"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

אתם חייבים לי, אני לא צריך להוכיח את עצמי, ברגע שאחליט אנהיג אתכם, המונים מחכים לי. זה כנראה בדי.אנ.איי התרבותי שלנו, זה כבר בתנ"ך; מודל המנהיגות שלנו הוא כזה שמנהיג הוא מי שחושב שהכל מגיע לו בגלל משהו שהוא פעם עשה (הוכיח חוזקה) וזה מספיק למנהיגות נצחית. חשבתם על זה פעם, מהרגע שבני ישראל יוצאים ממצרים אלוהים מציג עצמו תמיד לאורך כל שאר ה"היסטוריה" בתנ"ך כ"אני אלוהים אשר הוציאתכם מארץ מצרים". זהו, הדבר החיובי האחרון (והיחיד) שעשה אלוהים למען בני ישראל מספיק לו לנצח להזכיר, לתזכר ולהוכיח את עליונותו ומנהיגותו ולמה כולנו חייבים לו. גם מאות שנים אחרי האירוע לכאורה ושורה של אסונות לא פחות גרועים מפרעה.

*  אני לא ציני כלפי פוליטיקאים. אני חושב שרובם, מימין ומשמאל, נמצאים בפוליטיקה קודם כל בגלל אידיאולוגיה או לפחות תפיסת עולם מדינית חברתית מסויימת. רובם נכנסים לפוליטיקה מתוך רצון כן להיות חלק מהעשייה הציבורית במדינת ישראל. לתרום לחברה שבה הם חיים ולשנות אותה לטובה. אחרת הם לא היו בוחרים במקצוע הזה, אחרת הם לא היו מצטרפים למפלגה פוליטית אחת (שוב, רובם), אחרת הם לא היו טורחים לנסות לשכנע אותנו להאמין בהם גם שהם טועים ועושים שטויות.

אז למה לפוליטיקאים יש שם כל כך רע? ואני לא מדבר על מעט המושחתים, הפושעים והמורשעים כמו אולמרט. אני מדבר על למה העשייה הפוליטית בכללותה נתפסת כמגעילה כמעט, והפוליטיקאים מעוררים בנו חוסר כבוד, הערכה ולפעמים בחילה? התשובה היא בגלל קומץ פוליטיקאים שנותנים לנו סיבה טובה לחשוב ככה.

* הפרשנים הפוליטיים בישראל (גם בעולם אבל נתרכז שניה בנו) באים מאסכולה קבועה לתסכול של רכילאים פוליטיים. רכילאים אני אומר מכיוון שהם מפרשים כל התנהלות פוליטית סביב ההסתכלות האישית בלבד. אם קיים הסבר אישי נראה לעין הוא תמיד יהיה עדיף בעיניהם על פני כל הסבר או פרשנות אחרת, למשל אידיאולוגית. דוגמא פשוטה: למה נתניהו בעד ביטול מוסד הנשיאות? כי הוא לא רוצה שריבלין יבחר ויעשה הכל למנוע את זה. הרכילאים הפוליטיים כל כך רגילים וטובים בהסבר האישי עד שגם כאשר הוא לא נמצא ולא הגיוני בעליל הם בכל זאת ימשיכו לחפש אותו ולהציג אותו כלפחות שווה אם לא עליון על כל הסבר אחר. זו הסיבה שרבים מהם מפספסים שוב ושוב את העובדה שנתניהו הוא באמת אידיאולוג ימני. הם מנסים בכוח להסביר את ההתנהלות שלו סביב המשא ומתן כהתנהלות אישית: "הוא לא אוהב את בנט", "הוא ביחסים רעים עם אובמה", "הוא מפחד מליברמן", "הוא רוצה לייבש את לפיד" – כל זאת בעוד שהסבר אידאולוגי פשוט – הוא ימני – היה פותר לפרשנים את כל בעיות ההבנה והטעויות. הם עושים את זה כי זה יותר קל, כי הם מתורגלים, אבל גם בגלל שיש פוליטקאים רבים (לא הרוב, המיעוט, אבל מספיק) שנותנים להם סיבות מספיק טובות לזה.

* התשובה אם כן לשתי התופעות שתיארתי היא עמיר פרץ. לא שעמיר פרץ אשם בכל כמובן, אלא שהוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר שקיימת היום בפוליטיקה הישראלית לתופעה שמשחירה את פניה של כל הפוליטיקאים בישראל. עמיר פרץ, מנהיג פועלים לשעבר, ראש ההסתדרות בתקופה הקשה ביותר של ההפרטות במדינה, מי שניצח את שמעון פרס והפך למנהיג המזרחי הראשון של מפלגת העבודה שזכה להנהיג את המפלגה בבחירות (פואד היה ראש העבודה אבל הוא הוחלף במצנע לפני בחירות), הביא את מפלגת העבודה לנצחונות היסטורים בפריפריה, מונה לתפקיד שר הבטחון של ישראל. אותו עמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה לפני שנה וחצי וככה הוא אמר (בתוכנית פגוש את העיתונות יומיים קודם לכן): "איננו יכולים להיות חלק מממשלת נתניהו. נקודה. אם נצטרך להיות באופוזיציה – נלך לאופוזיציה. אין שום אפשרות להשאיר דלת – ולו סדק פתוח […] אינני מתכוון להיות בסיטואציה שהיינו עם אהוד ברק, שאמרנו לציבור שאנחנו הולכים לבנות אלטרנטיבה לנתניהו, ואז הסתבר שעשינו מעשה הפוך לחלוטין […] מה ההישגים הגדולים שהיו לחברי מפלגת העבודה כשהיו שרים בממשלת נתניהו? הגיע הזמן שנלמד מהניסיון ונקבע עמדה חד-משמעית". השאר כידוע היסטוריה. חודשיים אחרי האמירה זו נאבק עמיר פרץ בחברו לתנועה החדשה עמרם מצנע (עוד צדיק) על מי יכהן בתפקיד השר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו. זה לא שלעמיר פרץ אין אידיאולוגיה ותפיסת עולם מדינית – יש לו וכולנו יודעים מה היא בגלל שנים של עשיה ואמירות אמיתיות בזכותה. גם כאמור בהודעת הפרישה שלו ממפלגת העבודה התעקש פרץ שיש לכך רק סיבות אידיאולוגיות מדיניות. הבעיה היא שנותנים הסבר מדיני לפעולה פוליטית, וההסבר הזה קורס לחלוטין – זה משחיר את כל ההסברים המדיניים האמתיים האחרים. אף אחד אף פעם לא יצהיר מפורשות על הסבר אישי למהלך אידיאולוגי ככה שההסבר האישי אף פעם לא נתפס בשקר. מבחינה זו ההסבר האישי בלתי ניתן להפרכה. בעוד שיש דוגמאות רבות, רבות מידי, להסברים אידיאולוגים שקרסו במבחן המציאות. היום (וגם אז) ברור לחלוטין שרק הסבר אישי פרסונאלי עמד מאחורי הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה. ורק הסבר פרסונאלי יכול להסביר את המשך הישיבה של פרץ ושותפיו בממשלה היום.

* וציפי ליבני. כאשר הקימה לבני את התנועה עמדה לצד עמיר פרץ והשיבה נחרצות לשאלה:  "אני לא צריכה להתחייב לכלום, אני הוכחתי. אני בחרתי ללכת לאופוזיציה כששוכנעתי שנתניהו איננו מוכן לעשות אחד לפחות משני הדברים המרכזיים שישראל זקוקה להם: או תהליך מדיני או לייצר ולשנות את המצב החוקתי הבעייתי … עם כל הכבוד, מעשיי מוכיחים לא רק על העבר אלא גם על איך יתקבלו ההחלטות שלי בעתיד". עם קום הממשלה הודיעה שהתנועה בראשותה מצטרפת לממשלה רק בשביל המשא ומתן המדיני ובגלל שהם קיבלו הבטחה להוביל אותו. היום, חודש אחרי קריסתו הרשמית של המשא ומתן המדיני (שמעולם לא באמת התקדם) ונוכח ההקצנה הימנית הברורה בממשלה ובציבור, ליבני, מצנע ועמיר פרץ עדיין יושבים בממשלה. בראיון למהדורת חדשות שישי בערוץ 2  השבוע נשאלה ליבני לסיכום הראיון האם יש משהו שבגינו תפרוש מהממשלה – ליבני השיבה נחרצות: "בודאי, אתה יודע, אני כבר הוכחתי בעבר שבבחירה בין כסא לאידיאולוגיה בחרתי באידיאולוגיה". כן פעם אחת (לכאורה) הוציאה ליבני את בני ישראל ממצרים. מאז היא בוחרת בכסא, אבל מי סופר.

 

לא אופורטוניסט, מיותר

אני מחבב את עמיר פרץ. אני מזדהה עם עמדותיו בהרבה נושאים. אני חושב שהוא היה מנהיג ראוי למפלגת העבודה בשעתו, שהוא היה שר בטחון (יחסית) לא רע, שמבין כל האשמים במלחמת לבנון השניה הוא תפקד הכי פחות גרוע (כך גם נאמר מפורשות בדו"ח וינוגרד), ואני אפילו מסכים איתו בחלק לא מבוטל מנקודת הביקורת שלו על שלי יחימוביץ (אם כי לא על העיתוי שבו הם יצאו). כך כתבתי לפני יותר משנה, יום לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה:

"עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. […] אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי."

עכשיו ברור שמצנע ופרץ לא הצליחו להתגבר על עלבונם. אך  הטעות והאחריות מונחות על שלי יחימוביץ שלא השכילה לפני שנה להבין את חשיבותם להצלחתה בבחירות הנוכחיות. גם אם מפלגת העבודה תשמור על כוחה בסקרים ותקבל 20 מנדטים ואולי יותר, במשימה של שינוי פני המדינה והשגת השלטון שלי יחימוביץ (כנראה) נכשלה.

ויחד עם זאת אי אפשר להחמיא לעמיר פרץ על מהלך הפרישה וההצטרפות למפלגת "התנועה" ביום הגשת הרשימות. לעבור מפלגה פחות משבוע אחרי פריימריז בהם התמודדת והגעת למקום גבוה ומכובד זה פשוט לא יפה, לא לעניין, ובמיוחד בגידה בתומכיו וידידיו במפלגת העבודה שנאבקו בשבילו בהצלחה רבה במשך חודשים שהגיעו לשיא רק לפני חמישה ימים.

שיהיה ברור, אני לא חושב שמעבר מפלגה לפני בחירות הוא דבר לא לגיטימי. שלא כמו אחדים במפלגת העבודה שקראו למהלך "שיא האופורטוניזם" או יאיר לפיד שהוציא הודעה היסטרית שמדובר ב"התרגיל המסריח של כל הזמנים". לא מדובר בתרגיל מסריח ואפילו לא באופורטוניזם (עמיר פרץ לא "התקדם" כתוצאה מהמלך ועל כן אין כאן הזדמנות שנוצלה). לאנשים שלא הצליחו להיבחר בפריימריז של מתפקדי מפלגה יש זכות טבעית ולגיטימית לחלוטין להעמיד את עצמם גם לבחירת הציבור הכללי. הפסד במקום אחד, באוכלוסיה אחת, לא הופך אדם ללוזר נצחי שלא זכאי להיאבק על אמון כלל הציבור בבחירות דמוקרטיות. אם יבחר לכנסת ברשימה החדשה, ואם יצליח אפילו להעלות את מספר המנדטים של "התנועה" בציבור הכללי, אז מה בדיוק מסריח בזה? פרץ (ומצנע וליבני) עומד למבחן דמוקרטי הוגן בהחלט. הפגיעה של פרץ היא כלפי בוחריו ותומכיו במפלגת העבודה, לא כלפי הציבור הכללי, ובטח שלא כלפי מתנגדיו.

* עכשיו נשאר לבדוק האם יש גם תבונה פוליטית למהלך של פרץ. ולי אישית אין תשובה על כך בשלב זה. אם אכן יעשה כפי שהבטיח היום בנאומו הארוך, לא יתקוף אף מפלגת שמאל ולא יעסוק בפירוק נמשך של מפלגת העבודה – ואם אכן יקדיש את מירב מרצו וכוחו להבאת אותם מנדטים אבודים מהליכוד, כלומר מגוש הימין, ואם יצליח במשימה ולו במנדט בודד אחד – דיינו. אך אם האסטרטגיה של ליבני עומדת להיות אסטרטגיה דומה לזו שהנחתה אותה בבחירות הקודמות, אסטרטגיה שפרופ' גדעון דורון ז"ל (שבשבוע הבא תמלא שנה לפטירתו) כינה קניבליזם פוליטי – כלומר ליבני תשקיע את מירב הקמפיין שלה בהבאת קולות ממרצ, מיש עתיד ומהעבודה – אז לא עשינו כלום. במקרה כזה אני בטוח שגם פרץ עצמו יבין במוקדם או במאוחר שכל שהוא עשה הוא לתת עוד מנדטים לחבורה של אנשי קדימה לשעבר שמחכים באחורי הרשימה של "התנועה" ועתידים עוד להידפק על דלתותיו של ביבי מלך ישראל עד הבחירות הבאות באות.

* לגבי עמיר פרץ עצמו, כאן באמת שקשה להסביר את המהלך הפוליטי שלו בצורה רציונאלית. מדובר באחד האנשים החזקים במפלגת העבודה ומי שהיה האדם הברור והלגיטימי ביותר להתמודדות מול שלי יחימוביץ בפריימריז הבאים על ראשות מפלגת העבודה. במפלגת העבודה היה לו עתיד פוליטי בטוח. במפלגת "התנועה" בטוח שאין לו עתיד. בכלל לא בטוח של"התנועה" יש עתיד כלשהו (אוף המפלגה של יאיר לפיד הורסת את השימוש במונח, אין כאן משחק מילים). אם ציפי ליבני הייתה זוכה בבחירות בעוד חודש ומקימה ממשלה, אז טוב. פרץ היה במקרה כזה מתמנה לשר בכיר, והיה חלק מהנהגה של מפלגת שלטון חדשה. אבל בהנחה הסבירה פי אלף מונים שהתנועה לא תרכיב את הממשלה הבאה, מה יוצא לפרץ מהמהלך? האם התנועה, מפלגה של אנשים שלא ידועים כחברי כנסת מצטיינים במיוחד, תוכל בכלל לשמש מפלגת אופוזיציה בעלת חיות ויכולת מגובשת להחזיק מעמד קדנציה שלמה? מסופקני.

* ולסיום, אני קורא עכשיו שחבר הכנסת לשעבר יורם מרציאנו, מי שהדבר היחיד שעניין אותו במשך כהונת כנסת שלמה היה להחזיר את השלטים הענקיים של חברות הפרסום לנתיבי איילון,  יתמנה במקומו של עמיר פרץ לכנסת ישראל כבר ביום ראשון הקרוב לתקופת כהונה של חודש.  בושה וחרפה, ולא רק בגלל שמדובר ביורם מרציאנו. האם לחברי הכנסת שלנו כל כך קשה לחוקק חוק פשוט והגיוני שקובע שבזמן כהונתה של כנסת מעבר, לאחר התפזרותה של כנסת יוצאת, לא יתמנו חברי כנסת חדשים? אין חוק הגיוני מזה. איזו הצדקה שבעולם יכולה להיות למינוי ח"כ לכנסת שפוזרה, חודש לפני בחירות? כשהוקמה ארה"ב למשל נקבע שהקונגרס יתכנס לדיונים פעם בשנה בלבד. גם בכנסת ישראל יש שני מושבים הנמשכים רק מחצית השנה במצטבר (וביתר הזמן עבודת ועדות בלבד). כנסת שפוזרה לא מעבירה חוקים שאינם דחופים ולא מחוקקת תקציב. אז בשביל מה למנות חבר כנסת זמני? רצוי היה שבכנסת הקבועה יכהנו 180 חברי כנסת (ואולי יותר), אבל בכנסת מעבר תאמינו לי שגם 119 חברים יכולים להסתדר.

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).

כשלונות

* האמת שתכננתי לכתוב פוסט על גלעד שליט, אבל היום בבוקר קראתי פוסט מצוין של יוסי מלמן (פרשן מעיתון הארץ, הפוסט פורסם בדמרקר קפה) שפשוט כותב את כל מה שתכננתי לכתוב. אז אין לי אלה לקשר ולהגיד שאני מסכים עם כל מילה. ובמיוחד עם הפרשנות בסוף של מדוע העסקה לא תקרה ובאיזה סיטואציה (לא סבירה) כן תקרה. רק אוסיף דבר קטן והוא הוכחה פוליטית לנכונות הדברים: ביבי יכול לעשות עסקה בקלות, אין לו שום מניעה מפלגתית, קואליציונית או ציבורית לזה. בציבור יש רוב די גדול לעסקה, ואם בנימין נתניהו יעמוד מאחוריה הרוב הזה רק יגדל. אף אחד מהמחנה השמאלי לא יתנגד לעסקה בגלוי ולפחות חצי מהימין המתון תומכים בה. מפלגות הקואליציה יתמכו בעסקה ולא נראה שיש מפלגה כלשהי שמתנגדת. היחיד שיכול לעשות בעיות זה ליברמן, אבל חוסר העניין שלו בנושא ניכר היטב ולא נראה שהוא יעשה מזה סיפור. בבית בתוך הליכוד יש רוב לעסקה, בוגי יעלון הוא היחיד שמתנגד בפומביות אבל הוא לא יעשה משהו רדיקלי נגד נתניהו דוקא בנושא הזה. מבחינה מדינית עסקה עם חמאס תוריד מבנימין נתניהו קצת לחץ מדיני בטווח הקצר ותסיט את תשומת הלב המדינית מההכרזה על מדינה פלסטינית בספטמבר . בקיצור אם ביבי רוצה, פוליטית הוא יכול בקלות רק להרוויח מזה.

אז מה המסקנה? פשוט שביבי לא רוצה. מכל הסיבות שמלמן מזכיר ולא אחזור עליהן כאן. המסקנה השניה של מלמן נכונה גם כן, שרק מחאה ציבורית נרחבת יכולה לשנות את התמונה. כלומר במקום תמריץ חיובי על הגדלת התמיכה במקרה של עסקה, מחיר שלילי באי ביצועה. וזו מחאה שונה לחלוטין מזו הנוכחית. רק מחאה כזו שתתחיל לפגוע בנתניהו באלקטורט שלו (ולא, זה לא אומר הפגנות במרכז תל אביב עם סלבריטיז שמאלנים) תתחיל להוות מחאה אפקטיבית. הסיכוי לכך כרגע נראה די קלוש.

* ומקמפיין כושל אחד לאחר, הקמפיין של מצנע לראשות מפלגת העבודה לא יכול להיות יותר גרוע. רק לפני שבועיים כתבתי כאן שהדרך למצנע פחות או יותר סלולה והוא רק צריך להימנע מטעויות, והנה בשבוע שעבר הוא עשה את כל הטעויות הללו יחד. תקף את עמיר פרץ (במה שנתפס כהתבטאות גזענית), יצא נגד המפקד והגיש בקשות ערער על שחיתות (בשביל מה? אתה יוצא נגד המפלגה שאמורה להצביע לך? ואתה משדר פאניקה במקום בטחון), והגיב בחריפות כלפי תקיפה נגדית של עמיר פרץ. זה אולי הדבר החמור מכל – מצנע קיבל על עצמו את התפיסה שפרץ הוא היריב שלו. טעות קשה. ראשית כי פרץ אינו היריב שלו, וזה כבר הסברתי בפוסט הקודם. ושנית, כי עמיר פרץ הוא הסיכוי הטוב ביותר של מצנע להפוך את מפלגת העבודה למפלגת שלטון עתידית; בארה"ב רצים נשיא וסגן נשיא על מה שמכונה "כרטיס", כרטיס של מצנע ופרץ בארץ היה יכול להיות כרטיס מנצח. שניהם מה שמכונה חברתיים ובאים מעבודת שטח בעיירות פיתוח. מאחורי שניהם פעילות ביוזמות שלום וקשר עם מנהיגות מתונה בצד הפלסטיני. שניהם בדיוק באותן עמדות מדיניות. מצנע בראש הכרטיס מביא איתו את התדמית הביטחונית, נקי הכפיים ויכול לשמור על המרכז המסורתי. ביחד עם פרץ, בקמפיין חכם, הם יכולים לסחוף את הארץ עם קמפיין חברתי כלכלי מול פערי השכר ועליות המחירים. מצנע צריך היה לחבק את פרץ, או לפחות להשאיר מספיק מקום לחיבוק כזה מיד אחרי הבחירות על ראשות העבודה. מה שהייתי רוצה לראות אחרי ספטמבר זה את מצנע ופרץ הולכים יד ביד מעיירה לעיירה, כפר לכפר, עיר לעיר ומכוונים לא ל-20 מנדטים, כי אם לראשות הממשלה.

מצנע לא צריך לדבר על פרץ, מצנע צריך מהבוקר ועד הערב לדבר על ביבי ורק על ביבי. הקמפיין הטוב ביותר למישהו שמגיע מעמדת הזינוק של מצנע הוא כאילו להתעלם מהקמפיין הפנימי ולהתחיל בפועל את הקמפיין הארצי. בהעדרה של אופוזיציה מצד קדימה, מצנע צריך לתפוס את המשבצת הריקה ופשוט להתבטא בכל נושא שעולה על סדר היום. לשלוח הודעה לעיתונות כל יום ועל כל נושא. השבוע היינו צריכים לשמוע אותו על גלעד שליט ועל המשט לעזה. להציג עמדות נחרצות וחדשות, או לפחות לתקוף את הממשלה. לא משנה על מה. ככה כל יום. התודעה צריכה להיות כזו שמי שחושב על אופוזיציה לביבי חושב על דבר אחד בלבד – עמרם מצנע. קמפיין כזה יביא לו את מפלגת העבודה על מגש, הוא לא צריך לדאוג. ואחר כך ישמש כנקודת זינוק טובה נגד קדימה. ביחד עם עמיר פרץ הם כבר יכולים להתחיל לתקוף את מעוזי הליכוד היחידים שיכולים לעבור למפלגת העבודה – המעוזים החברתיים כלכליים. אבל עצות לחוד ומציאות לחוד, בפועל מצנע טובע בתוך הביצה של מפלגת העבודה, וראשות המפלגה (ובוודאי שהשלטון במדינה) מתרחקים.