בתוך פחות משנה. בנט, מי שהצניח את מגל לפוליטיקה, נפגע פוליטית וציבורית מכך. מגל היה הדובר החילוני של בנט. איש התקשורת התל אביבי שנשלח לחזית להגן על הבוס ועל מפלגת הבית היהודי שבין בצלאל סמוטריץ לאורי אריאל נראית לפעמים הזויה לחלוטין. אבדתו התקשורתית משאירה את בנט עם שולי מועלם והכובע. העובדה שמגל עוד היה מינוי אישי של בנט תפגע בו גם בתוך המפלגה. ככה זה עם פרזנטורים, שהם טובים הם משרתים את המותג, אבל שהם סורחים המותג כולו נפגע. אם תרצו יש לנו כאן נצחון דמוקרטי והוכחה שהשיטה עובדת, לא שהיא דפוקה.

פריימריז הן אחת מהאופציות להעביר מועמדים לבחירות בדיקה מקדימה ציבורית לפני הבחירה. ועל אף שאני תומך בשיטות פריימריז (מסיבות אחרות של העדפת כוח מבוזר ולא מרוכז בידי מנהיג מפלגה) יש להודות ביושר ששיטות אלה לא בהכרח מקדמות שקיפות ודוחות שחיתות. כפי שיחשוף היום דו"ח מבקר המדינה גם בפריימריז האחרונים במפלגות הגדולות היו מעשי שחיתות ועבירות על חוקי הבחירות. פריימריז עולים הרבה מאוד כסף, ובשביל להגיע להרבה בוחרים יש צורך בפעילים, מודעות, ומה שמכונה קבלני קולות. כל אלה הם פתח מזמין גדול לשחיתות. וגם אם לא מושחתים, פריימריז לא מבטיחים נבחרים ראויים. כמו שהציבור הכללי לא בהכרח מצביע למפלגות נאורות שמשרתות אותו, ככה גם גופים בוחרים במפלגות. אורן חזן יש לזכור נבחר בשיטת פריימריז, וכך גם פואד בן אליעזר שבביוגרפיה שלו התגאה בכך שהוא היה מלך הפוקדים במפלגת העבודה.

בשום מדינה דמוקרטית בעולם לא התפתחה שיטה שתייצר פרלמנט נקי לחלוטין משחיתות או טמטום. גם בארה"ב בה נבחרים כל הפוליטיקאים בבחירות אישיות אחרי (לרוב) שנים של בחירות מקדימות ומסננים ציבוריים, נבחרים בלי עין הרע לא מעט מטומטמים גמורים, מושחתים, סוטים וסתם אנשים מוזרים לפרלמנט. כוח השלטון מושך אנשים כוחניים, ואלה אולי יצליחו להתגבר ולזכות בבחירות. זו מחלה שהאנושות לא יכולה להיפטר ממנה. היתרון של דמוקרטיה הוא בדיוק זה שהיא מעודדת את החשיפה הציבורית של מעשים לא ראויים של נבחרים, ומרגע שנחשפו נותנת לציבור הזדמנות טובה להדיח את אותם סוררים.

הביקורת הציבורית עכשיו על חברי הכנסת הבודדים היא מוצדקת, אך על הכנסת בכלולותה ועל השיטה היא מוגזמנת ומופרכת. בכלל מעט אבסורד שחלק גדול  מהקריאות הללו וזעקות "הלמה הכנסתם אותם לכנסת" מגיעות עכשיו מהתקשורת עצמה. להזכיר, יינון מגל חבר כנסת בסך הכל חצי שנה. לפני זה הוא היה עשורים איש תקשורת, מגיש בכיר בערוץ 10 ובערוץ 1, עורך ראשי של אחד מאתרי האינטרנט החדשותיים המובילים בישראל. שחיתות, פשע, וטמטום קיימים גם בתקשורת וגם במגזר הפרטי – פשוט שם יש פחות מנגנונים ורצון לחשוף ולטפל בה.   

במשטרים אוליגרכים ואוטוריטרים לדוגמא פשוט לא חוקרים, לא מגלים, ממילא לא חושפים, ואין דרך להדיח. ולדימיר פוטין וטאיפ ארדואן מעמידים לדין עיתונאים וגורמי אופוזיציה שמעיזים להעליב (לבקר) את השלטון. הסכנה בביקורת המוגזמת על כל הנבחרים שלנו ועל השיטה שבה אנחנו בוחרים אותם רק בגלל כמה סוררים ומושחתים היא שהביקורת חותרת כנגד הדמוקרטיה עצמה ומעודדת קריאות לא דמוקרטיות לחיזוק המשילות, למנהיג חזק, ולדיקטאטורה של פקידות כמו הצבא או האוצר. בנוסף על דרך אגב ביקורת כזו מעודדת את המגזר הפרטי לעשות מה שהוא רוצה ומחלישה את אלה שקוראים לרגולציה ממשלתית. בדיוק כפי שקורה עכשיו עם מתווה הגז. המגזר הפרטי יש לזכור מתנהל לרוב הרבה יותר כמו דיקטאטורה מאשר דמוקרטיה והוא לא חסין מכל התופעות הפסולות שמעכירות את הכנסת. גם ואולי במיוחד בשעה לא נעימה זו עלינו לחזק את הכנסת ואת נבחרינו. לבקר את מי שצריך לבקר אבל לא לשכוח לתמוך בכל הנבחרים שמראים התנהגות טובה וראויה ושמייצגים את האינטרס שלנו (כפי שכל אחד מאיתנו רואה אותו). באורן חזן ויינון מגל לא נבחר בפעם הבאה, במקומם נקווה לקבל חברים ראויים יותר בכנסת ישראל. תקלות ופרשיות חדשות עוד יתגלו ויחשפו, טוב שכך – זה אומר שהשיטה עובדת.

* ובעניין אחר, הבקר התפרסמו בכל אתרי האינטרנט ובכל ערוצי הטלוויזיה בעולם ידיעות על כך שמרק צוקרברג פרסם בפייסבוק סטאטוס לפיו הוא יתרום 99% מהון מניותיו בפייסבוק לקרן למען ילדי העולם. לא אגזים אם אומר שידיעה זו הגיע הבקר למאות מיליוני אנשים. עד הערב למילארדים. המולטי מילארדר הצעיר המפורסם בעולם יהיה קצת יותר מפורסם והרבה יותר חביב. מהיום והלאה יזכר כמי שתרם את כל הונו (כמעט) לצדקה.

אבל תרשו לי להיות מעט ציני: לא שזה לא מעשה ראוי, בעיקר הוא טוב כי הוא מודה בתפיסה שעל העשירים להחזיר חזרה לחברה שעשתה אותם כאלה. אבל בכל זאת, בואו לא נגזים. ראשית צוקרברג לא מתכוון למכור את מניותיו לציבור ולדלל את אחזקתו (שעומדת על 40%) בפייסבוק. מהלך כזה היה מביא לצניחה דרמטית בשווי המניה של פייסבוק ולסכנת השתלטות עויינת על החברה.  עניין כזה היה ראוי לכותרות ראשיות אף יותר, אבל זה לא המצב. אם כן אולי תהנה הקרן רק מהדיבידנטים של פייסבוק? אבל פייסבוק לא מחלקת דיבידנטים – החברה רק צוברת רווחים בשווי מניות בחברה. אם כן המניות של פייסבוק שוות משהו (הרבה מאוד) רק אם מוכרים אותן, וצוקרברג לא מתכוון למכור אותן. בהבהרה לתקשורת הסבירו שהוא מתכוון לתרום את "שווי המניות" לאורך חייה של בתו שהשבוע נולדה. במילים אחרות צוקרברג בסך הכל הודיע היום שהוא מתכוון לתרום כנראה הרבה כסף במשך שנים. יופי, מצויין באמת. אבל רחוק מאוד מהידיעה הראשית והפוש שקיבלתי בבוקר לטלפון על 99% מהונו.  

החוק הנורבגי? אפילו לא קרוב

מה שמכונה בסלנג הפוליטי "החוק הנורבגי" (אם כי הוא לא מיוחד דוקא לנורבגיה ולא מופיע באותה תצורה בכל מקום) הוא חוק שנועד להסדיר התפטרות שרים מהפרלמנט על מנת לאפשר לחברי רשימה נוספים להכנס לבית המחוקקים.  בגרסאתו השלמה הוא קובע שכל שר שמתמנה לממשלה מושעה או מפוטר מידית מהפרלמנט ובמקומו נכנס הבא בתור ברשימת המפלגה לפרלמנט. בחלק מהגרסאות קיים מנגנון היפוך לפיו במידה והשר בחר להתפטר מתפקידו כשר בהמשך הקדנציה (או פוטר על ידי ראש הממשלה) הוא יחזור לכהן בפרלמנט במקום חבר הרשימה שהחליף אותו.

הביקורת שנשמעת אוטומטית בארץ על החוק הזה או שכמותו היא שמדובר בחוק בזבזני שנועד לסדר ג'ובים ליותר חברי מפלגה מיותרים בפרלמנט. במקור, בדיוק ההיפך הוא הנכון.

החוק הנורבגי הוא חוק טוב וראוי שיכול לפתור או לפחות לצמצם חלק מבעיות הממשל שלנו.

המצב היום הוא שכמחצית מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה הוא מצב לא רצוי, שפוגע במעמד הכנסת קשות.  נוצר, ולא בפעם הראשונה, מצב אבסורדי שבו חברי הקואליציה שפנויים לעבודת הכנסת השוטפת (חברות בועדות, פיקוח על הממשלה, הגשת הצעות חוק, מפגשים עם הציבור…) פחותים מחברי האופוזיציה. כך, למרות כוונות טובות אמיתיות של רבים מחברי הכנסת (כולל בקואליציה) עבודת הכנסת הופכת לשטחית, מהירה מידי, ובמקרים רבים פשוט מיותרת. בגלל חולשת הכנסת, העדר חברי כנסת לדיון רציני, ומחסור במשאבים (כולל מחסור חמור בעוזרים פרלמנטריים) חברי הכנסת בעל כורחם הופכים לאותם ג'וביסטים מיותרים שהציבור כל כך סולד מהם. קודם לא נותנים להם את הכלים לעבוד, מעמיסים על המעט שיש הרבה יותר מידי עבודה ודרישות, ואז באים בתלונות לכך שהם אינם עושים שום דבר משמעותי ומבזבזים את הזמן והכסף של כולנו על כותרות גזעניות לעיתונות או הצעות חוק פופוליסטיות.

רפורמה אמיתית במשילות לטובת כלל הציבור היתה צריכה להיות כזו שתגדיל את מספר חברי הכנסת ב-50% לפחות, תכפיל את מספר העוזרים הפרלמנטרים, תגדיל את תקציב חברי הכנסת המופנה למחקר, ותבנה מנגנון של ימי עיון וכנסים בארגון הכנסת. כמו כן יש להגביל את חברי הממשלה ללא יותר מרבע מחברי הקואליציה. בנוסף גם "החוק הנורבגי" יעשה עבודה לא רעה בהוספת חברי הכנסת הזמינים בפועל ויתקן את העוול שנוצר ממיעוט חברי הקואליציה הזמינים לעבודה פרלמנטרית.

ההיגיון של החוק: שר לא יכול להיות חבר בעבודת הכנסת. הוא מנוע מלשבת בועדות, להגיש או לחתום על הצעות חוק, הוא מחוייב באחריות מיניסטריאלית וממשלתית, ואינו יכול לפקח על חבריו לממשלה בשום צורה. לעומת זאת הוא כן קול בהצבעות בכנסת, הוא צריך לשבת במליאה ולהצביע. זו דרישתו היחידה כחבר כנסת. כך שחברותו בכנסת מצתמצמת להליך פורמלי של להיות נוכח פיזית בדיונים ולהצביע אוטומטית כמו שאמרו לו. בשלושת הימים של הצבעות הכנסת שבהם הוא נמצא במליאה הוא לא יכול באמת לעשות את התפקיד הראשי שלו – להיות שר. כך הציבור מפסיד פעמיים – גם חבר כנסת גרוע, וגם שר גרוע.

מצב זה מועצם וחמור במיוחד בממשלה הנוכחית שהיא גם מנופחת וגם תלויה ועומדת על קואליציה מינימאלית של 61 חברי כנסת. ככה שאפילו ראש הממשלה מוצא את עצמו ימים ולילות בכנסת יושב ומצביע על הצעות חוק זותרות. זה מצב שאף אחד לא יוצא ממנו טוב, בטח לא הציבור.

עם הפעלת חוק נורבגי שרים לא יהיו חברי כנסת, וחברי הכנסת יהיו חופשיים לעבודת כנסת הגונה למען הציבור. את חברי הכנסת נשפוט ככאלה, על עבודתם, ואת השרים ישפוט הציבור כשרים על תפקידם.

* מדוע שיחזרו להיות חברי כנסת? הבעיה הגדולה ביותר לכאורה בהצעה הנורבגית היא חזרתם של השרים המתפטרים לכנסת והדחת חברי כנסת זמניים מכהונתם. אבל זו ברמה העקרונית אינה חייבת להיות בעיה. ראשית בגלל שמבחינה דמוקרטית אנחנו בוחרים רשימות, לא אנשים. צריך לזכור את זה. המפלגה היא החשובה ובכללי המשחק שיקבעו ידעו חברי הכנסת הנכנסים במקום שרים שהם בפועל רק ממלאי מקום. שנית, כי בשביל ששר יחזור להיות חבר כנסת הוא צריך להתפטר. ברור לחלוטין שברוב המקרים התמריץ של השר להתפטר לא יהיה רק חברותו בכנסת ככה שקשה לדמיין מצב שבו שר ישתמש בסמכות הזו לרעה. שלישית, אנחנו רוצים שיהיו בכירים בכנסת ובאופוזיציה. הבטחת השארות בכנסת לשרים תתן להם רשת בטחון למקרה שבו יעזבו את הממשלה או יתנגדו לה. אנחנו רוצים לראות כנסת שבה יש בכירים רעבים שמעוניים לזכות בבחירות, להכנס לממשלה ולהשפיע. אנחנו רוצים אופוזיציה רעבה, וקואליציה שקולה.

* אז מה הבעיה עם ההצעה של איילת שקד שעברה השבוע בכנסת? הבעיה היא שבניגוד לכותרות בעיתונים ההצעה שעברה היא לא החוק הנורבגי. אפילו לא קרוב.

ההצעה שעברה קובעת ששר או סגן שר אחד מכל סיעה רשאי לבחור אם להתפטר ובמקומו יכנס חבר כנסת חדש לתקופה זמנית. על פי ההצעה החוק יחול רק על סיעות של פחות מ-12 ח"כים. רגע מה?

יש בעיות רבות בהצעת החוק הזו. המרכזית שבהן היא שההצעה לא אפקטיבית בעליל ופרסונאלית. בפועל היא תשפיע רק על 4 שרים או סגנים – אחד מהבית היהודי, אחד מכולנו, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. וגם זה רק אם יבחרו לעשות זאת. כנראה שמכל הצעת החוק הזו מה שיצא זה שאיילת שקד תתפטר מהכנסת ושולי מועלם מהבית היהודי תכנס במקומה. איפה זה ואיפה כל ההבטחות על רפורמת משילות. נודף מזה ריח חריף של התערבות חוקתית בחוק יסוד על מנת להשיג רווח קצר, פרסונאלי, וספציפי לשרה המציעה. זה מלוכלך ולא תקין.

והבעיה העקונית בהצעה היא שההתפטרות היא בחירה של השר. ירצה יתפטר, לא ירצה לא יתפטר. וחמור מכך, חבר הכנסת שיכנס יהפוך לבן ערובה בידי השר שכן זה יוכל תמיד לחזור לכנסת בלי להתפטר מתפקידו כשר. מכך תכנס לכנסת תחת השר בעצם בובה.  זה פתח לשחיתות, לחוסר שקיפות, ולהמשך כל התופעות השליליות שבגללן הציבור כל כך סולד מהפוליטקיאים היום. כרגיל, איפה אנחנו ואיפה נורבגיה.