רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.

גיליון 6 של פוליטון – ומילים ספורות על ביקור אובמה

הגיליון השישי של פוליטון – עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, עלה היום לאוויר. זה כבר הגיליון השישי שבו אני משמש עורך האתר – שזה אומר האיש שמעלה את כל הכתבות הערוכות לאתר, מעמד אותן, שם תמונות ואחראי על העיצוב הכולל. לעניינים שקשורים בפוליטאה אני ממליץ במיוחד על שתי כתבות מעולות: האחת, של אור טוטנאור, מסכמת בתמציתיות את תופעת הפרסונאליציה בבחירות האחרונות ומביאה תיאוריה (הסבר) מעניינת לנושא. השניה, של אסף שפירא, מסכמת ומבקרת עשור לחוק האזרחות והכניסה לישראל: אותו חוק שאוסר על איחוד משפחות פלסטינים עם ערבים ישראלים. חוק שעבר על חודו של שופט בבג"צ בניגוד לעמדת נשיאו דאז אהרון ברק שקבע שהחוק גזעני.

כמו כן,  אפשר כבר לומר כרגיל, יש מאמר קצר שלי בפוליטון. הפעם מביא כמה הגיגים אישיים יותר בנושא מדוע רציונאלי ללכת להצביע בבחירות:

דוקא אחרי הבחירות, כאשר חשש הקוראים לניגוד עניינים יורד מהפרק, ואנשים מדוכאים מתוצאות הבחירות, נראה לי כמו עיתוי מתאים, כמעט חדשני, לשוב ולדבר בסוגיה השחוקה של הסיבות ללכת להצביע. עיתוי הקריאה חשבתי, יהפוך את הדיון מקלישאתי לענייני ומעורר מחשבה…

* הערה קצרה על ביקור אובמה הארוך (אוף כמה נאומים של שמעון פרס שמענו, כן הבנו ארה"ב היא ידידה מופלאה שלנו – איזה כיף). נדמה לי שרוב הפרשנים פספסו את המסר הכי מעניין שהיה בנאום אובמה בבניני האומה: לרגע אחד בנאום עשה אובמה פאוזה שלאחריה ביקש לתת לסטודנטים עצה כפוליטקאי: "אני יכול להבטיח לכם זאת: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם האזרחים שלהם לא ידרשו מהם לעשות זאת. אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות." זוהי תפיסה מעניינת וחדשה לטעמי שמנוגדת לחלוטין לרעיון "שלום האמיצים" שהנחה את הסכמי אוסלו. גם לאחר הסכמי אוסלו התפיסה היתה של אם לא שלום האמיצים אז מלחמת הפחדנים. עראפת אשם. אבו מאזן אחראי. יש פרטנר. אין פרטנר.

ברק אובמה בנאומו ביקש להציג תפיסה חדשה שעושה דה-פרסונאליזציה לסכסוך. הוא למעשה קרא לציבור הישראלי לצאת נגד ההנהגה שלו שלא תעשה כלום אם הציבור לא ילחץ עליה. בניגוד לכל החיוכים וההסתחבקות עם "ביבי טוב לראות אותך" שהיו לפני ואחראי הנאום – בנאום בבניני האומה אמר אובמה למעשה שביבי לא יעשה כלום אם הוא לא יפחד מלחץ אזרחי לעשות משהו. נתניהו על פי אובמה הוא לא אמיץ, ואין לאובמה שום ציפיות שהוא יהפוך פתאום לאמיץ ויחליט לעשות שלום בשביל "מורשת" או משהו בסגנון. השלום, אם יהיה כזה, יהיה שלום של פחדנים. זו הייתה למעשה קריאה למחאת קיץ חברתית על נושא השלום. הקהל באולם, רובם הגדול סטודנטים מצטיינים מהאוניברסיטאות הגדולות, נראה היה מוכן ונלהב לקלוט את המסר. אלא שכמו שכולנו יודעים ספק מאוד גדול אם תצא קריאה אמיתית מתוך האוניברסטאות למחאה שמאלית עממית למען השלום. לצערנו אם יהיה לחץ שישפיע על ביבי לעשות שינויים למען הסדר זה יהיה לחץ בינלאומי ולא לחץ ציבורי עממי. הציבור בישראל מוכן לצאת ולהפגין על מחירי הקוטג', אך הפגנה למען השלום נחשבת "שמאלנית מידי" במקרה הטוב ואנטי פטריוטית במקרה הפחות טוב. אני מסכים עם אובמה שביבי עצמו לא רוצה במיוחד להכנס להליך שלום, ולא יעשה זאת מתוך גילוי אומץ פתאומי. אבל אם אובמה בונה עלינו שנפעיל את הלחץ, אז צר לי לאכזב.

אישה צעירה ומאבטח

עמדתי היום, כרגיל לימי ראשון, בתור לאוטובוס שעולה לירושלים. שתי שורות לפני עמדה אישה צעירה וגבוהה בלבוש שמסגיר את שייכותה הדתית (מוסלמית). היא החזיקה תיק יד כבד, שקית עם דברים ותיק גב. במהרה ניגש אליה איש בטחון ממושקף ושמנמן שמזג האויר החם של היום ניכר היטב בחולצתו. הוא היה נמוך ממנה לפחות בראש, ובקול חלוש ביקש ממנה לראות תעודת זהות. סיטואציה לא נעימה. לשני הצדדים, כמו גם לכל יתר הנוסעים מסביב, היה ברור לחלוטין שאיש הביטחון מבקש דווקא ממנה להציג תעודת זהות בגלל שהיא מוסלמית, או כהגדרתו מעוררת חשד.

בעברית רהוטה ובטחון מאולץ, שכן ניכר היה היטב שהסיטואציה מפריעה לה מאוד, סרבה האישה להציג לו תעודת זהות ומחתה על כך שרק ממנה מתבקש להציג תעודה. כנראה שלא היה עליה אחת כזו, יתכן ואינה אזרחית כלל או שאולי שכחה אותה בבית. איש הבטחון הרגיש מבוכה רבה, לטובתו יש לציין כי על אף המבוכה הניכרת לא איבד את שלוותו ולא הרים את קולו. שני הצדדים רצו לסיים את העימות הלא נעים במהרה אך לא ידעו איך לסגת. בשלב זה האישה הצעירה כבר נראתה פגועה מאוד ובמתח ניכר, היא רצתה להגיע הביתה ופחדה שאיש הבטחון יממש את איומו ויזמין משטרה. היא יכלה לנחש היכן תבלה את הלילה מוסלמית צעירה ללא תעודות אם יביאו בשבילה ניידת משטרה.

למרבה המזל היא נפלה על איש בטחון נחמד, אם כי אני בטוח שהיא לא חושבת ככה וחזרה הביתה בהרגשה קשה של השפלה. האיש הסכים לבסוף, לאחר שיחה קצרה במכשיר הקשר, לבדוק את חפציה במקום תעודה ולתת לה לעלות לאוטובוס שהגיע מכבר. האישה ישבה בקדמת האוטובוס בפנים מעט עצובות כל הנסיעה. בירושלים שוב חלקנו אוטובוס מהתחנה המרכזית להר הצופים. היא ירדה תחנה אחת אחרי, משם אפשר ללכת או כמה מטרים למעונות הסטודנטים או לרדת ברגל ולחצות את הוואדי למחנה הפליטים שועפאת.

עד כאן הסיפור הקטן שבודאי מתרחש על בסיס יום יומי במקומתנו. סיפור שבו כולם צודקים. הסיטואציה שבה נציג בטחוני ניגש לאדם, רק בגלל מוצאו, צבעו או דתו ומבקש להזדהות או לעבור בדיקה בטחונית הוא מצב מאוד לא נעים ועל גבול המשפיל – במקרה הזה לשני הצדדים. גם איש הבטחון בסיפור הרגיש לא נעים ואני בטוח שגם אחר הצהריים שלו נהרס. עבור האישה הצעירה ההשפלה והמתח היו גדולים אף יותר כמובן. בעולם ליברלי ואידאלי זה לא אמור לקרות. אבל אני לא בא להגיד כאן שזה לא צריך לקרות, כי לצערי אין באמת ברירה. כמו האישה, גם איש הבטחון צודק. מדינת ישראל נמצאת במלחמה עם מדינות מוסלמיות, בשליטתה של ישראל שטחים כבושים בהם חיים מיליוני פלסטינים מוסלמים. למוסלמים יש יותר סיבות לשנוא את המדינה שלנו, ולצורך העניין גם אותנו כאזרחיה מאנשים שאינם מוסלמים. על כן אדם שבברור הוא מוסלמי, אוטומטית כמעט מהווה פוטנציאל לחשוד ביום ראשון אחר הצהריים בתל אביב. זה לא מתוך גזענות, זה מתוך הבנה שיש למוסלמים סיבה לשנוא אותנו, ושחלקם פועלים נגדנו באופן לוחמני ואלים מסיבה זו. הדרישה לבידוק בטחוני קצר ו/או הצגת תעודה מזהה היא סבירה, גם אם ניתנה לאדם אחד בלבד, במקרה זה אישה, בגלל מראהו החיצוני ושייכותו הדתית.

ושוב מצד שני, זו כאמור סיטואציה מאוד לא נעימה בעלת השלכות קשות. במיוחד למי שאמורים להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו, אזרחי ישראל הערבים. מכיוון שכך, האחריות לפתרון הבעיה הזו נמצאת קודם כל אצל המדינה שחייבת זאת לאזרחיה. גם אזרחיה הערבים, וגם אזרחיה היהודים המאבטחים שזכאים גם הם לא להידרש לסיטואציות מביכות כאלה.  והדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו היא שלום. או לפחות סיום הכיבוש וקביעת הגבולות הסופיים של מדינת ישראל; יחסי ישראל עם הפלסטינים אינם לוקסוס שבו אנחנו מוותרים לפלסטינים ופותרים להם בעיות לאומיות – הם צורך מהותי של מדינה השואפת ליחסים חברתיים נורמאליים ומרגישה אחריות כלפי אזרחיה; השלום חשוב כמובן כפתרון לסכסוך והאלימות בשטחים, אך הוא חשוב לא פחות מכך ליחסים בתוך מדינת ישראל ולחברה אזרחית בריאה יותר.

נ.ב. קיבלתי מייל ממישהו בשם רונן מפרויקט הדמוקרטיה בבקשה להפיץ פרויקט תוכן חדש שלהם בשם הכתובת על הקיר. אני מודה שלא הכרתי אותם קודם, אבל זה נראה לי פרויקט ראוי ונחמד אז אני נענה לבקשה ומפיץ הלאה את הלינק.

בין ליברמן לברק

אחת מהאמרות המפורסמות ביותר של הנרי קיסינג'ר היא ש'לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים'. שבוע שעבר אביגדור ליברמן לקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה כשמעל בימת האו"ם, בתור שר חוץ המייצג את מדינת ישראל, עסק לא במדיניות פנים אפילו כי אם במדיניות מפלגתית. נאום בחירות שלא מייצג את המדינה, לא את הממשלה ולא את הקואליציה- נאום שמייצג את ליברמן עצמו. אך האומנם? בנימין נתניהו לא יצא נגד ליברמן מעולם, מלשכתו נמסר שהנאום לא תואם עם ביבי, אך לא שהדברים אינם על דעתו. היום בבוקר בישיבת הממשלה מיקי איתן (שמגלה על עצמו שהוא יותר "שמאלן" מיום ליום) יצא להתקפה חריפה על ליברמן, אבל ביבי שתק.

לביבי דווקא יש מדיניות חוץ, ויש לו גם מדיניות פנים. הן פשוט במקרה משולבות. האסטרטגיה של ביבי היא כזו: הוא מחזיק את ברק בממשלה ונותן לו לתפקד כשר חוץ בפועל לכל דבר ועניין. הוא שולח אותו להיפגש עם כל גדולי עולם ולפזר הבטחות ותוכניות. ברק משחרר הצהרות של שלום לחלל האוויר ומצייר את ביבי בקווים שמאליים. מנגד הוא ממנה את ליברמן לשר חוץ רשמי, ונותן גם לו (ולאלי ישי לצורך העניין) לעשות ככול העולה על רוחו. ליברמן נפגש, מדבר, עושה קצת. אלי ישי מדבר, מגרש, הורס בתים. ליברמן וישי מציירם את ביבי בקווים ימניים. וביבי שותק באמצע. לא מגנה את זה ולא את זה. מידי פעם ממלמל משהו על צרכי קואליציה. התוצאה היא שכל אחד יכול לדמיין את ביבי איך שהוא רוצה. אריה שביט בהארץ מדמיין את ביבי כ'שמאלה מרבין' למשל. אחרים בישראל אומרים שביבי נורא רוצה שלום ולעשות היסטוריה, הוא רק צריך להעיף את ליברמן ולהכניס את קדימה והכל יהיה בסדר. לעומתם המתנחלים לא מאשימים את ביבי בהקפאה ולא בשיחות השלום. מבחינתם מי שאשם בכל זה הם הברקים שחברו יחד ללחוץ על נתניהו; ברק אובמה בארה"ב ושליחו הרשע אהוד ברק בישראל. במילים אחרות ביבי א' וביבי ב' זה לא בלבלול, זו אסטרטגיה מתוכננת. ביבי הוא גם וגם ובו זמנית. כלפי פנים לפחות.

כלפי חוץ התמונה קצת שונה. בחו"ל ביבי יודע, כולם שמאלנים ואף אחד לא אוהב את ליברמן. אז כלפי חוץ ביבי מנסה לשדר את התדמית של נורא רוצה אבל גרוע בזה. ביבי משחק את האידיוט. זו אסטרטגיה ידועה בתורת המשחקים. יש משהו שכולם רוצים שאתה תעשה אותו אבל אתה לא באמת רוצה לעשות אותו. אז אתה אומר שאתה נורא רוצה לעשות אותו, אבל אתה משחק אותה אידיוט שכל הזמן לא מצליח. כן בארה"ב כבר התחילו להבין שביבי ממש לא רציני בנושאי השלום, הפלסטינים יודעים את זה ממזמן. אבל אחרי כל הסיפור של המאמצים (לכאורה) כנים של ביבי למשא ומתן לא מוצלח, למי יש כוח לנסות להסביר למה זה לא מצליח ומי כן או לא רוצה. מה שהאמריקאים רוצים כרגע זה רק חודשיים. תנו לנו חודשיים של הקפאה, נעשה כאילו השגנו משהו, ובחודשיים האלה (במהלכם מתקיימות בחירות בארה"ב) ננסה לשכוח ביחד מכל הסיפור.

ביבי בהתחלה סירב לבקשת האמריקאיים. כבר שמחתי, סירוב לאמריקאים בנושא החודשיים היה יכול להיות הפגיעה הקשה ביותר שביבי יכול להנחית על מפעל ההתנחלות בתווך הארוך. אבל ביבי כנראה הבין את הטעות והיום אנחנו כבר קוראים שכנראה ביום רביעי כן תאושר ההקפאה לחודשיים, בתמורה למכתב ערבויות אמריקאי.

לכאורה ביבי מנצח, התוכנית שלו עובדת היטב: מפלגת העבודה, ישראל ביתנו וש"ס יושבות יחד בממשלה. אף אחד לא מאיים אפילו בבדל של פרישה. כל צד בטוח שביבי בעצם איתו ומאשים את הצד השני בזה שעדיין לא קרה כלום (או קרה יותר מידי). במקביל, האמריקאים הולכים ומתייאשים מהשיחות. והסטאטוס קוו ישמר. ביבי אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. ביבי, אפשר לטעון, משחק על זמן, וכל עוד הזמן עובר, הכל בסדר. אבל ביבי גם משחק באש. ביבי מעריך שאחרי הבחירות בארה"ב הוא יהנה משקט. שלא ישמח יותר מידי. יש עוד גורמים בזירה הבינלאומית חוץ מארה"ב. ונשיא נותר טינה בארה"ב זה לא דבר טוב.

ואם מנקים רגע את הפוליטיקה מהשולחן ומשאירים רק את המדיניות, מה ביבי מבקש להשיג? סטאטוס קוו? למי הוא טוב? לנו או לפלסטינים? אני חושב שהתשובה היא לפלסטינים, ביבי כנראה חושב שלנו (או לו). מעניין אותי לשמוע פעם אחת ולתמיד תשובה מנומקת ומפורטת שמסבירה כיצד שמירה על הסטאטוס קוו הנוכחי היא טובה לישראל (בלי להגיד מילה אחת על למה אלטרנטיבה של שלום היא גרועה יותר).