עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

הדומיננטים

במהלך חודשי קמפיין הבחירות לפני שנה עקבנו ביפעת מחקרי מדיה והראנו איך נהנה ראש הממשלה נתניהו מסיקור תקשורתי שהיה גדול פי שלושה ויותר מכל אחד מראשי המפלגות האחרים. בעוד נתניהו שלט בכשליש מכלל שיח הבחירות לאורך כל ימי הקמפיין, הגיע יו"ר האופוזיציה יצחק  הרצוג לכ-15% מסך השיח על הבחירות פעם אחת בלבד, כשבועיים לפני מועד הבחירות. בסוף השבוע לפני הבחירות, במה שכונה הבליץ התקשורתי של נתניהו, זכה רה"מ לחשיפה מצטברת חסרת תקדים בכל ערוצי השידור של יותר מ-24 שעות שידור מצטברות במהלך שלושה ימים. פרסום חינם יש לציין, בזמן הקריטי ביותר.

על אף שחלק גדול מהחשיפה של נתניהו לאורך חודשי הקמפיין הייתה שלילית לכאורה, אם בנושאי פרשות מעון ראש הממשלה, המאבק עם אובמה על נאום הקונגרס, סרטוני הליכוד שהשפילו עובדי וועדים, וכלי תקשורת שכותבי טוריהם התגייסו נגדו – הבאנו בזמנו את הטענה שגם החשיפה השלילית לכאורה משרתת את קמפיין הליכוד. השלילי הוא חיובי כל עוד שולטים בצורה כל כך דומיננטית בסדר היום. הדומיננטיות, גם אם הושגה דרך סיפורים שליליים על פניו, אפשרה לקמפיין הליכוד שליטה גבוהה בנושאים שעל סדר היום ונתנה יכולת ניהול טובה של תודעת המצביעים בימים האחרונים הקריטיים של הבחירות.

* באותה תקופה הראנו כיצד המצב בארץ שונה ממערכות בחירות בעולם והשווינו למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת בה הנשיא המכהן אובמה זכה כמעט לאותו שיעור סיקור כמו יריבו מיט רומני. זה היה אז. מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה שונה מהעבר ודומה הרבה יותר למערכת הבחירות שלנו מלפני שנה.

דונאלד טראמפ זכה אתמול, בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות כולל שלי, בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית. ויש כבר מי שקושרים בין הסיקור התקשורתי שלו בשנה האחרונה לבין הנצחונות המתגלגלים שלו עד לרגע ההכרעה הסופי אתמול.     ניו יורק טיימס פרסם ממצאים לפיהם נהנה המועמד דונאלד טראמפ מחשיפה תקשורתית חסרת תקדים ויוצאת דופן ביחס לכל יתר המועמדים הרפובליקאים, וכולל יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון. כמו נתניהו לפני שנה, גם החשיפה של טראמפ באה על רקע שלילי לכאורה. רוב כלי התקשורת והמערכות מגויסות נגדו, כולל התקשורת הימנית בארה"ב.  הסיקור העודף שקיבל היה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת ומעוררות ההתנגדות שלו, ועל רקע התנגשויות פנימיות בתוך מפלגתו. זאת בעוד כל בכירי הפרשנים המוערכים ביותר כותבים נגדו.

וככל שתקפו אותו, כך טראמפ התחזק. כמו בוז'י הרצוג לנתניהו, גם המועמדים הבולטים שעמדו נגד טראמפ קיבלו אחוזי חשיפה בודדים מסך החשיפה שלו. ג'ב בוש, כריס כריסטי, ומארקו רוביו הוציאו מיליונים מכספי התרומות בשביל לקנות מדיה ובכל זאת, אחד אחרי השני, הפסידו לטראמפ בהפרשים ניכרים  קודם בקרב התקשורתי, ואחר כך גם בקלפי. שני המועמדים הנותרים לבסוף, טד קרוז וג'ון קייסיק, נכנעו גם הם לבסוף, קודם לתקשורת ואחר כך לבוחרים.  טראמפ קובע את סדר היום, סדר היום הוא טראמפ עצמו, ולמרבה הפלא (או שלא) הוא גם מנצח.

* ויש עוד נקודת דמיון חשובה בין קמפיין התקשורת של טראמפ ושל נתניהו: בעוד שניהם נהנים מדומיננטיות בתקשורת, כך שניהם תוקפים את התקשורת עצמה במקביל. אותה תקשורת שנותנת להם במה נרחבת כל כך, מותקפת לא על ידי יריביהם הנעלמים, כי אם על ידי מקבלי הבמה. הקרב בין טראמפ לכלי התקשורת, כמו הקרב של נתניהו עם התקשורת הישראלית לפני שנה, הוא בפני עצמו נושא בחירות מרכזי על סדר היום. כך נוצר מעגל שבו המועמד תוקף את התקשורת על כך שהיא תוקפת אותו, התקשורת הנעלבת תוקפת בחזרה, מוכיחה לכאורה תוך כדיי כך את טענת המועמד על רדיפה, ובפועל נותנת לאותו מועמד זמן חשיפה כפול ומכופל מהמועמדים מולו ומסדר יומם.

האירוניה היא שגם טראמפ וגם נתניהו אמרו לתומכיהם יותר מפעם אחת שמזל שיש את הרשתות החברתיות שרק בזכותן הם יכולים לדבר ישירות עם העם ולדלג על התקשורת שמסתירה אותם. דוקא האנשים שמסוקרים ונשמעים יותר מכל אחד אחר בתקשורת, מתלוננים על כך ש"קולם האמיתי" לא נשמע ופונים לרשתות החברתיות שגם בהם הם מובילים.

* לנתניהו הגישה הזו הצליחה במערכת הבחירות הקודמת והוא ממשיך לאמץ אותה גם בקדנציה הנוכחית. מבדיקה שלנו ביפעת עולה שנתניהו ממשיך להיות נוכח בתקשורת יותר מכל פוליטיקאי, אדם או נושא אחר בהפרשים ניכרים גם היום. כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח הוא מוזכר ראשון כמעט בכל נושא שעל סדר היום – מנושאי בטחון, מתווה הגז, דרך החרם הבינלאומי ועד רגולציה של פרסומות.       

בשנה מאז הבחירות הוזכר בנימין נתניהו ביותר ממאה עשרים אלף כתבות ומופעים תקשורתיים. שר האוצר כחלון שני לו עם שני שלישים מכמות האזכורים הזו. אחרי ראש הממשלה ושר האוצר, יתר הפוליטיקאים זוכים בחשיפה של שליש ומטה מהחשיפה הכוללת של נתניהו. יאיר לפיד נהנה מקצת יותר מרבע מהחשיפה של נתניהו, בעוד יצחק הרצוג בקרוב לחמישית בלבד.

הדומיננטיות של טראמפ כנראה הביאה לו חלק נכבד מהניצחון בתוך המפלגה הרפובליקאית. אבל האם שיטה זו תהיה טובה גם בבחירות הכלליות לנשיאות בנובמבר מול הילארי קלינטון? יתכן שנארטיב הראש בראש יכריח את התקשורת לסקר את המירוץ לבית הלבן בצורה יותר מאוזנת, וגם הילארי מועמדת מעניינת בדרכה. אולם טראמפ עדיין יכול לשלוט בסדר היום על ידי פרובוקציות מכוונות תוך כדיי האשמת התקשורת בהטייה לטובת השמאל. מפלס התקיפות וההסתה עוד צפוי רק לעלות עד נובמבר. ככול שיתקוף את התקשורת ויאיים עליה, ככה תתבצר הדומיננטיות שלו בסיקור. נתניהו אני מנחש, יגלה בו שותף לדרך וחבר חדש ישן עד אז.

הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.

דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.