סיכום 2011 – חלק ד'

[הי מה אתם יודעים, זה לגמרי במקרה הפוסט ה-100 בבלוג!]

באיחור אופנתי קל (הייתי מצונן) החלק האחרון ודי של סיכום השנה 2011 בעולם מובא בזאת. הבחירה בשלושת המקומות הראשונים היתה קלה (ואף צפויה) אם כי לדרג אותם היה מעט יותר מלבט. אבל לפני זה, אלו האירועים המרכזיים שהופיעו ברשימות של אחרים ולא נכנסו אצלי: סיום הכוח הצבאי האמריקאי בעיראק – פשוט כי הכנסתי את זה כבר בשנה שעברה במקום התשיעי ואני לא חושב שמה שקרה השנה שונה מהותית ממה שקרה שנה שעברה או שבטח עוד יקרה בשנים הקרובות (עדיין נשארו די הרבה חיילים אמריקאים בעיראק); המוות של סטיב ג'ובס, עצוב עצוב אבל לא אירוע בקנה מידה עולמי כמו שעושים ממנו; האזרח השבעה מילארד נולד בעולם לפי האו"ם – קרוב היה להכנס במקום העשירי אבל בסוף ויתרתי על הסימבוליקה; והחתונה המלכותית בבריטניה – כי למי לעזאזל אכפת? ועכשיו לרשימה:

5. משבר החוב בארה"ב

חודשי הקיץ עברו בצל האיום בארמגדון כלכלי. ארה"ב כבכול שנה אמורה הייתה להצביע על הגדלת תקרת החוב על מנת למנוע צניחה בשווי אגרות החוב הפדראליות. אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להמר על הכלכלה האמריקאית בשביל להוציא את הנשיא הדמוקרטי רע. בשיחות פרטיות וגם פחות פרטיות הם הודו שהמטרה העליונה שלהם צריכה להיות הדאגה שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת, ולא הדאגה לכלכלה האמריקאית. במילים אחרות הרפובליקאים החליטו להקריב את הכלכלה בשביל להגדיל את סיכוייהם לזכות בבית הלבן בנובמבר 2012. משחק מסוכן ומלוכלך. בסוף אובמה נכנע לרוב דרישותיהם ובלבד שיגדילו את תקרת החוב והארמגדון נדחה. שתי חברות אשראי צבועות בכל זאת החליטו להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב, אבל בניגוד לתחזיות המהלך (הקצת הזוי) לא הביא להעמקה של המשבר. הבורסה אומנם נפלה אבל המשקיעים בחרו להשקיע את כספם למרבה האירוניה במקום בבורסה דוקא בניירות ערך אמריקאיות. עד כמה המהלך הרפובליקני היה אפקטיבי פוליטית (או אולי יחזור אליהם כבומרנג) נדע רק לקראת סוף השנה.

4. אוסמה בין לאדן מחוסל

ומרגע השפל של אובמה השנה לרגע השיא. תמונה אחת מחדר המבצעים בזמן חיסול אוסמה בין לאדן (ראו מונטאז' למטה) הפכה את אובמה למר בטחון, לפחות יחסית למצבו קודם החיסול. אחרי ההישג המודיעיני והמבצעי הזה יתקשו הרפובליקאים לטעון את טענתם מהבחירות הקודמות שאובמה לא מתאים לכהן כראש המטות המשולבים של ארה"ב. הם גם לא ינסו, כל המועמדים הרפובליקנים הם אנשים מרקע חברתי וכלכלי ובטחון הוא לא הצד החזק שלהם. אבל מעבר להישג הפוליטי מדובר גם ברגע בעל חשיבות סימבולית היסטורית. 10 שנים בדיוק אחרי הפיגועים במגדלי התאומים (עוד אירוע סימבולי שהיה השנה) בא הדין לנבל הגדול של העשור הראשון של המאה.

3. המשבר האירופי

בשנה שעברה בחרתי את המשבר הכלכלי האירופי לאירוע החשוב ביותר של השנה. אז התנבאתי כך: "מכל האירועים שקרו השנה זהו המרכזי והמשמעותי ביותר, בעל ההשלכות המרחיקות ביותר על עתיד העולם. אין מערכת בחירות אחת באירופה שלא הושפעה או תושפע מזה […] לאן הולכים מכאן? קדימה כמובן. יותר אינטגרציה, יותר פיקוח, יותר התערבות של האיחוד בתוך המדיניות הפיסיקלית בתוך המדינות […] שנסתכל אחורה על השנה הראשונה בעשור, אין לי ספק שנזהה את משבר האירו באירופה כנקודה החשובה ביותר שהתחילה תהליך שישפיע ויעצב את העשור כולו." השנה קיבלנו חיזוקים משמעותיים לתהליך זה. חילופי שלטון ביוון ואיטליה נכפו על ידי התערבות מסיבית של האיחוד. בספרד באו חילופי שלטון דמוקרטים לאחר מהפך דרמתי בבחירות על רקע המשבר הכלכלי. גרמניה וצרפת למעשה ניהלו השנה את אירופה כולה ובשן ועין נחלצו שוב ושוב מקריסת הכלכלה האירופית כולה. זה עדיין לא סופו של תהליך, וזה ילווה אותנו גם בשנה הבאה (ספוילר, הבחירות בצרפת יהיו גבוה בדירוג של שנה הבאה).

2. הצונאמי ביפן

בשנה שעברה הגיע למקום השני אסון טבע אחר, רעידת האדמה בהאיטי. אבל אין מה להשוות בין שני האסונות הללו. יפן רגילה ברעידות אדמה, היא מדינה מערבית שמוכנה היטב לרעידות אדמה קיצוניות ותכופות. או ככה לפחות חשבנו. ואז באה הרעידה הטיטאנית ב-11 למרץ 2011 – אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה המודרנית (9 בסולם ריכטר). הרעידה כשלעצמה הייתה החלק הקל בשרשרת של אסונות לוואי כבדים בהרבה: הרעידה גרמה לצונאמי ענק ששטף את חופי מזרח יפן הרג אלפים והשאיר מאות אלפים ללא קורת גג. מעל הכל, פגע הצונאמי בכורים הגרעיניים בפוקושימה. המדינה שסבלה כל כך בהיסטוריה מנזקי האנרגיה הגרעינית הצבאית התחילה ללמוד על בשרה את נזקי האנרגיה הגרעינית "לצורכי שלום". למעשה צפון-מזרח יפן משותקת מאז האסון. מיום ליום מתגלה שנזקי הקרינה היו משמעותיים וקשים הרבה מכפי שחזו תחילה. הכלכלה השניה (או השלישית תלוי לפי איזה מדד) בעולם ספגה מכה אחת יותר מידי אחרי כמעט שני עשורים של מיתון כלכלי. או אולי היפנים יצליחו לצאת מהמשבר דווקא מחוזקים, יתאחדו למשימה לאומית ויצאו יחד ככוח עולה לקראת סוף העשור? בנתיים זה לא נראה ככה, אבל הדברים עוד יכולים להשתנות במהרה בארץ השמש העולה.

1. האביב הערבי

כן נו, כמו בסיכום השנה הישראלי גם כאן בחרתי בבחירה הבנאלית. אבל בסופו של דבר אין ברירה. אי אפשר להתכחש לכך שאם נתייחס אל אירועי האביב הערבי כמקשה אחת, אזי הם האירוע החשוב והמרכזי ביותר שקרה בעולם בשנה היוצאת. זה התחיל בחודש ינואר 2011, בתונסיה, שם אחרי שבועות ספורים של מהומות נפל שלטונו האוליגרכי של זין אל עאבדין. כחודש לאחר מכן, בפברואר, נפל מנהיג מצרים חוסני מוברק. אלו היו המקרים הקלים, אוטוריטאריים שנפלו אחרי שבועות בודדים של הפגנות מרוכזות בלחץ המון. אחרי זה התחילו המקרים הקשים יותר בתימן, בלוב, ועדיין בימים אלו בסוריה. שם, נוכח דיקטאטורים אכזריים, במקום הפגנות קיבלו המפגינים מלחמת אזרחים. בלוב הביא הדבר להתערבות בינלאומית צבאית שנגמרה בתפיסתו וחיסולו של מועמר קדאפי. בסוריה המעורבות הבינלאומית מתרחשת דוקא בלחץ דיפלומטי אגרסיבי של הליגה הערבית ושל טורקיה. ומה לגבי ההשלכות? האם האביב הערבי יגמר, כפי שנראה כרגע, בחורף אסלאמי? זאת לשנה הבאה. 2011 שייכת להפיכה, 2012 להתייצבות – גרועה או טובה ככול שתהיה.

איש השנה

ולסיום איש השנה של פוליטאה הוא…נשיא צרפת ניקולא סרקוזי.  האמת שהייתי קרוב מאוד לבחור באנגלה מרקל בגלל שאין ספק שהיא היתה הקול הדומיננטי ביותר באירופה בשנה האחרונה. גרמניה בהנהגתה של מרקל התחילה בשנה היוצאת לכבוש את אירופה, כהרגלה דרך בלגיה (האיחוד יושב בבריסל), ועם משתפי פעולה בצרפת. הפעם בדרכי שלום ולהצלתה ולא החרבתה של היבשת. אז מדוע בחרתי בסרקוזי בסוף? ראשית כי גם הוא היה חלק מרכזי ביותר לצד מרקל בניהול המשבר האירופי. שנית, וכאן יתרונו הגדול, הוא לקח חלק פעיל מאוד באירוע השנה (האביב הערבי) – סרקוזי היה האישיות הבינלאומית הבכירה ביותר שהובילה ולחצה על ההתערבות הצבאית בלוב. המהלך הצבאי נוהל אולי על ידי האמריקאים ובתמיכת אובמה, אך מי שיזם אותו היה סרקוזי. שלישית, מבחינה פוליטית בתוך צרפת סרקוזי שכבר היה על הקרשים התחזק מאוד בשנה האחרונה לקראת הבחירות באמצע 2012. בין השאר בגלל שני הדברים שציינתי קודם, אך גם בגלל המשבר שפקד את המפלגה הסוציאליסטית עם פרשת שטראוס קהן (סרקוזי היה או לא היה מעורב בה לפי תיאוריות הקונספירציה). סרקוזי עדיין מפסיד בסקרים למועמד הסוציאליסטי, אך מצבו לא אבוד. לבסוף, בונוס, סרקוזי היה המנהיג העולמי היחיד השנה שנולדה לו בת (ועוד מדוגמנית). מזל טוב.

זהו ל-2011, 2012 כבר כאן. זו צפויה להיות שנת בחירות בארה"ב, בצרפת (בישראל?). שנת אולימפיאדה בלונדון. שנת משברים כלכליים. שנת מלחמה באיראן? שנת אסון טבע גדול נוסף במקום מפתיע (ישראל?) ? נקווה רק לטוב. אני אהיה כאן (החל מהפוסט ה101). מתחילים, בהצלחה.

יפן- שלושה אסונות

תכננתי לכתוב על הימין באירופה, אבל זה יאלץ לחכות לפחות לשבוע הבא. אחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחש בסוף השבוע האחרון ביפן; לפחות בעוצמת האירוע ובהיקף הנזק שלו. מספרי ההרוגים בהאיטי ובחופי אסיה (שני האסונות העצומים הקודמים) אולי היו גדולים יותר, אבל האירועים היו קטנים יותר בעוצמתם הגולמית. כנראה שכל מדינה אחרת, זולת יפן, היתה ניזוקה הרבה יותר מרעידת אדמה כזו. כל מדינה שבה הסטנדרים של הבנייה לא מעולים (כמו כל מדינות העולם השלישי, או כמו ישראל) היתה נחרבת לחלוטין.

שלושה אסונות פקדו את יפן. האסון הראשון הוא רעידת האדמה. יפן רגילה ברעידות אדמה. מידי שנה מתרחשות בה עשרות ומאות רעידות אדמה קטנות עד בינוניות. אבל זו היתה רעידת האדמה החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של רעידות אדמה ביפן. אף על פי כן מוכנות היפנים לרעידות הוכיחה את עצמה. על אף שהרעידה הורגשה בחוזקה בכל איי יפן, ובמיוחד במרכז הונשו (האי המרכזי שבליבו טוקיו), אף בניין לא קרס (אוקי בדקתי והיו כמה מקרים חריגים ספורים, דווקא במערב האי). לשם השוואה רעידת האדמה בהאיטי לפני שנה, שהחריבה עיירות שלמות באי, היתה בעוצמה של פחות מ-6. בישראל סטנדרט הבנייה (שאינו נאכף כהלכה, ובכל המבנים שנבנו לפני שנות ה-80 ולא עברו חיזוק לא קיים) נועד להתמודד עם רעידות של עד 6.5 בסולם ריכטר. תצלומי הוידיאו שדלפו לרשת של יפנים המעבירים את רעידת האדמה החזקה והארוכה בשקט מופתי ובסדר מעורר כבוד, הדהימו את העולם. זה בעיקר קשור לאופי היפני שגם אם מפחד מהטבע, לא נכנס ממנו להיסטריה.

האסון השני היה חמור בהרבה- אסון הצונמי. צונמי היא מילה ביפנית שמשמעותה גל ענק. אחד מהציורים המפורסמים ביותר מיפן המסורתית, ציור שהפך לסמליל והוכנס עמוק בתרבות הפופולארית היפנית, הוא ציור של גל צונמי כזה. אבל בניגוד לציור היפה, ההרס שהשאיר הצונמי על חופיה המזרחיים של יפן הוא בלתי נתפס. עיירות (שנבנו עץ) שלמות נהרסו כליל. אין הרבה מה להגיד- מי שלא ראה את התמונות מומלץ לפנות למאגר המהמם והמפחיד של NYtimes של תמונות החורבות שהשאיר אחריו הגל. אפילו סרטי אסונות ההוליוודיים לא הכינו אותנו למראות כל כך סוריאליסטיים בקנה מידה כזה.

אסון הצונמי הוא אסון טבע שכמעט שאין לאדם שליטה עליו. בניגוד לרעידת אדמה שלא הורגת איש (בתנאי שהוא לא נמצא בבניין מעשי יד אדם שקורס) הצונמי הוא אסון שאי אפשר להתמודד איתו. רעידת האדמה קרתה ליד החוף וההתרעה (שעבדה) היתה קצרה. הנזק הפיזי לבתים ולרכוש היה בכל מקרה בלתי נמנע. ההתמודדות אחרי האסון היתה כנראה למופת: הצבא היפני, שמורכב רובו מיחידות חילוץ והצלה בהתאם לחוקה הפציפיסטית של יפן, גויס מיד ונכנס לפעולה. גם תמונות ממעשי החילוץ ניתן לראות בקישור קודם.

אבל האסון השלישי הוא כבר אסון מעשי ידי אדם. אסון שהיה צריך להימנע, ואסון שמלמד על כשלון מוחלט: האסון הגרעיני. בניגוד לטבע אותו היפנים מקבלים בהבנה והכנעה, את אסון הגרעין הם לא ישכחו ולא יסלחו עליו במהרה. מישהו עוד יידרש לעשות חרקירי על זה בבוא הזמן. כורים ישנים מאוד שלא תוחזקו כראוי והוחזקו בידיים פרטיות של חברות שנתפסו בעבר כנגועות בשחיתות- התפוצצו ומסכנים אוכלוסיות שלמות. גם על מעטה הערפל וחוסר השקיפות בהתמודדות עם התקלה מישהו יאלץ לשלם.

סיפור היחסים בין יפן לגרעין הוא מעניין ומוזר. המדינה היחידה בעולם שספגה על שטחה התקפה גרעינית הפכה למובילת המאבק העולמי בהפצת נשק אטומי אחרי המלחמה. מאות אלפי הרוגים בשתי ההפצצות הישירות, ועוד כפול מזה נפגעים במשך השנים הרבות אחרי האירוע, השאירו ביפן רושם עמוק וצלקת. יפן הפכה למדינה היחידה בעולם שהפציפיזם מופיע אצלה בחוקה (לעומת סתם ביזור נשק). בהירושימה הוקם מוזיאון לפצצת האטום ובו מפורסמים מכתבי גינוי שנשלחו לכל מנהיג עולמי שביצע ניסוי גרעיני. בסמוך למקום ההתפוצצות הראשון הוקמה אנדרטה בצורת היכל סגור ובו שמות כל המשפחות שנהרגו;  ההשוואה ברורה- יד ושם. ההתייחסות של היפנים לפצצות האטום היא כמו שלנו לשואה- לזכור ולהזכיר לעולם. כשנשאל מדוע יפן, מעצמה כלכלית השנייה בעולם בשנות -80, לא מכניסה לשטחה פצצות גרעין כנגד הגוש המזרחי- קבעו המומחים שליפנים יש "אלרגיה גרעינית".

אך האלרגיה לא מתיישבת עם עובדה אחרת והיא שיפן היא המדינה היחידה שנסמכת על אנרגיה גרעינית להפקת אנרגיה (תיקון: למעט צרפת, ראו תגובות). לא שאין עוד מדינות שמפיקות אנרגיה גרעינית, אך אף מדינה לא מתקרבת אפילו לאחוז האנרגיה שהיפנים מפיקים ממתקני גרעין- יותר משליש מכלל האנרגיה ביפן. לא שהדבר עבר בלי ויכוח נוקב בזמנו ביפן. הציבור הרחב התנגד למהלך שהובילה בשעתו מפלגת השלטון. אך מאז עברו דגי סלמון רבים בנהר, יותר מ-40 שנה ליתר דיוק מאז תחילת הפרויקט הגרעיני. היפנים הביאו בשורה של אנרגיה "זמינה", "נקייה" ומתקדמת ביותר שלא תלויה בייבוא חיצוני של נפט. אך הנה עכשיו החלום נשבר. היפנים נזכרים בימים אלה בצד השני של המטבע הגרעיני: ביום-יום אולי הכל בסדר אבל שקורה משהו לא בסדר- ההשלכות מפלצתיות. בלי להיות נביא גדול אפשר לנחש ש"האלרגיה הגרעינית" עומדת לעשות קמבק. מהפכת האנרגיה הבאה תבוא מיפן, ויותר מהר ממה שאנחנו חושבים.

מילה אחרונה על שיקום לשמירה על אופטימיות: אם יש משהו שהיפנים טובים בו זה פרויקטים לאומיים. בשנים האחרונות מקובלת התפיסה שיפן בדעיכה. היפנים הם הראשונים להודות בכך. התחושה ביפן כבר כמה שנים טובות היא שהם עברו את השיא ולא מצליחים להגיע לרמות החדשנות וההצלחה של שנות ה-80 ותחילת ה-90. פרויקט השיקום בעקבות האסון הוא אולי בדיוק מה שהיפנים צריכים בשביל לצאת מהמשבר הכלכלי והמנטאלי בו הם שרויים. אם יש מישהו שמסוגל לצאת מחוזק מאסון כזה, זה הם.

תל אביב- איראן- יפן

כמובטח, האיראנים הפעילו לראשונה  בסוף השבוע האחרון את הכור הגרעיני בבושאר. איראן הפכה למדינה הראשונה במזרח התיכון שמפעילה כור גרעיני להפקת אנרגיה (בישראל הכורים הם למחקר גרעיני 'בלבד' ולא להפקת אנרגיה). איראן כידוע זקוקה נואשות לאנרגיה גרעינית, הם פשוט מרגישים שעתודות הנפט של המדינה יספיקו להם לאנרגיה זמינה וזולה רק ל-500 שנה בערך, צריך לחשוב על הילדים. האמריקאים כבר לא מודאגים מתקיפה אפשרית של ישראל באיראן. ככה לפחות אפשר להבין מראיון שנתן ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב לאו"ם בתקופתו של ג'ורג' בוש, בשבוע שעבר לפיו חלון ההזדמנויות של ישראל למתקפה באיראן נסגר מרגע שהתחילו להפעיל את הכור. הנזק הסביבתי וההומניטארי למפרץ הפרסי ולאנשיו יהיה בלתי נסבל או מקובל וישראל לא תיקח את הסיכון שבזיהום כזה. בולטון אינו נציג רישמי של הממשל כמובן, אבל אפשר להניח שעמדתו אינה רחוקה מעמדתו של כל פקיד ממשל אמריקאי ממוצע. אלא שהאמריקאים מפסיקים לחשוש, זה הזמן שאנחנו נתחיל לדאוג באמת. בולטון מעריך שברק וביבי לא ייקחו את הסיכון שטמון בהפצצת כור פעיל בלב המזרח התיכון מתוך הרגשת אחריות כבדה? שיחשוב שוב.

היום בעיתון הארץ כותב אודי פרידן: "רוב הסיכויים שהאיראנים לא ישתמשו בפצצה שבידיהם, אם תהיה להם. ואולם, יש דברים שאי אפשר להניח להם להתפתח גם אם ההסתברות שייעשה בהם שימוש היא של 5%. כי אף שמדובר ב-5% סיכון – מדובר ב-100% אבדון. זהו הימור שאיש לא ייקח. כפי שאף אחד לא יעלה על טיסה, גם אם היא תוצע בחצי מחיר, אם קיימת הסתברות של 5% שתתרסק.
לכן ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני. עם האמריקאים או בלעדיהם. מדובר במחויבות שכל ראש ממשלה בישראל, כל רמטכ"ל וכל ראש מוסד כנראה נשבעים באיזה טקס סודי למלאה."

יאמר לזכותו של פרידן שהוא מציין גם את המחיר לפעולה כזו, כל מספר בין אלף ל-20 אלף איש ואישה בעורף הישראלי. למעשה רוב המאמר מוקדש לכך שישראל צריכה להפסיק להתעסק בשטויות (כהגדרתו) ולהתכונן לפגיעה הקשה בעורף. החשש שלי הוא מזה שיש הרבה אנשים במערכת הביטחון ובממשלה שחושבים כמו פרידן; שהתקפה באיראן היא גזרת שמים; משהו בלתי ניתן למניעה; הכרח של כל ראש ממשלה ישראלי; פרדסטינציה.

כי האמת היא שאין שום הכרח כזה. המתמטיקה של פרידן ודומיו פשטנית, מוטעית ואינה עומדת בכללי הרציונאליות. לפי ההגיון הזה על ארה"ב היה להתחיל במלחמת עולם שלישית בתחילת שנות החמישים בגלל החשש שברה"מ תשתמש נגדה בנשק יום הדין. האמת היא אחרת: סכסוכים בין מדינות ניתן לנהל ולתחזק. הטלת פצצת הגרעין איננה סיכון של קובייה ולכן חמשת האחוזים הנם מספר מומצא שלא אומר כלום. זה יכול להיות גם 0.5% לצורך העניין, איננו יודעים. אנחנו כן יודעים שני דברים: אחד, לאיראן אין שום אינטרס לתקוף אותנו בנשק גרעיני. שתיים, התקפה ישראלית באיראן תגרור ב100% התקפה מסיבית על העורף הישראלי שתביא למאות ואלפי נפגעים. הבחירה של ישראל איננה אם כן אם לעלות על טיסה שיש סיכוי של 5% שתתרסק או לא. המטפורה הנכונה תהיה: האם לעלות על טיסה יקרה, במטוס חדיש של חברה ידועה, שיש סיכוי קטן שהטיס שלה יקבל התקף לב והמטוס יתרסק. או לעלות על טיסה זולה אחרת שאנחנו יודעים בודאות שלמטוס שלה אין גלגלים. תבחרו.

שתי פצצות אטום הוטלו בהיסטוריה האנושית על אוכלוסיה עירונית. ציינו לפני שבועיים את יום השנה להפצצה על הירושימה, יומיים אחר כך התרחש יום השנה להפצצה על נגסאקי. בכל אחת משתי ההפצצות נהרגו כ-70 אלף איש כתוצאה מההפצצה הראשונית. כתוצאה מתופעות לוואי של הפצצה האטומית מספר ההרוגים הכפיל את עצמו במשך השנים. כ-69% מהירושימה נהרסה (רוב הבתים היו בנויים עץ ונשרפו כליל). כל אדם מכיר את השמות הירושימה ונגסאקי, אבל כמה מכירים יוקוהאמה, אימברי, פוקואי, טוקושימה?… בין 1942 לאוגוסט 1945 הפציצה ארה"ב בהפצצות "קונבנציונאליות" יותר מ-60 ערים מרכזיות ביפן האימפריאלית. כחצי מיליון אזרחים נהרגו בהפצצות. רוב הערים נחרבו עד היסוד. בהפצצה "קונבנציונאלית" אחת על טוקיו ב-10 למרץ הושמדה רבע מהעיר (שהייתה גדולה ומפותחת מהירושימה בהרבה). 100 אלף איש נהרגו באותה הפצצה. הלקח הוא פשוט: פצצה גרעינית זה אומנם נורא ואיום, אבל הפצצה מסיבית של טילים רגילים וזולים יכולה להיות לא פחות נוראה מבחינת הנזק.

אני לא אכנס כאן לעניינים של סיכויי פגיעה. אבל רק אזכיר בקצרה את זה שבשביל להפציץ באטום בצורה מוצלחת צריך לשגר טיל אחד שיהיה מדויק ויעבור את חומות ההגנה מפני טילים של ישראל. כל "פספוס" יוביל ל"בזבוז" של מיליונים ו/או לפגיעה אנושה באוכלוסיה ערבית שכנה לישראל. הפצצה מסיבית של טילים מאיראן ומלבנון לעומת זאת, יכולה להרשות לעצמה לפספס קצת. שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, המסקנה היא לא שכדאי לנו שנופצץ באטום, חס וחלילה. המסקנה היא  שלאיראן לא משתלם להתקיף אותנו באטום.

אם לאיראן תהיה פצצה אז אכן יהיה לנו קצת פחות נוח. יוכלו לאיים עלינו וזה יעשה את המצב הבטחוני ואת "מלחמות הקיץ" הרגילות לבעייתיות יותר מבחינה אסטרטגית. אבל לא תהיה בכל מקרה סכנה אמיתית למלחמה גרעינית. אם תהיה כזו במזרח התיכון, אז ישראל תהיה האחרונה לספוג. איראן תתקיף את סעודיה ואת מצרים לפני שתתקיף את ישראל. הדבר הבעייתי ביותר שיקרה מגרעין איראני בתווך הקצר הוא המשך הפצת הנשק הגרעיני בעולם ורצון של מדינות אזוריות נוספות בחימוש גרעיני. זליגה של חומרים מלוכלכים לגורמי טרור גם היא בעייתית. אבל המזרח התיכון תמיד היה בעייתי. יש הבדל בין סיבוך נוסף ו"רגיל" לחיינו במזרח התיכון, לבין מלחמה ודאית עם מעצמת טילים במזרח בתווך המידי.

* ואם כבר הזכרנו את ההפצצות על יפן. יפן נחרבה לחלוטין במלחמת העולם. כל עריה נהרסו. טוקיו ספגה את הנזק הרב ביותר שספגה עיר בעידן המודרני. היום כעבור 65 שנים (והאמת היא שעוד הרבה קודם) ביפן קיימת מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת ביותר בעולם. בטוקיו לבדה יש 2 מערכות נפרדות ומקבילות של רכבת תחתית (כן שתיים!) בנוסף לקווים עיליים ופרטים שמרשתים את העיר ומחברים אותה עם כל חלקי האי הונשו. מדינת ישראל לעומת זאת, שהוקמה בדיוק באותן השנים בהן התחילה יפן ללקק את פצעי המלחמה, הצליחה לבנות בקושי קו רכבת פרברית אחת (הקו הבינעירוני לחיפה היה קיים עוד מתקופת הבריטים). רכבת מהירה בין תל אביב לירושלים: אין, בונים אותה כבר עשר שנים מי יודע עוד כמה עשורים יסיימו. רכבת קלה בירושלים: לאחר עשורים של תכנון סיימו לבנות חלק מקו אחד מתוך חמישה מתוכננים בעיר. סיימו, אבל יתחילו להפעיל אותו רק באפריל 2011 (בודקים, למה לוקח שנה לבדוק?). רכבת לאילת: אל תצחיקו. והשבוע התבשרנו שפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב בוטל (במכרז הנוכחי) וחידושו יתעכב בעוד כמה (עשרות/מאות) שנים. חומר למחשבה.