מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).

בכל זאת שלי

המירוץ לראשות מפלגת העבודה מתקרב לרגעי הכרעה. התמונה מתחילה להתבהר. ביומיים האחרונים שמענו שבוז'י הרצוג ועמרם מצנע מקיימים שיחות ביניהם בכוונה לאחד כוחות. הם אומנם עדיין מתווכחים על מי צריך לפרוש מהמרוץ, אך כבר ברור שלקראת הסוף אחד מהם יפרוש ויצטרף לשני. יפה, אם כי קצת מאוחר מידי. היום הם יודעים להסביר שההבדלים אינם גדולים, שהם חברים ויכולים לעבוד יחד. לפני שלושה חודשים חבירה משותפת כזו הייתה יכולה להיתפס ככנה ולשרת את שניהם. עכשיו די ברור שמדובר בשותפות מתוך מצוקה. בוז'י ומצנע ראו איך הקמפיין שלהם מתרסק בחודשים האחרונים ובמיוחד מאז החלה המחאה החברתית. אגב דוקא לשניהם היה פוטנציאל: אחד שר רווחה לשעבר שנחשב מוצלח ושני ראש עיר חברתי שירד לשירות לאומי בירוחם, שניהם יכלו לנצל את המחאה החברתית  לטובתם אך כישלונם הגדול ביותר הוא בכך שלא השכילו לעשות מאומה עם המצב. למעשה הם נעלמו מאחורי המחאה, אפילו לא בתוכה. בשבועות האחרונים היחידה שמנהלת קמפיין בחירות אמיתי היא שלי יחימוביץ. יחמוביץ נצלה את נסיונה התקשורתי וידעה בדיוק מה לעשות בזמן של מחאה חברתית גועשת – פשוט להיות קיימת. היא התראיינה, הוציאה הודעות לעיתונות ופרסמה פרסומים בנושאים שונים, כמעט אף אחד מהם אגב לא בנושא המחאה ישירות. אבל המסר עבר: אני קיימת ואני מעניינת. בשביל מישהי שהרבה לפני המחאה אמרה שהנושאים הכלכלים חברתיים הם הנושאים החשובים באמת על סדר היום, זה מספיק. היום, כבר לאף אחד אין ספק, שלי יחמוביץ היא המועמדת המובילה לזכות בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה. בוז'י ומצנע בלחץ.

ואז בא הראיון המדובר משבוע שעבר, הראיון שבו העיזה יחימוביץ להגיד שההתנחלויות אינן חטא או פשע. התבטאות קצרה זו זיכתה אותה בתגובות זועמות וכעוסות מצד אנשי שמאל וכבר הובילו לקמפיין מלוכלך של ממש מולה. לא, אני לא מסכים עם שלי יחומיבץ בעניין ההתנחלויות. אמרתי בעבר ואני מוכן להגיד גם עכשיו שיש סיכוי לא רע ששלי יחמוביץ כמעט ימנית בדעותיה המדיניות. אבל מכאן ועד להפוך אותה לימין קיצוני, סרח עודף של הליכוד או להציג בקמפיין מלוכלך באינטרנט את חברותה האישית עם גדעון סער כקונספירציה ימנית, המרחק גדול.

בוז'י הרצוג יצא נגד שלי יחמוביץ ואמר שדרכה מנוגדת לדרכה של מפלגת העבודה. באמת בוז'י? אתה? שישבת כמעט שנתיים כשר בממשלה של ביבי, ליברמן וישי אומר לשלי יחמויבץ, שסרבה לשבת בממשלה זו על אף שהוצע לה תפקיד כלכלי בכיר, שדרכה אינה הדרך של מפלגת העבודה?

אני לא מכיר את שלי יחמוביץ, אבל מההתנהלות הציבורית שלה, ולמרות ההתבטאות, אני מנחש שעמדתה המדינית לא נמצאת מימין לליכוד, וסביר להניח שלא מימין לקדימה. בכלל חלק מאותם אנשי שמאל שמזדעזעים משלי יחמוביץ,  היו מוכנים לתמוך בציפי ליבני וקדימה שחלק מחבריה מאמינים בארץ ישראל השלמה. כן שלי יחימוביץ אמרה שההתנחלויות אינן חטא,היא לא אמרה שהן עצמן דבר צודק, סלע קיומנו או אבן שאין לה הופכין. היא הציגה תפיסה שמרנית לפיה ההתנחלויות הוקמו כדבר לגיטימי (עובדתית זה נכון, גם אם לא מוסרית) ושהן עובדה קיימת בשטח שיש לקחת אותה בחשבון. זו בדיוק העמדה המסורתית של מפלגת העבודה. אין כאן חדש – זה לא חיובי במיוחד, אבל גם לא מאוד מזיק.

אבל שלי יחמוביץ מביאה באמת אג'נדה שמאלית אחרת, כזו של צדק סוציאלי והתרכזות בנושאים כלכליים. כראש ממשלה היא בודאי שלא תהיה פחות טובה בנושאים המדיניים מ"אנשי שמאל" כמו אהוד אולמרט, עמיר פרץ  ואהוד ברק, אלופי המלחמות. לשלי יחמוביץ יש סיכוי טוב יותר לחתום על שלום מאשר לציפי לבני. אני לא אוהב את עמדותיה המדיניות הפומביות; אני גם לא מאוד מחבב את עמדותיה הכלכליות; ואני אפילו מתנגד לתפיסת עולמה שהנושאים הכלכליים הם הדבר היחיד שחשוב.    אבל אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל ריאליסטי ופרגמטי, ומבחינה פרגמטית צריך להודות ששלי יחמוביץ היא כרגע הסיכוי הטוב ביותר של השמאל בישראל. מצנע ועמיר פרץ נכשלו, בוז'י מעולם לא היה אופציה, ועל ציפי ליבני בכלל כבר מיותר לדבר. אם יש מנהיגה כריזמטית, עקבית מאוד בעשייה ובדיבור, עם רקורד מרשים של יושר מקצועי (הזכרתי כבר את סירובה לשבת בממשלה), שמצליחה לסחוף אחריה רבים – וביניהם פעילים אקטיביים מאוד וצעירים, אז צריך לבחור בה. כי המטרה של השמאל צריכה להיות מטרה פוליטית: רק דרך השלטון אפשר להביא לשינויים אמיתיים במדינה. לא דרך שלושה מנדטים של מרץ או הפגנות אווירה לא מדווחת ליד החומה. המטרה הקיומית של מפלגת העבודה צריכה להיות שכנוע הציבור בדרך שמאלית יותר ומציאת קולות של אנשים שמסורתית מצביעים למפלגות הימין. לשלי יחמוביץ היום יש את היכולת לעשות זאת. על כן היא האופציה הטובה ביותר של מפלגת העבודה בימים אלו. שלי יחמוביץ הרוויחה מעמד זה ביושר.

האם היא גם תזכה? בכלל לא בטוח, מול הצעירים הנלהבים שתומכים בה נמצאים זקני המפלגה. אלה שגירשו ממנה בבושת פנים את עמי אילון ובחרו באהוד ברק פעם שניה, רק בגלל שעמיר פרץ העז לתמוך באילון. זקני העבודה עשויים לחשוש מאישה חזקה עם דעות לא שגרתיות ולתמוך במישהו עם רקע צבאי יותר – כמו עמרם מצנע. נחכה ונראה, עוד שלושה שבועות, עדכונים בהמשך.