על מדיניות ההרתעה

בשבוע שעבר כתבתי כאן שזאת לא בושה להודות שאיראן מרתיעה אותנו. חשבתי מאז שאולי שווה להרחיב בנקודה זו – ובכלל כדאי לדון בנושא של הרתעה שכל הגנרלים הישראלים, חברי כנסת, פרשנים מדיניים וטוקבקיסטים יודעים לספר לכולנו כמה היא חשובה. ראשית חשוב להבין שההגדרה המקובלת ביותר (בלימודי יחב"ל למי ששאל) להרתעה היא לגרום לצד השני לא לפעול בניגוד לרצונך מבלי שאתה צריך לפעול נגדו. זו נקודה חשובה והבחנה שלא תמיד מקפידים עליה שמדברים על הרתעה: אם אתה פועל בשביל למנוע מהצד השני לעשות משהו, לדוגמא יוצא למלחמה או מתקפה, אזי לא מדובר בהרתעה כי אם במניעה אקטיבית. על כן הביטוי "אנחנו צריכים לתקוף בעזה בשביל לשמור לישראל את כוח ההרתעה" הוא קצת מגוחך; כוח הרתעה הוא בדיוק זה שבו ישראל לא צריכה לפעול בעזה, אם היא פועלת אזי היא שוברת את ההרתעה ולא מגשימה אותה.

השיטה הנפוצה ביותר להרתיע היא על ידי איומים. מדינה מאיימת שאם יתקפו אותה, או אם לא יפסיקו לייצר נשק (וכדומה) אז היא תצא להתקפה. מדיניות הרתעה טובה צריכה להיות כזו שתהיה הגיונית, כנה, וכדאית לצד השני; הגיונית- כלומר תהיה פרופורציונאלית למידת האיום, ואפשרית לביצוע. אם ברור לצד השני שאין לך שום יכולת או לגיטימציה לממש את האיום שלך אז האיום לא אפקטיבי; כנה- אם אתה מאיים עליך להיות מוכן לממש את האיום במידה והצד השני לא יענה לו, אבל (וזה אבל חשוב מאוד) על הצד השני להיות בטוח שאכן לא תממש את האיום שלך אם הם יעמדו בתנאים שדרשת. אם הצד השני חושש שתתקוף אותם ממילא, אז שוב האיום שלך לא ירתיע אותם; כדאית לצד השני- כלומר על הצד השני לחשוב שאכן המחיר של אי עמידה בתנאים שלך יהיה כבד וחמור ביחס לרווח הצפוי.

אז מדוע האיראנים מרתיעים אותנו? כי אנחנו יודעים שהם לא אוהבים אותנו, כי יש להם נשק רב ויכולת ממשית לפגוע בנו קשה במקרה של מלחמה, כי תהיה להם לגיטימציה ציבורית (ואזורית) רחבה לתקוף אותנו במקרה ונתקיף אותם, וכי הרווח הצפוי לנו מהמתקפה על מתקני הגרעין שלהם לא בטוח במקרה הטוב ומפוקפק במיוחד במקרה הרע (והסביר על פי מקורות זרים).

ואולי בכלל עדיף לנו לשאול את השאלה הפוך: מדוע אנחנו לא מרתיעים את האיראנים? הרי המדיניות של ישראל בעשור האחרון הייתה שוב ושוב להזהיר את איראן לבל תפתח נשק גרעיני או שאנחנו נתקוף אותם ואולי אפילו נביא איתנו את כל שאר העולם המערבי. על פי דו"ח הסוכנות לאנרגיה אטומית שהתפרסם אתמול, אין שום ספק- האיום הישראלי על איראן לא עובד. ההרתעה הישראלית נכשלה – זו לא שאלה, זו עובדה. מדוע?

אפשרות אחת היא שהאיראנים חושבים שלישראל אין באמת שום יכולת לממש את איומם. יכול להיות שהאיראנים בטוחים שישראל לא יכולה לתקוף אותם בצורה כזו שתחריב את תכוניות הגרעין ותוריד לטמיון עבודה וסכומי כסף של עשרות שנים; מבחינה רציונאלית הסתמכות רק על הטיעון הזה מחייבת שהאיראנים בטוחים שאין לישראל יכולת אמיתית לממש את איומה ולעצור את תוכנית הגרעין, אחרת כל הסיפור לא שווה את הטרחה. אולי יש להם סיבה טובה להאמין בזה.

אפשרות שניה היא שהאיראנים לא חושבים שישראל כנה בכוונותיה. יתכן ומה שהאיראנים אומרים כלפי חוץ, הוא באמת מה שהם חושבים (וזה לא משנה אם זה נכון או לא נכון) והוא שישראל היא זו שמהווה את האיום האזורי. שהאיום הישראלי על איראן, וספציפית על שלטון האייתולות, יתקיים וימומש בין אם איראן תפתח נשק גרעיני ובין אם לא. זה לא בלתי סביר כמו שזה אולי נשמע בהתחלה: אם נגיד שהאיומים בסנקציות והניסיונות להפיל את המשטר האיראני הם חלק ממדיניות הענישה של ישראל על פיתוח הגרעין, האם מישהו מאיתנו יכול להבטיח שישראל הייתה מפסיקה ניסיונות אלו גם אם איראן הייתה מפסיקה לפתח את האופציה הגרעינית? במילים אחרות, ישראל והמערב לא מציעים שום "גזר" אמיתי לאיראנים, או ככה לפחות הם רואים זאת. יתכן שמבחינת האיראנים מה שהם לא יעשו בהקשר הגרעיני, המערב בכל מקרה יפעל נגדם, מתוך שיקולים אידיאולוגים אחרים, ועל כן האיומים על הגרעין לא רלוונטיים.

האפשרות האחרונה  המטרידה ביותר, היא שהאיראנים לא מורתעים כי הם חושבים שהמחיר של מתקפה ישראלית עליהם נמוך מהרווח שיצא להם מזה. עצוב, אבל יכול להיות שהאיראנים רוצים שנתקיף אותם. לא מדובר באפשרות מופרכת: השלטון באיראן הוא שלטון דיקטאטורי ונוקשה שבשנים האחרונות זכה לקולות אופוזיציונרים לא מבוטלים מבפנים. בשנתיים האחרונות, חודשים לפני האביב הערבי, מילאו את הרחובות האיראניים הפגנות שקראו למהפכה שלטונית. אחת מהדרכים הידועות של שלטונות אוטוריטאריים לבסס את שלטונם נוכח אתגרים מבפנים הוא ליצור איומים מבחוץ. התקפה ישראלית על איראן ופתיחת חזית חמה מול המערב יכולה ללכד את העם האיראני סביב השלטון ולהבטיח את המשך סגסוגו והתפתחותו. מתקפה ישראלית בעת הזו תכניס בודאי גם את אסד ונסראללה לעימות צבאי עם ישראל ותסייעה לשני אלה בבעיות האישיות שלהם בסוריה ולבנון. לאיראן, שאלו בעלות בריתה, מדובר בהתפתחות חיובית. בנוסף, ובצורה אבסורדית, התקפה ישראלית על מתקני הגרעין אפשר שדווקא תיצור את הלגיטימציה וההצדקה האולטימטיבית לתוכנית הגרעין האיראנית כלפי פנים. תוכנית שהיום יש לה מתנגדים רבים בתוך איראן. כך יכול להיות שבמקום למנוע את פיתוח הפצצה, מתקפה ישראלית דווקא תבטיח אותה.

אני לא אומר שמשהו מתוך זה הוא המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, הטענה היא רק זו: שהאיראנים מאמינים בלב שלם לפחות באחת מהאופציות הללו אם לא בכולן. מסיבה זו צריך לקבוע שמדיניות ההרתעה של ישראל  היא כשלון מהדהד ולחשוב על מדיניות אחרת. זה לא אומר שישראל צריכה לתקוף באיראן, חלילה, להיפך: אולי יש משהו בכך שהאיראנים לא מפחדים מאיום התקיפה ואולי מוטב שאנחנו נרתע מהם. לא, על ישראל לחשוב ולפתח מדיניות הרתעה חדשה. כזו שלא תשתמש בקלף "כל האופציות הצבאיות מונחות על השולחן". על ישראל להוריד את קלף ההתקפה בגלוי ולהבטיח לאיראנים ולעולם שאין לה שום כוונה לתקוף. מנגד לישראל יכולות אחרות לאיים על השלטון הפוליטי באיראן- לאיים הן בצורה פומבית והן בערוצים דיפלומטיים ולא לפעול במידה וההרתעה תצליח. זאת לצד יצירת תמריצים חיוביים בינלאומיים, גזרים, שיתנו למתנגדי תוכנית הגרעין באיראן הזדמנות לשנות את המדיניות הלוחמנית של המשטר.