עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

משחקי הביבי

  • אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
  • לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
  • הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
  • נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.

    מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

הדומיננטים

Bibi&Trump

במהלך חודשי קמפיין הבחירות לפני שנה עקבנו ביפעת מחקרי מדיה והראנו איך נהנה ראש הממשלה נתניהו מסיקור תקשורתי שהיה גדול פי שלושה ויותר מכל אחד מראשי המפלגות האחרים. בעוד נתניהו שלט בכשליש מכלל שיח הבחירות לאורך כל ימי הקמפיין, הגיע יו"ר האופוזיציה יצחק  הרצוג לכ-15% מסך השיח על הבחירות פעם אחת בלבד, כשבועיים לפני מועד הבחירות. בסוף השבוע לפני הבחירות, במה שכונה הבליץ התקשורתי של נתניהו, זכה רה"מ לחשיפה מצטברת חסרת תקדים בכל ערוצי השידור של יותר מ-24 שעות שידור מצטברות במהלך שלושה ימים. פרסום חינם יש לציין, בזמן הקריטי ביותר.

על אף שחלק גדול מהחשיפה של נתניהו לאורך חודשי הקמפיין הייתה שלילית לכאורה, אם בנושאי פרשות מעון ראש הממשלה, המאבק עם אובמה על נאום הקונגרס, סרטוני הליכוד שהשפילו עובדי וועדים, וכלי תקשורת שכותבי טוריהם התגייסו נגדו – הבאנו בזמנו את הטענה שגם החשיפה השלילית לכאורה משרתת את קמפיין הליכוד. השלילי הוא חיובי כל עוד שולטים בצורה כל כך דומיננטית בסדר היום. הדומיננטיות, גם אם הושגה דרך סיפורים שליליים על פניו, אפשרה לקמפיין הליכוד שליטה גבוהה בנושאים שעל סדר היום ונתנה יכולת ניהול טובה של תודעת המצביעים בימים האחרונים הקריטיים של הבחירות.

* באותה תקופה הראנו כיצד המצב בארץ שונה ממערכות בחירות בעולם והשווינו למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת בה הנשיא המכהן אובמה זכה כמעט לאותו שיעור סיקור כמו יריבו מיט רומני. זה היה אז. מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה שונה מהעבר ודומה הרבה יותר למערכת הבחירות שלנו מלפני שנה.

דונאלד טראמפ זכה אתמול, בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות כולל שלי, בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית. ויש כבר מי שקושרים בין הסיקור התקשורתי שלו בשנה האחרונה לבין הנצחונות המתגלגלים שלו עד לרגע ההכרעה הסופי אתמול.     ניו יורק טיימס פרסם ממצאים לפיהם נהנה המועמד דונאלד טראמפ מחשיפה תקשורתית חסרת תקדים ויוצאת דופן ביחס לכל יתר המועמדים הרפובליקאים, וכולל יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון. כמו נתניהו לפני שנה, גם החשיפה של טראמפ באה על רקע שלילי לכאורה. רוב כלי התקשורת והמערכות מגויסות נגדו, כולל התקשורת הימנית בארה"ב.  הסיקור העודף שקיבל היה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת ומעוררות ההתנגדות שלו, ועל רקע התנגשויות פנימיות בתוך מפלגתו. זאת בעוד כל בכירי הפרשנים המוערכים ביותר כותבים נגדו.

וככל שתקפו אותו, כך טראמפ התחזק. כמו בוז'י הרצוג לנתניהו, גם המועמדים הבולטים שעמדו נגד טראמפ קיבלו אחוזי חשיפה בודדים מסך החשיפה שלו. ג'ב בוש, כריס כריסטי, ומארקו רוביו הוציאו מיליונים מכספי התרומות בשביל לקנות מדיה ובכל זאת, אחד אחרי השני, הפסידו לטראמפ בהפרשים ניכרים  קודם בקרב התקשורתי, ואחר כך גם בקלפי. שני המועמדים הנותרים לבסוף, טד קרוז וג'ון קייסיק, נכנעו גם הם לבסוף, קודם לתקשורת ואחר כך לבוחרים.  טראמפ קובע את סדר היום, סדר היום הוא טראמפ עצמו, ולמרבה הפלא (או שלא) הוא גם מנצח.

* ויש עוד נקודת דמיון חשובה בין קמפיין התקשורת של טראמפ ושל נתניהו: בעוד שניהם נהנים מדומיננטיות בתקשורת, כך שניהם תוקפים את התקשורת עצמה במקביל. אותה תקשורת שנותנת להם במה נרחבת כל כך, מותקפת לא על ידי יריביהם הנעלמים, כי אם על ידי מקבלי הבמה. הקרב בין טראמפ לכלי התקשורת, כמו הקרב של נתניהו עם התקשורת הישראלית לפני שנה, הוא בפני עצמו נושא בחירות מרכזי על סדר היום. כך נוצר מעגל שבו המועמד תוקף את התקשורת על כך שהיא תוקפת אותו, התקשורת הנעלבת תוקפת בחזרה, מוכיחה לכאורה תוך כדיי כך את טענת המועמד על רדיפה, ובפועל נותנת לאותו מועמד זמן חשיפה כפול ומכופל מהמועמדים מולו ומסדר יומם.

האירוניה היא שגם טראמפ וגם נתניהו אמרו לתומכיהם יותר מפעם אחת שמזל שיש את הרשתות החברתיות שרק בזכותן הם יכולים לדבר ישירות עם העם ולדלג על התקשורת שמסתירה אותם. דוקא האנשים שמסוקרים ונשמעים יותר מכל אחד אחר בתקשורת, מתלוננים על כך ש"קולם האמיתי" לא נשמע ופונים לרשתות החברתיות שגם בהם הם מובילים.

* לנתניהו הגישה הזו הצליחה במערכת הבחירות הקודמת והוא ממשיך לאמץ אותה גם בקדנציה הנוכחית. מבדיקה שלנו ביפעת עולה שנתניהו ממשיך להיות נוכח בתקשורת יותר מכל פוליטיקאי, אדם או נושא אחר בהפרשים ניכרים גם היום. כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח הוא מוזכר ראשון כמעט בכל נושא שעל סדר היום – מנושאי בטחון, מתווה הגז, דרך החרם הבינלאומי ועד רגולציה של פרסומות.       

בשנה מאז הבחירות הוזכר בנימין נתניהו ביותר ממאה עשרים אלף כתבות ומופעים תקשורתיים. שר האוצר כחלון שני לו עם שני שלישים מכמות האזכורים הזו. אחרי ראש הממשלה ושר האוצר, יתר הפוליטיקאים זוכים בחשיפה של שליש ומטה מהחשיפה הכוללת של נתניהו. יאיר לפיד נהנה מקצת יותר מרבע מהחשיפה של נתניהו, בעוד יצחק הרצוג בקרוב לחמישית בלבד.

הדומיננטיות של טראמפ כנראה הביאה לו חלק נכבד מהניצחון בתוך המפלגה הרפובליקאית. אבל האם שיטה זו תהיה טובה גם בבחירות הכלליות לנשיאות בנובמבר מול הילארי קלינטון? יתכן שנארטיב הראש בראש יכריח את התקשורת לסקר את המירוץ לבית הלבן בצורה יותר מאוזנת, וגם הילארי מועמדת מעניינת בדרכה. אולם טראמפ עדיין יכול לשלוט בסדר היום על ידי פרובוקציות מכוונות תוך כדיי האשמת התקשורת בהטייה לטובת השמאל. מפלס התקיפות וההסתה עוד צפוי רק לעלות עד נובמבר. ככול שיתקוף את התקשורת ויאיים עליה, ככה תתבצר הדומיננטיות שלו בסיקור. נתניהו אני מנחש, יגלה בו שותף לדרך וחבר חדש ישן עד אז.

 מוסר לא מחייב להזדהות

 

העובדות פחות או יותר ידועות: חייל שהגיע למקום אירוע דקירה לאחר שהסתיים, ירה למוות במחבל פצוע אנוש ששכב על הקרקע. מכיוון שהעובדות העיקריות מוסכמות, עיקר הויכוח הציבורי נסוב על הפן המוסרי – וכאן רבים מידי מתבלבלים. בעוד שרוב מנהיגי הציבור כולל בימין בחרו לגנות את מעשה החייל, נדמה שרוב הציבור, גם בקרב אלה שמכנים את עצמם מתונים, לא מבינים מה כל כך לא בסדר בסיטואציה וממהרים על גבי הפייסבוק לגבות את החייל ואת המעשה שעשה. אין לי ספק שרבים מהחיילים מזדהים עם החייל ורואים כפגיעה אישית את חוסר הגיבוי שהוא מקבל מהדרגים העליונים. על כן הודעות הגינוי ואמירתו הנחרצת של הרמטכ"ל נגד האירוע לא מספיקות. אל מול התהיה הציבורית והתמיכה לה זוכה האירוע, לא מספיק להתקומם ולגנות. על הרמטכ"ל במיוחד, לצד מנהיגי ציבור אחרים שבחרו לגנות, לשבת ולהסביר. לאט וברור, כמו אב שמסביר לבתו או אם לבנה, בדיוק מה לא בסדר. לצערנו בישראל שנת 2016 כבר לא ברור מאליו שלא מוציאים להורג ביריות ברחוב אנשים.

הסיבה שבגינה רוב האנשים מתבלבלים היא עניין ההזדהות. בעוד שמוסר הוא עניין מורכב לפעמים, הזדהות היא רגש אינטואיטיבי לחלוטין. כאשר ההזדהות והמוסר תואמים אז קל לנו לזהות את הבחירה המוסרית כבחירה הנכונה: ככה המבחן המוסרי הקל ביותר לשכנוע הוא התשובה לשאלה "מה אם זה היה קורה לך? או לביתך? או לחבר שלך?". אבל המבחן הזה בעצם איננו מבחן של מוסר כלל, הוא בסך הכל מבחן של הזדהות, ובמקרה הזה פשוט אי אפשר להפעיל אותו.

לא רק שאי אפשר להזהות כלל עם הצעיר המחבל הפלסטיני שבחר לקחת סכין ולצאת להרוג יהודים, אלא שהרבה יותר  קל להזדהות עם החייל הצעיר המבוהל שהגיע לזירה בעייתית, בימים מתוחים מאוד, בעוד שחבריו פצועים וחייהם עמדו בסכנה לפני דקות בודדות. החייל הזה עונה הרבה יותר על המוכר לנו – הוא יכול להיות אנחנו, הבן שלנו, החבר שלנו, הבן של חברים שלנו. המחבל הפלסטיני לעומת זאת הרבה פחות.

מסיבה זו אין לנו שום רחמים על המחבל הפלסטיני. בכלל החושים שלנו נהיו קהים – אחרי חודשים של אינתיפדה ופחד ללכת ברחובות, פלסטינים עם סכין שיוצאים לדקור מתוך מסע שנאה ורצח בעיניים הם מבחינתנו דמות השד שרודף אותנו, בטח שלא מישהו לרחם עליו. אם כבר נרחם, אז נרחם על החייל שנשלח בסיטואציה בלתי אפשרית, לאזור מפחיד ומסוכן באמת, שצריך לשאת על מדיו ואחריותו את כל המצב הביטחוני, המתיחות המדינית והשנאה הפלסטינית כלפי הישראלים.

עם החייל אנחנו מזדהים ועל החייל אנחנו מרחמים, ואת המחבל אנחנו שונאים ועל מותו לא מזילים דמעה. ובכל זאת לכל זה אין קשר לשאלה המוסרית. אנחנו צריכים לשים את כל זה בצד ולהבין שמה שהחייל עשה זה לא מוסרי, שאסור לעודד את זה בשום צורה, שזה לא צריך היה לקרות ואסור שיקרה בעתיד, ושהחייל ומפקדיו צריכים לתת על כך את הדין – כמו גם המסיתים הציבוריים לאווירה הנוכחית שיש להם אחריות ישירה להתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית בכלל ושל החיילים נושאי הנשק בפרט.

נתחיל בזה שלהרוג זה לא מוסרי נקודה. הריגה איננה מוסרית גם אם לפעמים היא נדרשת. כאשר היא נעשית כחוק, באין ברירה או בהתאם לפקודות חוקיות ופסק דין, אז ההריגה לגיטימית – אך האחריות המוסרית לא משתנה. כאשר הריגה מתבצעת בניגוד לחוק, בניגוד לנהלים, או במקרה הזה תוך הפרת פקודה ונהלי פתיחה באש אז היא גם פשע או רצח. חיילים הולכים לכלא על התחצפות לקצין, על הפרות משמעת ולפעמים על תספורת לא ראויה, אז מה על עבירה חמורה על נהלי פתיחה באש והפרת פקודה של רמטכ"ל?

הריגה איננה מוסרית. הריגה באמצע הרחוב בניגוד לחוק היא עבירה נוראית. ההבנה הזו היא בדיוק מה שאמור להפריד ביננו לבין אויבנו. אחרת, כל ההבדל ביננו מצטמצם לאללה נגד אלוהים. גזר דין מוות הוא בחירה נדירה של מדינה לפעול כיישות בצורה לא מוסרית, על מנת להעביר מסר חד פעמי נגד עבירה קיצונית על כללי החברה. בישראל התקבלה בצדק המוסכמה שרק הנאצים, על הפשעים שביצעו בעמנו, ראויים לעונש הקיצוני הזה. גם זאת, לאחר משפט צדק, בסמכות בית משפט גבוה, ועם תליין אנונימי. שהמדינה מבקשת מתליין להרוג היא דורשת ממנו לבצע מעשה נוראי, בעל אחריות אישית קשה, והיא מודיעה לו שהיא לקחה על עצמה את האחריות המוסרית הזו לאחר שיקול דעת כבד שרק המדינה יכולה לעשות.

שמדינה ריבונית שמה בידי חיילים נשק ושולחת אותם לשדה קרב היא לוקחת על עצמה את אותה אחריות. היא נותנת לחיילים רישיון להרוג כזרוע שלה. מעשיהם יהיו מעשיה, הם מייצגים אותה. שהם הורגים בקרב – הם הורגים בשם המדינה ששלחה אותם ומוסריות המדינה במלחמה תקבע בהתאם למוסריותם. על כן מדינה מתוקנת תקבע כללי פתיחה באש נוקשים ומחמירים (במיוחד בפעולות שיטור עירוני). אלימות שרירותיות מצד חיילים, שימוש בכוח מוגזם, הוצאות להורג ללא משפט, עבירה על פקודות שימוש בנשק – הם לא רצח, הם פשעי מלחמה. שחייל צה"ל מבצע פשעי מלחמה הוא מכתים את כל המדינה שלנו בפשע הזה. הכתם הוא על כולנו.

יש להסביר זאת לחיילי צה"ל: יש לא רק לגנות אותו, כי אם להבהיר לחיילי צה"ל האחרים מדוע עליהם להוקיע אותו.

יתכן ובמישור האישי החייל הוא גם קורבן של הנסיבות וראוי לרחמים. אבל אסור שהרחמים הללו יהפכו לסיפור המרכזי. גם במחיר של הקרבת קורבן מוסרי כלפי החייל הספציפי הזה, יש לעשות זאת – כי השאלה המוסרית על כל החברה שלנו הרבה יותר גדולה וחשובה. אסור שהכתם יהפוך לנורמה. העובדה שרבים מבני הנוער היום רואים במעשה של החייל כאות גבורה מחייבת מעשה. לא להסתפק בגינויים, צריך לשבת ולהסביר עד שיבינו. הם יכולים לרחם על החייל, ולא צריכים להזדהות עם המחבל, אבל הם חייבים להבין שלהוציא להורג אדם פצוע ולא מסוכן זה פשע מוסרי ולא שאלה פוליטית.

הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.

סיכום שנת 2015 בעולם

זו השנה השישית שאני עורך סיכום של עשרת אירועי השנה בפוליטאה. כרגיל הכללים אינם מדעיים, אינם אקדמיים, והדירוג נעשה על ידי ולטעמי הסובייקטיבי בלבד. אני מוטה כלפי אירועי בחירות ופוליטיקה אמריקאית. ובכל זאת החלטתי לא לכלול את הפריימריז במפלגה הרפובליקאית ברשימה, פשוט בגלל שאני לא חושב שמה שהתנהל בהם השנה מייצג במשהו את מה שתהיה התוצאה הסופית. ועכשיו לרשימה:

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

  1. משבר הפליטים לאירופה

משבר הפליטים העולמי הוא אירוע השנה ואולי האירוע הסוציולוגי הגדול של המאה עד כה. כבר התייחסתי באירועי השנה הקודמים לגלים של מהגרי ההגירה מאפריקה, אבל מה שהביא את המשבר הנוכחי הוא הצטרפותם של מאות אלפי מהגרים ופליטים מהמזרח התיכון לגלי ההגירה. העולם השלישי מוכה הרעב, מלחמה ועוני נוהר לאירופה המערבית במה שהוגדר שינוע האוכלוסין הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השניה. יתכן מאוד שמדובר בסופו של העידן המערבי האירופי שנולדנו לתוכו (אך קיים משהו כמו חצי מאה בלבד), ותחילתו של עידן חדש, רב לאומי יותר ומאתגר יותר. הזדמנות גדולה לשינוי חיובי, סכנה גדולה לעליית כוחות אפלים.

2.הטרור בצרפת

ואפרופו הכוחות האפלים שעולים – הטרור האיסלמי העולמי היכה בצרפת שלוש פעמים השנה. הטבח הנורא בשארלי הבדו, פיגוע ירי במרכול הכשר, ואירועי ה-13 בנובמבר שזעזעו את העולם החופשי. האירוע הוא סימן להתנגדות הקנאים האיסלמיסטים לאסימליציה המוסלמית באירופה והצהרת כוונות מפחידה על הבאות. כתבתי על הנושא כאן.

3. הסכם הגרעין עם איראן

השנה היא בלא ספק שנת "המורשת של אובמה" והחתימה על הסכם הגרעין עם איראן היא פסגת המורשת הזו. אחרי הציניות והניסיון להיות מקוריים, אובמה היה צריך להבחר בקלות לאיש השנה בכל סיכום שמכבד את עצמו. הסכם הגרעין ואישורו בכל העולם הביא לדחיה משמעותית ואולי סופית בתוכנית הגרעין האיראנית, הביא שקט מתבקש בזירה המתוחה הזו, ומאפשר לכוחות המתונים באיראן להתחזק לקראת התקרבות אפשרית נוספת למערב ומול הכוחות האנרכיסטים של דעאש.

  1. רוסיה נכנסת לסוריה

ומאיש השנה החיובי לאיש המפחיד והמסוכן של השנים האחרונות שממשיך להתחזק. ולדימיר פוטין עשה עוד צעד בביצור מעמדו כדיקטאטור הכוחני בעולם כשהחליט להכנס למלחמה בסוריה ללא התנגדות. עימות קצר מול ארדואן בטורקיה הבהיר לעולם עם מי מתעסקים ועם מי לא. בנתיים נתנו לו להכנס בשקט לסוריה, אבל הסיפור הזו עוד ירדוף את כולנו בשנים הבאות.

  1. משבר החוב היווני ומשאל העם

משבר החוב היווני ממשיך להציק לאירופה. משאל עם מיוחד שנקבע שם דחה את הסכם הפשרה. מה שהביא לתיקונים נוספים בהסכם ובסופו של דבר חתימה שקטה עליו. מאז המצב מתחיל להרגע. אירופה התרגלה, או שבאמת חל שינוי לטובה והתחלה של יציאה מהמשבר הכלכלי? ימים יגידו.

  1. מקרי הירי בארה"ב, צ'רלסטון

מדהים הכוח הדמגוגי של המשפט "אולי לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים". השנה, כמו כמעט כל שנה, שוב הוכח שהטרור הקטלני ביותר באמריקה מתרחש על ידי לבנים, נוצרים, שמרנים, משוגעים שמכורים לנשק ואלימות. רק שהמקרים הללו לא נקראים טרור. מוסלמי צעיר שיוצא עם סכין להרוג אנשים נקרא אוטומטית טרוריס, אבל צעיר בן 21 נוצרי עם שיער בלונדיני שיוצא בבקר ה-17 ליוני לכנסיה שחורה בצ'רלסטון דרום קרולינה ויורה למוות ב-9 אנשים בזמן תפילה על מנת "לעורר מלחמת גזע" לדבריו, הוא סתם משוגע בעיני התקשורת ולא טרוריסט. שימו לב לנתון המדהים הבא: בארה"ב היו 353 אירועים של ירי המוני בשנת 2015, אחד לכל יום בשנה בממוצע, בהם נהרגו יותר מ-400 בני אדם! אחד מהם לדוגמא ב-27.11 התרחש בקולרודו במרפאה להפלות ע"י אדם בן 57, לבן, שרצח שלושה מטופלים. עוד משוגע ולא טרוריסט.

  1. נישואין חד מיניים באירלנד וארה"ב

אירלנד הקטולית והשמרנית הייתה למדינה הראשונה שאישרה נישואים חד מיניים במשאל עם שזכה לרוב גורף של למעלה מ-60%. ארה"ב הצטרפה לחגיגה בפסיקת בית המשפט העליון שהפכה את הנישואים הגאים למוכרים בכלל מדינות ארצות הברית. בכך כמעט והושלם המהפך הליברלי הגדול של חמש השנים האחרונות בנישואים. בארץ כמובן אנחנו אפילו לא קרובים לשם, אבל טוב גם סטרייטים לא יכולים לערוך כאן נישואים חילונים אז אין למה לצפות.

  1. נורמליזציה עם קובה

דיברנו כבר על המורשת של אובמה, אז גם הפשרת היחסית עם קובה היתה השנה. הוסרו יחסי האימברגו והסנקציות הארוכים ביותר שהיו בעולם, יותר מהמלחמה הקרה, יותר מהסנקציות על איראן או דרום אפריקה. בכך עשה אובמה צעד גדול וחשוב לקראת נורמליזיציה עם השכנה הכבר מזמן לא נוראית כל כך של ארה"ב מדרום, ועזר לאלפי קובנים אמריקאים לנהל קשרים נורמליים עם קרובי משפחתם שנשארו במולדתם.

  1. בחירות בבריטניה

דיויד קמרון נבחר לכהונה שניה בהיפרש מפתיע ומרשים. הלייבור הפסידו, סילקו את אד מיליבנד שהתפטר ובחרו איש שמאל כמעט רדיקלי כמנהיג המפלגה במקום. בקיצור היה שמח, אבל נשארנו בסוף עם דיויד קמרון – בעצם לא השתנה הרבה בממלכה המאוחדת שמוכיחה שוב ששמרנות אף פעם לא יוצאת לגמרי מהאופנה.

  1.  רעידת אדמה בנפאל

כרגיל היו הרבה אסונות טבע השנה, אבל הגדול שבהם והדרמתי ביותר היה רעש האדמה בנפאל. קרוב לעשרת אלפים הרוגים ועשרות אלפים שעד היום ללא קורת גג. אגב, בשביל הפרופורציות, ברעידת האדמה בהאיטי לפני שש שנים נהרגו כ160 אלף איש. בכל מקרה אסונות טבע הורגים הרבה יותר אנשים מטרור, לרוב גם יותר ממלחמה. האם ישראל ערוכה לאסון טבע גדול? האם ישראל משקיעה עשירית מתקציב ההתגוננות שלה מטרור בהערכות לאסון דוגמת רעידת אדמה? נקווה שלא נאלץ לבדוק את זה בשנה הבאה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 71 שכבר עוקבים אחריו