על מדיניות ההרתעה

בשבוע שעבר כתבתי כאן שזאת לא בושה להודות שאיראן מרתיעה אותנו. חשבתי מאז שאולי שווה להרחיב בנקודה זו – ובכלל כדאי לדון בנושא של הרתעה שכל הגנרלים הישראלים, חברי כנסת, פרשנים מדיניים וטוקבקיסטים יודעים לספר לכולנו כמה היא חשובה. ראשית חשוב להבין שההגדרה המקובלת ביותר (בלימודי יחב"ל למי ששאל) להרתעה היא לגרום לצד השני לא לפעול בניגוד לרצונך מבלי שאתה צריך לפעול נגדו. זו נקודה חשובה והבחנה שלא תמיד מקפידים עליה שמדברים על הרתעה: אם אתה פועל בשביל למנוע מהצד השני לעשות משהו, לדוגמא יוצא למלחמה או מתקפה, אזי לא מדובר בהרתעה כי אם במניעה אקטיבית. על כן הביטוי "אנחנו צריכים לתקוף בעזה בשביל לשמור לישראל את כוח ההרתעה" הוא קצת מגוחך; כוח הרתעה הוא בדיוק זה שבו ישראל לא צריכה לפעול בעזה, אם היא פועלת אזי היא שוברת את ההרתעה ולא מגשימה אותה.

השיטה הנפוצה ביותר להרתיע היא על ידי איומים. מדינה מאיימת שאם יתקפו אותה, או אם לא יפסיקו לייצר נשק (וכדומה) אז היא תצא להתקפה. מדיניות הרתעה טובה צריכה להיות כזו שתהיה הגיונית, כנה, וכדאית לצד השני; הגיונית- כלומר תהיה פרופורציונאלית למידת האיום, ואפשרית לביצוע. אם ברור לצד השני שאין לך שום יכולת או לגיטימציה לממש את האיום שלך אז האיום לא אפקטיבי; כנה- אם אתה מאיים עליך להיות מוכן לממש את האיום במידה והצד השני לא יענה לו, אבל (וזה אבל חשוב מאוד) על הצד השני להיות בטוח שאכן לא תממש את האיום שלך אם הם יעמדו בתנאים שדרשת. אם הצד השני חושש שתתקוף אותם ממילא, אז שוב האיום שלך לא ירתיע אותם; כדאית לצד השני- כלומר על הצד השני לחשוב שאכן המחיר של אי עמידה בתנאים שלך יהיה כבד וחמור ביחס לרווח הצפוי.

אז מדוע האיראנים מרתיעים אותנו? כי אנחנו יודעים שהם לא אוהבים אותנו, כי יש להם נשק רב ויכולת ממשית לפגוע בנו קשה במקרה של מלחמה, כי תהיה להם לגיטימציה ציבורית (ואזורית) רחבה לתקוף אותנו במקרה ונתקיף אותם, וכי הרווח הצפוי לנו מהמתקפה על מתקני הגרעין שלהם לא בטוח במקרה הטוב ומפוקפק במיוחד במקרה הרע (והסביר על פי מקורות זרים).

ואולי בכלל עדיף לנו לשאול את השאלה הפוך: מדוע אנחנו לא מרתיעים את האיראנים? הרי המדיניות של ישראל בעשור האחרון הייתה שוב ושוב להזהיר את איראן לבל תפתח נשק גרעיני או שאנחנו נתקוף אותם ואולי אפילו נביא איתנו את כל שאר העולם המערבי. על פי דו"ח הסוכנות לאנרגיה אטומית שהתפרסם אתמול, אין שום ספק- האיום הישראלי על איראן לא עובד. ההרתעה הישראלית נכשלה – זו לא שאלה, זו עובדה. מדוע?

אפשרות אחת היא שהאיראנים חושבים שלישראל אין באמת שום יכולת לממש את איומם. יכול להיות שהאיראנים בטוחים שישראל לא יכולה לתקוף אותם בצורה כזו שתחריב את תכוניות הגרעין ותוריד לטמיון עבודה וסכומי כסף של עשרות שנים; מבחינה רציונאלית הסתמכות רק על הטיעון הזה מחייבת שהאיראנים בטוחים שאין לישראל יכולת אמיתית לממש את איומה ולעצור את תוכנית הגרעין, אחרת כל הסיפור לא שווה את הטרחה. אולי יש להם סיבה טובה להאמין בזה.

אפשרות שניה היא שהאיראנים לא חושבים שישראל כנה בכוונותיה. יתכן ומה שהאיראנים אומרים כלפי חוץ, הוא באמת מה שהם חושבים (וזה לא משנה אם זה נכון או לא נכון) והוא שישראל היא זו שמהווה את האיום האזורי. שהאיום הישראלי על איראן, וספציפית על שלטון האייתולות, יתקיים וימומש בין אם איראן תפתח נשק גרעיני ובין אם לא. זה לא בלתי סביר כמו שזה אולי נשמע בהתחלה: אם נגיד שהאיומים בסנקציות והניסיונות להפיל את המשטר האיראני הם חלק ממדיניות הענישה של ישראל על פיתוח הגרעין, האם מישהו מאיתנו יכול להבטיח שישראל הייתה מפסיקה ניסיונות אלו גם אם איראן הייתה מפסיקה לפתח את האופציה הגרעינית? במילים אחרות, ישראל והמערב לא מציעים שום "גזר" אמיתי לאיראנים, או ככה לפחות הם רואים זאת. יתכן שמבחינת האיראנים מה שהם לא יעשו בהקשר הגרעיני, המערב בכל מקרה יפעל נגדם, מתוך שיקולים אידיאולוגים אחרים, ועל כן האיומים על הגרעין לא רלוונטיים.

האפשרות האחרונה  המטרידה ביותר, היא שהאיראנים לא מורתעים כי הם חושבים שהמחיר של מתקפה ישראלית עליהם נמוך מהרווח שיצא להם מזה. עצוב, אבל יכול להיות שהאיראנים רוצים שנתקיף אותם. לא מדובר באפשרות מופרכת: השלטון באיראן הוא שלטון דיקטאטורי ונוקשה שבשנים האחרונות זכה לקולות אופוזיציונרים לא מבוטלים מבפנים. בשנתיים האחרונות, חודשים לפני האביב הערבי, מילאו את הרחובות האיראניים הפגנות שקראו למהפכה שלטונית. אחת מהדרכים הידועות של שלטונות אוטוריטאריים לבסס את שלטונם נוכח אתגרים מבפנים הוא ליצור איומים מבחוץ. התקפה ישראלית על איראן ופתיחת חזית חמה מול המערב יכולה ללכד את העם האיראני סביב השלטון ולהבטיח את המשך סגסוגו והתפתחותו. מתקפה ישראלית בעת הזו תכניס בודאי גם את אסד ונסראללה לעימות צבאי עם ישראל ותסייעה לשני אלה בבעיות האישיות שלהם בסוריה ולבנון. לאיראן, שאלו בעלות בריתה, מדובר בהתפתחות חיובית. בנוסף, ובצורה אבסורדית, התקפה ישראלית על מתקני הגרעין אפשר שדווקא תיצור את הלגיטימציה וההצדקה האולטימטיבית לתוכנית הגרעין האיראנית כלפי פנים. תוכנית שהיום יש לה מתנגדים רבים בתוך איראן. כך יכול להיות שבמקום למנוע את פיתוח הפצצה, מתקפה ישראלית דווקא תבטיח אותה.

אני לא אומר שמשהו מתוך זה הוא המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, הטענה היא רק זו: שהאיראנים מאמינים בלב שלם לפחות באחת מהאופציות הללו אם לא בכולן. מסיבה זו צריך לקבוע שמדיניות ההרתעה של ישראל  היא כשלון מהדהד ולחשוב על מדיניות אחרת. זה לא אומר שישראל צריכה לתקוף באיראן, חלילה, להיפך: אולי יש משהו בכך שהאיראנים לא מפחדים מאיום התקיפה ואולי מוטב שאנחנו נרתע מהם. לא, על ישראל לחשוב ולפתח מדיניות הרתעה חדשה. כזו שלא תשתמש בקלף "כל האופציות הצבאיות מונחות על השולחן". על ישראל להוריד את קלף ההתקפה בגלוי ולהבטיח לאיראנים ולעולם שאין לה שום כוונה לתקוף. מנגד לישראל יכולות אחרות לאיים על השלטון הפוליטי באיראן- לאיים הן בצורה פומבית והן בערוצים דיפלומטיים ולא לפעול במידה וההרתעה תצליח. זאת לצד יצירת תמריצים חיוביים בינלאומיים, גזרים, שיתנו למתנגדי תוכנית הגרעין באיראן הזדמנות לשנות את המדיניות הלוחמנית של המשטר.

הדיון האיראני

מזה כמה ימים שהעיתון הגדול במדינה, ידיעות אחרונות, יוצא בקריאה ל"דיון ציבורי" רציני בסוגיית פרויקט הגרעין האיראני והתקפה ישראלית אפשרית על מתקני הגרעין באיראן. על פי התזה של העיתון, נפלה החלטה זה מכבר אצל נתניהו וברק לצאת למתקפה על מתקני הגרעין של איראן. למעשה הברית בין ביבי לברק שנרקמה לפני שנתיים וחצי, התעצבה סביב ההבנה שאיפשהו במהלך כהונת הממשלה לא יהיה מנוס מלעשות את הפעולה הזו. נוכח פעולה דרמתית כל כך, יתר הסוגיות המדיניות מתגמדות ועל כן ממשלת נתניהו לא התאמצה כל כך, בלשון המעטה, לקדם את התהליך המדיני עם שכנותיה. על פי אותה תזה, עסקת שליט נועדה להסיר מסדר היום את הסוגיה המדינית היחידה שעוד הייתה רלוונטית בציבוריות הישראלית ולצבור נקודות תמיכה ולכידות אחרונות לקראת הרגע המכונן של ממשלת נתניהו. עכשיו, יודעים לספר לנו בידיעות אחרונות, מתכוננים ביבי וברק למתקפה כאילו היא בלתי נמנעת ומתעלמים מאזהרות ודעות ביטחוניות אחרות. בין השאר מצטטים בעיתון את הרמטכ"ל, ראש המוסד, וראש השב"כ הקודמים שהביעו כולם הסתייגויות מפעולה כזו בפורומים שונים לאחר פרישתם. יתכן, רומזים בעיתון, שהפרישה המוקדמת של חלקם וזהות מחליפיהם נקבעה על רקע הכנת השטח לפעולה הישראלית באיראן.

אז מה אומרים לנו למעשה בידיעות אחרונות? המסקנה היחידה שמציגים כותבי המאמרים היא שפעולה ישראלית באיראן עומדת בימים אלה על הפרק וחייבים לעשות "דיון ציבורי" מקיף בסוגיה שכן אסור להשאיר אירוע חשוב כל כך לגחמות לב של שני אנשים.

אז ראשית אני רוצה להקדים ולאמר שאני נגד פעולה ישראלית באיראן וחושב שמדובר אכן בסוגיה קריטית ופוליטית מהמעלה הראשונה שצריכה להעסיק את כולנו. אך יחד עם זאת, הקריאה לדיון ציבורי היא קריאה סתמית, מתחמקת, לא הוגנת ומעט שקרית. אם יש לכם משהו להגיד עיתונאים יקרים, פשוט תגידו אותו. אם אתם נגד פעולה ישראלית באיראן תסבירו למה ותעמדו מאחורי קביעתם באומץ כל עוד לא השתכנעתם אחרת. זה גם בסדר גמור לשנות את דעתם מול נתונים חדשים. אם אתם בכלל רוצים להעמיק בסוגיה, אז נחמד יהיה אם תפנו לאקדמיה, למומחים לאסטרטגיה, למאזני כוחות, למזרחנים, ולפיזיקאים ותבקשו מהם חוות דעת קצרות בתחומי עיסוקם שקשורים לסוגיה. יכול להיות מעניין אם בעיתון הנפוץ במדינה יופיעו גם עובדות חדשות, תיאוריות ומקורות מידע לצד הדעות החשובות כשלעצמן. אבל לקרוא לדיון ציבורי ולצאת מידי חובה זה פשוט מיותר. מה זה בכלל לעזאזל דיון ציבורי?הנה אנחנו מדברים על הסוגיה, בודאי בכל בית בישראל הזכירו את הנושא השבוע בזמן כזה או אחר – זה דיון ציבורי? נו אז? האם השתנה משהו? האם ההחלטה שתתקבל במסדרונות הממשלה עכשיו תהיה נכונה יותר?

אני גם מתנגד לחלוטין לתפיסה הצינית כאילו אהוד וביבי החליטו מתוך גחמה על הפעולה ולא מקיימים דיון בנושא. אני בטוח שהחלטה כזו, גם אם מתקבלת על ידי שני מנהיגים שאין לי כמעט שום כבוד והערכה כלפיהם, וגם אם היא מנוגדת לדעת גורמי בטחון שונים, עדיין מתקבלת לאחר שיקול דעת מחמיר ולאחר בחינה בכובד ראש של ההשלכות האפשריות. זה לא אומר שמתקבלת ההחלטה הנכונה או שאי אפשר היה להגיע למסקנות אחרות אחרי בחינה מעמיקה יותר והיחשפות למגוון גדול יותר של דעות בראש פתוח. יתרה מזו, אגלה סוד ידוע, אנשים שונים מול אותו מידע היו מגיעים למסקנות שונות שלא כולן נכונות ו/או הגיוניות נוכח המציאות האמיתית. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו, האם "דיון ציבורי" ישפר במשהו את ההחלטה המתקבלת? או שזו פשוט הדרך של הכתבים להרגיש טוב עם עצמם בלי שהם בעצם אמרו שום דבר מחייב. ובשביל שלא אתחמק מהסוגיה בעצמי, יש צורך אחרי דברים אלו להתייחס לסוגיה עצמה:

* קיימות שתי עמדות מרכזיות לגבי סוגיית התקיפה הישראלית באיראן ושתיהן נובעות מתפיסות עולם הפוכות. על פי התפיסה הראשונה אסור לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, בכל מחיר. נשק גרעיני בידי האיראנים משמעו שואה שניה, סוף הציונות, קץ המדינה. ההנחה היא שאם לאיראנים יהיה נשק גרעיני, אז בשלב מסויים, מוקדם או מאוחר, הם ישתמשו בו נגדנו. מרגע שיהיה להם נשק כזה לא נוכל עוד לפעול נגדם וכל שיותר לנו הוא רק לספור את הזמן עד הסוף הדטרמיניסטי. הנחת יסוד סמויה כאן היא שמתקפה אטומית על ישראל תהיה סופית ומשמעה סוף המדינה, לא פחות. לצד הנחת יסוד זו קיימת הנחה נוספת, שמבוססת יותר או פחות על חומר מודיעני, והיא שהשלטון באיראן החליט זה מכבר להשיג נשק גרעיני ושזו המטרה המרכזית שמעסיקה אותו; יהיו מה שיהיו ההשלכות הכלכליות והפוליטיות באיראן, האיראנים נחושים לצעוד בדרך האטום. על כן סנקציות, בידוד, ואפילו האביב הערבי לא יצליחו למנוע בסופו של דבר את השגת הנשק הגרעיני. למול השקפת עולם פסימית שכזו יש, על פי הטענה, רק מסקנה רציונאלית אחת: על ישראל לתקוף ומיד. גם אם חצי מהמדינה תהרס כתוצאה ממלחמה כזו, וגם אם קיימת האפשרות שנפסיד במלחמה שתפתח עדיין זה הכרחי כי אי-פעולה משמעה אבדון בטוח. על כן  צריך לתת לברק ובביבי קרדיט מסוים, אם הם חושבים שזה המצב הרי שאין על מה לקיים דיון. כל מה שנותר הוא לתכנן לעומק את המתקפה כדיי להיות בטוחים, או כמעט בטוחים, שננצח במתקפה כזו על איראן ונמזער את הנזק הפוטנציאלי.

התפיסה השניה, או קבוצה של תפיסות ליתר דיוק, קודם כל גורסת שלפחות אחת מהנחות היסוד של תפיסת העולם הקודמת אינה נכונה; במילים אחרות היא שוללת את הדטרמיניסטיות של האבדון שמרכזית כל כך בתפיסה הקודמת. אבל זה לא מספיק, כי אפשר להגיד שגם מול מודיעין ממשי ועובדות, הסיכון שבכל זאת התפיסה הדטרמיניסטית היא הנכונה כל כך גדול, שבכל מקרה כדאי לבחור בתפיסה הראשונה. על כן השלב השני של תפיסת העולם השניה הוא שהנזק מתקיפה ישראלית מונעת באיראן הוא הנזק הממשי והוודאי היחיד; אנחנו אולי לא בטוחים בנזק הפוטנציאלי שבפרויקט הגרעין האיראני, אבל אנחנו כן בטוחים שתקיפה ישראלית באיראן תלווה בנזק חמור ובסיכון גדול למדינת ישראל. זו לא בושה להודות שאיראן מנצחת כאן במשחק ההרתעה – איראן מרתיעה אותנו, ובצדק; ישראל לא תוכל לאורך זמן להחזיק מעמד לבד במלחמה כוללת מול איראן. גם אם לא תפרוץ מלחמה כוללת, או לחילופין ישראל לא תעמוד בה לבד, עדיין ישראל תספוג לכל הפחות מטחי טילים מסיביים על העורף שלא נראו כאן מעולם. ולא מדובר בצינורות חלולים עם חומר נפץ שדרום הארץ לצערנו רגיל בהם בשנים (ובימים) האחרונות. אפילו לא מדובר בקטיושות שמסוגלות להחריב דירות. מדובר בטילים שפגיעה של אחד מהם הורסת בניין. יש לזכור שבמלחמת העולם השניה מתו הרבה יותר אנשים ונהרסו הרבה יותר בתים בהפצצות האמריקאיות ה"רגילות" על טוקיו מאשר שתי פצצות האטום גם יחד.

* הרחבתי במילים כבר מספיק לפוסט אחד, ואפשר כמובן לפתח את הסוגיה הרבה הרבה יותר. אסכם רק בקצרה שהתפיסה השניה נראית לי ריאלית והגיונית הרבה יותר. על כל חלקיה. למעשה אני חושב שזה בכלל לא כוחות. הזכרתי את זה שהתפיסה השניה היא קבוצה של תפיסות ואכן זה המצב: אפשר לתקוף ולשלול כמעט כל מילה בהנחות היסוד של התפיסה הראשונה. סוד כוחה של התפיסה הדטרמיניסטית הוא רק בזה שהיא מציגה את הסיכון המקסימלי, ולאנשים רבים יש גישה לפיה צריך תמיד להתחשב רק בסיכון המקסימלי. גם אם הסיכוי לסיכון למעשה אינו ריאלי.

ומילה אחרונה, עבור שתי התפיסות קיימת גם אופציה נוספת. לא חייבים להניח שהפתרון לגרעין הוא התקפה על הגרעין, אפשר גם ל"תקוף" את המוטיבציה; נגיד אנחנו חושבים שהמטרה היחידה של השלטון האיראני היא להשמיד את ישראל –  זה לא אומר שהפתרון היחיד הוא מניעת יכולת ההשמדה – אפשר גם לפעול לשינוי המטרה האיראנית. במקרה שלפנינו יש תשובה די פשוטה: על ישראל לחתור ולהשיג בהקדם שלום עם העולם הערבי, עם שכניה ובראש ובראשונה עם הפלסטינים. שלום כזה הוא הפתרון האמיתי לאיום האיראני.

שלוש סתירות בנאום נתניהו בקונגרס

אם חשבתנו שיש ביבי א' וביבי ב', עכשיו מסבר שיש גם ג' וד'. וכולם יכולים לחיות בו זמנית ובאותו נאום. לא אדם דו פרצופי, כי אם הידרה של ממש. הנה שלוש הסתירות המהותיות ביותר בנאום נתניהו בקונגרס האמריקאי מהיום:

ישראל לא מדינה קולוניאלית

נתניהו התחיל מבטיח עם מה שלרגע נדמה היה כתמיכה בנאום אובמה. נתניהו הדגיש את המהפכות בעולם הערבי ואת שאיפת הצעירים ברחובות לדמוקרטיה. ביבי של לפני חודשיים אגב היה אומר לנתניהו של היום שהצעירים במצרים ותוניס לא מייצגים את השאיפה לדמוקרטיה כי אם את האסלאם המסוכן של איראן שמפיל משטרים מתונים. אבל נתניהו של היום קצת יותר אופטימי כנראה. רק קצת אבל, כי מיד נתניהו סובב את הטיעון מהאביב הערבי לכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה האמיתית במזרח התיכון. לא רק שישראל המדינה הדמוקרטית היחידה, הדגיש ביבי, האזרחים הערבים החופשיים היחידים, בכל העולם, חיים בישראל. ביבי שכח כמובן להזכיר שהם האוכלוסייה הענייה והמקופחת  ביותר בישראל שלא הייתה מעולם, ולא תהיה בעתיד הנראה לעין, מיוצגת בשלטון, בממשלה, או בצבא באופן הולם. אבל נניח לזה, המסר הוא כזה: ישראל היהודית, היא קרן אור מערבית יחידה במזרח תיכון עוין, ערבי, לא ליברלי ואוריאנטליסתי.

בסוף הנאום ממש נתניהו סוגר באותו נושא והפעם פשוט אומר מפורשות שישראל היא השליחה של ארה"ב במזרח התיכון. ישראל היהודית מייצגת את העם האמריקאי – עם קשריה הטובים (שלא לאמר נהדרים) עם הממשל של ארה"ב. ישראל אם כן, אליבא דה נתניהו, לא רק אי של שפיות יהודית בתוך עולם ערבי פרימיטיבי, היא גם סוכן שתול של ארה"ב בתוך המזרח התיכון.

אבל (ונתניהו לא מציג את זה כ"אבל", וכאן טמונה הסתירה הפנימית) ישראל אינה מדינה קולוניאליסטית. ולמה אנחנו לא מדינה קולוניאליסטית? כי יהודה ושומרון הם שטחי אבותינו שהובטחו לאברהם שהביא את המונותיאיזם לעולם. ואז מוסיף במה שמכל דובר אחר הייתי רואה כבדיחה או אירוניה: "לא ניתן לעוות את ההיסטוריה". כן, אברהם אבינו הוא ההיסטוריה שאסור לעוות. (ואגב מבחינה תיאולוגית אברהם הוא גם אביו של ישמעאל "האהוב" על ידי אלוהים). שיהיה ברור, אני ממש לא חושב שישראל היא מדינה קולוניאליסטית. אבל שנתניהו מציג את זה ככה…

ישראל רוצה בשלום

ישראל מאוד רוצה שלום. נתניהו נזכר איך נלחם בעצמו בתעלה במצרים ובנהר הירדן ובנס נצלו חייו. ואיך משפחות רבות בישראל מכירות את השכול מקרוב כולל זו שלו. על כן סיכם, הישראלים מודעים לצורך בשלום… עם מצרים ועם ירדן ורואים ערך גדול בלשמור עליו. כן, תשימו לב ותחזרו שוב לדברים: כל הדיבור על הרצון של ישראל בשלום בשביל למנוע מלחמות נאמרו רק בהקשר של מצרים וירדן. אחר כך עשה ביבי הפרדה ברורה בין זה השלום הרצוי הזה, לבין השלום עם הפלסטינים. נתניהו התחיל את הדברים מפורשות בכך שישראל רוצה שלום גם עם הפלסטינים. אבל כאן היה לו נימוק אחר, למה? כי הפלסטינים זכאים לשלוט על עצמם, וכי לפלסטינים זה יעזור כלכלית.  רגע, רגע משהו לא מסתדר – נתניהו אומר שישראל רוצה שלום אבל מציג סיבות של אינטרסים פלסטינים. אפשר להגיד שאולי לא הבנתי נכון ונתניהו התכוון שזה רק תוספות לסיבת העדר המלחמה, אותה ציין כבר קודם בהקשר של מצרים וירדן. אבל אז נתניהו ממשיך ומבהיר שלצד השלום (עם הפלסטינים) חייבים לשמור על הבטחון. נתניהו מפרט שורה של צעדים שנועדו לכאורה לשמור על בטחונה של ישראל מהסכנה של השלום. את ה"שלום" צריך לאזן עם הבטחון. אם כך הטיעון הבטחוני ודאי אינו נכון לצורך בשלום עם הפלסטינים. לא יכול להיות שישראל רוצה שלום מסיבות בטחוניות, אבל צריכה לאזן אותו כי הוא מהווה בעיה בטחונית. בקיצור נתניהו עדיין לא מאמין בשלום ולא חושב שהוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. הוא משתמש ברטוריקה של השמאל על הצורך בשלום לצרכים זמניים בלבד וכדיי לא להשמע כמו ליברמן ובוגי, אבל בפועל הוא לא מוצה הצדקה רציונאלית אחת שתסביר את "הרצון" הזה.

ישראל רוצה מדינה פלסטינית

הנה החידוש. פעם הימין היה בעד שלום בכללי אבל לא חשב שהוא נחוץ אסטרטגית (כמו בסעיף הקודם שתארתי). על מדינה פלסטינית לא רצו לשמוע בכלל. ביבי עצמו עשה לשרון את המוות במרכז הליכוד על זה ששרון העיז להכיר במדינה פלסטינית. אבל מזה שנתיים, ומאז נאום בר אילן, נתניהו מרגיש גיבור גדול בזה שהוא מדבר על מדינה פלסטינית. בנאום הזה הוא הגדיל לעשות ואמר דברים שאפילו ביבי של בר אילן לא היה מוכן לאמר: ישראל לא רק מוכנה למדינה פלסטינית, ישראל רוצה מדינה פלסטינית. מה זה רוצה, משתוקקת. זה צורך ישראלי וישראל תהיה הראשונה להכיר במדינה ("אמיתית") כזו באו"ם. אבל בדיוק כמו בטיעון על השלום (שנתניהו אגב התבלבל לפעמים וערבב בין הדברים), ביבי משתמש ברטוריקה של כל מי ששמאלה מהליכוד על הצורך הישראלי במדינה פלסטינית, בלי להבין או להסכים מדוע בעצם זה נכון. לא רק שביבי לא הצליח להביא טיעון אחד משכנע מדוע הוא פתאום כן רוצה מדינה פלסטינית מצרכים ישראלים, הוא באותו נאום ממש קרא לה "ויתור" ואמר שישראל תהיה מוכנה להיות "נדיבה" על מנת להבטיח למדינה הזו שטחים "מספיקים" לשליטה הגיונית. מר ראש הממשלה הנכבד, אי אפשר להגיד שמדינה פלסטינית היא צורך ישראלי וויתור גדול באותו משפט; אי אפשר להגיד שאנחנו רוצים נורא ומצד שני נהיה מוכנים להיות נדיבים מחמת הספק כלפי הצד השני.

ואיזו מדינה פלסטינית רואה נתניהו בעיני רוחו? ישראל לפי נתניהו חייבת רצועת בטחון במערב המדינה על מנת שהישובים הפלסטינים לא יהיו מרחק יריקה מתל אביב; היא גם חייבת רצועת בטחון במזרח כדיי שהפלסטינים לא ישלטו על הירדן; כמובן שכל גושי ההתנחלויות ישארו בריבונות ישראלית, כי היו שינויים דמוגרפים (כנראה מעשה נס) מאז 67; וגם רמז שההתנחלויות המבודדות לא יפונו כי אם יישארו בריבונות פלסטינית. המדינה הפלסטינית הזו גם תהיה מפורזת לחלוטין, מי יאכוף את הפירוז?.. ותהיה פשרה בירושלים אבל בתנאי שירושלים תשאר מאוחדת ובריבונות יהודית (כי רק היהודים שמרו על חופש דת אמיתי בירושלים – שקר מוחלט אגב, גם בימי האנגלים לפני הפרעות ואפילו בימי העות'מנים היה בירושלים יותר חופש דת, כולל ליהודים, מאשר היום). על פורד סיפרו פעם שהיה אומר שלא אכפת לו באיזה צבע לייצר מכונית, העיקר שתהיה שחורה. כך גם ביבי: לא אכפת לו שתהיה מדינה פלסטינית, הוא אפילו רוצה כזו, העיקר שלא תהיה מדינה.

* ועוד הערה קטנה על המעמד שבו נתניהו הציב את עצמו: נשיא ארה"ב הוא גם ראש הרשות המבצעת וגם ראש המדינה. ראש ממשלת בריטניה לא – ראש ממשלת בריטניה הוא ראש הרשות המבצעת, אבל ראש המדינה והמייצגת של העם כולו היא מלכת אנגליה. על כן שנתניהו אומר שהוא the leader of Israel, ושהוא מדבר "בשם העם הישראלי" הוא פשוט טועה ומטעה. ראש ממשלת ספרד בחיים לא יגיד בנושא פוליטי שהוא מייצג את העם הספרדי, כי אם את הממשלה הספרדית. כך צריך לנהוג גם נתניהו – שמעון פרס מייצג את העם בישראל, נתניהו (על אחת כמה וכמה בנאום מדיני פוליטי) מייצג את ממשלת ישראל. ואשתו היקרה שרה, אינה הגברת הראשונה של מדינת ישראל ולא ברור מה היא עשתה שם בקונגרס בכלל.

ההיסטוריה השלמה, על קצה המזלג ועל רגל אחת, של יחסי החוץ של אמריקה; או הכותרת הארוכה אי פעם לפוסט בבלוג

לפני שבוע התחילה ארה"ב, ביחד עם קואליציה אירופאית ברשות צרפת ובריטניה, להפציץ בלוב את הכוחות של קדאפי. אולם בעוד שבבריטניה ובצרפת התקבלה ההתקפה בתמיכה והבנה, בארה"ב ספג אובמה ביקורת קשה מהימין (כצפוי) וביתר שאת מהשמאל. הביקורת יכולה על פניו להראות שטחית ומרגיזה: אלה אומרים שהנשיא חרג מהמגבלות החוקתיות שלו שכן הוא התחיל במלחמה מבלי לקבל על כך את אישור הקונגרס, ואלה מאשימים אותו ביציאה למלחמה שלישית ומיותרת במזרח התיכון. שיורדים קצת לעומק הביקורת אבל, מגלים שהיא שטחית ומרגיזה במיוחד.

ראשית המונח מלחמה: טענת אנשי אובמה היא שלא מדובר במלחמה כי אם במבצע צבאי מוגבל לאכיפת החלטת מועצת הבטחון של האו"ם (דבר שנמצא בסמכותו של הנשיא האמריקאי) ועל מנת למנוע טבח אכזרי בבני אדם (מטרה טובה). מנגד אומרים המבקרים, משני צידי המתרס הפוליטי באמריקה, שמדובר במכבסת מילים ומהרגע שארה"ב התחילה בהפצצות מסיביות מדובר במלחמה. המבקרים טועים. אין ספק שהפצצות הן אקט מלחמתי ואלים, אך מבחינתה של ארה"ב לא מדובר במלחמה; עבור הלובים מדובר במלחמה כוללת וטוטאלית, זה ברור. אולם, עבור האמריקאים מדובר באקט בטל בשישים. לא הופעלו כוחות מסיביים אמריקאים בשטח, ההתקפה רוכזה מהאוויר בלבד, אף אמריקאי לא נפגע וספק אם היה מישהו מהם בסכנה. מבחינת ההיקף הנדרש מהאמריקאים מדובר בלא יותר מאימון. ההבדל אם כן הוא בפרספקטיבה. לא כל מה שמלחמה לצד אחד, הוא גם מלחמה לצד השני.

שנית הטיעון שמדובר בהתערבות מיותרת ממניעים ציניים של הגנה על נפט או משהו בסגנון. כאן מדובר בטענה מעצבנת ממש. שלא כמו עיראק, כאן יסכימו כולם שמי שהתחיל את המלחמה בלוב הם הלובים עצמם. המערב לא יזם כאן שום דבר. הוא נכנס כמתערב רק לאחר שראו שבלי עזרה קטנה מהמערב, כוחות המורדים הלוביים יפסידו ויושמדו. לא בגלל העדר תמיכה, אלא בגלל העדר משאבים כלכליים וצבאיים מול הכוחות של קדאפי. על כן אין שום מקום להשוואה בין המצב בלוב, לבין המצב בעיראק או אפילו אפגניסטן.

לפני היציאה למתקפה חטף אובמה ביקורת על כך שהוא מגמגם ונתפס כחלש אל מול קדאפי, אחרי שאובמה החליט להתערב בכוח בלוב תקפו אותו (באותם עיתונים) על כך שהוא מתערב במקום לא לו. והאבסורד הגדול: אחרי שהוא הודיע שארה"ב מורידה מכמות המעורבות ומעבירה את הפיקוד לנאט"ו, הוא הותקף שוב על כך שאיך יכול להיות שיש מבצע צבאי גדול שארה"ב משתתפת בו אבל לא מובילה אותו. שזה סימן לירידת סמכותה של ארה"ב בעולם, אמרו.

כאן טמונה בדיוק הבעיה המרכזית במלחמת עיראק המיותרת. היא פגעה ביכולת הלחימה האמריקאית מבפנים. אל תטעו,  ארה"ב היא עודנה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם בלי שום תחרות. אבל הציבור האמריקאי לא רוצה להשתמש בכוח הזה. זה לא שהם לא יכולים, הם לא רוצים. למען האמת, זה כבר די הרבה זמן ככה. דעת הקהל האמריקאית נעה בין בדלנות על גבול הפציפיזם ללוחמנות ואימפריאליזם וחזרה בתנועת מטולטלת עוד מהמאה ה-19.

כך לדוגמא בתחילת המאה ה-20 התנועה החזקה ביותר בארה"ב היתה התנועה הפרוגרסיבית. [הפרוגרסיביים האמינו בהתערבות מקצועית על מנת לשפר את תחומי החיים במדינה. במילים של היום הם האמינו בשוק מונחה רגולציה. הפרוגרסיביים בנו את הפארקים הציבוריים והספריות הלאומיות, הם דאגו לתנאי עבודה נאותים, ובשיאם העבירו את התיקון לחוקה שהבטיח זכות הצבעה לנשים בכל ארה"ב. הם גם התנגדו למלחמות ואלימות בתחילה]. נשיא ארה"ב דאז וודרו וילסון, היה פרוגרסיבי בעצמו וב-1916 הוא נבחר לכהונה שניה תחת הסיסמא: “He kept us out of war.” שהכוונה למלחמת העולם הראשונה כמובן. מלחמת חפירות אווילית ואכזרית על לאומיות מתעוררת ונפילת האימפריות. מלחמה שלארה"ב ממש לא היה מה לחפש בה. ומה עושה אותו וילסון מיד אחרי הבחירות? מכניס את ארה"ב למלחמה כמובן. וילסון נכנס למלחמה ומכריז על 14 הנקודות המפורסמות שלו כמטרות לסיומה. המטרות הן בעצם הרחבה של הפרוגרסיביים לרמה הבינלאומית. בניית חבר הלאומים (האו"ם הראשון) למשל. וגם ניסוח ראשון של "הזכות להגדרה עצמית". [רעיון יפה בתחילה שאמר שלעמים השונים שהיו כפופים לאימפריות מגיע זכות לשלטון עצמאי. הרחבה של התפיסה הדמוקרטית ליברלית מרמת האזרח-מדינה, לרמת הבין-מדינתית. המטרה היתה ברורה והיא הושגה במידה רבה של הצלחה- קץ עידן האימפריות. אבל מה שוילסון לא חשב עליו, זה מה יהיה אם אומות שונות יתחילו לריב על אותה טריטוריה, או על רוחבה, או על הגשמה לאומית מתנגשת, ברוח הזכות האבסולוטית להגדרה עצמית. טוב אני מתחיל לגלוש יותר מידי והעיקרון אני חושב הובן:] ארה"ב נכנסה למלחמה שהיא לא היתה צריכה להיכנס אליה בשם הפרוגרסיביים, והתנועה הפרוגרסיבית בארה"ב קרסה. במקום זאת צמחה בארה"ב תנועה פציפיסטית ממש. והתוצאה? דעת הקהל לא מאפשרת לנשיא ארה"ב רוזוולט להכנס למלחמת העולם השניה- מלחמה שאליה צריכה וחייבת היתה ארה"ב להיכנס. עד שארה"ב הותקפה בעצמה בהתקפת הפתע של היפנים על פרל הרבור, לא הצליח רוזוולט לשכנע את האמריקאים בצורך המידי להיכנס למלחמה (רק היהודים תמכו מסיבות מובנות). אחרי ההתקפה על פרל הרבור הפציפיזם פינה את מקומו מיד לתאוות נקם מידית: תוך יום השיג רוזוולט את התמיכה הדרושה לכניסה למלחמה.

הדפוס ממשיך לאורך המאה ה-20 ולמען האמת היה קיים עוד במאה ה-19. ב-11 בספטמבר 2001 הותקפה שוב ארה"ב במתקפת פתע על ארה"ב וג'ורג' בוש קיבל את החופש מהציבור האמריקאי לפתוח באיזה מלחמה שרק יחפוץ. הוא פתח בשתיים וזכה לאחוזי תמיכה גבוהים. אבל החול האפגני והעיראקי הפך לבוץ שהזכיר לאמריקאים את מלחמות קוריאה וויאטנם. זו האחרונה כבר עלתה בעבר למפלגה הדמוקרטית ביותר מ-20 שנה של איבוד השלטון. המפלגה הרבוליקאית הובסה ב-2008 על ידי סנאטור צעיר שצמח מנאום חשוב שנשא שנתיים קודם לכן נגד המלחמה בעיראק- ברק אובמה.

המלחמה בעיראק לכן החלישה את יכולתה של ארה"ב לפעול. לא פיזית- מבחינת יחסי כוחות גרידא ארה"ב יכולה לעשות כל מה שרק תחפוץ בעולם; בניגוד לתפיסה רווחת שארה"ב נמצאת בשקיעה והיא חלשה, בפועל על פי כל המדדים אין לארה"ב שום תחרות בטווח הנראה לעין על ההגמוניה שלה. אבל מנטאלית, אם אפשר לקרוא לדעת קהל דמוקרטית מנטאלית, ארה"ב לא בשלה להפגנת הכוח הזה. האמריקאים עכשיו, כמו ברגעים רבים בעבר, רוצים בהתבדלות כאידיאולוגיה. לא מעניין אותם מה קורה ב"עולם הישן", עדיין עולם ישן. לא רק משמאל כאמור: לא תמצאו מנהיג רפובליקני אחד עכשיו שמדגיש השקפות מדיניות חוץ במירוץ למועמדות לנשיאות ב-2012. מצב זה מונע מארה"ב לקבל החלטות חשובות בתפקיד השוטר של העולם (בין אם תרצה בתפקיד ובין אם לא, הוא שלה). זה מצב מסוכן שיכול לעורר גורמים עוינים לשלום שיתפסו את חוסר הרצון האמריקאי כחולשה. אולי עד מתקפת הפתע הבאה.

 

בין ליברמן לברק

אחת מהאמרות המפורסמות ביותר של הנרי קיסינג'ר היא ש'לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים'. שבוע שעבר אביגדור ליברמן לקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה כשמעל בימת האו"ם, בתור שר חוץ המייצג את מדינת ישראל, עסק לא במדיניות פנים אפילו כי אם במדיניות מפלגתית. נאום בחירות שלא מייצג את המדינה, לא את הממשלה ולא את הקואליציה- נאום שמייצג את ליברמן עצמו. אך האומנם? בנימין נתניהו לא יצא נגד ליברמן מעולם, מלשכתו נמסר שהנאום לא תואם עם ביבי, אך לא שהדברים אינם על דעתו. היום בבוקר בישיבת הממשלה מיקי איתן (שמגלה על עצמו שהוא יותר "שמאלן" מיום ליום) יצא להתקפה חריפה על ליברמן, אבל ביבי שתק.

לביבי דווקא יש מדיניות חוץ, ויש לו גם מדיניות פנים. הן פשוט במקרה משולבות. האסטרטגיה של ביבי היא כזו: הוא מחזיק את ברק בממשלה ונותן לו לתפקד כשר חוץ בפועל לכל דבר ועניין. הוא שולח אותו להיפגש עם כל גדולי עולם ולפזר הבטחות ותוכניות. ברק משחרר הצהרות של שלום לחלל האוויר ומצייר את ביבי בקווים שמאליים. מנגד הוא ממנה את ליברמן לשר חוץ רשמי, ונותן גם לו (ולאלי ישי לצורך העניין) לעשות ככול העולה על רוחו. ליברמן נפגש, מדבר, עושה קצת. אלי ישי מדבר, מגרש, הורס בתים. ליברמן וישי מציירם את ביבי בקווים ימניים. וביבי שותק באמצע. לא מגנה את זה ולא את זה. מידי פעם ממלמל משהו על צרכי קואליציה. התוצאה היא שכל אחד יכול לדמיין את ביבי איך שהוא רוצה. אריה שביט בהארץ מדמיין את ביבי כ'שמאלה מרבין' למשל. אחרים בישראל אומרים שביבי נורא רוצה שלום ולעשות היסטוריה, הוא רק צריך להעיף את ליברמן ולהכניס את קדימה והכל יהיה בסדר. לעומתם המתנחלים לא מאשימים את ביבי בהקפאה ולא בשיחות השלום. מבחינתם מי שאשם בכל זה הם הברקים שחברו יחד ללחוץ על נתניהו; ברק אובמה בארה"ב ושליחו הרשע אהוד ברק בישראל. במילים אחרות ביבי א' וביבי ב' זה לא בלבלול, זו אסטרטגיה מתוכננת. ביבי הוא גם וגם ובו זמנית. כלפי פנים לפחות.

כלפי חוץ התמונה קצת שונה. בחו"ל ביבי יודע, כולם שמאלנים ואף אחד לא אוהב את ליברמן. אז כלפי חוץ ביבי מנסה לשדר את התדמית של נורא רוצה אבל גרוע בזה. ביבי משחק את האידיוט. זו אסטרטגיה ידועה בתורת המשחקים. יש משהו שכולם רוצים שאתה תעשה אותו אבל אתה לא באמת רוצה לעשות אותו. אז אתה אומר שאתה נורא רוצה לעשות אותו, אבל אתה משחק אותה אידיוט שכל הזמן לא מצליח. כן בארה"ב כבר התחילו להבין שביבי ממש לא רציני בנושאי השלום, הפלסטינים יודעים את זה ממזמן. אבל אחרי כל הסיפור של המאמצים (לכאורה) כנים של ביבי למשא ומתן לא מוצלח, למי יש כוח לנסות להסביר למה זה לא מצליח ומי כן או לא רוצה. מה שהאמריקאים רוצים כרגע זה רק חודשיים. תנו לנו חודשיים של הקפאה, נעשה כאילו השגנו משהו, ובחודשיים האלה (במהלכם מתקיימות בחירות בארה"ב) ננסה לשכוח ביחד מכל הסיפור.

ביבי בהתחלה סירב לבקשת האמריקאיים. כבר שמחתי, סירוב לאמריקאים בנושא החודשיים היה יכול להיות הפגיעה הקשה ביותר שביבי יכול להנחית על מפעל ההתנחלות בתווך הארוך. אבל ביבי כנראה הבין את הטעות והיום אנחנו כבר קוראים שכנראה ביום רביעי כן תאושר ההקפאה לחודשיים, בתמורה למכתב ערבויות אמריקאי.

לכאורה ביבי מנצח, התוכנית שלו עובדת היטב: מפלגת העבודה, ישראל ביתנו וש"ס יושבות יחד בממשלה. אף אחד לא מאיים אפילו בבדל של פרישה. כל צד בטוח שביבי בעצם איתו ומאשים את הצד השני בזה שעדיין לא קרה כלום (או קרה יותר מידי). במקביל, האמריקאים הולכים ומתייאשים מהשיחות. והסטאטוס קוו ישמר. ביבי אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. ביבי, אפשר לטעון, משחק על זמן, וכל עוד הזמן עובר, הכל בסדר. אבל ביבי גם משחק באש. ביבי מעריך שאחרי הבחירות בארה"ב הוא יהנה משקט. שלא ישמח יותר מידי. יש עוד גורמים בזירה הבינלאומית חוץ מארה"ב. ונשיא נותר טינה בארה"ב זה לא דבר טוב.

ואם מנקים רגע את הפוליטיקה מהשולחן ומשאירים רק את המדיניות, מה ביבי מבקש להשיג? סטאטוס קוו? למי הוא טוב? לנו או לפלסטינים? אני חושב שהתשובה היא לפלסטינים, ביבי כנראה חושב שלנו (או לו). מעניין אותי לשמוע פעם אחת ולתמיד תשובה מנומקת ומפורטת שמסבירה כיצד שמירה על הסטאטוס קוו הנוכחי היא טובה לישראל (בלי להגיד מילה אחת על למה אלטרנטיבה של שלום היא גרועה יותר).

הנאום



"אזרחי ישראל,

אני ניצב כאן בסיכומם של שבועיים לא פשוטים, לא למדינת ישראל, לא לתושבי ישראל ולא לממשלה בראשותי. ישראל נמצאת בימים האחרונים תחת מתקפה תקשורתית, פוליטית ודיפלומטית חסרת תקדים. המשט שיצא לכיוונה של ישראל לפני שבועיים נועד ליצר פרובוקציה וליצור דה לגיטמטציה בינלאומית למדינת ישראל. לצערי הרב,  במטרתו זו  הוא במידה רבה הצליח.

על סיפון המשט היו לוחמים מיומנים וקיצונים שהיו מוכנים להקריב את עצמם ואת חבריהם למען הכתמתה של ישראל. ישראל לא מנעה כניסתו של סיוע הומניטרי אמיתי לעזה מעולם. המצור של ממשלת ישראל הוא מצור פוליטי על משטר החמאס בלבד ולא על האוכלוסייה בעזה. החמאס הוא ארגון טרור בינלאומי שמבצע מעשי רצח בזדון של חפים מפשע מתוך מטרה להפחיד ולפגוע בתהליך השלום בתוך ישראל ומחוצה לה. שלטון החמאס בעזה הוא שלטון אימים אוטוריטארי שרודף ופוגע באנשי עזה יותר מכל. שלטון החמאס איננו מקובל לא רק על ישראל, אלא גם על מדינות העולם ובכלל זה רוב מדינות ערב והרשות הפלסטינית.  המצב ההומניטארי הקשה בעזה לא נובע מהמצור הישראלי, שמאפשר לסחורה ומזון הומניטאריים להיכנס לרצועה. המצב הקשה בעזה נובע ממדיניות הבדלנות והכלכלה הריכוזית של שלטון חמאס. שלטון שלוקח חומרי בנייה ותרומות לגיטימיות שמגיעות לאנשי עזה והופך אותם לכלי נשק, לבונקרים ולהעשרתם  הפרטית של מנהיגי הארגון.

הצענו לאנשי המשט לעגון באופן מסודר בנמל ישראלי ולהעביר את הסיוע ההומניטארי לאנשי עזה דרך מעברי הגבול היבשתיים כפי שנעשה מידי יום ביומו בפיקוח האו"ם. החלק השפוי שבין הפעילים שהיו על הספינות, היו מסכימים להסדר כזה, שהיה עוזר לא רק לפעילים אלא בראש ובראשונה לאנשי עזה. אולם מטרתם של המארגנים הקיצוניים, המיעוט שעל המשט, לא הייתה להגיע לעזה או לעזור לאנשי עזה אלא להשחיר את פניה של ישראל ולעורר אלימות. תהיה העמדה אשר תהיה בנוגע לאירועים שקרו לפני שבועיים, את תהליך השלום הם לא קידמו.

לצערי הרב טעויות נעשו גם מצידנו. חיילים שהופתעו מעוצמת האלימות שהופגנה כלפיהם, מפי מי שכונו פעילי שלום, נאלצו להתמודד  עם סיטואציה בלתי אפשרית וקשה. ממשלת ישראל עומדת מאחורי החיילים ומצרה על המצב הקשה בו הועמדו. הממשלה ברשותי היא האחראית הבלעדית לשליחת החיילים ולאופי שליחתם.  ההחלטה להסית את המשט לחופי ישראל הייתה ידועה לכל ונכונה.

יחד עם זאת, אנו מצרים על השתלשלות האירועים, וכן אנו גם מצרים מאוד על אובדנם של חיי אדם מקרב הפעילים על הספינה, יהיו מטרותיהם אשר יהיו.

מסיבה זו ישראל נענתה לבקשת נשיא ארה"ב להקמת ועדת חקירה רצינית ומקיפה שתבדוק את ההתנהלות שהובילה למשט ואת ההתנהלות שהתרחשה בשעתו. מתוך נכונות לשקיפות מלאה ומתוך בטחון בכנות כוונותינו, לראשונה הסכמנו למעורבות של משקיפים בינלאומיים על תהליך הבדיקה.

אני שומע בציבור הישראלי זעם רב על המעורבות של הממשלה התורקית באירועי המשט. אני שומע גם בקשב רב את הביקורת ותחושת אי הנוחות שמשמיע המשטר התורכי כנגד מדיניות ממשלת ישראל בראשותי. יחד עם זאת אני מבקש להבהיר שיהיו חילוקי הדעות בין ממשלת ישראל לממשל התורכי אשר יהיו, מדינת ישראל ותורכיה הנן ידידות אמת, וכך אני מתחייב שנשאר. אני מבקש מהציבור הישראלי לנהוג באיפוק מרבי ולא להשית על העם התורכי כולו את רגשות אי ההסכמה עם המשטר התורכי.

אני קורא לכל תושבי ישראל לזנוח רעיונות חרם וניתוק מהעם התורכי. העם הישראלי והעם התורכי הפגינו ידידות רבת שנים, קשרי מסחר ענפים פועלים בין שתי המדינות כמו גם שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים אחרים. לא נמחק שנים של חברות בין העמים בגלל חילוקי דעות פוליטיים, קשים ככול שיהיו.

כשם שאנו מתנגדים בשאת נפש לקולות הקיצוניים הקוראים להחרים אותנו בגלל מחלוקות פוליטיות, כך ממשלת ישראל תתנגד לניסיונות החרמה מאורגנים בתוך ישראל כנגד מדינה ידידה אחרת.

המשטר התורכי הוא מרכזי וחשוב באזורנו. אנו מכבדים את רצונו של ראש ממשלת תורכיה ארדואן להגדיל את מעורבותו באזור. כמו כן ממשלת ישראל תמכה ומברכת את ארדואן על ניסיונותיו האמיצים להצעיד את תורכיה אל עבר קבלה לאיחוד האירופי. אנו שמחנו בעבר ונשמח בעתיד לקבל את עזרת תיווך התורכים בינינו לבין מדינות אסלם שאין לנו עדיין יחסי שלום עימן.  אני מודה, היחסים בין הממשלות היום אינם במיטבם, אך כולי תקווה שנלמד להחיות אותם כקדם במהרה ולחזק את האמון בין הממשלות.

הימים האחרונים מלמדים אותנו שיעור חשוב באיפוק ובסובלנות. ממשלת ישראל והקואליציה בראשותי תעשנה את בדק הבית הראוי פנימה. אני מבטיח לאזרחי ישראל ששינויים יתרחשו מוקדם מן המאוחר.

חזק ואמץ ישראל. תודה רבה."

נאום זה לא נכתב ולא נישא על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול או בכלל. לא ציוינו שבועיים לאירועי המשט, לא נלקחה אחריות ולא נתנה התיחסות כנה למצב הנוכחי של ישראל, לא נתנה התחייבות לשיפור היחסים עם תורכיה, ראש הממשלה לא החזיר בנאום אחד את מקומה של ישראל במשפחת העמים.