המחאה בזירה המפלגתית

המחאה ממשיכה וזה נחמד, ולעיתים מרגש. נדמה שהאג'נדה הכלכלית כאן בשביל להשאר (לפחות בנתיים).  יחד עם זאת, אין סיבה לחיות באשליות – הממשלה של ביבי לא בסכנה, ואין שום סיכוי נראה לעין שהקואליציה תתפרק בעקבות המחאה. הציבור מפגין נגד הממשלה, אך בשביל להפיל אותה המחאה צריכה להתרגם לאיום אלקטוראלי כזה שיביא לערעור היחסים הקואליציוניים בכנסת ולנפילת דומינו של מפלגות מהקואליציה. נתניהו יכול להיות רגוע, אין שום סכנה כזו. ירון לונדון היטיב לתאר השבוע בתוכניתו את הקואליציה כ"קואליציה של מיעוטים", כזו ששמה את מעמד הביניים כולו באופוזיציה. על כן מחאה של מעמד הביניים לא מסכנת את הקואליציה פוליטית:

ליברמן הבהיר היטב שהוא המתנגד החריף ביותר למחאה. מחאת מפונקים הוא אמר, זאת לפני שציין שכשישב במסעדה בנווה צדק העשירה, הוא ראה שהמסעדות באזור מלאות [כנראה שמדובר בנוק אווט]. אבל ליברמן תמיד יצג את הימין הכלכלי השמרני ביותר. ליברמן בהשקפתו הכלכלית ימני אפילו עוד יותר מביבי, והיה יכול לשמש שר אוצר מושלם (לשיטתם) בממשלתו.

החוליה החלשה היחידה מבחינתה של הקואליציה היא ש"ס. ש"ס נתפסת לפחות בציבור כתנועה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שתומכת בשכבות חלשות ומתנגדת לעשירים. ש"ס היתה אמורה לתמוך בהורדת מחירים, ולהתנגד למדיניות כלכלית ניאו שמרנית אותה מייצג נתניהו. אבל לש"ס יש בעיה עם המחאה הנוכחית. כי ש"ס באופן מסורתי מתנגדים למעמד הביניים; מעמד הביניים מבחינתם הוא אשכנזי, חילוני, שמאלני, וגר במרכז. כל מי שהם מסמנים כמתחרים של קהלם האמיתי : מזרחים, דתים, ימנים וגרים בפריפריה. העובדה שמחאת המחירים חזקה גם בפריפריה ובקרב ימנים וחילונים כאחד (על פי הסקרים ועל פי מוקדי ההפגנות) מציקה לש"ס כי היא פועלת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם – חבירת כוחות של מעמדות הביניים והמעמדות החלשים נראית לש"ס מוזרה. ש"ס לא יכולים להתנגד למחאה, שכן הם תומכים ומבקשים על בסיס יומי התערבות ממשלתית כלכלית במשק (לטובתם), אך הם גם מתקשים מאוד לתמוך. הפתרון שלהם הוא אם כן להעלם לשוליים ולא לטלטל את הסירה.

* התסריט היחיד שאני רואה שבו הממשלה מתערערת הוא אם אריה דרעי מחליט להיכנס לתמונה. אריה דרעי אומנם מאמין במדיניות כלכלית ניו-ליברלית של כלכלה חופשית, ורוב חבריו הם עשירי ישראל (הגדולים ביותר), אבל בציבור הרחב לפחות הוא נתפס כ"חברתי". על כן חבירה פוליטית למחאה יכולה להראות לציבור שתומך באריה דרעי כדבר טבעי.  אם אריה דרעי יחליט לנצל את המחאה כפלטפורמה לחזרתו לזירה הפוליטית המתוכננת ממילא, הוא יכניס את כל המערכת הפוליטית ללחץ. ובמיוחד את ש"ס. במקרה כזה יגברו הלחצים בתוך ש"ס להראות חברתיים יותר ולהוביל את המחאה הכלכלית בזירה הפוליטית. המשמעות של זה היא ערעור יציבות הממשלה והתחלה של תהליך שיכול בסופו של דבר להפיל אותה. זה עוד רחוק מאיתנו, ותלוי בהמשך המחאה בחודשים (כן חודשים) הקרובים. אגב, גם יאיר לפיד בדרכו יכול ליצור לחצים דומים, אם כי כאלה שיפעלו יותר בתוך הליכוד ועל כן סכנתם לממשלה פחותה.

* ומה עם האופוזיציה? שוב האופוזיציה בישראל מוכיחה את העדר קיומה המוחלט. אופוזיציה כל כך עלובה שלא מצליחה ליצור רווח פוליטי אפילו שכל הארץ רותחת במחאות נגד הממשלה. קדימה בבעיה שכן מבחינה כלכלית היא לא שונה בכלל מנתניהו (אם כי באופוזיציה לא מאוחר להשתנות). אבל מה לגבי מפלגת העבודה? מפלגת העבודה אמורה להיות הבית הפוליטי הטבעי ביותר לרבבות המפגינים ולכל האנשים שלא מרוצים מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. מפלגת העבודה קיבלה מהציבור על מגש של כסף את ההזדמנות לחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. ומה עושה המפלגה בתגובה? (מה היא עושה באמת? מישהו יודע?) אה כן, הם מתכוננים לפריימריז וממשיכים לריב על המפקד. זה באמת מדהים, לפעמים נדמה לי שאף אחד מחמשת המופלאים שם לא רוצה לזכות בתפקיד. נראה שהם מתים מפחד. קחו את שלי יחימוביץ לדוגמא, היא זו שהטיפה לנו במשך שנים שהנושאים הכלכלים הם לא פחות חשובים מהנושאים המדיניים ואולי אפילו יותר. והנה עכשיו בדיוק לפני שהיא מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה הציבור מישר קו עם התפיסה ומדגיש כבר יותר מחודש את הנושאים הכלכלים. ואיפה שלי יחימוביץ? מגישה ערעור על עשרת אלפים מתפקדים של עמיר פרץ. ומה היא תגיד, אם היא עצמה אמרה לפני כמה חודשים שלמפלגת העבודה אין סיכוי לזכות בבחירות הבאות (ולכן ממילא הנושא המדיני לא חשוב).  איך עכשיו היא תוביל את המפלגה לנצחון דוקא כשהבסיס הכלכלי הופך לשסע פוליטי מרכזי? הפירוש שלי הוא שהיא פשוט מפחדת מעצמה. היא לא יודעת מה לעשות במקרה שתזכה, איך תנהל קמפיין לראשות ממשלה? יחד עם זאת, יש לציין שאין ספק שהמחאה מטיבה איתה ומשפרת פלאים את הסיכוי שלה לזכות בפריימריז.

* נ.ב. 1. נגמר לי המקום להתחיל נושא חדש על תאריך הבחירות. אז נשמור את זה לפעם הבאה.

*נ.ב. 2. היום תשעה באב. הנה תזכורת על דברים שכתבתי כאן שנה שעברה על מדוע מדובר ביום שמח. והיום גם יום השנה להפלת פצצת האטום על נגאסקי, יפן. הנה תזכורת לדברים שכתבתי גם כן שנה שעברה בנושא. מחא

מגיירים מתחים

אבסורד משהו המאבק התורן על דת-ומדינה בישראל שמתרכז סביב נושא של גיור. כלומר, החילונים דואגים למידת הדתיות של החיילים ורוצים שיהיו יותר דתיים אבל הדתיים לא רוצים. משונה מאוד, כמעט מצחיק.  הכל כמובן חלק מבעיית הזהות הישראלית; למרות שאנו חיים בשנת 2010, הדרך האמיתית להיכנס לחברה הישראלית היא דרך המרת הדת וכניסה רשמית ליהדות אורתודוקסית. הויכוח הוא על כמה רשמי התהליך צריך להיות ולמי תהיה השליטה עליו. מעורב כאן כסף, כבוד וסתם צרות עין. הטיעונים המופרכים כאילו בנות ישראל לא יוכלו להתחתן עם המתגיירים ברבנות הצבאית אינם רלונטיים: זאת מכיוון שלכל האוכלוסיות בישראל זה ממש לא משנה איך עברת את הגיור. לא לחילונים, לא לדתיים, ובטח שלא לחרדים- בנות החרדים ממילא לא יחותנו עם מתגייר גם אם המלאך גבריאל עצמו יגייר אותו.

אבל שלא תתנו לתקשורת להטעות אתכם, אין כאן שום מחלוקת אמיתית ובטח שאין כאן משבר קואליציוני. זה משבר קואליציוני? זה כבר באמת מצחיק. מדובר בלא יותר משחרור קיטור מבוקר לחלוטין בממשלה. כמו שקורה בכל פעם שהמפלגות הדתיות מקבלות כוח לא פרופורציונאלי לכוחם באוכלוסייה בממשלה, מתבצעת חקיקה שמשנה את הסטאטוס קוו על ימין ועל (שמאל) ימין, בכל שני וחמישי. הרוב הלא חרדי במדינת ישראל מתחיל להתמרמר. בסקרים עולה הכוח האלקטוראלי של המפלגה האנטי דתית התורנית. במטבחונים של חברות ההיי-טק מתחילים לדבר על יאיר לפיד. במצב הזה "ישראל ביתנו", שחלק גדול מהאלקטורט שלה הוא ציבור דובר רוסית, מרגישה שהיא צריכה להציג איזשהו הישג נגד הדתיים. כמה קל לקחת את נושא הגיור של חיילים. מי לא אוהב חיילים? (שמאלנים רדיקליים אולי…). זה בכלל לא חשוב על מה מצביעים ומה המשמעות של הצעת החוק. רוב מוחלט של צופי החדשות לא יתעניינו ולא יכנסו לפרטים, וגם אם כן עד מחר הם ישכחו אותם. הדבר היחיד שיישאר הוא שישראל ביתנו נלחמה בש"ס ונצחה. זה טוב לכולם- ישראל ביתנו מראה את כוחה לכאורה לקהל הבוחרים שלה ומצטיירת כזו שעמדה על העקרונות שלה. ש"ס מצטיירת כזו שמצדה עמדה על העקרונות שלה, וחוץ מזה ממילא לא קרה שום נזק מבחינתם, ולכאן או לכאן בנושא הזה ממש לא אכפת להם מה תהיה התוצאה. ולביבי? הזדמנות מצוינת לפרוק מתחים בתוך הקואליציה ולאפשר לסיעות השונות יכולת ביטוי עצמית, ויכוח, ואפילו הצבעה נגדית. כל עוד זה מתבצע על הנושאים השוליים ביותר זה ממש לא משנה לו, להיפך הוא ככה מרגיע את המערכת לעוד כמה שבועות או חודשים.

 

* מגזין טיים פרסם את איש השנה שלו לשנת 2010. מסיבות נוסטלגיות עדיין מתייחסים לזה, פעם זה היה חשוב והאנשים אותם טיים בחרו היו אנשים רציניים שבאמת עיצבו את השנה. אם נסתכל על רשימת האישים שבחרו בטיים לאורך המאה ה-20 נראה תמונה הוגנת ומעניינת של מעבר הזמן משנה לשנה. אבל בשנים האחרונות, מתוך רצון לא ברור להיות נורא נחמדים כנראה, הלכו הבחירות של טיים ונהיו לא רלוונטיות לחלוטין או מתחנפות מידי. אחרי סולן יו-2 בונו ב-2005,  גולש האינטרנט הממוצע (או אתה! כפי שהציגו זאת) ב-2006, השנה החליטו לבחור במרק צוקרברג- מנכ"ל ומייסד פייסבוק.

פייסבוק אולי חשובה, יתכן שבאמת מדובר בסוג של מהפכת דורות מסוימת, אבל הפריצה הגדולה של פייסבוק ממש לא היתה השנה. ובכל מקרה עוד מוקדם לדעת אם באמת יש לפייסבוק השפעה משמעותית על העולם. לדעתי עד היום, ליו-טיוב היתה השפעה פוליטית משמעותית הרבה יותר מפייסבוק. הדבר היחיד שקרה השנה, זה שמרק צוקרברג הפך לסלבריטי. רבות בזכות הסרט הרשת החברתית, שבדרך לזכיה באוסקר השנה (אם נאום המלך, או ברבור שחור לא ייקחו ממנו את התענוג). יש מישהו שחושב שאם לא היה יוצא הסרט ומעורר את הרעש והדיון שהוא עורר על דמותו האישית של צוקרברג, הוא עדיין היה מקבל את התואר איש השנה מטיים?

אבל הזויה עוד יותר זה רשימת ה- runner ups של טיים אחרי צוקרברג: אנשי מסיבת התה באמריקה, ג'וליאן אסנג' מייסד ויקיליקס, נשיא אפגניסטן חאמיד קראזאי, והכורים מצ'ילה!! כן כן, כנראה שהסיפור המלודרמטי שסחף את העולם בספטמבר אוקטובר הוא מספיק הוליוודי בשביל להיות מועמד רציני לאיש השנה בעולם. אבל על פרס הסרט הטוב ביותר איש השנה זוכה בכל זאת הסרט על פייסבוק כנראה.

*  אז אני לא מרוצה מהבחירות של טיים. לכן כמובן אני נענה לאתגר ולקראת סוף השנה האזרחית תפורסם כאן הרשימה השנתית, המסורתית, הראשונה של פוליטאה. לא אנשים כי זה מפרך מידי. אבל אירועי השנה בעולם ובישראל כן. יש למה לחכות.