עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.

סיכום שנת 2015 בעולם

זו השנה השישית שאני עורך סיכום של עשרת אירועי השנה בפוליטאה. כרגיל הכללים אינם מדעיים, אינם אקדמיים, והדירוג נעשה על ידי ולטעמי הסובייקטיבי בלבד. אני מוטה כלפי אירועי בחירות ופוליטיקה אמריקאית. ובכל זאת החלטתי לא לכלול את הפריימריז במפלגה הרפובליקאית ברשימה, פשוט בגלל שאני לא חושב שמה שהתנהל בהם השנה מייצג במשהו את מה שתהיה התוצאה הסופית. ועכשיו לרשימה:

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

  1. משבר הפליטים לאירופה

משבר הפליטים העולמי הוא אירוע השנה ואולי האירוע הסוציולוגי הגדול של המאה עד כה. כבר התייחסתי באירועי השנה הקודמים לגלים של מהגרי ההגירה מאפריקה, אבל מה שהביא את המשבר הנוכחי הוא הצטרפותם של מאות אלפי מהגרים ופליטים מהמזרח התיכון לגלי ההגירה. העולם השלישי מוכה הרעב, מלחמה ועוני נוהר לאירופה המערבית במה שהוגדר שינוע האוכלוסין הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השניה. יתכן מאוד שמדובר בסופו של העידן המערבי האירופי שנולדנו לתוכו (אך קיים משהו כמו חצי מאה בלבד), ותחילתו של עידן חדש, רב לאומי יותר ומאתגר יותר. הזדמנות גדולה לשינוי חיובי, סכנה גדולה לעליית כוחות אפלים.

2.הטרור בצרפת

ואפרופו הכוחות האפלים שעולים – הטרור האיסלמי העולמי היכה בצרפת שלוש פעמים השנה. הטבח הנורא בשארלי הבדו, פיגוע ירי במרכול הכשר, ואירועי ה-13 בנובמבר שזעזעו את העולם החופשי. האירוע הוא סימן להתנגדות הקנאים האיסלמיסטים לאסימליציה המוסלמית באירופה והצהרת כוונות מפחידה על הבאות. כתבתי על הנושא כאן.

3. הסכם הגרעין עם איראן

השנה היא בלא ספק שנת "המורשת של אובמה" והחתימה על הסכם הגרעין עם איראן היא פסגת המורשת הזו. אחרי הציניות והניסיון להיות מקוריים, אובמה היה צריך להבחר בקלות לאיש השנה בכל סיכום שמכבד את עצמו. הסכם הגרעין ואישורו בכל העולם הביא לדחיה משמעותית ואולי סופית בתוכנית הגרעין האיראנית, הביא שקט מתבקש בזירה המתוחה הזו, ומאפשר לכוחות המתונים באיראן להתחזק לקראת התקרבות אפשרית נוספת למערב ומול הכוחות האנרכיסטים של דעאש.

  1. רוסיה נכנסת לסוריה

ומאיש השנה החיובי לאיש המפחיד והמסוכן של השנים האחרונות שממשיך להתחזק. ולדימיר פוטין עשה עוד צעד בביצור מעמדו כדיקטאטור הכוחני בעולם כשהחליט להכנס למלחמה בסוריה ללא התנגדות. עימות קצר מול ארדואן בטורקיה הבהיר לעולם עם מי מתעסקים ועם מי לא. בנתיים נתנו לו להכנס בשקט לסוריה, אבל הסיפור הזו עוד ירדוף את כולנו בשנים הבאות.

  1. משבר החוב היווני ומשאל העם

משבר החוב היווני ממשיך להציק לאירופה. משאל עם מיוחד שנקבע שם דחה את הסכם הפשרה. מה שהביא לתיקונים נוספים בהסכם ובסופו של דבר חתימה שקטה עליו. מאז המצב מתחיל להרגע. אירופה התרגלה, או שבאמת חל שינוי לטובה והתחלה של יציאה מהמשבר הכלכלי? ימים יגידו.

  1. מקרי הירי בארה"ב, צ'רלסטון

מדהים הכוח הדמגוגי של המשפט "אולי לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים". השנה, כמו כמעט כל שנה, שוב הוכח שהטרור הקטלני ביותר באמריקה מתרחש על ידי לבנים, נוצרים, שמרנים, משוגעים שמכורים לנשק ואלימות. רק שהמקרים הללו לא נקראים טרור. מוסלמי צעיר שיוצא עם סכין להרוג אנשים נקרא אוטומטית טרוריס, אבל צעיר בן 21 נוצרי עם שיער בלונדיני שיוצא בבקר ה-17 ליוני לכנסיה שחורה בצ'רלסטון דרום קרולינה ויורה למוות ב-9 אנשים בזמן תפילה על מנת "לעורר מלחמת גזע" לדבריו, הוא סתם משוגע בעיני התקשורת ולא טרוריסט. שימו לב לנתון המדהים הבא: בארה"ב היו 353 אירועים של ירי המוני בשנת 2015, אחד לכל יום בשנה בממוצע, בהם נהרגו יותר מ-400 בני אדם! אחד מהם לדוגמא ב-27.11 התרחש בקולרודו במרפאה להפלות ע"י אדם בן 57, לבן, שרצח שלושה מטופלים. עוד משוגע ולא טרוריסט.

  1. נישואין חד מיניים באירלנד וארה"ב

אירלנד הקטולית והשמרנית הייתה למדינה הראשונה שאישרה נישואים חד מיניים במשאל עם שזכה לרוב גורף של למעלה מ-60%. ארה"ב הצטרפה לחגיגה בפסיקת בית המשפט העליון שהפכה את הנישואים הגאים למוכרים בכלל מדינות ארצות הברית. בכך כמעט והושלם המהפך הליברלי הגדול של חמש השנים האחרונות בנישואים. בארץ כמובן אנחנו אפילו לא קרובים לשם, אבל טוב גם סטרייטים לא יכולים לערוך כאן נישואים חילונים אז אין למה לצפות.

  1. נורמליזציה עם קובה

דיברנו כבר על המורשת של אובמה, אז גם הפשרת היחסית עם קובה היתה השנה. הוסרו יחסי האימברגו והסנקציות הארוכים ביותר שהיו בעולם, יותר מהמלחמה הקרה, יותר מהסנקציות על איראן או דרום אפריקה. בכך עשה אובמה צעד גדול וחשוב לקראת נורמליזיציה עם השכנה הכבר מזמן לא נוראית כל כך של ארה"ב מדרום, ועזר לאלפי קובנים אמריקאים לנהל קשרים נורמליים עם קרובי משפחתם שנשארו במולדתם.

  1. בחירות בבריטניה

דיויד קמרון נבחר לכהונה שניה בהיפרש מפתיע ומרשים. הלייבור הפסידו, סילקו את אד מיליבנד שהתפטר ובחרו איש שמאל כמעט רדיקלי כמנהיג המפלגה במקום. בקיצור היה שמח, אבל נשארנו בסוף עם דיויד קמרון – בעצם לא השתנה הרבה בממלכה המאוחדת שמוכיחה שוב ששמרנות אף פעם לא יוצאת לגמרי מהאופנה.

  1.  רעידת אדמה בנפאל

כרגיל היו הרבה אסונות טבע השנה, אבל הגדול שבהם והדרמתי ביותר היה רעש האדמה בנפאל. קרוב לעשרת אלפים הרוגים ועשרות אלפים שעד היום ללא קורת גג. אגב, בשביל הפרופורציות, ברעידת האדמה בהאיטי לפני שש שנים נהרגו כ160 אלף איש. בכל מקרה אסונות טבע הורגים הרבה יותר אנשים מטרור, לרוב גם יותר ממלחמה. האם ישראל ערוכה לאסון טבע גדול? האם ישראל משקיעה עשירית מתקציב ההתגוננות שלה מטרור בהערכות לאסון דוגמת רעידת אדמה? נקווה שלא נאלץ לבדוק את זה בשנה הבאה.

דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.  

הערות על שחיתות, טמטום ודמוקרטיה

אירועים לא נעימים חווינו בשבועיים האחרונים מצד חברי כנסת ישראל כמו אורן חזן (שיימינג לחברת כנסת נכה), קרין אלהרר (שענתה בבריונות 'זבל תמות' לאותו חזן), ומעל הכל יינון מגל שפרש מהכנסת אחרי האשמות בהטרדות מיניות לכאורה כנגד לפחות שתי נשים. אירועים מבישים לא פחות מתרחשים בועדת הכלכלה של הכנסת בה חברי כנסת מהקואליציה שלא עסקו בנושא הגז ולא מבינים בו דבר מדקלמים דפי מסרים כלשונם שהועברו אליהם מחברות הגז ומלשכת דובר רה"מ לענייני אנרגיה (שר) יובל שטייניץ. אירועים אלה ואחרים הביאו פובליציסטים, פרשנים וסתם אנשים ברחוב להתלונן שוב על רמת חברי הכנסת ואחדים אף קראו לערוך שימוע לנבחרי הציבור. אכן המצב לא נעים, אבל היחס השלילי הכולל לכל חברי הכנסת ולשיטה הפרלמנטרית הייצוגית כולה אינם במקום. לא מדובר בכנסת הרעה ביותר שידענו ולא ניתן בשום שיטה למנוע באופן הרמטי פרשיות שחיתות, עליבות וסתם טמטום של נבחרים. למזלנו השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנו לא לבחור בפעם הבאה שוב באותם אנשים שסרחו.

יינון מגל הוא דוקא דוגמא טובה – הוצנח, נבחר, נחשף ציבורית (ברשתות חברתיות) והתפטר מהכנסת בתוך פחות משנה. בנט, מי שהצניח את מגל לפוליטיקה, נפגע פוליטית וציבורית מכך. מגל היה הדובר החילוני של בנט. איש התקשורת התל אביבי שנשלח לחזית להגן על הבוס ועל מפלגת הבית היהודי שבין בצלאל סמוטריץ לאורי אריאל נראית לפעמים הזויה לחלוטין. אבדתו התקשורתית משאירה את בנט עם שולי מועלם והכובע. העובדה שמגל עוד היה מינוי אישי של בנט תפגע בו גם בתוך המפלגה. ככה זה עם פרזנטורים, שהם טובים הם משרתים את המותג, אבל שהם סורחים המותג כולו נפגע. אם תרצו יש לנו כאן נצחון דמוקרטי והוכחה שהשיטה עובדת, לא שהיא דפוקה.

פריימריז הן אחת מהאופציות להעביר מועמדים לבחירות בדיקה מקדימה ציבורית לפני הבחירה. ועל אף שאני תומך בשיטות פריימריז (מסיבות אחרות של העדפת כוח מבוזר ולא מרוכז בידי מנהיג מפלגה) יש להודות ביושר ששיטות אלה לא בהכרח מקדמות שקיפות ודוחות שחיתות. כפי שיחשוף היום דו"ח מבקר המדינה גם בפריימריז האחרונים במפלגות הגדולות היו מעשי שחיתות ועבירות על חוקי הבחירות. פריימריז עולים הרבה מאוד כסף, ובשביל להגיע להרבה בוחרים יש צורך בפעילים, מודעות, ומה שמכונה קבלני קולות. כל אלה הם פתח מזמין גדול לשחיתות. וגם אם לא מושחתים, פריימריז לא מבטיחים נבחרים ראויים. כמו שהציבור הכללי לא בהכרח מצביע למפלגות נאורות שמשרתות אותו, ככה גם גופים בוחרים במפלגות. אורן חזן יש לזכור נבחר בשיטת פריימריז, וכך גם פואד בן אליעזר שבביוגרפיה שלו התגאה בכך שהוא היה מלך הפוקדים במפלגת העבודה.

בשום מדינה דמוקרטית בעולם לא התפתחה שיטה שתייצר פרלמנט נקי לחלוטין משחיתות או טמטום. גם בארה"ב בה נבחרים כל הפוליטיקאים בבחירות אישיות אחרי (לרוב) שנים של בחירות מקדימות ומסננים ציבוריים, נבחרים בלי עין הרע לא מעט מטומטמים גמורים, מושחתים, סוטים וסתם אנשים מוזרים לפרלמנט. כוח השלטון מושך אנשים כוחניים, ואלה אולי יצליחו להתגבר ולזכות בבחירות. זו מחלה שהאנושות לא יכולה להיפטר ממנה. היתרון של דמוקרטיה הוא בדיוק זה שהיא מעודדת את החשיפה הציבורית של מעשים לא ראויים של נבחרים, ומרגע שנחשפו נותנת לציבור הזדמנות טובה להדיח את אותם סוררים.

הביקורת הציבורית עכשיו על חברי הכנסת הבודדים היא מוצדקת, אך על הכנסת בכלולותה ועל השיטה היא מוגזמנת ומופרכת. בכלל מעט אבסורד שחלק גדול  מהקריאות הללו וזעקות "הלמה הכנסתם אותם לכנסת" מגיעות עכשיו מהתקשורת עצמה. להזכיר, יינון מגל חבר כנסת בסך הכל חצי שנה. לפני זה הוא היה עשורים איש תקשורת, מגיש בכיר בערוץ 10 ובערוץ 1, עורך ראשי של אחד מאתרי האינטרנט החדשותיים המובילים בישראל. שחיתות, פשע, וטמטום קיימים גם בתקשורת וגם במגזר הפרטי – פשוט שם יש פחות מנגנונים ורצון לחשוף ולטפל בה.   

במשטרים אוליגרכים ואוטוריטרים לדוגמא פשוט לא חוקרים, לא מגלים, ממילא לא חושפים, ואין דרך להדיח. ולדימיר פוטין וטאיפ ארדואן מעמידים לדין עיתונאים וגורמי אופוזיציה שמעיזים להעליב (לבקר) את השלטון. הסכנה בביקורת המוגזמת על כל הנבחרים שלנו ועל השיטה שבה אנחנו בוחרים אותם רק בגלל כמה סוררים ומושחתים היא שהביקורת חותרת כנגד הדמוקרטיה עצמה ומעודדת קריאות לא דמוקרטיות לחיזוק המשילות, למנהיג חזק, ולדיקטאטורה של פקידות כמו הצבא או האוצר. בנוסף על דרך אגב ביקורת כזו מעודדת את המגזר הפרטי לעשות מה שהוא רוצה ומחלישה את אלה שקוראים לרגולציה ממשלתית. בדיוק כפי שקורה עכשיו עם מתווה הגז. המגזר הפרטי יש לזכור מתנהל לרוב הרבה יותר כמו דיקטאטורה מאשר דמוקרטיה והוא לא חסין מכל התופעות הפסולות שמעכירות את הכנסת. גם ואולי במיוחד בשעה לא נעימה זו עלינו לחזק את הכנסת ואת נבחרינו. לבקר את מי שצריך לבקר אבל לא לשכוח לתמוך בכל הנבחרים שמראים התנהגות טובה וראויה ושמייצגים את האינטרס שלנו (כפי שכל אחד מאיתנו רואה אותו). באורן חזן ויינון מגל לא נבחר בפעם הבאה, במקומם נקווה לקבל חברים ראויים יותר בכנסת ישראל. תקלות ופרשיות חדשות עוד יתגלו ויחשפו, טוב שכך – זה אומר שהשיטה עובדת.

* ובעניין אחר, הבקר התפרסמו בכל אתרי האינטרנט ובכל ערוצי הטלוויזיה בעולם ידיעות על כך שמרק צוקרברג פרסם בפייסבוק סטאטוס לפיו הוא יתרום 99% מהון מניותיו בפייסבוק לקרן למען ילדי העולם. לא אגזים אם אומר שידיעה זו הגיע הבקר למאות מיליוני אנשים. עד הערב למילארדים. המולטי מילארדר הצעיר המפורסם בעולם יהיה קצת יותר מפורסם והרבה יותר חביב. מהיום והלאה יזכר כמי שתרם את כל הונו (כמעט) לצדקה.

אבל תרשו לי להיות מעט ציני: לא שזה לא מעשה ראוי, בעיקר הוא טוב כי הוא מודה בתפיסה שעל העשירים להחזיר חזרה לחברה שעשתה אותם כאלה. אבל בכל זאת, בואו לא נגזים. ראשית צוקרברג לא מתכוון למכור את מניותיו לציבור ולדלל את אחזקתו (שעומדת על 40%) בפייסבוק. מהלך כזה היה מביא לצניחה דרמטית בשווי המניה של פייסבוק ולסכנת השתלטות עויינת על החברה.  עניין כזה היה ראוי לכותרות ראשיות אף יותר, אבל זה לא המצב. אם כן אולי תהנה הקרן רק מהדיבידנטים של פייסבוק? אבל פייסבוק לא מחלקת דיבידנטים – החברה רק צוברת רווחים בשווי מניות בחברה. אם כן המניות של פייסבוק שוות משהו (הרבה מאוד) רק אם מוכרים אותן, וצוקרברג לא מתכוון למכור אותן. בהבהרה לתקשורת הסבירו שהוא מתכוון לתרום את "שווי המניות" לאורך חייה של בתו שהשבוע נולדה. במילים אחרות צוקרברג בסך הכל הודיע היום שהוא מתכוון לתרום כנראה הרבה כסף במשך שנים. יופי, מצויין באמת. אבל רחוק מאוד מהידיעה הראשית והפוש שקיבלתי בבוקר לטלפון על 99% מהונו.  

הטרור מנצח

בספטמבר 2001 הייתי תלמיד תיכון. חזרתי הביתה אחרי יום לימודים מעייף ונרדמתי מעט על הספה בסלון. בשלוש וחצי אבי חזר נסער מהעבודה פתח את הדלת וצעק "תפתחו מהר טלויזיה פגעו בתאומים". למחרת בוטלה מתכונת הלימודים הרגילה, המורה דליה ביקשה מאיתנו לסדר את הכיתה בח' וניהלנו דיון בסבב על הרגשות שלנו, הפחדים, זכרונות ומחשבות. הייתי שקט מהרגיל לדיונים "פוליטיים" מסוג זה ולא הגבתי לדברים של אחרים. שהגיע תורי בסבב לדבר ודליה שאלה מה אני חושב אמרתי מעט ברגז "הפסדנו, המערב הפסיד, הם ניצחו". עשור וחצי מאוחר יותר אני עדיין לא בטוח שלא צדקתי אז ברגע האימפולסיבי ההוא.

מקור המונח טרור הוא בצרפתית ועוד לפני זה בלטנית במילה שמשמעותה בעברית פחד או הפחדה. מטרת הטרור היא להפחיד, בניגוד למלחמה קונבנציונאלית שמטרתה הכנעת האויב באמצעות כיבוש, אכיפה או הרג. טרור הסכינים שמתרחש עכשיו בישראל למשל לא נועד לנצח אותנו במלחמה, גם לא להרוג את כל היהודים או לזרוק אותנו לים. על כל יהודי שנרצח או נפצע בפיגוע נהרגים ונעצרים יותר פלסטינים מפעולות האכיפה והתגובה שלנו. בצרפת מתים מאות אלפים בשנה ממחלות הסרטן, עשרות אלפים מסכרת, יותר משלושת אלפים נהרגים בתאונות דרכים ובין 600 ל1000 איש נרצחים באירועים אלימים מידי שנה. ובכל זאת אירועי הטרור המזוויעים בהם נרצחו 150 אנשים בשבוע שעבר בפאריס מטרידים אותנו הרבה יותר, מדווחים בכל העולם באריכות ויוצרים אווירה של פחד וחשדנות בקרב מאות מיליונים. האווירה שיצרו הפיגועים גורמת לצניחה בתיירות העולמית בכלל ולפאריז בפרט ותגרור השפעות כלכליות עולמיות של עשרות מילארדים. מדובר ביחס השפעה מדהים לפעולה שכל כך זול וקל יחסית לבצע.  הטרור מבחינה זו מאוד מאוד יעיל. בפעולות יחסית קטנות ופשוטות, כמעט חסרות משמעות אסטרטגית בפני עצמם, יוצר הטרור אפקט השפעה חסר פרופורציה לחלוטין ומצליח אפילו לשתק חברה שלמה או לגרום לעולם לעצור מלכת.

מה הטרוריסטים רוצים? כל הסקרים ומחקרי העומק מראים שאוכלוסיית המהגרים לאירופה רוצה לחיות טוב יותר, לשפר את מעמדה ובטחונה האישי, ולכל הפחות להבטיח את עתידם של ילדיה. רוב מוחלט (ברמת ה90% +)  בציבור המוסלמי העולמי מתנגד לטרור. סקרים מראים שכמעט כל האזרחים במדינות המוסלמיות מתנגדים ומביעים סלידה חמורה מדעאש. אגב רוב מוחלט של הנרצחים בפעולות טרור בעולם הם מוסלמים, אחר כך נוצרים ורק בסוף היהודים.

ספציפית באירופה, פוליטיקאים מתונים רבים מנסים ליצור אווירה של קבלה וקליטה, לימודים, השכלה והכלה. הטרור האיסלמי מתנגד לכך. קבוצות הטרור הבדלניות לא רוצות שהאוכלוסיה ממנה הם יוצאות תקלט או תתאקלם באירופה המערבית. הם בזים למערב, לערכי המוסר שהוא מייצג, לנשים, לקבוצות מיעוט, ולכל מי שלא דוגל באלימות דתית משיחית. הטרור היא הדרך הטובה ביותר שלהם לתקוף זאת, את המערב, את השמאליות העולמית, את רעיון הקליטה והאסימליציה. הטרור האיסלמי באירופה מכוון באמצעים פשוטים ודלים (באופן יחסי) ליצור הפחדה ופאניקה באופן נרחב על מנת לגרום לשינוי מדיניות הקליטה ולהלחם בחיי השלום של האוכלוסיה המוסלמית הרחבה באירופה. קורבנות מדיניות הטרור באירופה הם קודם כל ומעל הכל המוסלמים ובמיוחד המהגרים החדשים.

למה אצלנו, ובכל העולם המערבי, מדווחים כל כך הרבה על הפיגוע בצרפת אבל מתעלמים מהפיגוע בטורקיה לפני חודש בו נרצחו יותר מ-80 אנשים, ומעשרות הפיגועים באפריקה בשנה האחרונה בהם נטבחו מאות בני אדם? מדוע העולם "מתעלם" יחסית מאירועי הדקירה בישראל? מדוע לא מדווחים כלל על אירועי טרור בירדן? הסיבה היא שאירועי הטרור כאן, במזרח התיכון, בטורקיה או באפריקה נחשבים בצדק חלק מסכסוכים מקומיים. לא שהם לא חמורים וטראגיים. לא שהטרוריסטים בכל המקומות הללו לא חולקים תפיסת עולם משותפת של שנאה ורצח לשם הפחדה. אבל הקונטקסט והמטרה הפוליטית של כל אחד מהאירועים הללו הוא מקומי. בצרפת לא. הפיגועים בצרפת, כמו פיגועי ה11/9 בניו יורק, הם התקפות כוללות על המערב. באופן ממוקד על הזרם הפוליטי הנאור והמתון במערב. ואוי כמה שההתקפות הללו יעילות.

בישראל אנחנו מכירים את זה היטב: שנים של טרור פלסטיני והפחדות יעילות רצחו לחלוטין את הימין המתון שכמעט ולא נשאר לו זכר בישראל למעט במה שפעם כונה שמאל והיום דורש "מרכז". מפלגת ימין אירופאי קיצוני מהסוג הניאו פשיסטי נחשבת אצלנו שותפה לגיטימית לכל קואליציה והיו"ר שלה יכול לשמש סגן ראש ממשלה ושר חוץ. הנסיון הישראלי והחשיבה האוטומטית הם אלה שהביאו את הפרשנים הישראלים השבוע ליעץ כל כך בקלות לאירופאים ולהסביר להם כמה נאיבים הם היו בכל השנים הללו מאז מלחמת העולם השניה. למה אסור לקלוט מהגרים. למה צריך לפחד מהאיסלם, להגביר אמצעי בטחון על אזרחים, להקצין את אווירת הפחד ולבחור בנציגי הימין הקיצוני שרק הם יודעים איך לטפל באמת בטרוריסטים. לא, זה לא שתחת שלטון ימין לא יהיו פיגועים וטרור, להיפך הימין מבטיח בעיקר חרב. לנצח נחיה על חרבנו. אבל הימין הקיצוני, כך מסבירים היחזקלים, הוא לפחות לא תמים. אם הפחדה אז עד הסוף, שכולם יפחדו. ובעיקר המוסלמים.

וזה כמובן בדיוק מה שהטרוריסטים רוצים. דונאלד טראמפ הציע השבוע בעקבות הפיגועים בצרפת לסמן מהגרים מוסלמים בארה"ב בתווי זיהוי. מעבר לאסוציאציה השלילית היהודית שלנו, צריך להבין את לב העניין: הפרדה. המוסלמים, טובים או רעים, הם לא אמריקאים. נסמן אותם ונפריד אותם כי הם לא מערביים. נמנע מהם להכנס לאירופה, נפריד את הקהילות שלהם, ונפחד מהם כמו שהם מפחדים מאיתנו. בדיוק מה שהטרוריסטים רוצים. הימין הקיצוני הנוצרי מציע מדיניות פוליטית שמשלימה את הפעילות האלימה של מבצעי הטרור. הציבור הרחב, הרוב המוסלמי והמהגרים נמחצים באמצע בין שני כוחות אלה. והטרור שוב מנצח.                        

כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

החוק הנורבגי? אפילו לא קרוב

מה שמכונה בסלנג הפוליטי "החוק הנורבגי" (אם כי הוא לא מיוחד דוקא לנורבגיה ולא מופיע באותה תצורה בכל מקום) הוא חוק שנועד להסדיר התפטרות שרים מהפרלמנט על מנת לאפשר לחברי רשימה נוספים להכנס לבית המחוקקים.  בגרסאתו השלמה הוא קובע שכל שר שמתמנה לממשלה מושעה או מפוטר מידית מהפרלמנט ובמקומו נכנס הבא בתור ברשימת המפלגה לפרלמנט. בחלק מהגרסאות קיים מנגנון היפוך לפיו במידה והשר בחר להתפטר מתפקידו כשר בהמשך הקדנציה (או פוטר על ידי ראש הממשלה) הוא יחזור לכהן בפרלמנט במקום חבר הרשימה שהחליף אותו.

הביקורת שנשמעת אוטומטית בארץ על החוק הזה או שכמותו היא שמדובר בחוק בזבזני שנועד לסדר ג'ובים ליותר חברי מפלגה מיותרים בפרלמנט. במקור, בדיוק ההיפך הוא הנכון.

החוק הנורבגי הוא חוק טוב וראוי שיכול לפתור או לפחות לצמצם חלק מבעיות הממשל שלנו.

המצב היום הוא שכמחצית מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה הוא מצב לא רצוי, שפוגע במעמד הכנסת קשות.  נוצר, ולא בפעם הראשונה, מצב אבסורדי שבו חברי הקואליציה שפנויים לעבודת הכנסת השוטפת (חברות בועדות, פיקוח על הממשלה, הגשת הצעות חוק, מפגשים עם הציבור…) פחותים מחברי האופוזיציה. כך, למרות כוונות טובות אמיתיות של רבים מחברי הכנסת (כולל בקואליציה) עבודת הכנסת הופכת לשטחית, מהירה מידי, ובמקרים רבים פשוט מיותרת. בגלל חולשת הכנסת, העדר חברי כנסת לדיון רציני, ומחסור במשאבים (כולל מחסור חמור בעוזרים פרלמנטריים) חברי הכנסת בעל כורחם הופכים לאותם ג'וביסטים מיותרים שהציבור כל כך סולד מהם. קודם לא נותנים להם את הכלים לעבוד, מעמיסים על המעט שיש הרבה יותר מידי עבודה ודרישות, ואז באים בתלונות לכך שהם אינם עושים שום דבר משמעותי ומבזבזים את הזמן והכסף של כולנו על כותרות גזעניות לעיתונות או הצעות חוק פופוליסטיות.

רפורמה אמיתית במשילות לטובת כלל הציבור היתה צריכה להיות כזו שתגדיל את מספר חברי הכנסת ב-50% לפחות, תכפיל את מספר העוזרים הפרלמנטרים, תגדיל את תקציב חברי הכנסת המופנה למחקר, ותבנה מנגנון של ימי עיון וכנסים בארגון הכנסת. כמו כן יש להגביל את חברי הממשלה ללא יותר מרבע מחברי הקואליציה. בנוסף גם "החוק הנורבגי" יעשה עבודה לא רעה בהוספת חברי הכנסת הזמינים בפועל ויתקן את העוול שנוצר ממיעוט חברי הקואליציה הזמינים לעבודה פרלמנטרית.

ההיגיון של החוק: שר לא יכול להיות חבר בעבודת הכנסת. הוא מנוע מלשבת בועדות, להגיש או לחתום על הצעות חוק, הוא מחוייב באחריות מיניסטריאלית וממשלתית, ואינו יכול לפקח על חבריו לממשלה בשום צורה. לעומת זאת הוא כן קול בהצבעות בכנסת, הוא צריך לשבת במליאה ולהצביע. זו דרישתו היחידה כחבר כנסת. כך שחברותו בכנסת מצתמצמת להליך פורמלי של להיות נוכח פיזית בדיונים ולהצביע אוטומטית כמו שאמרו לו. בשלושת הימים של הצבעות הכנסת שבהם הוא נמצא במליאה הוא לא יכול באמת לעשות את התפקיד הראשי שלו – להיות שר. כך הציבור מפסיד פעמיים – גם חבר כנסת גרוע, וגם שר גרוע.

מצב זה מועצם וחמור במיוחד בממשלה הנוכחית שהיא גם מנופחת וגם תלויה ועומדת על קואליציה מינימאלית של 61 חברי כנסת. ככה שאפילו ראש הממשלה מוצא את עצמו ימים ולילות בכנסת יושב ומצביע על הצעות חוק זותרות. זה מצב שאף אחד לא יוצא ממנו טוב, בטח לא הציבור.

עם הפעלת חוק נורבגי שרים לא יהיו חברי כנסת, וחברי הכנסת יהיו חופשיים לעבודת כנסת הגונה למען הציבור. את חברי הכנסת נשפוט ככאלה, על עבודתם, ואת השרים ישפוט הציבור כשרים על תפקידם.

* מדוע שיחזרו להיות חברי כנסת? הבעיה הגדולה ביותר לכאורה בהצעה הנורבגית היא חזרתם של השרים המתפטרים לכנסת והדחת חברי כנסת זמניים מכהונתם. אבל זו ברמה העקרונית אינה חייבת להיות בעיה. ראשית בגלל שמבחינה דמוקרטית אנחנו בוחרים רשימות, לא אנשים. צריך לזכור את זה. המפלגה היא החשובה ובכללי המשחק שיקבעו ידעו חברי הכנסת הנכנסים במקום שרים שהם בפועל רק ממלאי מקום. שנית, כי בשביל ששר יחזור להיות חבר כנסת הוא צריך להתפטר. ברור לחלוטין שברוב המקרים התמריץ של השר להתפטר לא יהיה רק חברותו בכנסת ככה שקשה לדמיין מצב שבו שר ישתמש בסמכות הזו לרעה. שלישית, אנחנו רוצים שיהיו בכירים בכנסת ובאופוזיציה. הבטחת השארות בכנסת לשרים תתן להם רשת בטחון למקרה שבו יעזבו את הממשלה או יתנגדו לה. אנחנו רוצים לראות כנסת שבה יש בכירים רעבים שמעוניים לזכות בבחירות, להכנס לממשלה ולהשפיע. אנחנו רוצים אופוזיציה רעבה, וקואליציה שקולה.

* אז מה הבעיה עם ההצעה של איילת שקד שעברה השבוע בכנסת? הבעיה היא שבניגוד לכותרות בעיתונים ההצעה שעברה היא לא החוק הנורבגי. אפילו לא קרוב.

ההצעה שעברה קובעת ששר או סגן שר אחד מכל סיעה רשאי לבחור אם להתפטר ובמקומו יכנס חבר כנסת חדש לתקופה זמנית. על פי ההצעה החוק יחול רק על סיעות של פחות מ-12 ח"כים. רגע מה?

יש בעיות רבות בהצעת החוק הזו. המרכזית שבהן היא שההצעה לא אפקטיבית בעליל ופרסונאלית. בפועל היא תשפיע רק על 4 שרים או סגנים – אחד מהבית היהודי, אחד מכולנו, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. וגם זה רק אם יבחרו לעשות זאת. כנראה שמכל הצעת החוק הזו מה שיצא זה שאיילת שקד תתפטר מהכנסת ושולי מועלם מהבית היהודי תכנס במקומה. איפה זה ואיפה כל ההבטחות על רפורמת משילות. נודף מזה ריח חריף של התערבות חוקתית בחוק יסוד על מנת להשיג רווח קצר, פרסונאלי, וספציפי לשרה המציעה. זה מלוכלך ולא תקין.

והבעיה העקונית בהצעה היא שההתפטרות היא בחירה של השר. ירצה יתפטר, לא ירצה לא יתפטר. וחמור מכך, חבר הכנסת שיכנס יהפוך לבן ערובה בידי השר שכן זה יוכל תמיד לחזור לכנסת בלי להתפטר מתפקידו כשר. מכך תכנס לכנסת תחת השר בעצם בובה.  זה פתח לשחיתות, לחוסר שקיפות, ולהמשך כל התופעות השליליות שבגללן הציבור כל כך סולד מהפוליטקיאים היום. כרגיל, איפה אנחנו ואיפה נורבגיה.