העובדות פחות או יותר ידועות: חייל שהגיע למקום אירוע דקירה לאחר שהסתיים, ירה למוות במחבל פצוע אנוש ששכב על הקרקע. מכיוון שהעובדות העיקריות מוסכמות, עיקר הויכוח הציבורי נסוב על הפן המוסרי – וכאן רבים מידי מתבלבלים. בעוד שרוב מנהיגי הציבור כולל בימין בחרו לגנות את מעשה החייל, נדמה שרוב הציבור, גם בקרב אלה שמכנים את עצמם מתונים, לא מבינים מה כל כך לא בסדר בסיטואציה וממהרים על גבי הפייסבוק לגבות את החייל ואת המעשה שעשה. אין לי ספק שרבים מהחיילים מזדהים עם החייל ורואים כפגיעה אישית את חוסר הגיבוי שהוא מקבל מהדרגים העליונים. על כן הודעות הגינוי ואמירתו הנחרצת של הרמטכ"ל נגד האירוע לא מספיקות. אל מול התהיה הציבורית והתמיכה לה זוכה האירוע, לא מספיק להתקומם ולגנות. על הרמטכ"ל במיוחד, לצד מנהיגי ציבור אחרים שבחרו לגנות, לשבת ולהסביר. לאט וברור, כמו אב שמסביר לבתו או אם לבנה, בדיוק מה לא בסדר. לצערנו בישראל שנת 2016 כבר לא ברור מאליו שלא מוציאים להורג ביריות ברחוב אנשים.
הסיבה שבגינה רוב האנשים מתבלבלים היא עניין ההזדהות. בעוד שמוסר הוא עניין מורכב לפעמים, הזדהות היא רגש אינטואיטיבי לחלוטין. כאשר ההזדהות והמוסר תואמים אז קל לנו לזהות את הבחירה המוסרית כבחירה הנכונה: ככה המבחן המוסרי הקל ביותר לשכנוע הוא התשובה לשאלה "מה אם זה היה קורה לך? או לביתך? או לחבר שלך?". אבל המבחן הזה בעצם איננו מבחן של מוסר כלל, הוא בסך הכל מבחן של הזדהות, ובמקרה הזה פשוט אי אפשר להפעיל אותו.
לא רק שאי אפשר להזדהות כלל עם הצעיר המחבל הפלסטיני שבחר לקחת סכין ולצאת להרוג יהודים, אלא שהרבה יותר קל להזדהות עם החייל הצעיר המבוהל שהגיע לזירה בעייתית, בימים מתוחים מאוד, בעוד שחבריו פצועים וחייהם עמדו בסכנה לפני דקות בודדות. החייל הזה עונה הרבה יותר על המוכר לנו – הוא יכול להיות אנחנו, הבן שלנו, החבר שלנו, הבן של חברים שלנו. המחבל הפלסטיני לעומת זאת הרבה פחות.
מסיבה זו אין לנו שום רחמים על המחבל הפלסטיני. בכלל החושים שלנו נהיו קהים – אחרי חודשים של אינתיפאדה ופחד ללכת ברחובות, פלסטינים עם סכין שיוצאים לדקור מתוך מסע שנאה ורצח בעיניים הם מבחינתנו דמות השד שרודף אותנו, בטח שלא מישהו לרחם עליו. אם כבר נרחם, אז נרחם על החייל שנשלח בסיטואציה בלתי אפשרית, לאזור מפחיד ומסוכן באמת, שצריך לשאת על מדיו ואחריותו את כל המצב הביטחוני, המתיחות המדינית והשנאה הפלסטינית כלפי הישראלים.
עם החייל אנחנו מזדהים ועל החייל אנחנו מרחמים, ואת המחבל אנחנו שונאים ועל מותו לא מזילים דמעה. ובכל זאת לכל זה אין קשר לשאלה המוסרית. אנחנו צריכים לשים את כל זה בצד ולהבין שמה שהחייל עשה זה לא מוסרי, שאסור לעודד את זה בשום צורה, שזה לא צריך היה לקרות ואסור שיקרה בעתיד, ושהחייל ומפקדיו צריכים לתת על כך את הדין – כמו גם המסיתים הציבוריים לאווירה הנוכחית שיש להם אחריות ישירה להתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית בכלל ושל החיילים נושאי הנשק בפרט.
נתחיל בזה שלהרוג זה לא מוסרי נקודה. הריגה איננה מוסרית גם אם לפעמים היא נדרשת. כאשר היא נעשית כחוק, באין ברירה או בהתאם לפקודות חוקיות ופסק דין, אז ההריגה לגיטימית – אך האחריות המוסרית לא משתנה. כאשר הריגה מתבצעת בניגוד לחוק, בניגוד לנהלים, או במקרה הזה תוך הפרת פקודה ונהלי פתיחה באש אז היא גם פשע או רצח. חיילים הולכים לכלא על התחצפות לקצין, על הפרות משמעת ולפעמים על תספורת לא ראויה, אז מה על עבירה חמורה על נהלי פתיחה באש והפרת פקודה של רמטכ"ל?
הריגה איננה מוסרית. הריגה באמצע הרחוב בניגוד לחוק היא עבירה נוראית. ההבנה הזו היא בדיוק מה שאמור להפריד ביננו לבין אויבנו. אחרת, כל ההבדל ביננו מצטמצם לאללה נגד אלוהים. גזר דין מוות הוא בחירה נדירה של מדינה לפעול כיישות בצורה לא מוסרית, על מנת להעביר מסר חד פעמי נגד עבירה קיצונית על כללי החברה. בישראל התקבלה בצדק המוסכמה שרק הנאצים, על הפשעים שביצעו בעמנו, ראויים לעונש הקיצוני הזה. גם זאת, לאחר משפט צדק, בסמכות בית משפט גבוה, ועם תליין אנונימי. שהמדינה מבקשת מתליין להרוג היא דורשת ממנו לבצע מעשה נוראי, בעל אחריות אישית קשה, והיא מודיעה לו שהיא לקחה על עצמה את האחריות המוסרית הזו לאחר שיקול דעת כבד שרק המדינה יכולה לעשות.
שמדינה ריבונית שמה בידי חיילים נשק ושולחת אותם לשדה קרב היא לוקחת על עצמה את אותה אחריות. היא נותנת לחיילים רישיון להרוג כזרוע שלה. מעשיהם יהיו מעשיה, הם מייצגים אותה. שהם הורגים בקרב – הם הורגים בשם המדינה ששלחה אותם ומוסריות המדינה במלחמה תקבע בהתאם למוסריותם. על כן מדינה מתוקנת תקבע כללי פתיחה באש נוקשים ומחמירים (במיוחד בפעולות שיטור עירוני). אלימות שרירותיות מצד חיילים, שימוש בכוח מוגזם, הוצאות להורג ללא משפט, עבירה על פקודות שימוש בנשק – הם לא רצח, הם פשעי מלחמה. שחייל צה"ל מבצע פשעי מלחמה הוא מכתים את כל המדינה שלנו בפשע הזה. הכתם הוא על כולנו.
יש להסביר זאת לחיילי צה"ל: יש לא רק לגנות אותו, כי אם להבהיר לחיילי צה"ל האחרים מדוע עליהם להוקיע אותו.
יתכן ובמישור האישי החייל הוא גם קורבן של הנסיבות וראוי לרחמים. אבל אסור שהרחמים הללו יהפכו לסיפור המרכזי. גם במחיר של הקרבת קורבן מוסרי כלפי החייל הספציפי הזה, יש לעשות זאת – כי השאלה המוסרית על כל החברה שלנו הרבה יותר גדולה וחשובה. אסור שהכתם יהפוך לנורמה. העובדה שרבים מבני הנוער היום רואים במעשה של החייל כאות גבורה מחייבת מעשה. לא להסתפק בגינויים, צריך לשבת ולהסביר עד שיבינו. הם יכולים לרחם על החייל, ולא צריכים להזדהות עם המחבל, אבל הם חייבים להבין שלהוציא להורג אדם פצוע ולא מסוכן זה פשע מוסרי ולא שאלה פוליטית.
Filed under: ישראל-פלסטין | Tagged: החייל היורה בחברון, מוסר, עונש מוות, פשעי מלחמה, צה"ל | 7 Comments »
פוליטאה 