ברק אובמה מנצח!

* ברק אובמה ממשיך לכהונה שניה. מי שחשב שאובמה נבחר בפעם שעברה במקרה, בטעות, בתאונה, שהוא נשיא של כהונה אחת – מתבדה. עכשיו מתחילות ארבע השנים הטובות של אובמה. משוחרר יותר, חופשי מלחצים, עם סנאט דמוקרטי, עם מנדט ברור מהציבור – הצלחה.

* כפי שהסתמן בסקרים כבר מחודש יוני, אובמה ניצח בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה, שגם בה היו תוצאות די צמודות). אובמה ניצח בורג'יניה ופלורידה, שתי מדינות שהוא לא היה צריך ורומני היה חייב. בשנת 2008 כשאובמה ניצח בוירג'יניה זו היתה הפעם הראשונה שדמוקרט ניצח שם מאז 1964. הנצחון היום משמעותי אפילו יותר. אם במערכת בחירות צמודה (בקול הפופלארי), תחת מצב כלכלי קשה, ועם התלהבות רפובליקאית גדולה, הדמוקרטים זוכים בוירג'יניה – זה צובע את וירג'יניה בצבע כחול בוהק. אובמה השלים שם מהפך מלא.

* הפער המגדרי בבחירות הוא הגדול איי פעם ועומד על 18%. 55% מהנשים הצביעו לאובמה לעומת 45% מהגברים. מבין כלל המצביעים 54% היו נשים.

* שיעורי ההצבעה בקרב השחורים ובקרב ההיספאנים היו גבוהים במיוחד. מבין ההיספאנים שיעור קולות חסר תקדים הלך לדמוקרטים.

* כמה אנשי מסיבת תה בולטים שהתמודדו בסנאט הפסידו למועמדים דמוקרטים. הסיבה שהרפובליקאים שמרו על רוב בבית הנבחרים היא גרימיינדרינג (סרטוט מחדש של גבולות מחוזות  על מנת שיטיבו עם מועמדים מסויימים) מסיבי שעשו מושלים רפובליקאים.

* הבנתם את המסר רפובליקאים? התבוסה, וזהו היתה תבוסה, של מיט רומני בתנאים הללו שלחה מסר ברור למפלגה הרפובליקאית: יותר לא תוכלו לזכות בנשיאות עם פוליטיקה ניאו שמרנית קיצונית. הקואליציה השמרנית של רייגן קרסה, קואליציית המיעוטים של אובמה הוכיחה את עצמה פעם שניה ברציפות בצורה מרשימה. הדמוגרפיה משחקת לרעת הרפובליקאים. אם הם רוצים עתיד הם חייבים להשתנות. נדמה שהם מתחילים להבין את זה: אפילו בפוקס ניוס שמעתי הלילה ביקורת ראשונה על הקיצוניות של מסיבת התה. זה סימן חיובי מאוד לאובמה. יש לקוות שבניסיונם לשבור למרכז, הרפובליקאים בקונגרס הנוכחי יהיו מוכנים הרבה יותר לשיתופי פעולה עם הנשיא הדמוקרט. במיוחד בכל הקשור לרפורמה במדיניות ההגירה ובזכויות נשים. הרפובליקאים לא יכולים עוד להרשות לעצמם להתנגד לנושאים אלו.

* בכך נפתח המרוץ לנובמבר 2016. אם המצב הכלכלי ישתפר מאוד וארה"ב תכנס לתקופה של שגשוג כלכלי (כפי שחלק מהכלכלנים חוזים) אזי אפשר לצפות שסגן הנשיא ג'ו ביידן ינסה את מזלו בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. כולם גם יצפו לראות מה הילארי קלינטון תעשה. לאן תלך אחרי שתפרוש בינואר מתפקיד מזכירת המדינה? רבים הפרשנים שטוענים שההתלהבות והעזרה של ביל קלינטון בקמפיין הבחירות של אובמה היו חזרה כללית לקראת קמפיין הילארי 2016.

* אצל הרפובליקאים צפויה להתפתח תחרות עזה בין שני מחנות: המחנה הדתי השמרני לא יפול בשקט וינסה להשתקם בעזרת מנהיגים כריזמטיים. הכומר האוונגליסטי מייק האקבי, שבחר לא להתמודד בסיבוב הנוכחי, צפוי להוביל את המחנה השמרני בקרב על אופיה של המפלגה. מולו יתייצבו בודאי: מארק רוביו, סנטור צעיר מפלורידה וכריס כריסטי מושל ניו ג'רסי. רוביו הוא בן למהגרים מקובה ועל אף שהוא נחשב נציג של מסיבת התה בעבר, היום נראה שהוא הפנים המתונות (והצעירות) של המפלגה הרפובליקאית העתידית. כריס כריסטי הוא (ככול שאני מצליח לחזות קדימה) המועמד המוביל – פופלארי מאוד, מושל רפובליקאי של מדינה דמוקרטית מוצקה, מתון בדעותיו החברתיות, כריזמטי, נחמד, גיבור טרי של הסופה סנדי; כריסטי הוא מועמד שעשוי להוות אתגר רציני ביותר לכל מועמד דמוקרטי. למעשה לדעתי כריסטי היה מנצח את אובמה בקלות אם הוא היה מתמודד הלילה ולא מיט רומני.

* המנצח הגדול של הלילה הוא האנליסט הסטטיסטי  הצעיר נייט סילבר מ"חמש שלושים ושמונה", הבלוג המדהים שקנו ניו יורק טיימס לפני שנתיים. הוא ספג ביקורות מרבוליקאים ופרשנים מסורתיים שהתלוננו שהמודל שלו קר, לא מבין את השטח, מוטה לטובת אובמה וכ"ו. הלילה הסתמן שהמודל שלו היה מדוייק להפליא ברמת הפרשי הקולות בכל מדינה ומדינה. סילבר חזה לא רק את הנצחון של אובמה בכל מדינה שבה הוא אכן זכה, הוא גם חזה את הפרשי הקולות כמעט בצורה מושלמת (כולל בפלורידה הצמודה). בנוסף, תמונת המדינות הסופית דומה מאוד לתחזית של סילבר כבר בחודש יוני (!) לנובמבר 2012. מה אתם יודעים, מתמטיקה עובדת. סילבר הוא מודל השראה גדול – אין לי קמצוץ מהתונים, העוזרים, או הידע הסטטיסטי שיש לו, אבל בשבוע הבא אני אנסה לפרסם כאן משהו בהשראתו על הבחירות בארץ.

* והשאלה החשובה ביותר שעוד נותרה: כמה שופטים עליונים יפרשו במהלך ארבע השנים הקרובות ומאיזו מפלגה? הדמוקרטים צריכים שני שופטים רפובליקאים שיעזבו על מנת למנות שני שופטים ליברליים ולהבטיח רוב ליברלי בבית המשפט העליון.

* ואף מילה על ביבי (הפעם)..

* עוד ארבע שנים!

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.