כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

19 שנה לרצח רבין: הליכוד מייצג את השמאל הפוליטי בישראל?

פרדוקס שכבר דנתי בו בעבר: נורא קל לנו, כמעט אינטואיטיבי, לזהות בין כל שני ישראלים מי שמאלי יותר ומי ימני. אנחנו עושים את ההשוואה הזו יום יום, כמעט לא במודע וכמעט לכל אדם שאנחנו פוגשים. מספיקות לרוב כמה שיחות קצרות, לפעמים מפגש בודד, בשביל לקבוע די בבטחון אם אדם חדש שפוגשים הוא שמאלי יחסית בדעותיו או ימני יותר.  ועם זאת כאמור הפרדוקס: אנחנו יודעים לזהות אך אנחנו לא יודעים להגדיר; מה הוא שמאל? האם יש בכלל שמאל? איפה עובר הגבול בין שמאל לימין? האם השמאל הפוליטי נעלם? האם השמאל הישראלי נרצח באותו ערב נורא בדיוק לפני 19 שנים?

ויכוח כזה התעורר למשל בעיתון הארץ לאחרונה. מאמר של גדעון לוי בו קבע שאין יותר שמאל פוליטי בישראל עורר תגובות רבות. עוזי ברעם ניסה להגדיר מחדש את השמאל הציוני. ועוד דוגמאות. אפשר גם להזכר בשאלה לפני הבחירות הקודמות האם שלי יחימוביץ מייצגת בכלל את השמאל כשהיא מתרחקת מהנושא המדיני (בקרוב נוכל לשאול שאלה הפוכה בדיוק את משה כחלון). היום, נוכח אי הצלחתו המהדהדת של בוז'י הרצוג להמריא בסקרים, מה זה להמריא – להתניע, נשאלת השאלה מי מייצג את גוש השמאל בישראל? אולי בכלל בנימין נתניהו?

אפשר ליישב בצורה פרגמטית את שאלת ההגדרה בדיוק על ידי ההכרה בפרדוקס ככזה. אנחנו משתמשים במושגי ימין ושמאל בשביל להגדיר שני דברים שונים: האחד הוא את נטיית הדעות ותפיסת העולם של אדם (או מפלגה) ביחס לאדם או גורם אחר. והשניה היא הגדרה של מציאות פוליטית בהתאם למצב הקיים בשטח.

המציאות הפוליטית תלויה בזמן, במקום ובפרספקטיבה: לא מוגזם לטעון שהשמאל "החדש" של טוני בלייר בבריטניה ימני יותר מהימין המתון של אנגלה מרקל בגרמניה. מפלגת הימין המתון השבדית שמאלית יותר מהסוציאליזם של פרנסואה הולנד בצרפת. בארה"ב הדמוקרטים והרפובליקאים מובדלים ודומים זה לזה בו זמנית ושניהם היו נתפסים כימנים באירופה. רבין עצמו נחשב בזמנו לסמן הימני במפלגת העבודה, עמדותיו בזמן האינתיפדה הראשונה יראו לנו ימניות יותר מעמדותיו של נתניהו היום ביחס לערבי השטחים.

במדעי הפוליטיקה ההשוואתית על כן כבר שנים רבות שבוחנים שמאל וימין על פי החציון בכל משטר פוליטי נתון. אסביר את המבחן על ידי תרגיל מחשבתי:  אם ננסה לדמיין את הרצף בין ימין לשמאל כקו מתוח ארוך בין רדיקאליות פאשיסטית בצד האחד, ועד אוטופיה קומוניסטית בצד האחר, וננסה למקם על הקו הזה כל אחד ואחת מבני האדם על פני כדור הארץ, נוכל למצוא את החציון העולמי שבין ימין ושמאל – אותו אדם שמשמאלו נמצאים 50% מאוכלוסיית העולם ומימנו החצי הנותרים. ברור שגם בדיקה כזו לא תייצר לנו גבול גושי ברור בין שמאל לימין. האיש הבודד מימין לחציון והאיש הבודד שמשמאלו יהיו דומים הרבה יותר זה לזו, אם לא זהים, מאשר לאנשים קיצוניים יותר על הרצף משני הצדדים. יחד עם זאת, בדיקה כזו בתוך משטר אחד, נאמר בתוך מערכת בחירות בודדת במדינה, תוכל לקבוע  שהבוחרת החציונית, אותה אחת שמחצית מהציבור נמצא משני צדדיה, היא ורק היא מייצגת את המרכז באותה מערכת. כל יתר האנשים ימנים יותר ממנה או שמאליים יותר. זו תהיה הגדרה פרקטית לשמאל וימין והיא תהיה נכונה רק באותו זמן ומקום ולאותה סיטואציה.

השמאל הפוליטי לפי הגדרה כזו לא נעלם ולא יכול להעלם. הוא רק משתנה עם הזמן ובהתאם לנסיבות. השאלה היא למה הוא השתנה בישראל? הליכוד חולש בבטחה ובלי עוררין על החציון הישראלי, הן בבחירות הקודמות והן על פי הסקרים בבחירות הבאות הליכוד יהיה מפלגת השלטון. זו לא השאלה המציקה. עכשיו מגיע החלק שצריך להטריד רבים: על פי הסקרים האחרונים המפלגות שמשמאל לליכוד הצטמקו עוד לאחר צוק איתן  והיום המפלגות שמימין לליכוד (לא כולל הליכוד) ביחד זוכות לתמיכה יותר גדולה מכל המפלגות שמשמאל לליכוד ביחד. אם מצב דברים זה יימשך לאורך זמן יהיה מקום אולי לטענה שמבחינה פוליטית בישראל נתניהו והליכוד מייצגים את המפלגה הגדולה בחצי השמאלי של המפה הפוליטית!  בנט או ליברמן ייצגו במקרה כזה את האלטרנטיבה הימנית לשלטון.

רגע רגע, לנשום עמוק, אנחנו עדיין לא שם. לדעתי אנחנו עדיין רחוקים משם. רק בבחירות האחרונות, שגם בהן היה השמאל פיסימי מתמיד, בסופו של דבר קיבלו המפלגות שמשמאל לליכוד 58 מושבים.  אבל מספיקה האפשרות הזו של הליכוד כנציג השמאל האלקטוראלי בשביל לגרור את משבר הזהות העמוק בשמאל המסורתי בישראל היום. הדאגה היא לכל הפחות מוצדקת.

עדיין לא פתרתי את כל הפרדוקס: הצעתי לדבר במונחים של גושים, ימין ושמאל, בהקשר אלקטוראלי פוליטי בהתאם למצב בפועל; עכשיו לחלק השני, בו זמנית אפשר לדבר על דעות שמאליות ודעות ימניות וזאת תמיד בהשוואות של שני גורמים או יותר זה לזו. מה המבחן הבסיסי ביותר להשוואה כזו? אם לתמצת את המאפיינים ההשוואתיים בין שמאלי לימני בקצרה נראה דומה ושונה: הרדיקלים בשני הצדדים רוצים להפוך לחלוטין את הסדר החברתי הקיים, מי למשטר דתי או פאשיסטי ומי לביטול המשטר בכלל. אך הרדיקלים הם מיעוט קטן ברוב המקומות והזמנים. לרובנו אין רצון במהפכה. רובנו, משמאל ומימין, אנשים פסימיים וחששניים שמקווים שיהיה לנו ולילדנו יותר נוח בחיים. ההבדל בין ימין לשמאל הוא בסוגי הפחדים: הימני יותר פסימי לגבי ההווה ורוצה לחזור לעבר והשמאלי יותר פסימי לגבי העתיד ורוצה לשנות את ההווה.

הימין לא שולט בעולם

מאמר מעניין של משה ארנס מאתמול בהארץ מנסה להכות את אנשי השמאל וקוראי העיתון במציאות הפשוטה: הימין שולט בישראל בצדק. הוא נבחר לשלטון בצורה דמוקרטית ולגיטימית. הוא שכנע את הציבור בצדקת דרכו (לשיטתם),  ונראה שהוא גם עומד להשאר בשלטון בשנים הקרובות. זה, לפי ארנס, לא מהווה פגיעה בדמוקרטיה כי אם מימושה הלכה למעשה. ארנס גם לא מתרשם מהעדר האופוזיציה לשלטון הימין ומזכיר שנתניהו בסה"כ חמש שנים בשלטון. ארנס צודק, חמש שנים פלוס הם הרבה זמן במושגים ישראלים אבל לא בהשוואה בינלאומית למשטרים אחרים: מרגרט טאצ'ר שלטה בבריטניה במשך כל שנות השמונים והתחלפה גם היא בשלטון שמרני. באותן שנים שלטו הרפובליקאים בארה"ב 12 שנים ברצף. מבחינה זו הדברים של ארנס דוקא צריכים לעודד את השמאל, הימין שולט וישלוט בשנים הקרובות אך לא לנצח – שום דבר לא קרה והדמוקרטיה לא נפגעת. אני לא רוצה להתוכח עם הדברים האלה הפעם, יש בהם הרבה פרופורציה נכונה (אם כי הביקורת על הימין הנוכחי בישראל היא שהוא מנצל את שלטונו המוצדק בשביל להעביר שורה של רפורמות שקטות שפוגעות במרקם הדמוקרטי השביר ממילא בישראל ולא על עצם שלטונו).

אני כן רוצה להתיחס לאמרה של ארנס לפיה שלטון הימין בישראל הוא חלק מגל ימני בעולם. ארנס מביא כדוגמא את אנגלה מרקל בגרמניה, את אחוזי התמיכה הנמוכים של הסוציאליסטים בצרפת, ואת הרוב הרפובליקאי בקונגרס בארה"ב. אני לפחות לא חושב שיש גל כזה ובודאי שהדוגמאות שארנס מביא לא מייצגות מגמה ברורה. אנגלה מרקל היא נציגת הימין המתון בגרמניה ושנות שלטונה מאופיינות בקואליציה מרכזית מאוד ופרגמטית. מול פרנסואה הולנד הסוציאליסט שבאמת לא פופלארי בצרפת, עומד דיויד קמרון השמרני שמאוד לא פופלארי בבריטניה. בבחירות המשמעותיות האחרונות באירופה ניצחה מפלגת השמאל הגדולה בשבדיה.  ובארה"ב בבחירות האמצע הקרובות הדמוקרטים אמנם צפויים להפסיד הן בבית הנבחרים והן בסנאט אבל חשוב לזכור את שיטת הבחירות: בקול הפופלארי הדמוקרטים כנראה ינצחו – כלומר יותר אנשים ברחבי ארה"ב יצביעו למפלגה הדמוקרטית מאשר לרפובליקאית. הקולות הללו רק בגלל השיטה לא יתורגמו לרוב בקונגרס. בנוסף צריך לזכור שמדובר בבחירות אמצע פחות חשובות, עם אחוזי הצבעה נמוכים, ובהן לאורך שנים מפלגת הנשיא תמיד (!) מפסידה מושבים. במירוץ על הבית הלבן בעוד שנתיים על פי כל הסקרים הרפובליקאים יהיו בבעיה קשה.

ובואו לא נשכח לרגע שגם המנהיגים הימנים בעולם הדמוקרטי לא תומכים (וכנראה שגם לא מחבבים אישית) את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והקואליציה הימינית שלו. אז עוד מוקדם לחגוג על שלטון הימין בעולם. ממשלת ישראל הימנית מאוד של נתניהו דוקא מנותקת מהמגמות בעולם הדמוקרטי המערבי והולכת בכיוונים ההפוכים לקידמה ולמודרנה החדשה. הימין בישראל לא מתעדכן, לא ליברלי יותר, ואם כבר מעמיק מגמות של גזענות גזעית ומגדרית שכבר מזמן לא הולמות את הימין האירופי המתון. נתניהו מדבר על סייבר אבל הכלכלה שלו ושל שר האוצר תקועה בשנות ה-80 והמדיניות המדינית בשנות ה-30.

 

יש דעה בפייסבוק

מאז שהתחיל סיבוב הלחימה הנוכחי, התמלא הפייסבוק של כולנו בשיח מתלהם כזה או אחר כלפי המצב, כלפי עזה, כלפי עצמנו וכלפי החמאס. אני בטוח שלכל אחד יצא לראות פוסטים מביכים ותמונות תעמולה זולות שהיו מביישות אפילו את תעמולני החמאס האינפנטילים. מעט מידי מהשיח בפייסבוק הוא שיח ענייני ששווה קריאה (יחד עם זאת, בהחלט יש כמה דיוני טעם שמעלים סוגיות חשובות ומעניינות יותר ממה מהקשקשת בטלויזיה מציעה). רוב הדברים לא שווים תגובה כלשהי מכיוון שהם לא יותר מהסתה פרועה, גזענות לשמה, או סתם פריקת אלימות מילולית. כמה דברים אחרים הם בגדר הפשטות בורות והבאת טיעוני סרק בצורה קלוקלת. בכל זאת חשבתי לשמש דוגמא ולהגיב לגופו של עניין לשלוש טענות פייסבוק טיפוסיות כאלה שבמקרה ראיתי אתמול (בלי קשר אחת לשניה) ואני חושב שמייצגות יפה את אוסף הפוסטים בסגנון בימים האחרונים. נדמה לי שמצאתי גם חוט מקשר בהן. שלוש דוגמאות:

* "מה פוטין היה עושה". מדובר בדברים לכאורה (לא ראיתי) שאמר פוטין, והתפשטו ברשת החברתית כאש, בתשובה לכתב טלויזיה לפיהם אם הוא היה במצב של נתניהו הוא היה נותן לחמאס אולטימטום מאיים של 24 שעות. הידעה הסתמית נפוצה במהרה ואפילו כבר נפתח דף פייסבוק סאטירי בשם "מה פוטין היה עושה" שבו מאדירים ספק בצחוק ספק בהערצה את העוצמה המצ'ואיסטית של פוטין. הדברים מתחברים היטב גם לאוסף של בדיחות על חשבון בנימין נתניהו על החלטת הפסקת האש משלשום (שמהר מאוד הפכה ללא רלונטית). בדיחות שברובן מבוססות על אלמנטים של ביצים והעדרן.

נכון, פוטין לא היה סובל מצב של רקטות על מוסקבה משטח קטן במצור ליד רוסיה. סביר מאוד להניח שפוטין היה נכנס לשטח כזה עם טנקים ומחריב אותו עד היסוד. נו אז? זה אומר שפוטין צודק? פוטין, מי שלא מעט באירופה מכנים הדיקטאטור המסוכן ביותר מאז היטלר; פוטין שפלש לאוקריאנה ולגיאורגיה, מדינות שלוות בהרבה מעזה;  פוטין שמסמל את ההתנגדות העזה ביותר שיש היום בעולם לליברליזם ולזכויות אדם. אותו פוטין הוא לא דוגמא מוסרית לשום דבר.

אבל גם אם נגיד שלא אכפת לנו ממוסר וזה לא שיקול במלחמה (זה כן, אבל אני לא רוצה לפתח את זה בפוסט על תגובות בפייסבוק) – גם מבחינה ריאליסטית קרה, מה שמותר לפוטין אסור לנו. גם פוטין זכה לגינויים מקצה לקצה בעולם המערבי והיו להחלטותיו על פלישה לאוקריאנה משמעויות כלכליות ומדיניות לרוסיה. ופוטין מייצג מעצמת על עולמית. ומה אנחנו? בקושי קולוניה אחת, קטנה ומבודדת, של ארה"ב. בואו נגיד שהיינו שוברים את כל הכלים הבינלאומיים ומתנהגים בדיוק, אבל בדיוק כמו שפוטין היה עושה: ראש הממשלה היה מורה לצבא להפציץ ללא הבחנה בעזה, להכנס עם טנקים ולהשמיד שכונות, לאחוז בשטח ולהכפיף שלטון צבאי קשה על כל הרצועה. זה מה שפוטין היה עושה, אין שום ספק בכלל. ועכשיו מה, אחרי אלפי הרוגים בעזה? חרם בינלאומי זה כבר חדשות ישנות… אם המצב הדמיוני לחלוטין שנמצא רק בהזיות של כמה מתלהמים בפייסבוק היה קורה, ישראל היתה ניצבת בפני התערבות בינלאומית. ואתם יודעים מי היה הראשון להתערב? כנראה שאותו פוטין. כי פוטין הוא נשיא רוסיה ולא ישראל. הוא שונא אותנו, הוא כנראה גם קצת אנטישמי, ובלי קשר הוא בברית אסטרטגית נגד המערב עם הגרועות שבאויבותינו. אם היינו מתנהגים כמו פוטין בעזה, הדבר היה משמש תירוץ לחיסולה של מדינת ישראל וסוף המפעל הציוני. ורק למען הבהרה, אני לא חושב לרגע שדבר כזה איי פעם עלה על הפרק או שהיה קורה. אף ראש ממשלה נורמלי לא היה מקבל החלטה כזו, אף ראש מוסד או שב"כ לא היה תומך בה, ואף רמטכ"ל לא היה מאשר תוכניות פעולה כאלו. ככה שהשמדת עזה, והשמדת ישראל כתוצאה מכך, הם לא סכנה אמיתית. רק בפייסבוק.

* "דני דנון כן, חנין זועבי לא". עוד אמרה לא משעשעת שראיתי בעקבות פיטוריו המוצדקים מאוד של דני דנון מתפקיד סגן שר הבטחון. השאלה שנשאלה בפייסבוק בהתרסה היא איך זה שדני דנון שדואג לאינטרסים הישראלים ותומך בצה"ל מפוטר מתפקידו, וחנין זועבי שתומכת בטרור ובחמאס נשארת בתפקידה. וזה בא מלווה בהאשמה כללית לנתניהו, לשמאל ולעולם בכלל. אם כן רק תזכורת, חנין זועבי (ושוב נניח את הדיון על האם היא תומכת בטרור או לא בצד) היא חברת כנסת נבחרת. היא לא חברת ממשלה חלילה, היא לא חברת קואליציה, היא חברת אופוזיציה שמצייגת את המיעוט הכי מרוחק מתפקידי שלטון במדינת ישראל. הזכות שלה להביע את דעתה ולבקר את הממשלה היא השריד האחרון למה שהופך את המדינה שלנו לדמוקרטית. בניגוד למה שאפשר ללמוד מההתלהמויות בפייסבוק, אין שום נזק בכך שהיא מקבלת פתחון פה. ההיפך הוא הנכון, זה אינטרס ישראלי ממדרגה עליונה שיהיה לה אפשרות להביע את דעתה בחופשיות. בכל מקרה, מכיוון שהיא חברת כנסת נבחרת, אין שום אפשרות חוקית, חוקתית, משפטית או מעשית לפטר אותה. רק הציבור ששלח אותה יכול לא לבחור בה בפעם הבאה (בהנחה שהיא לא עוברת על חוקי הבחירות בצורה מהותית שתאפשר את פסילתה מראש על ידי בית המשפט, והיא לא).

גם לדני דנון, כחבר כנסת מכהן וכאזרח במדינה דמוקרטית, שמורה הזכות המלאה לבקר את הממשלה ואת המדיניות הישראלית. זכותו, ואף חובתו, להגיד לציבור את כל מה שאשר על ליבו. גם את דני דנון כמובן לא ניתן, ואף אחד לא הציע, לפטר מתפקידו כחבר כנסת. יחד עם זאת, דנון היה גם חבר ממשלה, וזה סיפור אחר לגמרי. את הממשלה באופן רשמי ממנה ראש הממשלה והוא רשאי להעביר מתפקידו כל שר או סגן שר. דנון יכול לאמר מה שהוא חושב ולהעביר ביקורת, אבל הוא לא יכול לבקר בחריפות (ובעוקצנות מתרסת) את המדיניות הבטחונית של הממשלה בזמן מבצע צבאי, ולהמשיך לשמש בתפקיד בטחוני רשמי מטעם אותה ממשלה. אם לדנון היתה יושרה ציבורית הוא היה מתפטר בעצמו, ואז אומר את הדברים. או לחילופין מבטא אותם בצורה קצת יותר אלגנטית ובונה כנגד הממשלה שהוא עצמו חבר בה. בטח לא שאתה סגן שר בטחון. דנון פוטר בצדק מהממשלה, כחבר כנסת עוד נשמע ממנו.

* "הפגנה הזויה, זה לא הזמן להפגין". ועוד בעצם באותו נושא אבל מהצד שני של המטבע, אם אתה ימני אז מותר לך לבקר את הממשלה, לקרוא לביבי פחדן, להפגין בפייסבוק וברחובות נגד הפסקת אש ושיחות, להפגין נגד מדיניות הממשלה בזמן מבצע בפועל, ולהעלות תמונות של חיילים חסרי פנים מוחים נגד מפקדיהם. אבל אם חלילה הביקורת הזו באה מהצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית אז זה במקרה הטוב "לא תזמון נכון" ובמקרה הרע "בגידה ותמיכה בטרור". שוב, זה בסדר גמור לבקר את הממשלה ולהביע דעה נגד מדיניותה. אבל במדינה דמוקרטית זה חייב להיות בסדר לשני הכיוונים. זכותם של אנשים מילטנטים יותר להביע מורת רוח ממדיניות הממשלה הפייסנית מידי לטעמם, וזכותם של השלומנים להביע מורת רוח ממדיניות הממשלה הברוטלית מידי להשקפתם. אלה ואלה דואגים לשיטתם לטוב מדינת ישראל, לאופיה ולשלומה. כל צד חושב שהוא צודק, ויכול להיות ששניהם טועים. אבל זה היופי בדמוקרטיה, שכולם יכולים להביע את דעתם, והמדיניות הנבחרת נקבעת על ידי נציגי הפלגים בצורה מבוקרת וללא אלימות. זו מהותו של שלטון נבחרים. לעמדה הימנית אין מונופול על דאגה לאזרחי ישראל, ולעמדה השמאלית אין בלעדיות על רצון בשלום. אני נוקט בעמדה אחת, דעתי איתי, אני משתדל לנמק אותה ולהעלות שאלות נכונות ולוגיות כאן ובמקומות אחרים. לאנשים אחרים דעה נגדית, מנומקת יותר או פחות. זה לא אומר שמישהו מאיתנו לא רוצה בחיים בשלום בארצנו כתקווה הציונית בת שנות האלפיים.
*ומעכשיו גם לפוליטאה יש דעה בפייסבוק! היום פתחתי את העמוד הרשמי של פוליטאה ברשת החברתית. אז מי שרוצה לעקוב אחרי פוליטאה גם שם מוזמן לעשות לייק. וכמובן לשתף לחברים ומכרים. בואו נדון בדברים בצורה מכובדת ועניינית ונוכיח שהפייסבוק טוב גם לויכוחים מחכימים. עוד עדכונים שם בימים הקרובים: https://www.facebook.com/thepoliteia

תאוריה כוללת של שמאל (וימין)

כחובב, מתעניין וחוקר פוליטיקה אחד מהנושאים שהכי מטרידים אותי הוא השאלה של שמאל וימין – או ליתר דיוק מה זה שמאל וימין והאם אפשר לדבר על מאפיינים כללים וברי השוואה שמבטאים היבט מהותי בפוליטיקה או שמדובר בהגדרות מכאניות, תפעוליות בלבד שמשמשות אותנו במחקרי בחירות (כפי שעשיתי כאן למשל). האם זה מקרי ששיוך לימין או שמאל בדרך כלל בא בחפיפה מאוד גדולה לשסעים ומאפיינים אחרים כמו למוצא אתני,לזיכה דתית, מעמד כלכלי ואפילו למקום מגורים? כיצד קורה שמקומות שונים בעולם ועל אף השוני הלפעמים סותר בין ימין כלכלי, ימין מדיני וימין חברתי הם מוצאים את עצמם לרוב יחד בבית פוליטי משותף? מהו אופיו של הקשר הסיבתי אם קיים כזה – כלומר האם נטייה פוליטית היא זו שמשפיעה על התרבות או להיפך? והאם ימין ושמאל זה אותו דבר בכל העולם – כלומר האם מדובר במאפיין אוניברסלי?

האמת היא שביום יום לכולנו נורא קל בדרך כלל לשייך לימין ושמאל. אנחנו רואים בן אדם, שומעים התבטאות, מבינים עמדה ויודעים להגיד לרוב האם מדובר באיש הנוטה לשמאל או לימין. אנחנו עושים את זה כמעט בלי לחשוב ויודעים לעשות זאת במומחיות מרשימה גם לאנשים שלא מבטאים עמדות פוליטיות מפלגתיות כלל. לא אחת מספיקה שיחה של חמש דקות עם מישהו על עניינים אישיים בשביל לנחש בסבירות די גבוהה את עמדתו הפוליטית. יש כמובן תקלות ויוצאים מן הכלל, אבל מבחינה כוללת היכולת שלנו להבדיל בין ימין ושמאל די מדהימה בהתחשב בזה שאם נתבקש להגדיר במשפט מהו ימין או שמאל נתקל בקשיים לא פשוטים.

אפשר לגשת לסוגייה מהקצוות: על הזרמים הקיצוניים ביותר בכל קבוצה. השמאל הקיצוני ביותר, ואני מדבר כאן בראייה אוניברסלית, הוא בדרך כלל קבוצות רדיקאליות שדוגלות במהפכה חברתית כוללת שתהרוס ותבנה מחדש את הסדר הקיים בחשיבה אוטופית. הימין הקיצוני לעומת זאת הוא בדרך כלל ביטוי לעמדות משיחיות שדוגלות בחזרה לעבר פנטסי מפואר, בחזרה לשורשים תרבותיים או דתיים, לחברה טהורה ובסיסית יותר. אך מה בנוגע לכל האמצע הגדול שבו נמצאת רוב רובה של האנושות? הגדרה טובה תצטרך לכלול גם את הקצוות וגם את האמצע באותו ציר.

המושגים ימין ושמאל התחילו כידוע בצרפת בימי המהפכה הצרפתית כאשר תומכי המלוכה ישבו מימין למלך ותומכי הרפובליקה לשמאלו. אבל חלוקה לסיעות המזכירות שמאל וימין היתה קיימת משחר הציווילציה המערבית ואנחנו מוצאים לה עדות בסיעות האריסטוקראטיות והדמוקרטיות באתונה, ובפופולארים והאופטימאטים ברומא למשל. כחוקר מדעי החברה עולה החשד שקיים כאן מאפיין חברתי הרבה יותר שורשי ואנושי מאשר עמדה פוליטית יחסית לנושא מסוים.

אני יותר ויותר מאמין שלב העניין טמון בציר של שמרנות מול ביקורתיות. אנשים שנוטים לביקורתיות כלפי החברה יטו יותר לשמאל בכל המימדים ואנשים שנוטים יותר לתפיסה שמרנית שמגינה אינסטינקטיבית על הקיים על פני החדש יטו יותר לימין בכל המימדים. בגרסא הקיצונית ביותר זה מתאים: ביקורתיות עד כדי רדאקיליות ותביעה לשבור את הסדר הקיים מול שמרנות עד כדי כמיהה לחזרה אחורה לעבר שלא היה. אבל מה שיפה הוא שההגדרה הזו עובדת היטב גם במתונות שבעמדות ובכל נושא כמעט; כל נושא שנקח מהפלות, ודרך אקלים, השקעות, תקציב, משפחה, גבולות, הגירה וכ"ו, נוכל לראות בו עמדה שמרנית יותר ועמדה ביקורתית יותר כלפי הקיים. כמעט תמיד העמדה השמרנית היא זו שנשייך לימין והעמדה הביקורתית היא זו שנשייך לשמאל.

וכאן זה נעשה מעניין יותר – כי אנחנו גם יכולים להפוך את הסדר. לדעת האם אדם נוטה לשמרנות או ביקורתיות ולגזור משם מה תהיה עמדתו הצפויה בנושאים שונים. כמובן שוב שיהיו יוצאים מן הכלל ואנשים מגוונים שיטו לשמרנות יותר בנושאים מסויימים ויהיו ביקורתיים באחרים – אבל ככלל אני חושב שזה בדיוק המנגנון השיפוטי שאנחנו מפעילים בלי מודע שאנחנו מנחשים את עמדתו הפוליטית של אדם לאחר הכרות שטחית איתו. עבור רוב הנושאים ועבור רוב האנשים זה עובד טוב.

* ההסתכלות הזו מסבירה יפה הרבה דברים ועל כן אני קורא לה כאן תאוריה (תאוריה זה בצורה הפשוטה ביותר הסבר כללי לתופעה). לדוגמא היא מסבירה מדוע יש חלוקה אקדמית כה ברורה בין ימין לשמאל בפקולטות השונות: מדעי החברה ומדעי הרוח הן בהגדרה פקולטות שדוגלות בביקורת על החברה. כמעט כל ההליך המחקרי בפקולטות אלה הוא הליך של אתגור הקונבנציות הקיימות וחשיבה אנליטית וביקורתית על הקיים. זה לא אומר שחקירה אקדמית ביקורית חייבת להיות שמאלית – כלל לא – זה רק מסביר לטענתי מדוע יותר אנשים ביקורתיים נמשכים לתחומים האלה מלחתחילה באקדמיה, ומדוע כתוצאה מכך יש רוב גדול לשמאליים בפקולטות אלו. כלומר, אנשים ביקורתיים מאוד יטו לעמדה שמאלית מחד, ויתחברו יותר לפרדיגמה הביקורתית של מדעי החברה והרוח מהצד השני. לעומת זאת, אנשים עם נטיית אופי שמרנית יטו יותר לימין מחד, ובלי קשר ישיר יטו יותר להסתכלות מוסדרת ומובנית על המציאות החברתית ועל כן ימשכו יותר לפקולטות למדעים מדויקים. פקולטות אלו חותרות לגילוי אמיתות טבעיות, לנוסחאות ולצמצום ההומניזם. על כן הן נוטיות יותר למשוך את השמרנות חברתית מאשר את הביקורת עליה. שוב להדגיש, זה לא אומר שאין שמאליים בפקולטות למדעים מדויקיים, זה גם לא אומר שבפקולטות המדויקות לא מחנכים לחשיבה ביקורתית – הסדר כאן הוא הפוך ומתייחס לנטיות לב של אופי מסויים של אנשים.

אותו הסבר פשוט אפשר לתת גם לנוכחות המוגברת של אנשי שמאל בתקשורת (מקצוע ביקורתי לפחות בראשיתו), בבית המשפט ובאומנות הביקורתית. ברמה העמוקה יותר של התיאוריה היא עשויה להסביר למשל למה ברוב העולם (לא בישראל) נשים נוטות להצביע יותר לשמאל או למה אנשים מונותאיסטים נוטים הרבה יותר להצביע לימין.

שאלת מפתח אם כן היא מה קובע האם אדם יהיה שמרני או ביקורתי ומכאן שגם בסבירות גבוהה ימני או שמאלי? זו שאלה גדולה יותר ואין לי עליה תשובה אחת או חד משמעית כאן. מה אני יודע, יתכן וביולוגים ימצאו יום אחד גן שמשפיע על זה. אבל אין ספק שגם תחת נקודת מוצא שונה – לחינוך ולתרבות יש השפעה חזקה בעניין לצד חוויות ואירועים אישיים שאדם חווה לאורך חייו. מכיוון שכך, ועל אף המורכבות שבעניין, אני מאמין שבסופו של דבר התרבות היא זו שקובעת את העמדה הפוליטית יותר מלהיפך. יש לזה כמובן גם השלכות חברתיות משמעותיות – מכיוון שהחברה דרך מערכות החינוך והתקשורת יכולה להשפיע, מגיל צעיר מאוד ויותר משהי אולי מעריכה, על האופי הפוליטי של האדם לשנים רבות עד בכלל. אבל לא ארחיב בנקודה זו עכשיו כי ממילא הארכתי בדברים.

* הדבר האחרון שאני רוצה להתיחס אליו כאן הוא העובדה הבינלאומית שהשמאל הרבה יותר ביקורתי כלפי עצמו מאשר הימין. זה לא שאין ביקורת בתוך הימין על הימין, אלא שהביקורת הזו לרוב היא טקטית בלבד או ביקורת של ימין קיצוני על ימין מתון שהוא לדידם שמאל.  בשמאל לעומת זאת נדיר למצוא הסכמה על משהו. מי שקורא הארץ בקביעות בודאי יבחין שכותבי הטורים כותבים ביקורת שמאלית מובהקת על השמאל יותר משהם מבקרים את הימין. גם אני "חוטא" בזאת לא אחת בבלוג, אולי אפילו בשורות אלו ממש.  ביקורת של שמאל על שמאל אחר יכולה להיות על פרשנות או פשוט על זה שהשמאל האחר רדקלי מידי, לא רדיקאלי מספיק, ציני מידי, נאיבי מידי, אליטיסי מידי, צעיר מידי, לא פרקטי, לא נחמד, נחמד מידי, מנותק, מקושר מידי וכ"ו. מה הפלא שבליכוד מקום המדינה היו ארבעה ראשים בלבד ובשמאל כבר מזמן הפסיקו לספור. שלא לדבר על זה שאין שום רמז של הסכמה בשמאל על מיהו שמאל, מה גבולות השמאל ובכלל רוב האנשים השמאליים (יותר מימנים) מסרבים להגדיר את עצמם ככאלה מראש. שימו לב, אני בכלל לא מדבר (רק) על ישראל; מדובר על תופעה עולמית בכל מדינה כמעט. אני טוען שציר הביקורתיות שהצעתי קודם מסביר את זה יפה: זה לא שהאנשים שמאליים או ימנים. זה שהם ביקורתיים או שמרנים והביקורתיים ביקורתיים גם נגד ביקורתיים אחרים. התוצאה הפוליטית היא שבסופו של דבר ברוב הנושאים רוב השמרנים מוצאים את עצמם בבית פוליטי ימני ורוב הביקורתיים מצביעים בלית ברירה ובחוסר חשק לבית פוליטי שמאלי.

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.

המילה הנכונה היא שמאלי

התחלתי את זה אתמול בפייסבוק, אבל החלטתי לרשום פוסט שלם על היוזמה הלשונית לקרוא לכל מי שעמדותיו או עמדותיה בשמאל הפוליטי "שמאלי" ו"שמאלית" ולא "שמאלן" ו"שמאלנית". "שמאלן", שזה בעצם שמאלי קטן, היא מילה לא נכונה ובעלת קונוטציה לשונית שלילית בצדק. איש ימני הוא "ימני" לא בגלל שהוא מהימין הקטן אלה בגלל שהמילה באה מהשורש ימן. הביטוי בעברית לאיש שמאל צריך על כן להיות שמאלי. כך גם אגב על פי מילון אבן שושן: שמאלי הוא אדם בעל השקפות פוליטיות שמאליות, בעוד ששמאלני הוא כינוי גנאי שבא להאשים אדם בדעות שמאליות (או שמאלניות) קיצוניות תוך הבעת זלזול. לא לחינם לאנשי ימין אין שום בעיה להגיד על עצמם שהם ימנים, אבל תתקשו למצוא אנשים שיגידו בגאון "אני שמאלן". זה פשוט לא נשמע טוב. אגב, לפני שתתחיל הציניות על כך שזה בגלל שהשמאל קרס, הסכמי אוסלו, פרס, וכ"ו צריך לציין שהדבר היה נכון גם בעבר, וגם כאשר השמאל היה חזק ובשלטון. הביטוי שמאלן הוא ביטוי גנאי מיסודו, הרבה לפני הקריסה התדמיתית של השמאל בציבוריות הישראלית. גם, ואולי אפילו לא פחות חשוב, המילה שמאלי היא מילה יפה מאוד ומתנגנת הרמונית, בניגוד למילה שמאלני שמתנגנת צורמת.

 בכל זאת הנושא עורר דיון ונשאלתי שאלות גם בפייסבוק וגם בפרטי שמחייבות הסבר. ראשית לשאלה: מה זה בכלל שמאל וימין ולמה אנחנו צריכים בכלל את ההגדרות הללו?

שמאל וימין הן הגדרות פוליטיות לרצף אידיאולוגי על מימד נושאי מסוים. במקור זה בא מצרפת בימי המהפכה כאשר תומכי הרפובליקה ישבו משמאל למלך בפרלמנט ותומכי הסדר הישן ישבו מימינו. מבחינה תיאורטית מדובר בהגדרה אופראציונלית ולא שיפוטית שבה שמאלי הוא כל מי שנמצא משמאל לחציון הפוליטי, וימני הוא כל מי שנמצא מימין לחציון. אם נבחר נושא ספציפי, למשל בעד ונגד הפלות, ונסדר את כל העמדות כלפי הנושא שאוכלוסיה מסוימת מחזיקה בהן על פני מימד אחד, נמצא את הנקודה החציונית על המימד הזה ונקבע שכל העמדות שמשמאלה הן עמדות שמאליות באוכלוסיה, וכל העמדות מימינה הן עמדות ימניות באוכלוסיה. ההגדרה על כן תלויה בשני דברים: אחד בנושא (או המימד הפוליטי כפי שמקובל לכנות את זה בספרות המקצועית) ושתיים בעמדות האוכלוסייה הרלוונטית בנושא.על כן עמדה שמאלית בנושא כלכלי במדינה מסויימת יכולה להחשב עמדה ימנית במדינה אחרת. בנוסף, אדם שמאלי בנושא אחד במדינה מסוימת יכול להיות ימני באותה מדינה בנושא אחר.

על אף האמור לעיל, במדינות בעלות רקע סוציו אקונומי ותרבותי דומה בהחלט יהיו קשרים והקבלות בין הימין לשמאל. יתרה מזו, גם בתוך אותה מדינה ועל פני מדינות שונות, יהיו קשרים בין עמדות שמאליות וימניות בנושאים שונים. הניתוק הוא תיאורטי, אבל הסוציולוגיה והפסיכולוגיה מסבירות לנו את הקשרים.

עמדות ימניות הן עמדות שנוטות לשמרנות, שמות דגש על יציבות, שמירה על סטאטוס קוו או שיווי משקל, וגם לפעמים כמיהה לעבר, תפיסה כוחנית של מציאות, פאטריאכליות ושוביניזם. לא, זה לא אומר שכל מי שימני הוא שמרן ושוביניסט; הכוונה היא שאחרי שסידרנו את העמדות בנושא כלשהו על פני מימד אחד אז נגדיר את הצד שהעמדות הקיצוניות בו הן שוביניסטיות וכוחניות כצד הימני. ככול שרצף העמדות יותר ארוך ככה יתכן מרחק רב יותר של עמדה מהגרסא הקיצונית שעדיין תהיה ימנית לאוכלוסייה הספציפית. השמאל מנגד נוטה לכיוון הפרוגרסיבי, מדגיש את הקדמה, מאמין בתיקון, וגם לפעמים אידיאליסט, אוטופיסט, אנרכיסט, ופמיניסט. שוב, כל מה שנכתב על הימין למעלה נכון גם לשמאל; הכל תלוי בפרספקטיבה: השמאל הפוליטי באנגליה דומה הרבה יותר לימין בשבדיה, השמאל בארה"ב דומה לימין השמרני בגרמניה,  וכן הלאה.

איך יקבע אדם אם הוא שמאלי או ימני בהנחה שיש לו עמדות במיקומים שונים באותה מדינה?

קודם כל לא חייבים לקבוע. אבל כן חשוב להבין שזה שאדם הוא בעל עמדות בכיוונים שונים בנושאים שונים לא הופך אותו למרכז, או חציון. זה פשוט אומר שבדברים מסוימים הוא בעל השקפות ימניות, אולי קיצוניות אולי מתונות, ובאחרים שמאליות. יש אנשים שזה לגמרי מבלבל אותם וגורם להם להתייאש מהפוליטיקה. במיוחד כאשר המערכת הפוליטית לא מתאימה כלל לתרכיב האידיאולוגי שלהם עצמם. זה קורה די הרבה, ויכול להיות שבישראל ביתר שאת. יש פתרונות לעניין: הפתרון הפשוט ביותר הוא פשוט לתעדף את המימדים. לקבוע איזה מימד הכי חשוב לי וללכת לפיו. ככה פועלות רוב המערכות הפוליטיות ורוב השיח התקשורתי (פשוט בשביל לקלוע לטעם הכללי ביותר). ככה שמאל וימין בישראל הפכו כמעט בלבדית בתקשורת לשם נרדף לתמיכה או התנגדות להתיישבות בשטחים.  זה לא תמיד היה ככה אגב, ואני בכלל לא בטוח שזה גם ככה היום, למרות התפיסה המקובלת. אבל ניחא. דרך אחרת היא לקבוע לפי רוב המימדים שחשובים לי.

דרך אחרת, שלא מספיק משתמשים בה, היא לקבוע לפי התוצאה הצפויה ולא העמדות: לאיזו עמדה פוליטית יש את הסיכוי הרב ביותר להשפיע בכל הכיוונים שאני רוצה. ככה למשל, שוב בדוגמא של ההפלות הרחוקה מישראל, יכול להיות שאדם תומך בהפלות אבל יודע שהסיכוי שנשיא רפובליקני יפעל אקטיבית לאיסור הפלות נמוך מאוד ועל כן הוא לא יתחשב בנושא הזה בבחירה שלו. או, לחילופין, יכול להיות שאדם בעד צמצום הוצאות הממשלה, כמו שלכאורה טוענים הרפובליקאים, אבל יודע שהמדיניות הביטחונית הרפובליקאית מאז דוקטרינת בוש דוקא מגדילה את הוצאות הממשלה על רקע צבאי שאותו אדם מתנגד לו. על כן הוא יבחר בעמדות שמאליות יותר (של הדמוקרטים באמריקה) מתוך מחשבה על מקסום התוצאות הרצויות מבחינתו (תעשו לבד את החישובים על ישראל).

אז מה בעצם רע במילה שמאלני?

כאמור הסיומת "ני" מסמלת בשפה העברית סיום גנאי. בדרך כלל לגמד מילת תואר, או לציין גרסא מעוותת או קיצונית של מילה אחרת. למשל: מוסרי מול מוסרני, משפטי מול משפטני, קטן מול קטנוני וכ"ו. שנית יש ביטוי הרבה יותר נכון ותקין בעברית: "שמאלי", כמו מרכזי וימני. לבסוף, המילה שמאלני הפכה למילה מוקצית בשיח הפוליטי ובדיון הציבורי במאבק על עמדות הציבור.

אנשים מתביישים להגיד שהם שמאליים לא בגלל המילה כי אם בגלל שהשמאל פשוט איבד את התמיכה הציבורית שלו.  שינוי המילה "שמאלני" אמור לעזור לתדמית השמאל?

לא. שימוש במילה שונה לא יפתור את כל בעיות ההסברה של השמאל. לא מדובר בפתרון כולל ואפילו לא בפתרון חלקי. מדובר בכלי. כלי לשוני וסמלי שנועד לאפשר לאנשים בעלי עמדות שמאליות להשתמש במילה הסמלית עצמה במהלך דיונים, שכנוע, וקביעת עמדות. המבחן של השמאל הפוליטי והציבורי יהיה אם יצליח להפוך את העמדות הללו חזרה לרלוונטיות ולבעלות משקל פוליטי אמיתי. לכשזה יקרה, מוטב שאנשים ידעו באילו עמדות מדובר – עמדות שמאל.

מקווה ששכנעתי אתכם לפחות בהוגנות של השימוש במונח. בין אם אתם שמאליים, ימנים או ממש לא סגורים על עצמכם, אמרו בבקשה מעכשיו (על כל מי שאתם מכבדים אותו ואת דעותיו גם אם לא תמיד מסכימים איתן):

הוא שמאלי, היא שמאלית, הם שמאליים, עמדות שמאליות

והפיצו את הבשורה.

תודה, שמאלי.

מישהו לרוץ איתו?

היסטוריון זאב שטרנהל הגדיר את הפאשיזם "לא ימין ולא שמאל". אכן, אך מכך נובע גם כי הפאשיזם משגשג במקום שבו נמחקו ההבדלים בין ימין לבין שמאל. השקפת האין-מוצא של נתניהו איננה חדשה, אך ברק הוא שקבר את הסיכוי והתקווה לאלטרנטיבה על קרקעית הבצה. עתה פולטים מימיה רק אדי ייאוש מחניקים ומופעי שנאה ופחד כלפי העולם וכלפי כל מי שאיננו "יהודי נאמן". וכן, גם סגידה לצבא וזעם נואש כשנגרמת לו השפלה.

הציטוט מתוך מאמר מצוין של אבירמה גולן בשבוע שעבר בהארץ. היאוש כולו שלנו. השמאל למי שלא שם לב נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים בימים שמאז המשט. רגשות לאומנות שוצפים את הארץ. חברה מסחרית (עדן טבע מרקט) פרסמה לפני שבוע מודעה על שני עמודים בעיתון שמבשרת על כך שהרשת עומדת לצד חיילי השייטת (רשת לממכר מזון אורגני עומדת לצד חיילי שייטת מול.. לא ברור. קצת מצחיק לא? אולי עצוב), אחוזי התמיכה בנתניהו בסקרים מרקיעים שחקים. וזו הבעיה האמיתית. עברנו את השלב של יותר גרוע יפיל את הממשלה ועברנו לשלב של יותר גרוע יקצין את הציבור (ומשכך את הממשלה) עוד יותר. זה השלב שבו נמצאות מדינות נחמדות כמו סוריה ורוסיה. מפרשים את הבידוד העולמי כקרב שהפטריותיות מחייבת לתמוך במדיניות הממשלתית לא חשוב כמה דפוקה היא. זה מביא לכך שאנשים באמת בטוחים בזה שהפעולה על המשט היתה ממש מוצלחת. בו נניח לצורך הדיון שהמצור על עזה הוא הדבר החשוב ביותר לבטחונה של מדינת ישראל, כל בדיקה אובייקטיבית תראה בקלילות שהפעולה ומה שקרה אחריה פגעו קשה במדיניות המצור (ביבי בעצמו כבר מדבר על הסרתו).  תהיה העמדה לגבי המצור על עזה אשר תהיה, פעולת המשט היא כשלון. ואחוזי התמיכה בממשלה עולים, והמזון האורגני תומך בשייטת.

* יחסי ישראל תורכיה מעולם לא היו רעים יותר. המסקנה המתבקשת על ידי הישראלים- להחרים את התורכים. להחרים= לא לסוע, לא להזמין דברים מתורכיה, לא לקנות מוצרים שיוצרו בתורכיה, לא לאכול אוכל תורכי במסעדת אסטנבול בתל אביב. מדהים שאנחנו מוכנים להחרים את תורכיה על זה אבל אנחנו מתנגדים בתוקף ומגדירים כאנטישמיות כל נסיון לחרם עלינו. העניין הוא שהחרם על תורכיה צפוי להשיג תוצאה בדיוק הפוכה לרצוי, בדיוק כמו שהחרם עלינו ישיג תוצאה הפוכה- חיזוק הגורמים הקיצוניים והאיבה.

*התקשורת הישראלית קנתה בשמחה את אשמתו של ארדואן בכל הסיפור. אנחנו אוהבים "ווילינס" כמו בסרטים. נסראלה אשם בכל הבעיות שיש לנו מצפון, הנייה אשם בעזה, אחמיניג'ד אשם בכל הבעיות שיש לנו עם אירן. מה עשינו לפני אחמיניג'ד? מזל שהיה לנו את סדאם חוסיין. לפני הנייה היה יאסר ערפאת. עכשיו מצאנו את ארדואן.

השינוי במצב לא התחיל עם הבחרותו של ארדואן. לא, דוקא לממשלת שרון היו יחסים מעולים עם תורכיה ל ארדואן. תיאום בטחוני מלא, הקשרים הכלכליים פרחו כמו שלא פרחו מעולם, כמעט חתמנו חוזה ליבוא מים והעברנו צינור לנפט, תורכיה גשרה בין ישראל למדינות מוסלנמיות נוספות, תורכיה תווכה בין ישראל לסוריה ובתקופת אולמרט בין ישראל לחמאס בנושא שליט. אלא שאז, ערב המבצע עופרת יצוקה, שר הבטחון אהוד ברק היה בתורכיה לדיון על הפסקת האש עם חמאס ועל שחרור שליט. הוא הבטיח לנהוג באיפוק וצוות ישראלי נשאר בתורכיה. התורכים הבטיחו לחמאס בשמנו שהכל בסדר. בערב התחיל צהל בעופרת יצוקה. כבר אז אמרו שהתורכים נעלבו, ושהיחסים נפגעו. אבל אף אחד לא מאשים בזה את ברק שתקע להם סכין באף. לא, מי שאשם זה ארדואן.

נכון ארדואן הולך מזרחה. הוא מנסה לבנות את כוחה של תורכיה כמעצמה בעולם האסלמי. פעם זה היה טוב לנו, רצינו שארדואן יהפוך למעצמה כנגד הכוח של איראן. עכשיו אנחנו שמים אותם באותו סל כי הסתכסכנו עם שניהם. בעבר הרחוק ארדואן היה דווקא פרו-מערבי. הוא נבחר לשלטון לראשונה תחת ההבטחה להכניס את תורכיה לאיחוד האירופי. הוא היה מוכן לעשות הכל על מנת להכנס. אלא שסרקוזי הבהיר לאירופה שזה לא יקרה, תעשה תורכיה מה שתעשה היא לא תכנס לאיחוד. האיחוד האירופי נתן לארדואן בעיטה כואבת. ארדואן פנה למזרח, אנחנו לא השכלנו למצב את עצמנו נכון בדרכו של ארדואן והותצאה לפנינו, עוד אויב.

* מהואקום הפוליטי בישראל עולה שמו של יאיר לפיד בשבוע האחרון. נדמה שזו יותר תחינה של אנשי התקשורת המרכזיים שהרעיון להשאר תקועים בארץ לא קוסם להם והם מחפשים הנהגה חלופית ולא מוצאים. האם מיאיר לפיד תבוא הישועה למרכז שמאל? אני מעריך שממש לא. בניגוד להערכות אני חושב שכוחו האלקטורלי של לפיד קטן מאוד. 20 אחוזי רייטינג בערוץ 2 לא אומרים 20 אחוזי תמיכה בקלפי. הסיבה המרכזית היא שהקהל של יאיר לפיד איש הטלוזיה זה לא אותו קהל של יאיר לפיד הפוליטקאי. הדיסונאנס בקהלי המטרה כה גדול שהוא עתיד להשאר קירח מכאן ומכאן. יאיר לפיד לא ישתלט על קדימה. יותר סביר שהוא יקים מחדש את שינוי. אולי הוא יצליח לגנוב שבעה מנדטים בבחירות- זה יהיה על חשבון קדימה. הוא יכנס לכל ממשלה בתמורה לתיק מתאים. התוצאה היא שגוש המרכז  שמאל יחלש ולא יתחזק.

* בנימה  זו הבלוג מתחיל במבצע חדש מעכשיו ועד הבחירות בעוד שנתיים- מישהו לרוץ איתו? דרוש מנהיג כריזמטי לשמאל. קריטריונים: א. ינהיג שמאל ריאליסטי ויהווה אלטרנטיבה לימין של ביבי וברק. ב. יש לו יכולת למשוך מצביעים מהימין בדרך כזו או אחרת. ג. יש לו סיכוי לנצח פריימריז פנימיים במפלגה גדולה או להיות מספיק טוב בשביל להקים אחת בעצמו ולנצח. הסיכויים הם 1 ל7 מיליון. בין המוצאים יוגרל עתיד המדינה. בהצלחה.