מו"מ שמום והמבחן שלא יהיה

בשישי לאפריל 2010 הודיע ראש ממשלת בריטניה דאז גורדון בראון על הליכה לבחירות מוקדמות. שישה ימים אחר כך פוזר הפרלמנט הבריטי ובחמישי למאי, בדיוק חודש לאחר שהוכרזו, התקיימו הבחירות הכלליות. אגב במהלך החודש היחיד של קמפיין הבחירות הספיקו להתקיים לא פחות משלושה עימותים רשמיים בין שלושת ראשי המפלגות הגדולות בבריטניה. בשביעי למאי, יום וחצי לאחר סגירת הקלפיות, התחיל המשא ומתן הקואליציוני. מו"מ שנמשך בדיוק חמישה ימים. ב-11 למאי 2010 הגיעו השמרנים והליברלים להסכם קואליציוני תקדימי בבריטניה. עוד באותו יום יצא גורדון בראון מבית ראש הממשלה בדאונינג 10 ובמקומו נכנס לתפקיד, לאחר הסמכה ושיחה קצרה עם המלכה, דיויד קמרון. כל התהליך מההכרזה על בחירות ועד שהוקמה ממשלה חדשה ומתפקדת ארך בדיוק חודש ושבוע.

ולמה אני מספר את כל זה? בטח כבר הבנתם. כי בישראל התחילה מערכת הבחירות כבר בסוף חודש אפריל 2012 שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על כוונתו ללכת למערכת בחירות "מהירה ככל הניתן". שאול מופז ושלושה וחצי חודשים מאוחר יותר פוזרה הכנסת. עוד שלושה חודשים ושבוע של קמפיין (ללא עימותים) והתרחשו הבחירות. שבוע נוסף מאז הבחירות לקח לועדת הבחירות המרכזית להעביר את התוצאות הרשמיות לבית הנשיא. עוד ארבעה ימים של "התייעצויות" בבית הנשיא ורק אז, שבוע וחצי אחרי הבחירות, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מידי הנשיא את הזכות הרשמית לפתוח במו"מ קואליציוני. נתניהו, כמו כל ראש ממשלה לפניו, קיבל לא פחות מ-30 ימים לקיום המו"מ הזה, ואם חודש שלם לא יספיק לו הוא יקבל הארכה נוספת של עשרה ימים. בסופו של דבר אחרי משחקים אין קץ תושבע כאן ממשלה חדשה רק לקראת סוף חודש מרץ, כמעט שנה שלמה מאז הכריז נתניהו על כוונתו ללכת לבחירות מוקדמות! לא מדובר בדבר טכני של מה בכך, יש לזכור שבשנה הזו לא עבר תקציב חדש. למעשה אנחנו נמצאים כבר שנה במצב של "בחירות" שזה אומר בלי תקציב מסודר, בלי אחריות מיניסטריאלית, בלי ודאות מינימאלית, בלי מדיניות חוץ ועוד. מדינה בהמתנה.

* אבל שנותנים לך ארבעים ימים להרכיב קואליציה, אז בדרך כלל זה בדיוק פרק הזמן שייקח לך להרכיב קואליציה. כי לאף אחד אין סיבה להישבר עד הרגע האחרון שאין ברירה. ובינתיים? בינתיים משחקים משחקים פסיכולוגים, מנסים לשבור את היריבים, לפזר דיסאינפורמציה ולפעמים שקרים. התקשורת חוגגת ומשתפת פעולה עם כל ספין של ראש הממשלה או מפלגה. ואף אחד לא באמת יודע כלום. ההיגיון הפשוט אומר שאין שום סיבה שממשלת הליכוד לא תכלול גם את הבית היהודי (שהייתה חתומה עם הליכוד על הסכם עודפים וחבריה קרובים, כמעט תאומים, לרוב חברי סיעת הליכוד) וגם את יש עתיד (מפלגת מרכז גדולה, עם הסכמה עקרונית עם נתניהו על רוב האג'נדה הכלכלית, בלי תביעות מדיניות, ועם רצון עז להיות שותפים נאמנים לקואליציה חדשה). אני עדיין חושב שכל הדיבורים עכשיו על קואליציה בלי יש עתיד ובלי נפתלי בנט הם דיבורי סרק שנועדו להפחית במהלך המשא ומתן מיכולת המיקוח של יאיר לפיד. יאיר לפיד מצידו משדר גם הוא התעקשות חמורה על חלק מהנושאים (בעיקר הגיוס שימנע קואליציה עם החרדים), כורת ברית אחים עם בנט ורומז שלא יפחד לאתגר את הממשלה מהאופוזיציה. גם כאן כמובן בניסיון לשפר עמדות לקראת כניסה לממשלה העתידית. אבל צריך לשים לב, לפעמים למו"מ ארוך (ארוך מידי) יש דינאמיקה משלו – דינאמיקה שעלולה להביא את יאיר לפיד ואת בנט באמת אל מחוץ לקואליציה למרות שאף אחד מהשחקנים במשחק לא באמת רוצה בזה.

יחד עם זאת אני עדיין נשאר בהימור הראשון שלי שתקום כאן בסופו של דבר קואליציה של נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט-לבני-מופז. וגם אני משאיר את רוב ההימורים שלי לגבי הרכב השרים. ציפי לבני כנראה תהיה רק ממלאת מקום שר חוץ במקום שרת חוץ, בגלל שלא השכילה לחתום ברית עם לפיד, אבל זה תכלס אותו דבר. משמש באותה פונקציה. ואני חושב שיש עתיד מפסידים כרגע את תיק הפנים שיישאר בידי הליכוד בשנת בחירות מקומיות. אבל חוץ מזה נראה לי שההימורים שלי עדיין סבירים בהחלט.

* אבל היום בבוקר נפגשה שלי יחימוביץ שוב עם ראש הממשלה נתניהו לשיחה בארבע עיניים בביתו. במפלגת העבודה מקפידים להדגיש שהם לא יושבים למו"מ קואליציוני עם הליכוד. אבל מה זה השיחה הזו, בפעם השלישית, אם לא מו"מ קואליציוני? בהודעת הדוברות של מפלגת העבודה נאמר: "הפערים הגדולים בהשקפת העולם נותרו כשהיו ואין שנוי בעמדתה של מפלגת העבודה" – כלומר יש משא ומתן ועדיין לא גישרו על הפערים שיאפשרו שינוי בעמדת העבודה, היינו כניסה לממשלה. לכל הפחות היום כבר אי אפשר להגיד שלא מדובר באופציה שעומדת על הפרק.

עכשיו אני רוצה להבהיר, לדעתי גם נתניהו וגם יחימוביץ משחקים במשחק מלוכלך שנועד להלחיץ את לפיד ותו לא. לשניהם יש אינטרס שלפיד יכנס לממשלה מוחלש וימתן את שאיפותיו לעתיד. אבל כמו שאמרתי קודם, לפעמים גם לטיפוס על עצים יש תוצאות מפתיעות שהשחקנים לא התכוונו אליהם. הדינאמיקה יכולה להיות כזו שתיצור קרע אמיתי וסופי בין נתניהו לבין בנט-לפיד והלה עוד יכול באמת להציע ליחימוביץ את תיק האוצר ומונופול על ענייני הכלכלה של מדינת ישראל. אני כאמור לא חושב שזה יקרה, אבל בואו רגע נגיד שכן: האם הצעה כזו היא הצעה מספיקה מוסרית ופוליטית בשביל לחזור מההתחייבות המפורשת של יחימוביץ לבוחרים לא לשבת בקואליציה של נתניהו? אני טוען שלשיטתה של יחימוביץ התשובה היא חד משמעית כן. יחימוביץ טוענת שהדבר המרכזי שמעניין אותה (ואת הציבור לטענתה) הוא המדיניות הכלכלית של ישראל. על זה היא נבחרה ליושבת ראש העבודה, על זה היא רצה בבחירות, ואת זה היא הדגישה בכל פלטפורמה. אם נתניהו מציע לה לקבל את המדיניות הכלכלית של ישראל לשיטתה לא רק שמוטב לה להסכים – היא חייבת להסכים. אז תעמוד במבחן הגדול ביותר שיכול להיות לפוליטיקאי: הזדמנות להגשים את כל משאלותיה ולשנות בצורה רדיקאלית את המדיניות הכלכלית בישראל.

הבעיה היא שסביר להניח שגם אם תקבל יחימוביץ את תיק האוצר מנתניהו (אולי בתיווכו ותמיכתו של עופר עייני), הוא לא יעשה את זה בלי להיות בטוח שבפועל לא יהיה כל שינוי במדיניות הכלכלית של ישראל. צחוק הגורל יהיה שיחימוביץ תהיה זו שחתומה על תקציב הגזירות של נתניהו. היא בטח תמתן את הפגיעות בהסתדרות וביחד עם עייני יטענו שהתקציב הוא שינוי מהפכני. אך בפועל יגלגלו את הפגיעות למעמדות הנמוכים שאינם מאוגדים בארגון העובדים הענקי. בכך תאושר התזה השמאלית שתוקפת את יחימוביץ על כך שהיא למעשה  טובה רק בדיבורים אך בפועל לא מציעה שום דבר חדש מחד, ומאידך רוב הציבור יקבל שוב את התפיסה לפיה קיימת רק מדיניות כלכלית נכונה אחת ועובדה שגם "הסוציאליסטית" עושה בדיוק אותו דבר בשליחות נערי האוצר. כי פשוט אין ברירה.

עכשיו אני לא אומר שזה יקרה, ואני בדרך כלל לא אוהב לבקר אנשים על דברים שהם עדיין לא עשו. אבל נראה לי שהביקורת הזו מתחייבת נוכח המו"מ שמקיימת יחימוביץ עם נתניהו. כי האמת היא שבעוד שלשיטתה כאמור אין שום סיבה לא להצטרף לממשלת הליכוד במידה ומציעים לה את האוצר, הבעיה היא בדיוק בזה שזו שיטתה. כי במציאות אי אפשר להפריד את המדיניות הכלכלית הלא שוויונית והחזירית במדינה הזו מהדיון בצד הלא אזרחי של המדינה, באזרחים המופלים קבוע של המדינה, ובהעדר חתירה לפתרון מדיני. כי שינוי יסודי של המדיניות הכלכלית בישראל הוא לא שינוי טכני בתקציב שנשלט ממשרד האוצר כי אם שינוי בעצם הסמכויות האבסולוטיות של האוצר על הכנסת ועל משרי הממשלה האחרים. כי מפלגת העבודה צריכה להציג אלטרנטיבה שלטונית מלאה לשלטון הליכוד: אלטרנטיבה שהדרך היחידה להשיג אותה היא דרך משרד ראש הממשלה. מתי תפסיק מפלגת העבודה בתשוקה הילדותית שלה לחלוקה קטנה מכוח השררה ותסמן יעד אחד ויחיד: החזרת השלטון?

למזלה, יש לי הרגשה שלא תאלץ באמת לעמוד במבחן הזה.

בחירות 2013 – נושאים וחידות

נושא הבחירות

לכל מערכת בחירות יש "נושא". סוגיה, מדיניות, מאורע או אפילו התבטאות שזוכים למרב תשומת הלב התקשורתית ומעצבים את מרב השינויים האלקטוראליים במערכת הבחירות. בתחילת המערכת הנוכחית (איי שם בסוף חודש אפריל) שאלתי מה יהיה נושא הבחירות הפעם. הזכרתי כאפשרות את איראן (נתניהו), המחאה החברתית (יחימוביץ), והסכסוך הישראלי פלסטיני (בנט, ליבני). כל הנושאים הללו עלו והועלו במידה כזו או אחרת, אבל רק לנושא אחד אפשר לקרוא "נושא הבחירות" של בחירות 2013 בישראל: המערך המפלגתי. זה התחיל באיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אחר כך היה לנו את כחלון לא כחלון. ולבסוף הפיצול בשמאל תפס את מירב תשומת הלב. אם יש נושא אחד שהעסיק ומעסיק את כל התקשורת סביב הבחירות הוא הפיצול בגוש השמאל, אחדות נתניהו ליברמן והשפעתם על הימין. מנושא זניח, טקטי, נושא מערכי המפלגות הפך לנושא הבחירות עצמו. בכל פעם ששלי יחימוביץ, ציפי ליבני, יאיר לפיד או שאול מופז עולים לשידור הם נשאלים רק על דבר אחד: אחד על השני. תצטרף עם, תצטרף בלי, עם מי ישבת, למי הצעת, מדוע לא איחדת, למה לא הוזמנת, בבית של מי נפגשת, מדוע פרשת. המדיום (המפלגתי) הוא המסר (הפוליטי).

בנתיים בליכוד מנסים לעצור את הסחף למפלגות הימין האחרות בגלל מה שנתפס (בצדק) כבחירות גמורות. בוחר ימני אומר לעצמו שאם הוא רוצה להשפיע על מערכת הבחירות אזי ניתנה לו הזכות (בתור ימני תומך נתניהו) להשפיע ישירות על אופי הממשלה הבאה. זאת הוא יכול לעשות על ידי הצבעה למפלגה שאיננה הליכוד. אם הוא מעדיף קואליציה שבה ש"ס חזקה הוא יצביע לש"ס, אם קואליציה שיהיה לה יותר קשה לעשות מחוות פרגמטיות לעולם הוא יצביע בנט או אפילו עוצמה לישראל. אם הוא רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל מעדיף סיכוי לקואליציה בלי החרדים הוא יצביע ליאיר לפיד או שאול מופז. לבוחר הימני יש המון אופציות והרבה יכולת השפעה.

מי יהיה בקואליציה?

נושא הקואליציה הבאה של נתניהו דומה לחידת היגיון מהסוג שנמצאת בבחינות הפסיכומטריות (יוסי גר קומה אחת מעל דני, דני לא גר בקומה התחתונה, דניאלה לא גרה בשכנות לאליהו, בבנין עשרים קומות, מי רצח את אליהו ומדוע).  המפלגות השונות ממהרות לצאת בהצהרות שונות ומשונות על ישיבה אפשרית בקואליציה עתידית ובכך מטפסות על עצים גבוהים. אם כולם יעמדו במילתם ואף אחד לא משקר עכשיו לבוחריו, הרי שקשה לראות איך תוקם כאן קואליציה אחרי הבחירות. ברור שמישהו עומד לאכזב את מצביעיו. אבל בואו קודם ננסה לענות אנחנו על החידה על פי ההצהרות הרשמיות של הפוליטיקאים בלבד:

השותפים הטבעיים:

הבית היהודי – נפתלי בנט

 התנאי: מוכנים לשבת בקואליציה של נתניהו כמעט בכל תנאי, מבקשים חופש הצבעה בנושא השטחים. דווקא הדרישה הזו היא הכי פרגמאטית שיכולה להיות. המשמעות שלה היא שהם מוכנים לשבת בממשלה שתנהל מו"מ ופשרות כל עוד הם עצמם לא ידרשו להצביע בעד זה בכנסת. מצד שני: עכשיו הם מציגים פרגמאטיות בגלל שהם בקרב עם הליכוד על מנדטים. אחרי הבחירות, ובמיוחד אם יקבלו הישג אלקטוראלי מרשים, יצאו כל הקיצוניים מהספסלים האחוריים של הרשימה ויהיו אולי קצת פחות מוכנים להתגמש עם קואליציה "שמאלית".

ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן

התנאי: ישראל ביתנו רצה ברשימה אחת עם הליכוד אז לכאורה אין תנאי. אבל בכירים בישראל ביתנו חוזרים ומדגישים שהם למעשה רק תופסים טרמפ על הליכוד ובכנסת יפעלו כסיעה עצמאית. ליברמן הציב גם הציב לנתניהו תנאים, רובם כנראה פרסונאליים: תיק בכיר מאוד שמור לו עד תום ההליך המשפטי. לפחות עוד תיק בכיר (פנים, משפטים, בטחון פנים) אחד ועוד תיקים בינוניים. בנוסף ליברמן התבטא על רצונו בתיקי הפנים והשיכון, שני תיקים שכרגע מוחזקים על ידי ש"ס. מצד שני: ליברמן יהיה פחות חזק בבחירות האלה. אחרי שנבחר מתוך הליכוד אין באמת חשש שיערוק לקואליציה אחרת. הבחירות באות לו בזמן מאוד לא טוב, לפני שהתיק שלו נסגר לכאן או לכאן ונתניהו לא יוכל למנות אותו לשר מיד עם קום הממשלה. אם ביבי יחליט להשאיר את תיק הפנים בידי ש"ס ואת תיק השיכון אצלו, לליברמן לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

הליכוד – בנימין נתניהו

התנאי: עד כה הציג נתניהו שני תנאים מפורשים למשא ומתן הקואליציוני העתידי: 1. תיק השיכון יישאר בידי הליכוד. 2. ציפי לבני לא תגע בנושא הפלסטיני בממשלה. מה שאומר שכל יתר הדברים פתוחים למשא ומתן. מצד שני: בבחירות צריך לשדר נוקשות נגד לבני בקרב עם בנט על קולות הימין. אבל אחרי הבחירות נתניהו ירצה אולי להרכיב קואליציה שתפחיד קצת פחות את העולם. נפתלי בנט שר חוץ ואביגדור ליברמן שר בטחון לא באים בחשבון. אז אולי לבני בכל זאת "תגע" בנושא הפלסטיני? לפחות למראית עין.

ש"ס – ישי/דרעי/אטיאס

התנאי: ש"ס כרגע לא מציבים תנאים פומביים. הם נמצאים בעמדת נחיתות והם יודעים את זה. יש להם חשש כבד שנתניהו יבחר להקים קואליציה עם לפיד במקום איתם. ש"ס זקוקים להפתעת בחירות ולהישג אלקטוראלי. אם יאיר לפיד יעבור ויקבל יותר מנדטים מהם (כמו שחלק מהסקרים חוזים) הם כבר יהיו ממש בבעיה. על כן ש"ס לא נאחזת פומבית בתיק הפנים והשיכון. מצד שני: נחכה ונראה אחרי הבחירות. אם ביבי יזדקק לש"ס הם עתידים להחזיר לו על ההשפלה המסוימת שהם חווים עכשיו. ש"ס לא יותרו לביבי במילימטר, ואם זה יגיע לכדיי זה שהוא ממש יהיה זקוק להם – הם לא יותרו לו לא על הפנים ולא על השיכון. ככה בשביל העיקרון.

המרכז שמאל. אלה שממש לא רוצים שנתניהו ינצח אבל מוכנים אולי לשבת איתו אם אין ברירה:

קדימה – שאול מופז

התנאי: נתניהו גרוע, שקרן, זגזגן, לא אחראי, מסוכן, בזבזן. מופז לא יוותר על השפעה מכרעת על מדיניות הבטחון של ישראל. פלסנר (מקום 3) לא יוותר על שוויון מוחלט בנטל. מצד שני: הכל מאחורינו. אם קדימה תכנס זה יהיה עם שלושה מנדטים. תיק בטחון הם לא יקבלו. אני חושב שהשר לעניינים אסטרטגיים יקנה את מופז בקלות. אבל אולי תהיה כאן עסקה משולשת עם לפיד. ראו למטה.

יש עתיד –  יאיר לפיד

התנאי: יש הרבה. יאיר לפיד לא ישב בממשלה שבה ליברמן הוא שר בטחון. לא ישב בממשלה שלא מקיימת משא ומתן עם הפלסטינים. לא ישב בממשלה גדולה ומנופחת. לא ישב בממשלה שלא תתחייב לשנות את שיטת הממשל. ובכלל לא ישב לבד בממשלה של נתניהו-בנט-חרדים. בנוסף הוא רוצה את תיק החינוך והשיכון (כולם רוצים את השיכון). מצד שני: יאיר לפיד נורא רוצה לשבת בממשלה. הוא אומר את זה. "משפיעים רק מתוך הממשלה" ושם הוא רוצה להיות. אז או שאיר לפיד בצדק מאוד מאמין בכישורי המשא ומתן שלו. או שהוא עומד ללמוד על בשרו מה זה "פוליטיקה ישנה". הדרך היחידה לישב את כל הדרישות של לפיד הוא בקואליציה חילונית בראשות נתניהו ועם ליבני, מופז ולפיד בקואליציה. לא בטוח שיהיה להם רוב בכלל. ובכל מקרה לנתניהו אין שום כוונה להקים קואליציה כזו. אז על משהו יאיר לפיד יאלץ לותר.

התנועה – ציפי לבני

התנאי: למרבה הפלא זו ששמה לעצמה מטרה לתקוף אישית את נתניהו הכי בחריפות במערכת הבחירות הזו היא גם זו ששמה הכי פחות תנאים על כניסה לממשלה. לפחות באופן רשמי. לבני אומרת שהיא תכנס לממשלה שתהיה מוכנה לתהליך מדיני אמיתי ואם תהיה לתנועה בראשותה יכולת השפעה על התהליך הזה. לא אכפת לה גם להיכנס "לבד" לממשלה כזו. מצד שני: זה בדיוק התנאי היחיד שעליו הכריז הליכוד מפורשות שלא יענה. לבני אולי רוצה אבל כרגע נראה שדוקא נתניהו הוא זה שפוסל אותה. בנוסף צריך לזכור שמספרי שתיים (מצנע) ושלוש (פרץ)  בתנועה מאוד לא יהיו מרוצים מכל נסיון להיכנס לממשלתו של נתניהו.

מפלגת העבודה – שלי יחימוביץ

התנאי:  יחימוביץ הודיע שלא תכנס לממשלת נתניהו ותנהיג את האופוזיציה. מצד שני: אנחנו עוד לא יודעים את תוצאות הבחירות הסופיות. בתסריט אפשרי, אם כי בסיכוי מאוד קטן יש לקוות, הליכוד והעבודה נחלשים עוד יותר ובנט מקבל יותר מנדטים ממפלגת העבודה. נתניהו על מנת לבלום את הימין הקיצוני, ונוכח לחץ חסר תקדים מהעולם, מחליט להקים קואליציית מרכז שמאל בלי בנט. במקרה כזה יחימוביץ תהיה לא יו"ר אופוזיציה ולא בממשלה אם תעמוד במילתה. ועל כן לא תהיה לה ברירה אלה להיענות להזמנתו של נתניהו. בכל מקרה, אני לא חושב שהתסריט הזה יקרה ככה שאין מה לחשוש (/לקוות?).

הפתרון לחידה

אם היינו שופטים אך ורק על פי ההצהרות הרשמיות לפני הבחירות של הפוליטיקאים היינו חוזים את הקואליציה הבאה:

בנט-נתניהו-ליברמן-לפיד-מופז. בלי ש"ס, ובלי לבני. לקואליציה כזו יהיו על פי הסקרים הנוכחיים כ-62-64 מנדטים. לפיד ומופז יגידו שהצליחו להוציא את ש"ס, להביא לרפורמה בגיוס לצה"ל ואולי גם יסגרו עם ליברמן על שינוי שיטת הממשל לרוחם. ליברמן יקבל את תיק הפנים שלו. הליכוד ישמרו על השיכון. ולאג'נדה הימנית מתנחלית יהיה מונופול וזכות וטו על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האפשרות השניה היא קואליציית ימין צרה: בנט-נתניהו-ליברמן-ש"ס-יהדות התורה. על פניו לליברמן אמור להיות קשה בקואליציה כזו שבה לראשונה בתולדות ישראל יש רוב של חובשי כיפות מתוך כלל חברי הקואליציה (וכנראה שגם הממשלה). אבל זה רק על פניו. בפועל לליברמן שגר בהתנחלות אכפת מעט מאוד מהאג'נדה האזרחית של מפלגתו. הוא כמעט ולא עוסק בכך ועם כל כוחו לא הצליח להעביר אפילו רפורמה אזרחית אחת בכל העשור האחרון. קואליציית הימין הצרה תהיה חזקה, מאוחדת ואחידה – ושיקפוץ כל העולם.

האפשרות השלישית והרעה ביותר לדעתי היא "בגידה" של אחת ממפלגות המרכז/שמאל וכניסה של אחת מהן לקואליציית הימין הצרה. זה מה שנקרא "עלה התאנה". הקואליציה תהיה בדיוק אותה קואליציה ימנית, אבל הימין יוכל להאשים את כל הבעיות שיצוצו במפלגת השמאל שנכנסה. בדיוק כמו שעכשיו הם עושים בחדווה לאהוד ברק. אופיר אקוניס מהליכוד למשל אמר לפני חודשיים שברק הוא שר הבטחון הגרוע בתולדות ישראל. נפתלי בנט אמר שאמנם נבחרה כנסת ימנית ב2009 אבל הוקמה "ממשלת שמאל" – רק בגלל הנוכחות של אהוד ברק בקואליציה. אני באמת מאחל לימין, לשמאל ולכל עם ישראל שאם כבר קמה כאן ממשלת ימין אז שתהיה ממשלת ימין בלי אף עלה תאנה ושעיר לעזאזל. שאול מופז ויאיר לפיד: האחריות עליכם (אויי ווי).

מילים על הבחירות – עוד 15 יום

מילים קצרות על מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה

אחוז החסימה הלגאלי בישראל עומד כידוע על 2%. מפלגה שתקבל ביום הבחירות בדיוק 2% תהיה זכאית ל2.4 מנדטים שזה אומר לפחות שני מושבים בכנסת עם סיכוי סביר לשלושה. סקר של קמיל פוקס משבוע שעבר בעיתון הארץ הוא הראשון שפרסם נתונים מלאים על המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה וממנו אנחנו יכולים לכאורה ללמוד על מפלגות אלו וסיכוייהן ביום הבחירות. אולם צריך לשים לב שבסקר שפורסם השיבו בדיוק 666 איש, מספר השטן – אולי לא רק באופן סימבולי.

2% מ666 הם 13 אנשים (גם זה מספר שטני בנצרות, אבל אני מבטיח שלא לשם אני חותר). על פי נתוני הסקר עם שלם של הרב אמסלם היתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה עם 1.3%, אחריה כוח להשפיע של הרב אמנון יצחק עם 1%, הירוקים 0.9%, ארץ חדשה של אלדד יניב עם 0.7% ועלה ירוק עם 0.6%. באנשים מדובר ב: 8, 6, 5, 4 ו3 משיבים.  כך למשל פרסם הארץ בדברי הפרשנות לסקר ש25% ממצביעי ארץ חדשה שוקלים להצביע לעלה ירוק. נתון נחמד אלה שבפועל הוא אומר שבדיוק אדם אחד, מתוך בדיוק ארבעה אנשים שאמרו שהם יצביעו לארץ חדשה אמר להם שהוא מתלבט אם לא להצביע לעלה ירוק. בואו נהיה רציניים, לא ניתן לבסס שום אמירה על המפלגות הזעירות מסקר הבחירות הזה למעט העובדה שבחינה סטטיסטית ובהנחה שמדגם המשיבים לסקר הוא כביל, אף אחת מהמפלגות הללו לא עוברת את אחוז החסימה בבחירות. אפילו לא מתקרבת אליו.

אלדד יניב אומר שהוא מאוד חזק באינטרנט ושהסוקרים לא מגיעים למאות אלפי הצעירים (והצעירים ברוחם) שלא מחזיקים טלפון קווי בכלל או לא נמצאים בבית בשעות שבהן מתקשרים הסוקרים. על כן , טוען יניב ואחרים, כל הסקרים פשוט מפספסים אותם בגדול. אולי, אבל נסיון העבר מלמד אחרת.  כן, בפעם שעברה שהיו כאן בחירות כלליות הייתה שנת 2009, שזה היה רק בראשית ימי הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות באינטרנט. אולי הפעם המצב באמת שונה, אני לא יודע. אני לא יודע אם מישהו יודע. אני חושב שגם אם המצב שונה הוא לא שונה עד כדיי כך שהוא יביא לשינוי תוצאות אמיתי ביום הבחירות. מהפייסבוק שלי לפחות נדמה שמכל המפלגות הזעירות אלדד יניב הכי חזק בשטח הווירטואלי. אני לא מאמין שיש לו מספיק כוח "קלאסי" ויכולת גיוס בשביל באמת להיכנס לכנסת. אבל עוד שבועיים נדע כולנו את התשובה.

מילים טובות על בוז'י הרצוג

תמיד מתלוננים בדיעבד שכותבים על פוליטיקאים רק דברים רעים. ראו למשל את עמיר פרץ שעשה ליחימוביץ בדיוק מה שהוא שנא שעשו לו: לא קיבל ולו לשניה אחת את הפסדו בבחירות, נעלב באופן אישי וחיכה להתנצלות על נצחונה (למה?), לא הסכים לקבל תפקיד משני בקמפיין הבחירות, ולבסוף עזב ברגע האחרון לתנועה (התנועה) מתחרה ערב הגשת הרשימות. פרץ השתמש אז בתירוץ שיחימוביץ לא מוכנה, בניגוד לדרישתו, להודיע שלא תשב בממשלה עם נתניהו. חודש עבר ועכשיו מוצא עצמו פרץ יושב ברשימת השמאל היחידה שלא התחייבה שלא תכנס לבדה לקואליציית ימין של נתניהו (יאיר לפיד על אף הגמגום אמר שהוא לא יכנס לממשלה ימנית לבד). לעמרם מצנע סיפור דומה, בשעתו הוא התלונן שפואד וחבריו מעולם לא קיבלו את מרותו והנהגתו במפלגה. מהיום הראשון שבו נבחר הם פעלו נגדו ובסופו של דבר הדיחו אותו בבושת פנים אחרי הבחירות (2003). מצנע התמודד שוב ב2011 על ראשות העבודה וניהל את אחד הקמפיינים הגרועים שנוהלו (או ליתר דיוק לא נוהלו) כאן והפסיד. אחרי ההפסד הוא התאדה מהזירה הפוליטית, לא עזר למפלגה, לא עזר בהכנה לבחירות, לא התמודד בפריימריז של מפלגת העבודה (בהם אני בטוח שהיה יכול להגיע למקום מאוד גבוה), ולבסוף הופיע בפתאומיות ברשימה של ציפי לבני.

למה אני כותב את כל זאת, כי צריך להגיד מילה טובה לחבר הכנסת בוז'י הרצוג. בוז'י מהפוליטיקאים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בעשור האחרון התמודד בבחירות על ראשות המפלגה והגיע למקום השלישי. לקראת הסיבוב השני הוא סירב לתמוך באחד מהמועמדים וישב על הגדר. אולם מיד אחרי תוצאות הסיבוב השני ובחירתה של יחימוביץ נעמד בוז'י מאחוריה בלי היעלבויות ובלי מרמורים פומביים.  היום הרצוג משמש מספר 2 של יחימוביץ במפלגה הן רשמית והן אופרטיבית. הוא מגיע לכנסים, מתראיין בתקשורת, עומד על במות ובולט בכל אירועי הקמפיין. הרצוג עושה מה שכמעט כל מי שהפסיד כאן בארץ במערכת בחירות בשנים האחרונות לא הצליח לעשות, מסילבן שלום, דרך בנימין נתניהו, ועד ציפי ליבני ויוסי בילין. הוא מוכן להיות מספר 2 למופת אחרי שהפסיד את המקום הראשון. הוא אפילו מישר קו מוחלט עם כל אסטרטגיות הקמפיין של יחימוביץ למרות שאני בטוח שהוא ברמה האישית לא מסכים עם חלק מהן.

יהיו שיראו כאן את האירוניה, אבל דוקא התנהגות זו הופכת את הרצוג לכל הפחות למועמד ראוי ובולט להחליף את יחימוביץ לאחר ההפסד הצפוי בבחירות. נכון תעשה יחימוביץ אם לא תאחוז בקרנות המזבח, תחזיר טובה להרצוג, ותוריד את מועמדותה לטובתו. מחווה כזו, ממי שבודאי תהיה חזקה מאוד במפלגה גם אחרי הבחירות, תוכל לחזק את המפלגה עוד יותר. יתכן שדוקא הצמד הפוליטי הרצוג-יחימוביץ יהיה קלף חצי-חדש ומנצח במאבק הממשיך על החזרת השמאל לשלטון. מנגד, האפשרות הסבירה יותר לצערנו, היא שהאידיליה הנוכחית תהפוך ליריבות הגדולה הבאה במפלגת העבודה. בנתיים לפחות מגיעות כל המילים הטובות.

בחירות 2013 – סיפור הגושים

זה נשמע על פניו נדוש, אולי ברור מאליו, אבל בפועל מעט מידי תשומת לב מוקדשת לנושא הגושים הפוליטיים. אפשר היה לצפות שאחרי מערכת בחירות (ב-2009) שבה המפלגה הגדולה ביותר לא נקראה להקים את הממשלה, יותר תשומת לב תופנה לנושא הגושים; אבל גם היום עיקר תשומת הלב בניתוח הסקרים, בדיון על התחזקות והחלשות מפלגות, ואפילו בסיכויים להקים ממשלה, כולם מדברים על מפלגות. כחלון לוקח שני מנדטים מהליכוד, אמסלם לוקח שלושה מנדטים מש"ס, מפלגת העבודה מתחזקת בשניים וחצי מנדטים, הבית היהודי מתאחדת עם האיחוד הלאומי, כמה מנדטים מביאים ביברמן ביחד וכ"ו. אני לא אומר שהמשחק במנדטים הוא לא נחמד, לפעמים גם מועיל, אבל הכותרת, ולא הסיפא, של כל פרסום סקר וסקר היתה צריכה להיות מצב הגושים.

מה זה גוש?  גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

גוש הוא במידה רבה מושג אובייקטיבי והוא לא נקבע על סמך אידיאולוגיה או שיפוט ערכי.מאותה סיבה אין דבר כזה "גוש מרכז". המרכז הוא נקודה, נקודה אחת ברצף פוליטי מסוים. כמו שכולם זוכרים משיעורי הגיאומטריה לנקודה אין נפח. כאשר ממקמים את כל המפלגות על פי רצף אידיאולוגי כלשהו אפשר למצוא את הבוחר החציוני – הבוחר שהצביע למפלגה שסך המושבים מימינה ומשמאלה שווה. הגוש שכולל בתוכו את הבוחר החציוני הוא הגוש המנצח בבחירות ובסבירות גבוהה מאוד שמנהיגו ייקרא להרכיב את הממשלה. לא קשה למצוא את הגושים בישראל – בכל מערכת בחירות אפשר להסתכל על כל מפלגה ומפלגה ולשאול את השאלה: במי תתמוך במידה והדבר יהיה תלוי רק בה לראשות הממשלה, במועמד הימין או השמאל? לרוב לא יהיו "דילוגים" חוצי אידיאולוגיה לשאלה הזו.

על כן בכל מערכת בחירות אפשר למצוא גוש ימין וגוש שמאל. שאפשר גם לקרוא להן המפלגות שמשמאל לבוחר החציוני והמפלגות שמימינו (למי שממש לא אוהב להיות מוגדר שמאל). מאז 1977 אפשר גם פשוט להשוות לליכוד – המפלגות שמשמאל לליכוד והמפלגות שמימינו כולל. שמאל לפי ההגדרה הזו היא הגדרה לא שיפוטית ולא אידיאולוגית כי אם פוליטית מרחבית.

אבל האם הגדרה כזו לא כופה חלוקת המערכת חצי חצי? במידה מסויימת התשובה חיובית, אבל לא הכרחית. כן חלוקה כזו של "מימין לחציון" או "משמאל לחציון" נוטה לחלק את המערכת לחצי, אבל זה לא אומר שלא ימצא רוב לאחד הצדדים בכל פעם. שנית, וחשוב מכך, מכיוון שהשיוך לצד מסויים נקבע על פי העדפות המפלגה לראשות הממשלה, אפשר תיאורטית שיווצרו גושים הגדולים משמעותית מחצי ובכך ההגדרה עומדת במבחן הפרכה. אתן דוגמא על מנת להמחיש את הכוונה: אני מגדיר ב-2006 את קדימה כמפלגת שמאל. אפשר לטעון, ורבים טוענים, שקדימה ב-2006 היתה מפלגה שייצגה את הימין הרבה יותר מאשר את השמאל ולראיה מביאים את הרכבה שנשען ברובו על יוצאי ליכוד. אם נשאל את קדימה עצמה היא תגדיר עצמה כמפלגת מרכז ותסרב בכל תוקף להכריז על עצמה כעל שייכת לשמאל. אבל על פי ההגדרה שהצעתי כאן לגושים המבחן היחיד לימין ושמאל הוא במי יתמכו המפלגות שמשמאל לקדימה ובמי יבחרו המפלגות שמימין לה – ומכיוון שקדימה לבדה קיבלה פחות ממחצית המושבים על מנת להבטיח רוב בכנסת (29 מתוך 61) השאלה רלוונטית גם לקדימה עצמה. אם מדובר היה במפלגת ימין אזי היינו צריכים לצפות שגם אם קדימה הייתה מגיעה שנייה, באותה מערכת בחירות, אחרי הליכוד או ישראל ביתנו, היא הייתה מעדיפה לתמוך בראשות הממשלה של הליכוד על פני הרכבת ממשלה חלופית בגוש השמאל עם עמיר פרץ. אני לא חושב שיש מי שחושב שזה נכון. קדימה היתה בבירור מפלגה שמשמאל לליכוד ונקודת המרכז לכן הייתה בדיוק בין קדימה לבין גוש הימין. יש לזכור שגם מבחינה אידיאולוגית קדימה רצה בקמפיין על תוכנית ההתנתקות ועל הצגת תוכנית ההתכנסות ככה שאין שחר לטענה כאילו קדימה הסתירה את היותה שמאלית מהליכוד על מנת למשוך קולות מהימין.

שנית ההגדרה הלא שיפוטית של גושים טובה בהרבה על פני הגדרה סובייקטיבית על פי אידיאולוגיות ולו בגלל ההיבט ההשוואתי. נניח ונצליח להגיע להסכמה באשר למיקום האידיאולוגי של כל מפלגה היום – ולא נצליח להגיע להסכמה כזו, תשאלו מתנחלים והם יגידו לכם שליברמן שמדבר על חילופי שטחים הוא בכלל איש שמאל, וחלק מהעיתונאים בארץ (ב'הארץ') בטוחים ששלי יחימוביץ היא עמוק בימין – אבל בואו נניח שנגיע להסכמה בנקודת זמן אחת; כיצד נוכל להשוות את המפה הזו למפות במערכות בחירה קודמות? האם הליכוד היום שמכיר בראשות הפלסטינית ומדבר (לפחות כלפי חוץ) על פתרון שתי מדינות הוא יותר שמאלי או ימני ממפלגת העבודה בשנות השמונים? האם מפלגת העבודה היום שבוחרת להתעלם מדחיפות הנושא הפלסטיני לטובת סדר יום חברתי והתנגדות נחרצת לליברליזם כלכלי היא שמאלית יותר או פחות ממפלגת העבודה של רבין ב-92 שהובילה הן את המשא ומתן לשלום באוסלו והן את ההפרטות הגדולות של תחילת שנות ה-90?

המציאות משתנה כל יום; כיבוש טרי בן 10 שנים אינו אותו דבר כמו כיבוש בן 40. כלכלה פרוטקציונרית בעידן תחילת ההיי טק אינה אותו דבר כמו כלכלה מופרטת בעידן של משבר קפיטליסטי עולמי. כל ניסיון להשוות אידיאולוגיות בצורה כמותית על פני ציר אחד ולאורך שנים הוא ניסיון סרק. אפשר לדבר על תהליכים, על השינויים, ניתוח איכותי של שינויים היסטוריים, אבל זה לא יקדם אותנו כלל בבחינה אלקטוראלית.

סיפור הגושים ב-30 השנים האחרונות. בגרף הבא מיקמתי את גודלם היחסי (באחוזים מכלל חברי הכנסת) של שני הגושים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות מאז 1984. שימו לב שהמספרים על הציר האנכי הם באחוזים ולא במנדטים. 50% בדיוק מייצגים 60 מנדטים בכנסת. כל הנתונים שמורים אצלי ואשמח להעביר אותם למי שיבקש במייל (מדובר פשוט בתוצאות הבחירות הרשמיות וספירה על פי הגושים בהגדרה שלמעלה). שתי הנקודות האחרונות בגרף, שמסומנות בצהוב, מתייחסות לממוצע הסקרים משבוע שעבר לקראת בחירות 2013 שלקחתי מעמוד הסקרים בפלוג. בואו נראה קודם את הגרף ואז נדבר על כמה מסקנות מתוכו:

1. הדבר הבולט ביותר ואולי המעניין ביותר הוא העקביות בצורת הגרף. אחרי כל מערכת בחירות ב-28 השנים האחרונות שבה קיבל הימין הישגים יחסיים, קיבל השמאל הישגים יחסיים בבחירות העוקבות. פעם הימין מרוויח ופעם השמאל באופן עקבי מאוד. הדבר ממחיש יפה מדוע נקראת התקופה הזו בספרות "העידן הבין-גושי" בניגוד לעידן "הדומיננטיות של מפא"י" שקיים היה לפני מהפך 77.

2. אני אומר "הישגים" ו"רווח" ולא נצחון מכיוון שכפי שאפשר לראות כאשר השמאל "מרוויח" הוא לא בהכרח מנצח.    גם 1984 וגם  1999 היו שנים חזקות יחסית לשמאל אולם הוא לא קיבל בהן רוב. ב-1984, על אף נצחון דחוק לימין, הוקמה ממשלת רוטציה. ב-1999 קיבל גוש השמאל 60 מנדטים, בדיוק כמו גוש הימין, אולם בגלל הבחירה הישירה מי שנקרא להרכיב את הממשלה היה אהוד ברק. התיקו הבין גושי מסביר אולי את קוצרה של ממשלה זו. במילים אחרות, כאשר הימין מנצח הוא עושה זאת בדרך כלל בהיפרש גדול יחסית, וכאשר השמאל מנצח מדובר בדרך כלל בהיפרש בין-גושי מזערי.

3. שימו לב ל-1996. למרות שנתניהו ניצח את פרס בבחירה הישרה בשברי אחוז בלבד (הדבר נתפס לתיקו), ולמרות שמפלגת העבודה קיבלה שני מנדטים יותר מהליכוד באותה שנה (34 מול 32) – בפועל מדובר באחת השנים החזקות ביותר לגוש הימין בשלושים השנים האחרונות: 56.7 אחוזים בכנסת לעומת 43.3 בלבד לגוש השמאל.

4. אפשר לראות כמה משמעותית היתה התוספת של קדימה ב-2006 ומדוע היה משהו בטענת ה"מפץ הגדול". לא רק שמדובר בהישג הגושי הגדול ביותר בכל התקופה שנסקרת כאן (70 מנדטים שהם 58.3% מכלל המושבים בכנסת) אלא שההישג הזה שייך לגוש השמאל – גוש שבקושי עבר את 50% לפני זה. נכון, השנים שעברו מאז הורידו מעוצמת ההישג ועכשיו נדמה שקדימה נעלמת כליל מהמפה הפוליטית, אבל אין ספק שהפוטנציאל לשינוי עומק פוליטי היה אמיתי. פוטנציאל שבוזבז על מלחמת לבנון השנייה ועל שורה של טעויות בהרכבת הקואליציה של אהוד אולמרט. גם האירוע המוחי של אריאל שרון לא עזר כמובן לשינוי ההיסטורי הפוטנציאלי.

5. הנתון המעניין ביותר לימינו הוא עד כמה לא מיוחד המצב הנוכחי של מאזן הגושים. התפיסה המקובלת בציבור היום היא שהימין חזק מאיי פעם, השמאל חלש ומשובר, שאין סיכוי למהפך או לשלום, שהתיקו הגושי נשבר ושנכנסנו לעידן הדומיננטיות של הליכוד. אבל שימו לב, גוש הימין היום לא גדול באופן משמעותי מהתקופות החזקות של גוש הימין ב-8 מערכות הבחירות האחרונות. למעשה גוש הימין היום קטן מגוש הימין שנבחר ב2003 וב1996 ושווה בדיוק לגוש שנבחר ב-1988. גוש השמאל לעומת זאת הגיע להשיג הגדול ביותר שלו מאז מלחמת יום הכיפורים רק לפני שש שנים, ב-2006. הפער הבין-גושי אינו גדול. היום נתניהו נהנה מרוב של 9% בלבד, מעבר חוצה גושים של 4.5% מקולות הבוחרים בבחירות בהשוואה לבחירות הקודמות יביא למהפך.

6. יחד עם זאת, אם נסתכל גם על שתי הנקודות האחרונות שמייצגות את ממוצע הסקרים משבוע שעבר נראה נתון מעניין שאולי מסביר את המלנכוליות של השמאל: אם הסקרים יתאמתו אזי לראשונה מזה 30 שנה שהימין ישמור על כוחו ואולי אף יתחזק בשתי מערכות בחירות עוקבות. מצב זה צריך לשים נורה אדומה גדולה מול שלי יחימוביץ. יכול להיות שיחימוביץ תכפיל את כוחה של מפלגת העבודה בבחירות, אבל כמנהיגת הגוש (וזה לפחות כתר שהיא טוענת לו בגלוי) היא תהיה הראשונה שמביאה לשמאל הפסד שני רצוף בבחירות. הדבר מעמיד בסימן שאלה גדול מאוד את אסטרטגיית ההשענות על האג'נדה החברתית בלבד.

* אני רוצה להבהיר את הנקודה האחרונה הזו, אף על פי שכתבתי עליה בהרחבה לפני שבועיים – הרעיון של להביא מנדטים שמסורתית שייכים לגוש הימין לגוש השמאל על סמך דברים הנוגעים לליבם (לכאורה) של מצביעי ימין חברתיים הוא רעיון טוב וראוי. מפלגת העבודה בהחלט צריכה לטעון את הטענה שהיא זו שמשרתת באמת את האינטרסים של השכבות המוחלשות ושל מעמד הביניים מול האג'נדה הקפיטליסטית הפרוטקציונרית החדשה של ברית ההון-מתנחלים-חרדים שמייצג נתניהו. נורמטיבית כן, רעיונית מצוין, אלא שבפועל (נכון לעכשיו) מדובר בכישלון מוחלט. כל מה שיחימוביץ עשתה הוא להביא אליה חלק מהמנדטים האבודים שנדדו מהעבודה לקדימה במערכות בחירה קודמות בלי לחזק את הגוש אפילו לא במנדט אחד לרפואה. הדבר מחייב חשבון נפש מהיר. אולי עוד אפשר לשנות את התמונה.

כמה מחשבות פטאליות על הסקרים האחרונים

ביומיים האחרונים פורסמו כמה סקרים מחמיאים מאוד לראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגתו החדשה הליכוד ביתנו. על האיחוד הזה בטח אכתוב בעתיד אבל לא הפעם, הפעם רציתי לדבר על הסקרים ועל המשמעות שלהם.

ראשית אפתח בתלונה. תחנות הטלויזיה והעיתונים מפרסמים לנו מידע חלקי מאוד בכל הנוגע לתוצאות הסקרים שלהם. למעשה הם לא מפרסמים את תוצאות הסקרים כלל וכלל. הם מפרסים רק תחזית מנדטים שנעשתה על פי הסקרים. כלומר הם מפרסמים לנו רק את הפרשנות הסטטיסטית שלהם לסקרים ולא את התוצאות עצמן. הדבר דומה לאם היו בארה"ב למשל מפרסמים תוצאות של סקר ובו רק היו אומרים מי צפוי לנצח במרוץ לנשיאות, ברק אובמה או מיט רומני, בלי להגיד לנו איזה אחוז מהקולות כל אחד קיבל. רעיון כזה נשמע לנו אבסורד, אבל זה בדיוק מה שקורה כאן. תחזית מנדטים היא פרשנות בלבד, תוצאה סופית ומסקנה ולא נתונים שמאפשרים לנו, לציבור הרחב, לסטטיסטיקאים, תקשורת ואנשי מדע המדינה לעבוד איתם. כך לדוגמא באתר של חדשות ערוץ 2 כתוב תחת הכתבה שמתארת את הסקר מאתמול שטעות הדגימה שלהם היא 4%. אחוזים? אבל ה"סקר" פורסם במנדטים, מה אני אמור לעשות עם הנתון של 4% טעות דגימה?

צריך להבין, 10% מהקולות בבחירות הם לא 12 מנדטים בכנסת (10% מהמושבים). בגלל שיטת חישוב המושבים בכנסת והתפלגות הקולות למפלגות אחרות, 10% מהקולות יכולים להיות כל מספר שבין 12 ל-16 מנדטים, כאשר בסבירות גבוהה במיוחד שמדובר ב13 או 14 מנדטים. בנוסף צריך לזכור שאחוז החסימה החוקי בישראל הוא 2% – מפלגה שלא תעבור אחוז זה לא תחשב לספירת המנדטים. כאשר טעות הדגימה של הסקר מאתמול היא 4% המשמעות היא שלא ניתן לקבוע ברמת בטחון מספיקה שהסיעות הקטנות עברו או לא עברו את אחוז החסימה. בסקר של ערוץ 2 למשל שלושה מנדטים של עצמאות, חמישה של המפד"ל, אולי אפילו השישה של מרץ מייצגים מפלגות שלא קיבלו שיעור קולות השונה מ2% בצורה מובהקת.

מה הייתי רוצה שיפרסמו? פשוט מאוד, אם שאלו בסקר את השאלה "האם אתה מתכוון להצביע, ולאיזו מפלגה היית מצביע אילו הבחירות היו נערכות היום" אני רוצה לקבל את הנתונים הבאים:

לכמה אנשים התקשרו, כמה השיבו על השאלה הספציפית הזו, כמה השיבו שילכו להצביע, כמה ענו על כל אחת מהמפלגות, וכמה אמרו שהם מתלבטים או סרבו לבחור במפלגה אחת בלבד. את התוצאות אפשר גם לפרסם באחוזים. זהו זה כל מה שצריך. אחרי זה יתכבדו העיתונים וערוצי הטלויזיה לעשות את החישובים שלהם ולדווח בכותרות מי מנצח ומי מקבל לדעתם איזה מספר של מנדטים.  אבל שיאפשרו לנו גם לעשות חישובים כאלה משלנו ואולי להשוות באמת בין הסקרים השונים.

הכותרות באינטרנט צעקו שהסקרים של ערוץ 2, 10 והיום מעריב סותרים זה את זה ושונים מאוד אחד מהשני. לא נכון, אין לנו שום דרך לדעת זאת. יכול להיות שהסקרים היו מאוד מאוד דומים זה לזה ורק פרשנות המנדטים שלהם שפורסמה שונה בין הערוצים.

* דבר נוסף שצריך להבין הוא שמכוני הסקרים השונים עושים התאמות ו"תיקונים" לסקרים שלהם כאשר הם בונים את תחזית המנדטים. מכיוון שקשה מאוד לסקור פלגים מסוימים באוכלוסיה, וחלקים אחרים באוכלוסיה זוכים לדגימת יתר, מכוני סקרים רציניים עושים תיקונים. מעצימים תשובות שהתקבלו ממגזרים מסוימים ומצמצמים השפעה בסקר של מגזרים אחרים. שלא תבינו לא נכון, מדובר בדבר נכון שראוי לעשותו בפרשנות רצינית של סקר. אבל שוב מדובר בפרשנות, פרשנות שלרוב מסתמכת על מערכות בחירות קודמות ולא יכולה לתפוס שינויים אמיתיים שקרו בחברה. זה לא שאני לא רוצה פרשנות כזו, יש לה איכות רבה והרבה פעמים היא נכונה, אבל אני רוצה גם את האפשרות לנתח מגמות בסקרים כפי שהם התקבלו עם טעות דגימה אמיתית ובלי מניפולציות מאוחרות. אם סקרתם רק 2% של חרדים מתוך 18% חרדים שהולכים להצביע בפועל, אני רוצה לדעת את זה.

* אחרי שאמרתי את כל זה אתם בטח חושבים שאני לא "סומך" או מפקפק בתוצאות הסקרים מאתמול. אבל לא, אין סיבה להניח שתחזיות המנדטים מהיממה האחרונה מדויקות הרבה פחות מתחזיות מנדטים בעבר. תמיד יש שינויים בין תחזית מנדטים לבין התוצאות ביום הבחירות, אבל לא מדובר בשינויים מהפכניים. גם אם יש עיוות שיטתי בסקרים של חברות סקירה שונות, הוא עדיין לא עיוות כזה שיראה תמונה שונה לגמרי מהמציאות. אין סיבה לא להניח היום שהמצב של נתניהו בציבור פשוט מעולה. אין לי יכולת להגיד אחוזים מדוייקים, אבל בהשלכה אחורה מתחזית המנדטים שלהם כנראה שבין 54 ל56 אחוזים מהציבור תומכים בו לראשות הממשלה הבאה לעומת כ45 אחוזים שיעדיפו מועמד שמאלי אחר. אוקיי זה לא הכי מדוייק כי אין לי את שיעור המתלבטים, כלומר אנחנו לא יודעים האם שיעור המתלבטים עכשיו גדול או נמוך מהרגיל לתקופה זו לפני בחירות, אבל נגיד שזה בקירוב המצב.

* מה זה אומר? עקרונית 10 נקודות הפרש בסקרים שלושה חודשים לפני בחירות הם יתרון משמעותי אבל לא כזה שבלתי ניתן לגישור. אבל רק עקרונית, הבעיה היא שזה היה המצב בדיוק לפני שבועיים כשרק התחילה מערכת הבחירות, והרבה קרה בשבועיים האחרונים. אלו היו שבועיים קריטיים למעשה, אם השמאל רצה/רוצה לנצח את נתניהו ולגשר על פער 10 האחוזים זו הייתה ההזדמנות שלו להוכיח שהוא יכול.  בשבועיים האחרונים בפירוש היה מומנטום תקשורתי חיובי לשמאל: מצטרפים חדשים ואטרקטיביים לעבודה וליש עתיד על בסיס יומי, מנגד בליכוד חילופי האשמות ושר מאוד פופולארי פורש מהחיים הפוליטיים. שלי יחימוביץ משיקה קמפיין רחוב ראשון, ועוד. כל אלה היו חייבים להיתרגם לתזוזה, ולו קטנה, בסקרים. אבל שום כלום, 10 הנקודות של נתניהו לא זזו אפילו מילימטר. כל המומנטום התקשורתי היתרגם לבדיוק אפס מומנטום בסקרים. אם אחרי השבועיים האלה לא הייתה שום תזוזה, אין יותר שום סיבה להניח שבשלושה חודשים אפשר יהיה לגשר על 10 נקודות. אני הייתי מהאחרונים שהתעקשו שמערכת הבחירות הזו לא גמורה, היום אני הרבה פחות בטוח. לפחות לא בצורה שבה היא מתנהלת. הפתעות זה משהו אחר, להפתעות ושינויים קיצוניים יכולים להיות השפעות מרחיקות לכת. 10 אחוזים הם כלום להפתעה פוליטית או שינוי דרסטי של אסטרטגיה. אבל אני לא רואה שמישהו בשמאל ממהר לעשות שינוי כזה.

* המסקנה המתבקשת המידית היא כישלונה של שלי יחימוביץ. כן היא הצליחה לאושש את מפלגת העבודה אחרי אהוד ברק, היא החזירה אותה על פי כל הסקרים להיות המפלגה השניה בגודלה בכנסת. כל הכבוד. נו אז? קדימה היתה המפלגה הראשונה בכנסת היוצאת, איך בדיוק זה עזר לה? האסטרטגיה של יחימוביץ לא רק נתקעה בתקרת זכוכית של 23 מנדטים, חמור הרבה יותר: היא לא שאבה אפילו לא מנדט אחד מהמפלגות שמהליכוד ימינה. אפילו לא אחד. כל המנדטים של שלי יחימוביץ, למרות הקמפיין החברתי, מגיעים ממפלגות שמשמאל לליכוד. אלו בדיוק המנדטים שב2009 עברו מהעבודה ומרצ לקדימה ועכשיו נודדים חזרה לעבודה. מפלגת אופנה של הגוש. זה לא הישג אמיתי, זה הישג מדומה.

עם הסתייגות אחת, זה חשוב מאוד לגייס את הגרעין שלך. אם זו היתה הכוונה אז בסדר גמור. יחימוביץ השיגה את המטרה וגרעין הפעילים של השמאל עכשיו מאחוריה ומוכן למשימה. עכשיו השאלה אם רוצים שלטון, ואם רוצים שלטון אז חייבים לשנות אסטרטגיה. לא בגלל שהאסטרטגיה של יחימוביץ לא נכונה, ראויה, יפה או אידיאולוגית, פשוט בגלל שהיא לא עובדת. לא עובדת בכלל. אפילו לא קצת. אפילו לא מנדט אחד לרפואה. יחימוביץ צריכה לעצור רגע את ההתלהבות מעצמה, להסתכל במראה ולשאול את עצמה מה היא רוצה ומה האחריות שלה כלפי הבוחרים והמדינה. אם המטרה היא להשפיע באמת על המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל היא יכולה לעשות את זה רק כמפלגת שלטון, ואם המטרה היא להיות מפלגת שלטון היא צריכה לעשות דברים שונים לחלוטין ממה שהיא עושה עכשיו. זו לא פרשנות או תחזית, זו פשוט עובדה.

* ואולי בכלל מאוחר מידי? יכול להיות שזה שאחרי המחאה החברתית, ועם הבידוד הישראלי בעולם, ועם הבטחת גזירות באביב ומלחמה בקיץ של ביבי, ואחרי שביבי מצטרף לרשימה אחת עם מפלגת ימין אירופאית אנטי דמוקרטית, ואחרי כל זה היתרון של נתניהו לא זז מילימטר בסקרים: אולי כל זה אומר שכבר מאוחר מידי לדמוקרטיה הישראלית. המאזן הדמוגרפי עשה את שלו, השסע הדתי והלאומי השתלטו סופית על המוח היהודי בציון והשמאל לא יוכל לחזור כאן לעולם לשלטון. כולנו ידענו שזה מתישהו יגיע, פשוט קיווינו שיש עוד זמן ואולי עד אז יבוא שלום. האם יתכן שבשש שנים מאז הנצחון ההוא ב2006 שהביא לשמאל-מרכז 70 מנדטים, השתנה המצב הפוליטי כל כך? האם תחרויות עתידות בין שמאל לימין יהיו בין הליכוד לאיחוד הלאומי? אני מקווה שלא, אבל קשה שלא להגות מחשבות פטאליות נוכח הסקרים.

בחירות 2013: הקרב על סדר היום כבר הוכרע

האתגר בפתח. ליברמן בתדרוך עיתונאים קצר מניו יורק היה הראשון להוציא את תפוח האדמה החם מהתנור: הבחירות יתקיימו בפברואר, גג מרץ, 2013. אחריו החל מבול  הדיווחים וההדלפות. אלי ישי, שחייב למצוא מחלוקת עם ליברמן, אמר שהוא בכלל חושב שהבחירות יהיו בינואר, גג פברואר. מסקנה, ויש לברך על כך, הבחירות כנראה יתקיימו במועדן הרצוי – פברואר 2013, בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות. "דחייה" של מועד הבחירות לאוקטובר 2013, כפי שמאפשרת הלקונה בחוק, הייתה אולי חוקית אבל לא נכונה דמוקרטית.

עכשיו נשאר לתהות על מה יהיו הבחירות הנוכחיות, מה יהיה "נושא הבחירות"? היום התחיל הקרב הגדול על קביעת סדר היום: שלי יחימוביץ אומרת מפורשות שהיא מעוניינת שהבחירות יהיו על הנושא החברתי כלכלי בלבד. את הנושא הביטחוני טחנו מספיק היא טוענת, ועכשיו היא מקווה שהמחאה החברתית ויוקר המחייה יעזרו לה להשתלט על סדר יום חדש לקראת הבחירות. מופז מצידו מצא את הנושא הפלסטיני הנטוש וינסה (ללא הצלחה מובטחת) לרוץ עליו. יאיר לפיד, יש לשער, ינסה להדגיש את נושא החרדים והחינוך או בתמצות: כל הדברים החברתיים שמעניינים את מעמד הביניים מהמרכז ולא קשורים באמת למדיניות כלכלית ו/או בטחונית קוהרנטית – מה שמכונה "ערכים" באמריקה.  ובנימים נתניהו ינסה לקבוע את סדר היום על דבר אחד ויחיד: איראן.

אלא שלנתניהו, כראש ממשלה מכהן, יש יתרון רציני בקביעת סדר היום. נתניהו יכול לפעול ולקבוע עובדות בשטח. והוא כבר פעל וכבר קבע עובדות כאלה; הנאום של נתניהו באו"ם לא נועד לקהל אמריקאי, בטח שלא לאירופאי וגם לא לאיראנים. הנאום של נתניהו כוון לבחירות בישראל. נתניהו למעשה הכריז והתחייב בפורום בינלאומי פומבי שמיד אחרי הבחירות בישראל הוא יפתח במלחמה באיראן. עכשיו תנסו לא לעשות על זה את הבחירות. אי אפשר יהיה להתחמק מזה, ובצדק מבחינתו ומבחינתנו.

אי אפשר להלחם בזה. אם מופז, יחימוביץ ולפיד (וליבני ואולמרט?) מתכוונים להלחם בזה, כלומר בזה שזה יהיה סדר היום, הם יפסידו. לא, כל עוד רוב מוחץ בציבור הישראלי חושב שהמדיניות של ראש הממשלה בנושא האיראני היא מדיניות נכונה, ראש הממשלה ינצח. אפשר לפנטז על בחירות בנושא חברתי כלכלי כמה שרוצים, הם לא יביאו 6 עד 10 מנדטים מהימין למפלגות שמשמאל לליכוד. בשביל לנצח את נתניהו חייבים לתקוף אותו במגרש שלו.

* נתניהו, וממש לא בפעם הראשונה, שוב לקח הימור מסוכן לכולנו. הוא הכריז על אולטימאטום לבד, בלי תמיכה של אירופה או ארה"ב, למלחמה באביב.  כל הדיוט ידע להגיד שבתנאים כאלה אין שום סיכוי שהאיראנים יקבלו את התכתיב הישראלי. חמור מכך, האולטימאטום של נתניהו גם מחבל בתוכניות האמריקאיות והאירופאיות למו"מ עם איראן. תחת איום בטוח של מלחמה מישראל, ומבלי שישראל שותפה למו"מ ובקרע גלוי עם ידידיה, איזה תמריץ יש לאיראן להתפשר? מי יבטיח לה שישראל הפרנואידית של נתניהו (בצדק או לא, בכלל לא רלוונטי) לא תתקוף בכל מקרה באביב? האלטרנטיבה גרועה מבחינה מדינית לא פחות: אם נתניהו לא יתקוף עד יוני למרות איומו המפורש – הנזק להרתעה עתידית של ישראל יהיה עצום. אם לא היינו מחשיבים גם את המחיר הפיזי של המלחמה, אז לא ברור איזה משני הנזקים המדיניים גרוע יותר. אמרתי שנתניהו הכניס את כולנו לסיכון? יותר נכון לתוך מלכוד; "lose lose situation".

אבל עכשיו יש לנו קרש הצלה. הזדמנות לכולל שינוי ולהוציא את עצמנו מהמלכוד. אנחנו, כלומר אזרחי מדינת ישראל, נהיה חייבים לעשות זאת בעצמנו, ברגלינו ובקולנו. על אזרחי ישראל להגיד "לא" למדיניות החוץ של נתניהו ולהחליף אותו, עוד לפני האביב, בראש ממשלה חדש. אם נבחר את ביבי שוב ברוב גדול בבחירות אין לנו אלא להלין על עצמנו. ועדת חקירה אם תקום אחרי מלחמת ישראל איראן הראשונה תאלץ לחקור כל מצביע ומצביע אם בחר באפשרות הסבירה ביותר ועשה את כל הבירורים והשיקולים הנדרשים לפני הבחירות. מכיוון שכך, היא ממילא מיותרת – האחריות והאשמה היא על כולנו.

* זה מחזיר אותנו לשאלה של שלי יחימוביץ, מי שנכון לעכשיו היא המועמדת המובילה להתחרות בנתניהו על השלטון. אם יחימוביץ לוקחת ברצינות את כוונתה להתמודד על ראשות הממשלה היא כבר לא יכולה להסתתר מאחורי הרצון לסדר יום כלכלי חברתי. האחריות מחייבת אותה לעסוק בפועל בנושא המדיני ובראשו בסוגייה האיראנית. לעסוק בפועל בנושא האיראני לא אומר ללכת לאולפני סוף השבוע ולהגיד כמה מילים בנושא. זה נחמד מאוד, אבל זה ממש לא מה שנדרש או נחוץ. מה שיחימוביץ חייבת לעשות הוא להתכונן בפועל לאפשרות שהיא צריכה להחליף את נתניהו בראשות הממשלה במרץ, חודש לפני מועד פקיעת האולטימאטום שקבע לאיראן. הציבור צריך לחשוב ולדעת שיחימוביץ מוכנה לאתגר מיד. רק שהציבור ידע לבטוח ביחימוביץ בנושא הזה הוא יוכל להתחיל בכלל לשקול אותה כאופציה כלכלית. כן, למרבה האירוניה, בשביל שהבחירות יוכלו להיות על סדר יום כלכלי חברתי כפי שיחימוביץ רוצה – היא חייבת להיות זו שתעשה את השינוי קודם כל לנושא המדיני.

זה לא בשמיים. מה שאני מציע ליחימוביץ הוא להקים מידית צוות מדיני-בטחוני. צוות שיורכב מאנשי מקצוע, דיפלומטים בכירים, מומחי בטחון ויחב"ל, גנרלים ופוליטיקאי אחד או שניים לתיבול. הצוות צריך להתחיל לפעול מייד ולמעשה לעשות עבודת מטה והכנה לקראת עלייתה של יחימוביץ לשלטון. זו לא טקטיקה של קמפיין, זו מחויבות המציאות והצעד האחראי באמת ממנהיג אמיתי בפוטנציה. יחימוביץ מצידה תקבל תזכירים יומיים מהצוות ותשב בראשו בפגישות מספר בחודשים עד הבחירות. הדבר יקנה ליחימוביץ גם נסיון מינימאלי מתבקש וגם יקרין רצינות ומחויבות לתפקיד שאליו היא מתיימרת להגיע. והבונוס? ככול שהצוות יהיה פעיל יותר והמסר לציבור יעבוד טוב יותר, כך תוכל יחימוביץ לחזור מהר יותר לדבר עם הציבור על הפן החברתי כלכלי הקרוב לליבה ולהסביר מדוע המדיניות שהיא מציעה היא שינוי לטובה מהמדיניות האולטרה רפובליקאית של נתניהו.   הזמן דוחק, עכשיו זה הזמן לפעול להחלפת נתניהו, לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת. סכום ההימור גדול מידי בשביל להמשיך לקוות לטוב ולבנות על הפעם הבאה.

שלי יחימוביץ לאן מכאן?

בשבוע שעבר הייתי בחוג בית עם שלי יחימוביץ. זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא במפגש עם יחימוביץ, בשנה שעברה שמעתי אותה מדברת בפני קהל סטודנטים באוניברסיטה העברית. הפעם הפורום היה אינטימי מעט יותר, וכלל בעיקר פעילים ותיקים של מפלגת העבודה בפתח תקווה. השאלות מהקהל המבוגר היו טובות בהרבה משאלות הסטודנטים באוניברסיטה. אולי בגלל שהשיחה היתה בין "חברים" או פשוט בגלל שסטודנטים מקריים לא יודעים לשאול שאלות. למרות זאת, השיפור בשאלות לא הביא לתשובות מעניינות יותר או שונות ממה ששמעתי בפעם שעברה. בכמעט שנה שעברה, שנה שבמהלכה כמעט והיתה מערכת בחירות ויחימוביץ הכריזה בגיבוי סקרים מחמיאים על מועמדותה לראשות ממשלה, לא הרבה השתנה. המגרעת המרכזית שהייתה ונותרה ליחימוביץ מבחינה פוליטית היא חוסר יכולתה לשכנע שהיא באמת רוצה להיות ראש ממשלה. אולי היא באמת לא רוצה.

הדבר נכון במיוחד לחוסר יכולתה של יחימוביץ לדבר מדינית. זה לא שהיא מסרבת לעשות את זה – מאז שנבחרה לראשות מפלגת העבודה לפני שנה יחימוביץ מקפידה להתייחס לסוגיות מדיניות בנאומים ומפגשים. זה הדרך שבה היא עושה את זה: בחוסר חשק מופגן, בציניות לפעמים, ובמיוחד בלי להציע שום דבר חדש או מקורי. הקונטרסט הזה בולט במיוחד נוכח ההתלהבות, היושר והמקוריות שיחימוביץ מפגינה בכל שאר הנושאים ובמיוחד בנושאים כלכליים. אפשר להסכים איתה או לא (ובהרבה דברים אני אישית לא מסכים איתה) אבל אי אפשר להגיד שהיא לא רצינית מאוד, מדברת לעניין, מבינה , מתעניינת, ומספקת השקפת עולם סדורה ומגובשת בכלכלה. אלא שבקונטרסט הזה היא בדיוק היא נופלת. תבינו, גם בארה"ב במערכת הבחירות הנוכחית מעלים על נס את נושא הכלכלה והמועמדים מדברים בעיקר עליו. אבל אף אחד מהבוחרים לא מתבלבל לחשוב שהנשיא לא יאלץ להתעסק גם, ואולי רוב הזמן, במדיניות חוץ ובטחון. שלי יחימוביץ כל כך מתלהבת לדבר על כלכלה לעומק  ובכל המישורים  – מעובדים במפעל מזון בצפון, דרך קופאיות בסופר, תקציב המדינה ותיק ההשקעות של נתניהו – שנדמה שהיא לא רק בוחרת שלא לדבר על נושאים מדיניים, הם פשוט לא מעניינים אותה בכלל. מה לעשות אבל שראש ממשלה, גם אם קרה הנס והוא הצליח להיבחר על טהרת הנושא הכלכלי במדינה כמו ישראל,  עדיין יאלץ להתמודד עם שאלות מדיניות וביטחוניות על בסיס יום יומי.

לכן שיחימוביץ אומרת בחטף שהיא בעד פתרון שתי המדינות ותוכנית קלינטון מלפני עשור וחצי, זה פשוט לא מספיק. שהיא אומרת שאת ההתנחלויות הקימה מפלגת העבודה ועל כן היא צריכה לקחת עליהן אחריות ולראות איך פותרים את הבעיה ולא מתנגשים בה, זה נחמד, אבל זה ממש לא מספיק. שהיא אומרת שהיא מתנגדת לחוק הצינון ופעלה נגדו, ובכך רומזת שהיא תפעל להבאתו של גבי אשכנזי למפלגת העבודה, זה כבר כמעט מעליב. האם שלי יחימוביץ באמת רוצה להיות ראש ממשלה? או שזה גדול עליה? בציבור בהחלט קיימת תחושה שהמשימה גדולה על יחימוביץ, זה משתקף בסקרים שאמנם מחמיאים לה כפוליטיקאית וחברת כנסת, אבל לא רואים בה מועמדת מתאימה לראשות ממשלה. אפילו לא קרוב. העניין הוא ששלי יחימוביץ לא עושה מספיק בשביל לתקן את הרושם הזה. ליתר דיוק, נדמה יותר ויותר שהיא לא מאמינה בעצמה שהיא מתאימה לתפקיד.

וגם בכלל, איפה מפלגת העבודה? יחימוביץ מדברת, מתראיינת, היא שולחת לפעילים מייל כל שבוע שמסכם את כל ההופעות שלה בתקשורת והמחשבות שלה על אירועי השבוע. אבל איפה כל שאר הפוליטיקאים של המפלגה? מדוע יחימוביץ עצמה לא מזכירה אותם? האם הם בכלל שותפים למסר הכלכלי של שלי יחימוביץ? או מכיוון שיחימוביץ היא היחידה במפלגה שמסוגלת לדבר בהתלהבות על המסרים הכלכלים הסוציאל דמוקרטים אז היא היחידה שנשלחת לחזית בנושא? האם ככה בונים מפלגת שלטון?

* אני מבין את כל האסטרטגיה של הצמדות לנושא הכלכלי חברתי. אם הציבור נטש את השמאל בנושאים המדיניים, אז ינסו לזכות במנדטים חזרה עם נקודת החוזקה הציבורית של השמאל הכלכלי שמייצגת מפלגת העבודה. בעיקר קל לעשות את זה מול בנימין נתניהו הניאו שמרן. רבים שוכחים שגם אהוד ברק ניצח את בנימין נתניהו ב1999 במסרים כלכליים על אבטלה וקיצוצים ברווחה ולא על הנושא המדיני. אבל האסטרטגיה הנוכחית של הצמדות לנושא הכלכלי בלי הצגת יכולת מדינית עצמאית מינימאלית לא תביא את ראשות הממשלה. המצב הנוכחי מביא פרשנים, פוליטיקאים ואישים רבים בציבור לחשוב שיחימוביץ רצה בכלל לתפקיד שרת האוצר בממשלת נתניהו. זו התשובה ההגיונית ביותר שהם מוצאים לאסטרטגיה התמוהה של יחימוביץ. אם יחימוביץ רצה עצמאית לתפקיד שרת אוצר בממשלת נתניהו אז הכל נראה הגיוני הרבה יותר. רק לכאורה. אני עדיין לא השתכנעתי.

רק היום קראתי בדה-מרקר מאמר תחת הכותרת "איך תיראה ממשלת נתניהו-יחימוביץ'?". הכותב, סמי פרץ, ממהר לקבוע: "לכאורה, קשה לראות את השניים משתפים פעולה לאחר הבחירות הבאות, אבל הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה שהיא יודעת ליצור זיווגים מוזרים יותר, והשאלה אם ילכו השניים יחדיו בלתי אם נועדו יכולה לקבל מענה חיובי לאחר הבחירות הבאות." אני מצטער, אבל להגיד את זה שוב ושוב לא הופך את זה לעובדה. לא, לא היו זיווגים מוזרים יותר בפוליטיקה הישראלית. אני מזמין אתכם לחפש. כן היו אנשים שתיעבו אחד את השני והפכו לחברים הכי טובים או לפחות שותפים בעל כורחם לדרך משותפת אחרי הבחירות, כן. אבל זה לא הופך אותם לזיווגים יותר מוזרים מיחימוביץ ונתניהו.  באיזה סיטואציה בדיוק רואים כל אותם פרשנים את נתניהו מזמין את יחימוביץ לממשלתו ונותן לה את תפקיד שרת האוצר? באיזו קונסטלציה פוליטית זה קורה? איך זה עובד?

נתניהו שכמעט ולא נתן ליובל שטייניץ, ממקורביו הגדולים ביותר, להיות שר אוצר כי הוא רצה את התפקיד לעצמו. נתניהו הנאו שמרן שכל רפורמה שכוללת בתוכה הפרטה מסיבית הופכת מיד ל"בייבי שלו". אותו נתניהו טוענים  יתן ליחימוביץ את משרד האוצר. למה? בגלל שהוא ירצה לעשות תוכנית מדינית גדולה ופשרה כואבת שלא תאפשר לו לשבת עם הימין בממשלה? הצחקתם אותי ואותו. שוב בגלל ההתקפה באיראן ושנת הכרעה הבאמת באמת באמת אחרונה שמצדיקה כל דבר? מה יגרום לנתניהו לותר על המשרד היקר ביותר לליבו? בהנחה שלמפלגות שמימין למפלגת העבודה יש רוב בפרלמנט, שלי יחימוביץ לא תהיה שרת האוצר.

האם יחימוביץ תסכים להכנס לממשלת נתניהו שלא בתמורה לתיק האוצר? בחייכם. תנו לה קצת יותר קרדיט. היא הרוויחה אותו ביושר. כל כתב שאומר שיחימוביץ תכנס לממשלת נתניהו הבאה ללא תיק האוצר חייב לה התנצלות מיידית. יחימוביץ לחמה נגד כניסת העבודה לממשלה. גם אחרי שהועידה כבר הכריעה הוצע לה תפקיד שרת התמ"ת, התפקיד הכלכלי הכי חשוב אחרי שר האוצר, והיא סירבה לקבל אותו. זה היה לפני שלוש וחצי שנים ולפני שהיא היתה יו"ר המפלגה השניה בחוזקה במדינה. דבר אחד אי אפשר לקחת מיחימוביץ – היא עקבית. היא לא תקריב את האידיאולוגיה הכלכלית שלה בשביל משקפת מושחרת של משרד הבטחון.

* אז לאן זה מביא אותנו? מה תוכנית האם של יחימוביץ? איך אפשר להסביר את האסטרטגיה? אני פשוט חושב שאי אפשר. מדובר באסטרטגיה פוליטית טובה לטווח קצר וגרועה בטווח ארוך. אין תוכנית אם, זה כל הסיפור. יחימוביץ מעודדת על ידי מאות ואלפי פעילים, רובם צעירים, שמתלהבים מהמסר הכלכלי ומוכנים לפעול, לחרוש, ולעודד אנשים להצביע. זה יביא למפלגת העבודה קרוב ל-20  מנדטים בבחירות הבאות. זה גם יביא לנתניהו עוד ארבע שנים. יחימוביץ אחרי הבחירות תהיה שוב יו"ר האופוזיציה, הפעם לתקופה ממושכת יותר. אם היינו חיים באירופה זה לא היה נורא: עכשיו משתפרים, ובעוד חמש שנים חוזרים לשלטון. אבל אנחנו חיים בישראל שבמזרח התיכון בעידן בעייתי ביותר מבחינה היסטורית. בעוד חמש שנים לא בטוח שיהיה לאופוזיציה שמאלית עוד מה לתקן או סיכוי. גם מבחינה כלכלית וחברתית! איך חושבת יחימוביץ שתצליח להשפיע יותר על העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל – בחמש שנים נוספות של ראשות אופוזיציה (בהנחה שלא ידיחו אותה במפלגה שלה לפני זה), או אם השמאל יחזיק בראשות הממשלה?

אסטרטגיה אמיתית להחלפת נתניהו בראשות הממשלה בבחירות הבאות היא לא רק אפשרית, היא גם נחוצה. גם בשביל העתיד של מדינת ישראל וגם ספציפית בשביל העתיד של השמאל ואפילו העתיד של האג'נדה החברתית כלכלית של יחמוביץ. אם יחימוביץ רוצה את ראשות הממשלה היא חייבת לפעול מידית בכיוון. כולם כבר יודעים מה האג'נדה הכלכלית שלה. היא צריכה להעביר את המושכות הכלכליות לידיים של חברים אחרים במפלגת העבודה ולשלוח אותם השכם וערב לדבר על כלכלה בתקשורת. היא לעומת זאת צריכה לשבת לעשות שיעורי בית. דיבורים על כלכלה באים לה בקלות, בזה היא לא צריכה חיזוקים, היא צריכה ללמוד ולשנן ולהביא מסר מדיני שהיא תוכל להאבק עליו בכבוד. היא צריכה לקשור בין הכלכלה לבין מדיניות החוץ. אם אין לה עמדות כאלה היא צריכה לגבש אותן. היא צריכה יועצים בכיוון. היא צריכה להציג מועמד מטעמה לתפקיד שר הבטחון – רצוי מישהו מקורי (או מקורית) מאוד, לא עוד אלוף משומש בדימוס.

ואם יחימוביץ רוצה להיות שרת האוצר הבאה של ישראל ולא ראש ממשלה? גם לזה יש פתרון. היא לא חייבת. היא יכולה למצוא בעצמה מועמד או מועמדת לראשות הממשלה מטעמה. מישהו או מישהי שיכנס לרשימה משותפת עם מפלגת העבודה כאשר ההסכם יהיה כזה: שלי יחימוביץ עומדת בראש הרשימה המאוחדת ומועמדת הרשימה לתפקיד שרת האוצר. מספר שתיים, שלא יהיה שייך ישירות למפלגת העבודה, הוא המעומד של הרשימה לראשות הממשלה. נשמע מופרך? זה בטח יותר הגיוני בפוליטיקה הישראלית מהזיווג של נתניהו-ויחימוביץ. כל מה ששני האישים (או הנשים) יצטרכו לעשות הוא לוותר קצת על האגו שלהם לפני הבחירות, במקום אחריהן.

יאלה בחירות!

אז הולכים לבחירות. אחרי חודשים של שמועות וספקולציות עכשיו זה כבר (כמעט) סופי. חברי כנסת ועיתונאים רבים ידעו לספר כבר כמה שבועות שבאמת נתניהו מתכוון להקדים את הבחירות. אבל הכל התפוצץ בשבוע שעבר שנתניהו, בקולו שלו, אמר בראיונות הרדיו לכבוד יום העצמאות שהוא "לא חושש מהקדמת הבחירות". ברגע שראש ממשלה אומר בפומבי משפט כזה כבר קשה מאוד לעצור את התהליך וללכת אחורה. כל סיעות הכנסת מתחילות לפעול בתצורה מוחלטת של בחירות. ליברמן, ציני כהרגלו, הודה בראיון לערוץ 2 אתמול שהוא כבר אינו מחויב לקואליציה ומתכוון להגיש הצעת חוק (תחליף לחוק טל במקרה הזה) "נפיצה" או במילים אחרונות פרובוקציה מתוכננת. לפחות הוא מודה באסטרטגיה בפומבי, ליברמן תמיד היה פוליטיקאי ישיר.

אז נראה שיהיו לנו שתי מערכות בחירות, פחות או יותר במקביל – כאן ובארה"ב. כמו במקרה של ארה"ב חשבתי שאולי כדאי לסקור מראש את הנקודות המרכזיות שיעסיקו (או לא) אותנו במערכת הבחירות:

* איראן, איראן, איראן. יש גבול לכמה שנים יוכל נתניהו להשתמש בטקטיקה של קשיחות מדומה כלפי איראן. ב-2006 נתניהו, בתשדירי הפחדה ובנאומים של "אזרח מודאג" הצליח להשתלט על הליכוד (אך הפסיד תבוסה צורבת לקדימה בבחירות הכלליות); בבחירות הקודמות כבר קרץ נתניהו ישירות לבוחר הישראלי שיכל להבין שתצביע לנתניהו והוא כבר יתקוף באיראן. כתבים פוליטיים מסוימים יכלו להישבע שעבור נתניהו התקפה באיראן היא משימת חיו. אבל נתניהו לא יוכל להמשיך עם זה עוד זמן רב. אחרי 3 שנים בשלטון וסכסוך מדיני עם ארה"ב ועם הצמרת הביטחונית בארץ, אפקט ההפחדה מתחיל לדעוך. בעוד שנה, אחרי (ואם) אובמה יבחר בשנית לנשיאות ארה"ב זה כבר יהיה פתטי ממש. על כן מערכת הבחירות הקרובה היא ההזדמנות האחרונה של נתניהו לשחק על הקלף האיראני, ואין ספק שהוא ישתמש בו על כל הקופה. נתניהו ינסה להציג את מערכת הבחירות כמשאל עם על מנהיגותו מול איראן. והעם אוהב מנהיג שמציג אותנו כ"חזקים" ולא מתפשרים.

מצד שני יכול להיות שבעקבות התבטאויות של הצמרת הביטחונית היוצאת, הציבור כבר בשל לביקורת על מתקפה באיראן ככזו ששווה גם היא הצבעה פוליטית. יכול להיות שהאופוזיציה תוכל להשתמש בביקורת בשביל להכשיל את נתניהו בזירה שלו. זירת ההפחדה. נתניהו לא ראוי, לא כשיר, לא אחראי, מסוכן…

* הקונספירציה –  נתניהו באמת מתכוון לתקוף באיראן, ויותר משהו מתכוון, אהוד ברק מתכוון. ושניהם יעשו את זה לא אחרי הבחירות כי אם דוקא לפניהן, בעיצומה של מערכת הבחירות. ברק כבר יצא למלחמה בעזה חודש וחצי לפני בחירות בלחימה שהביאה לו כ-6 מנדטים ב-2009. מכיוון שאין סיכוי שמפלגת העצמאות תעבור את אחוז החסימה בלי התערבות מלמעלה, אולי ברק ינסה לסדר התערבות כזו (תרתי משמע). מערכות הבחירות בארץ ובארה"ב יהוו כיסוי לפעולה צבאית הרואית שתציל את ברק, תחזק את ביבי, ותפיל את אובמה. או ככה זה אולי פועל בראש שלהם. אבל בשביל זה הם צריכים שהפעולה תהיה מוצלחת, שהתגובה תהיה רופפת, ושארה"ב תשחק את התפקיד שכתבו לה באופן צפוי. אהוד ברק אולי נואש (ופזיז) מספיק בשביל לעשות את זה, אבל לנתניהו יש ברכיים חלשות מידי להרפתקה כזו.

* התפנית הפוליטית של המחאה החברתית. זו השאלה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר שעומד בפני המחאה החברתית. אחרי ששנה שעברה הצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות וזכתה ליותר מ-70% תמיכה בציבור, האם תצליח המחאה החברתית להיתרגם להשפעה פוליטית? התשובה הפשוטה היא כנראה שלא. בימים אלה מתרכזים הדיבורים, לכאורה של המחאה החברתית, דווקא על גיוס חרדים לצבא.  שאול מופז אמר אחרי בחירתו לראשות קדימה מפורשות שהוא מתכוון להנהיג פוליטית את המחאה החברתית שלדעתו תתרכז השנה בגיוס חרדים. ליברמן הודיע שהוא מתכוון להפיל על זה את הממשלה. ביבי אמר שהוא לא מפחד להביא את חוק האלטרנטיבה לחוק טל למשאל הבחירות, וכמובן יאיר לפיד רק מחכה לבוא ולקטוף את המנדטים האבודים שהשיג אביו משנאת חרדים. אבל שמישהו יסביר לי מה לעזאזל הקשר בין גיוס חרדים לבין המחאה החברתית? איך הסדר הכלכלי של המדינה ישתנה אם נגייס חרדים בכוח? (או יותר סביר נכריח אותם להשתתף שנה ב"שירות לאומי" כמו הבנות הדתיות). הליכוד, קדימה ליברמן ויאיר לפיד, כולם מבטיחים בדרכם להלחם בחרדים (שניים מהם משקרים, והשניים האחרים סתם לא אמינים) אבל כל אחת מהמפלגות הללו דוגלת בניאו ליברליזם כלכלי. איזו בדיחה עצובה זו תהיה אם מי שיקטוף את פירות המחאה החברתית של הקיץ שעבר תהינה דווקא המפלגות הללו.

מצד שני אולי ציבור המוחים מהקיץ שעבר לא מטומטם ויתפקח. נכון, מהפכה חברתית כנראה לא תהיה. מערכת הבחירות לא תתרכז בכלכלה, והמפלגות לא תאלצנה להציג מצע חברתי אמיתי. אבל יכול להיות שיהיו יותר קולות חופשיים ופעילים פוליטיים, שבמערכות הבחירות האחרונות היו אדישים או לא הלכו להצביע כלל, שבבחירות האלה יתכנסו וילכו לקלפי להצביע. אולי מדובר רק במנדטים בודדים, אבל סחף של פעילים אקטיביסטים ומנדטים חופשיים (גם אם בודדים) בכיוון אחד (אני כרגע לא רואה שום כיוון אחר זולת שלי יחימוביץ במפלגת העבודה), יכול לחולל שינוי משמעותי. אולי כזה שיהפוך את מפלגת העבודה ליושבת ראש אופוזיציה חזקה ומגובשת סביב הנושא הכלכלי חברתי לקראת מחאה פוליטית וחזקה יותר בשנה הבאה.

* המערך המפלגתי. אנחנו יודעים פחות או יותר איך יראו מפלגות הימין לבחירות הבאות – שזה בערך כמו עכשיו. זה אחד ההסברים לתמיכה העקבית שמשיג הימין בסקרי דעת הקהל. כל המפלגות משמאל לליכוד פשוט לא מוכנות ולא בשלות, מה שנתפס (בצדק) כוואקום מנהיגותי קשה. שאלה מרכזית לחודשים הקרובים עד הבחירות זה האם תצלחנה המפלגות משמאל לליכוד להתגבש וליצר אלטרנטיבות מעניינות לציבור. יאיר לפיד צריך להכריז סופית על אופיה של מפלגתו ומי חבריה. מה יעשה אלדד יניב והשמאל הלאומי והאם זה בכלל משנה? מה כוחן האמיתי של מפלגותיהם של אריה דרעי ושל של חיים אמסלם? האם ירוצו יחד? (כנראה שלא) והם שניהם יצליחו לעבור את אחוז החסימה ולשבור את ההגמוניה הימינית על החרדים? האם תצליח שלי יחימוביץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה מגובשת בזמן? כרגע כל המפלגה בנויה עליה ועל המסורת הלא ממש טובה מהעבר. המשימה המרכזית של יחימוביץ בחודשים הקרובים היא לגייס אנשים טובים, מגוונים, ומעניינים לרשימה לכנסת. כאלה שיקסמו גם למי שלא מתלהב רק ממנה. והם יצליח שאול מופז לגרום לקדימה להראות אטרקטיבית? בבחירות הקודמות היו לקדימה אוסף של חברי כנסת מושחתים, משעממים או שניהם, לצד ציפי ליבני. עכשיו נשארו רק השניים הראשונים. האם יצליח מופז לעמוד באתגר ולשאוב מנדטים מהליכוד מצד אחד, ומעמיתיו החדשים ל"שמאל" מצד שני? רק אם תצלחנה כל המפלגות שהזכרתי לעיל לעמוד במשימתם, אולי (אולי אולי) הם יגרדו ביחד את 61 המנדטים ויעשו מהפך שלטוני שכרגע נראה בלתי יאמן.

* הסכסוך הישראלי פלסטיני – לראשונה ממי זוכר מתי, כנראה הפעם הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יהיה במערכת הבחירות כלל. נתניהו ניצח (בעזרת האביב הערבי) בנושא הזה ופשוט הוריד את הנושא החשוב מסדר היום הפוליטי בישראל. הנושא הפלסטיני עוד יחזור, ונקווה שלא באופן טרגי מבחינתנו, אבל כנראה שלא בבחירות הקרובות.

* אפילו אם התוצאה הסופית נראית כרגע ברורה מראש ומדכדכת, עדיין מערכת בחירות היא משהו שתמיד מצליח לרגש אותי. השאלה הפוליטית יורדת אל העם והעם נדרש להפגין את ריבונותו. ואם לסיים בקלישאה: מה שבטוח, יהיה מעניין.

הצינון של לפיד

יאיר לפיד פרש ממהדורת החדשות של ערוץ 2 והודיע על כניסה לפוליטיקה, בכך עשה לפחות דבר חיובי אחד ומנע (כנראה) את חוק צינון העיתונאים עליו עבדו בקדחתנות בכנסת. חוק צינון העיתונאים היה חוק פרסונאלי, אנטי חוקתי, ורע מאוד שנועד לגרום ליאיר לפיד לשקול שנית את כניסתו לפוליטקה או לפחות להקדים את מועד כניסתו. אך זולת פחדם של חברי הכנסת השונים מלפיד, אין לחוק שום היגיון או הצדקה. העיקרון החשוב ביותר בדמוקרטיה פרוצדוראלית הוא הזכות של כל אדם להיבחר לבית הנבחרים. בזכות הזאת יש לפגוע רק במקרים קיצוניים ולמטרה ראויה. צינון עיתונאים לא עונה על ההגדרה הזו.

מודל הצינון מבוסס על צינון גנרלים בצבא וגורמים מדיניים בכירים נוספים בשירות הציבורי. אך אין שום קשר בין ההיגיון שמנחה את שני סוגי הצינון. צינון אנשי צבא לא נועד להגן על הפוליטיקאים מפני אנשי צבא– הוא נועד בראש ובראשונה להגן על הצבא מפני שיקולים פוליטיים. לא היינו רוצים ששר בטחון שממנה רמטכ"ל יעשה זאת מתוך מחשבה על הישגים הפוליטיים הצפויים של המועמד הנכנס והיוצא; לא היינו רוצים ששיקולים מפלגתיים ינחו את רמטכ"ל או אלוף שנמצאים בשנתם האחרונה; לא היינו רוצים שאנשי בטחון ששירתו את כל הציבור והיו כפופים לפוליטיקה, יכנסו ישירות לצמרת הפוליטית יום לאחר פרישתם, מבלי שבילו דקה אחת באזרחות, משל משרד ממשלתי הוא דרגה נוספת בקריירה צבאית; יש לזכור שאלופים שמשתחררים מצה"ל נמצאים בסוף הקריירה הצבאית שלהם ממילא. לא נדרשת מהם כל הקרבה קרייריסטית. הצבא משלם להם פנסיה מלאה (ונדיבה) ואף מממן להם לימודים. הצינון לא פוגע בעיסוק שלהם או בזכויות האזרחיות שלהם כלל.

התקשורת אינה צבא ואין שום צורך להגן עליה מהפוליטיקה. פוליטיקאים למרבה המזל אינם ממנים אנשי תקשורת לתפקיד; עיתונאים רבים הם על תקן פובליציסטים ועמדתם בעניינים פוליטיים ידועה וחשופה לכל בהגדרת התפקיד; אנשי תקשורת לא נדרשים להסתיר דבר מהשקפתם המדינית. המעבר לחיים פוליטיים על פי רוב אינו מסוכן לא לעיתונאי, לא לכלי התקשורת, ולא לציבור. הסכנה היחידה אם כן היא רק לפוליטיקאים המכהנים שמפחדים מתרגום פופולאריות של עיתונאי מהתקשורת לזירה הפוליטית. אך האם התרגום הזה הוא דבר פסול מיסודו שמצדיק חוק במדינת ישראל? גם רופא כריזמטי, מרצה באוניברסיטה, בדרן, או דוגמנית יכולים לנצל את הפופולאריות שלהם באותה הדרך. הדבר היחידי שמפריד את העיתונאי, או חלקם לפחות, הוא שהפולאריות שלהם נובעת בין השאר מעמדתם הפוליטית החשופה בתקשורת. אולם טבעי זה לגמרי לתרגם פופולאריות כזו לזירה המדינית. מדוע להגביל זאת? חמור מכך, החוק שהוצע ביקש תקופת צינון של שנה וחצי מעיתונאים. המשמעות היא כי כמעט אף עיתונאי (למעט אולי יאיר לפיד עצמו למרבה האירוניה) לא יוכל יותר להיכנס לפוליטיקה לעולם. איזה אדם יוותר על משרתו ועל הקריירה שלו בשביל להתמודד בפריימריז שנה וחצי (לכל הפחות) אחרי כן. וזאת כאשר מועד הבחירות אינו ידוע, המערך המפלגתי אינו ידוע, ומי יעמוד בראשות איזו מפלגה אינו ידוע.

בכך היה פוגע חוק צינון העיתונאים בשני חוקי יסוד במדינת ישראל: בחוק יסוד הכנסת המתיר לכל אזרח בגיר להתמודד לכנסת, ובחוק יסוד חופש העיסוק שאוסר על פגיעה בחופש העיסוק של אדם (גם עיתונאי) שלא לצורך ראוי ובצורה מידתית. מזל שיאיר לפיד חסך מאיתנו את הסאגה המביכה שבהבאת חוק פרסונאלי ומביש כזה לפתחו של בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית והתנגשות בלתי נמנעת נוספת בין הרשויות בישראל.

* ואחרי שאמרתי זאת, אז אגיד גם שהתנהלותו של יאיר לפיד לא הייתה בסדר ושבצדק הכעיס עליו את חברי הכנסת. חוק הצינון  אומנם היה תרופת רעל, אך המחלה היתה אמיתית. יאיר לפיד ידע כבר לפני שנתיים ואולי יותר על כוונתו להיכנס לפוליטיקה. יתרה מזו, הוא ידע שאם יכנס לפוליטיקה הוא יעשה זאת בראשות מפלגה חדשה שיקים בעצמו ולא יצטרף ככוח עזר לגוף פוליטי קיים. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, לקח על עצמו יאיר לפיד תפקיד של מגיש מהדורת החדשות המרכזית ביום שישי בערב בערוץ המסחרי הגדול בישראל. לא מדובר בתפקיד של פרשן או פובליציסט ואפילו לא כתב שטח. מדובר במנחה של תוכנית חדשות ומגזין הנצפית ביותר בשבוע, בראש צוות של בכירי הפרשנים של הערוץ – תפקיד כמעט ממלכתי ובודאי אחד היוקרתיים ביותר שיש לערוץ ציבורי להציע. לשבת על כסא כזה ומשם לתכנן קריירה פוליטית זה באמת לא יפה, כמעט מלוכלך. ההתמודדות עם זה הייתה צריכה להיות במישור האתי. עורכי המהדורה ובכירי חברת החדשות של ערוץ 2 היו צריכים לקרוא ללפיד אחרי שהבינו שכוונתו לרוץ לכנסת ולהציב לו אולטימאטום- או פוליטיקה או הנחיה של מהדורת החדשות. אולי מעט מאוחר, אך זה בדיוק מה שקרה בפועל בשבוע שעבר שחברת החדשות סיכלה את תוכניתו של לפיד לפרוש "רגע לפני הבחירות הבאות" כפי שאמר בראיון לאילנה דיין.

* תגידו ששלי יחימוביץ וטומי לפיד עשו את זה קודם, לפניו. אך כמו בכל ענייני האתיקה, ההבדל כאן הוא בפרטים הקטנים. דעותיה של שלי יחימוביץ היו ידועות וגלויות לכל. היא לא הסתירה את תמיכתה בעמיר פרץ ובערכים סוציאל דמוקרטים. היא שמשה פרשנית לענייני פוליטיקה חברה וכלכלה, ופגוש את העיתונות אותה הנחתה לא דומה למהדורת חדשות יום שישי בערב. שלי יחימוביץ לא הצטרפה לפוליטיקה ללא הקשר, היא הצטרפה מיד לאחר שעמיר פרץ בו תמכה נבחר לראשות מפלגת העבודה. התזמון נבע מהמחשבה שאז נפתחה הזדמנות לשינוי פניה של מפלגת העבודה והשפעה בכיוונים שהיא תומכת בהם. שלי יחימוביץ התמודדה בפריימריז רגילים לחלוטין במפלגת העבודה – היא נבחרה במקום 7. אחרי הבחירות לא בקשה תפקיד שרה או סגנית שר בממשלת אולמרט. במקום זה בחרה לשמש חברת כנסת מן המניין והצטיינה בחקיקה. אחרי חמש שנים, שתי מערכות בחירות, ושלושה יושבי ראש נבחרה בצדק וביושר לכהן כיו"ר המפלגה.

טומי לפיד לעומתה באמת הוצנח ישירות לראשות מפלגת שינוי על מנת להחזיר אותה מתהום הנשייה ללב הפוליטיקה הישראלית. אך כאן נגמרת ההשוואה בין טומי לפיד האב לבן. טומי לפיד היה פובליציסט, הוא היה אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית צעקות והבעת דעות פוליטיות. למעשה הוא היה פוליטיקאי לכל דבר ועניין, רק שאת עמדותיו הגיש בתוכנית פאנל בטלוויזיה במקום בכנסת. המעבר לזירת הפוליטיקה המעשית היה טבעי, ישיר ולא ניצל לרעה את מעמדו אפילו לא קצת.

* עכשיו יאיר לפיד חייב להצטנן בפועל ממילא. כך בא הכול על מקומו בשלום והצדק נעשה. הנה ההזדמנות של יאיר לפיד לתקן את הרושם שביטאתי כאן קודם, את חוק הצינון הגרוע הוא כבר מנע – עכשיו יש לו הזדמנות שנה, שנה וחצי, לבנות מפלגה מאפס; להביע דעות פוליטיות שלא מתוך המערכת; להוכיח שיאיר לפיד הפוליטיקאי שווה את הפוטנציאל שתולים בו אנשים לראשות מפלגה בינונית בישראל.

* מישהו שבטח לא צריך צינון הוא נועם שליט שהודיע היום על כוונתו להתמודד ברשימת מפלגת העבודה בכנסת. שליט חבר מפלגת העבודה מאז 1996. בחמש השנים האחרונות היה חשוף לזירה הציבורית כמו שמעטים חשופים לה. הוא נפגש עם מנהיגי תבל, התמודד על בסיס יומי, שעה שעה, עם התקשורת ועם פוליטיקאים. עכשיו הוא מוכן לתרום מכישוריו, שנרכשו שלא בטובתו, לטובת הציבוריות הישראלית. הוא יתמודד בפריימריז, וכולי תקווה שיזכה למקום יפה בכנסת ישראל. במקום חיי עיון בחר נועם שליט בחיים המדיניים, יש לברך אותו על כך ולאחל לו בהצלחה רבה.

סיכום 2011 – חלק א'!

כמו בשנה שעברה, גם השנה אני מאחל לכל הקוראים חג מולד (השמש) שמח. החג האוניברסאלי הקדום  ביותר בעולם, חג האורות בו כדור הארץ מתחיל את מסלולו מסביב לשמש מחדש והימים מתחילים להתארך, הוא הזדמנות מצוינת לסכם את השנה הפוליטית שהייתה לנו. כמו בשנה שעברה גם הפעם לא מדובר בדירוג מדעי או מובנה באופן מיוחד. בסופו של דבר מדובר בשעשוע נחמד שמזכיר לנו בדרך של משחק אילו אירועים משמעותיים קרו השנה. הדירוגים הם פרי החלטה כמעט שרירותית שלי ועל כן אל תיקחו את ההחלטה לשים אירוע מסוים כיותר חשוב מאחר יותר מידי קשה… היום אציג את חלק א' של סיכום השנה השנתי ונתחיל הפעם עם ישראל. בימים הקרובים (אני מבטיח לסיים עד סוף השנה בעוד שבוע) אעלה את שלושת החלקים הנוספים: סיכום השנה בישראל חלק שני, ושני חלקים של סיכום שנה עולמי. נתחיל:

ישראל מקומות 10 – 6

10. משה קצב בכלא

בשנה שעברה ברגע האחרון ממש, נכנס פסק הדין החשוב במשפט קצב לעשרת האירועים של שנת 2010 בישראל. גזר הדין החמור שלא עשה הנחת סלב ושלח את קצב ל-7 שנות מאסר ניתן השנה. ביחד עם דחיית הערעור בעליון וכניסת קצב בפועל לכלא לפני שבועיים מדובר באירוע בעל משמעות לאומית היסטורית וסמל שיא במאבק באלימות כנגד נשים בישראל. נשיא מדינה הוא תפקיד ייצוגי וסמלי. סמליות התפקיד לא מתפוגגת שעה שהאדם שנושא במשרה מואשם בפלילים. כניסת קצב לכלא מוכיחה באופן ייצוגי וסמלי את השוויון בפני החוק ואת העובדה שגם האזרח מספר אחת הוא עדיין אזרח במדינת ישראל.

9. הדרת הנשים

ומרגע השיא של המאבק באלימות כנגד נשים לרגעי השפל, והיו הרבה כאלה השנה. שנת 2011 מציינת את ההקצנה חסרת התקדים ביחס של הדת בישראל לנשים. בכל הדתות המונותיאיסטיות קיימים יסודות חשוכים של הדרת וצמצום מקומן הפומבי של הנשים. ככול שהדת מקבלת ביטוי משמעותי יותר בזירה הציבורית המדינית כך מעמדן של הנשים בחברה יורד. מסורת והחזרת עתרה ליושנה הם שמות קוד לחברה פרימיטיבית ושוביניסטית שלא מקבלת את הרעיונות הליברליים והפמיניסטים שצמחו במאה ה-20 במערב. הבעיה המרכזית ביותר במדינות האסלאם היא הדרת, השפלת, תקיפת, ושנאת נשים בכסות אדיקות דתית. אומנם בארצות האסלאם שורר המצב הגרוע ביותר היום מבחינה זו, אך לצערנו היהדות לא חסינה מפני מגמות חשוכות כאלה. בימים אלו נמצאות נסיעות האוטובוס בכותרות, אך חמור מכך הוא חזרתה (או הופעתה) השנה של התפיסה האידיוטית של איסור שמיעת שירת נשים. איסור שחלחל מהחברה החרדית לחברה הדתית לאומית. המרחק מאיסור על שמיעת נשים שרות לאיסור על שמיעת נשים מדברות, בודאי בזירה הפומבית והפוליטית, קצר ומפחיד.

8. פרשת גלנט

זוכרים? כן זה קרה בתחילת השנה הזו. בחודש ינואר התחיל מבקר המדינה בחקירת גלנט, ובראשון לפברואר כבר הודיע היועץ המשפטי לבג"ץ כי יש בעיה רצינית במינוי גלנט לרמטכ"ל. המינוי בוטל ברגע האחרון ובני גנץ מונה לרמטכ"ל במקומו של גלנט. אבל מה שהכי יזכר מהפיאסקו ההוא זה הארמון שבנה גלנט לעצמו במושב עמיקם (מה שהפך את עמיקם לאחד מאתרי התיירות הפנימית הפופולאריים של תחילת השנה). המבנה האוריינטלי והצעקני, מלווה בשקרים והתעלמות מהשכנים ומחוקי הבניה, מדגימים בעיות אישיות כבדות של חלק מבכירי המדינה.

7. ישראל לא מתקיפה באיראן

אולי מדובר היה רק בתרגיל של משרד הבטחון למניעת קיצוץ בתקציבו – אבל ה"שמועות" וההדלפות על מתקפה קרובה באיראן היו כל כך מסיביות בסוף הקיץ שלרגע חששנו כולנו שהנה באה מלחמת יום הדין.  אפילו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נזעק לתקשורת והזהיר מחוסר האחריות של שר הביטחון וראש הממשלה. לא נורא, עבר פחות או יותר. ועל זה נאמר המשפט when you have to shoot – shoot, don’t talk.

6. הבחירות במפלגת העבודה

לרגעים קלים נדמה היה שמפלגת העבודה חוזרת להיות מפלגה רלונטית השנה. בחודש ינואר השנה עשה אהוד ברק טובה גדולה למפלגת העבודה ופרש מהסיעה והמפלגה (יחד עם עוד 4 אופורטוניסטים נשכחים). מפלגת העבודה התפוטרה מהקואליציה והחלה מערכת בחירות ארוכה לראשות המפלגה. בסוף המערכה נצחה שלי יחימוביץ, מי שסירבה להכנס לממשלת נתניהו מלכתחילה והביאה מסר אחיד וקוהרנטי למפלגה שהייתה חסרה מסר כזה שנים רבות כל כך. האם מדובר בתהליך שאכן יחזיר את הרלוונטיות למפלגה לשנים רבות? עוד מוקדם לקבוע, בינתיים נראה ששלי יחימוביץ דורכת מעט במקום וקולה באופוזיציה אינו דומיננטי. אך יש עוד זמן עד הבחירות הכלליות (אולי אפילו שנתיים שלמות).

* זהו להפעם, בחלק ב' נדרג את מקומות 10 עד 6 בעולם. שוב חג שמח לכולם. גם חנוכה זה טוב מאוד (ואפילו כריסמס שמועדו היום – ישו בן יוסף נולד על פי המסורת בתאריך זה 25 בדצמבר לפני 2015 שנים, בשנת 4 לפנה"ס הנוצרית).