החוק הנורבגי? אפילו לא קרוב

מה שמכונה בסלנג הפוליטי "החוק הנורבגי" (אם כי הוא לא מיוחד דוקא לנורבגיה ולא מופיע באותה תצורה בכל מקום) הוא חוק שנועד להסדיר התפטרות שרים מהפרלמנט על מנת לאפשר לחברי רשימה נוספים להכנס לבית המחוקקים.  בגרסאתו השלמה הוא קובע שכל שר שמתמנה לממשלה מושעה או מפוטר מידית מהפרלמנט ובמקומו נכנס הבא בתור ברשימת המפלגה לפרלמנט. בחלק מהגרסאות קיים מנגנון היפוך לפיו במידה והשר בחר להתפטר מתפקידו כשר בהמשך הקדנציה (או פוטר על ידי ראש הממשלה) הוא יחזור לכהן בפרלמנט במקום חבר הרשימה שהחליף אותו.

הביקורת שנשמעת אוטומטית בארץ על החוק הזה או שכמותו היא שמדובר בחוק בזבזני שנועד לסדר ג'ובים ליותר חברי מפלגה מיותרים בפרלמנט. במקור, בדיוק ההיפך הוא הנכון.

החוק הנורבגי הוא חוק טוב וראוי שיכול לפתור או לפחות לצמצם חלק מבעיות הממשל שלנו.

המצב היום הוא שכמחצית מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה הוא מצב לא רצוי, שפוגע במעמד הכנסת קשות.  נוצר, ולא בפעם הראשונה, מצב אבסורדי שבו חברי הקואליציה שפנויים לעבודת הכנסת השוטפת (חברות בועדות, פיקוח על הממשלה, הגשת הצעות חוק, מפגשים עם הציבור…) פחותים מחברי האופוזיציה. כך, למרות כוונות טובות אמיתיות של רבים מחברי הכנסת (כולל בקואליציה) עבודת הכנסת הופכת לשטחית, מהירה מידי, ובמקרים רבים פשוט מיותרת. בגלל חולשת הכנסת, העדר חברי כנסת לדיון רציני, ומחסור במשאבים (כולל מחסור חמור בעוזרים פרלמנטריים) חברי הכנסת בעל כורחם הופכים לאותם ג'וביסטים מיותרים שהציבור כל כך סולד מהם. קודם לא נותנים להם את הכלים לעבוד, מעמיסים על המעט שיש הרבה יותר מידי עבודה ודרישות, ואז באים בתלונות לכך שהם אינם עושים שום דבר משמעותי ומבזבזים את הזמן והכסף של כולנו על כותרות גזעניות לעיתונות או הצעות חוק פופוליסטיות.

רפורמה אמיתית במשילות לטובת כלל הציבור היתה צריכה להיות כזו שתגדיל את מספר חברי הכנסת ב-50% לפחות, תכפיל את מספר העוזרים הפרלמנטרים, תגדיל את תקציב חברי הכנסת המופנה למחקר, ותבנה מנגנון של ימי עיון וכנסים בארגון הכנסת. כמו כן יש להגביל את חברי הממשלה ללא יותר מרבע מחברי הקואליציה. בנוסף גם "החוק הנורבגי" יעשה עבודה לא רעה בהוספת חברי הכנסת הזמינים בפועל ויתקן את העוול שנוצר ממיעוט חברי הקואליציה הזמינים לעבודה פרלמנטרית.

ההיגיון של החוק: שר לא יכול להיות חבר בעבודת הכנסת. הוא מנוע מלשבת בועדות, להגיש או לחתום על הצעות חוק, הוא מחוייב באחריות מיניסטריאלית וממשלתית, ואינו יכול לפקח על חבריו לממשלה בשום צורה. לעומת זאת הוא כן קול בהצבעות בכנסת, הוא צריך לשבת במליאה ולהצביע. זו דרישתו היחידה כחבר כנסת. כך שחברותו בכנסת מצתמצמת להליך פורמלי של להיות נוכח פיזית בדיונים ולהצביע אוטומטית כמו שאמרו לו. בשלושת הימים של הצבעות הכנסת שבהם הוא נמצא במליאה הוא לא יכול באמת לעשות את התפקיד הראשי שלו – להיות שר. כך הציבור מפסיד פעמיים – גם חבר כנסת גרוע, וגם שר גרוע.

מצב זה מועצם וחמור במיוחד בממשלה הנוכחית שהיא גם מנופחת וגם תלויה ועומדת על קואליציה מינימאלית של 61 חברי כנסת. ככה שאפילו ראש הממשלה מוצא את עצמו ימים ולילות בכנסת יושב ומצביע על הצעות חוק זותרות. זה מצב שאף אחד לא יוצא ממנו טוב, בטח לא הציבור.

עם הפעלת חוק נורבגי שרים לא יהיו חברי כנסת, וחברי הכנסת יהיו חופשיים לעבודת כנסת הגונה למען הציבור. את חברי הכנסת נשפוט ככאלה, על עבודתם, ואת השרים ישפוט הציבור כשרים על תפקידם.

* מדוע שיחזרו להיות חברי כנסת? הבעיה הגדולה ביותר לכאורה בהצעה הנורבגית היא חזרתם של השרים המתפטרים לכנסת והדחת חברי כנסת זמניים מכהונתם. אבל זו ברמה העקרונית אינה חייבת להיות בעיה. ראשית בגלל שמבחינה דמוקרטית אנחנו בוחרים רשימות, לא אנשים. צריך לזכור את זה. המפלגה היא החשובה ובכללי המשחק שיקבעו ידעו חברי הכנסת הנכנסים במקום שרים שהם בפועל רק ממלאי מקום. שנית, כי בשביל ששר יחזור להיות חבר כנסת הוא צריך להתפטר. ברור לחלוטין שברוב המקרים התמריץ של השר להתפטר לא יהיה רק חברותו בכנסת ככה שקשה לדמיין מצב שבו שר ישתמש בסמכות הזו לרעה. שלישית, אנחנו רוצים שיהיו בכירים בכנסת ובאופוזיציה. הבטחת השארות בכנסת לשרים תתן להם רשת בטחון למקרה שבו יעזבו את הממשלה או יתנגדו לה. אנחנו רוצים לראות כנסת שבה יש בכירים רעבים שמעוניים לזכות בבחירות, להכנס לממשלה ולהשפיע. אנחנו רוצים אופוזיציה רעבה, וקואליציה שקולה.

* אז מה הבעיה עם ההצעה של איילת שקד שעברה השבוע בכנסת? הבעיה היא שבניגוד לכותרות בעיתונים ההצעה שעברה היא לא החוק הנורבגי. אפילו לא קרוב.

ההצעה שעברה קובעת ששר או סגן שר אחד מכל סיעה רשאי לבחור אם להתפטר ובמקומו יכנס חבר כנסת חדש לתקופה זמנית. על פי ההצעה החוק יחול רק על סיעות של פחות מ-12 ח"כים. רגע מה?

יש בעיות רבות בהצעת החוק הזו. המרכזית שבהן היא שההצעה לא אפקטיבית בעליל ופרסונאלית. בפועל היא תשפיע רק על 4 שרים או סגנים – אחד מהבית היהודי, אחד מכולנו, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. וגם זה רק אם יבחרו לעשות זאת. כנראה שמכל הצעת החוק הזו מה שיצא זה שאיילת שקד תתפטר מהכנסת ושולי מועלם מהבית היהודי תכנס במקומה. איפה זה ואיפה כל ההבטחות על רפורמת משילות. נודף מזה ריח חריף של התערבות חוקתית בחוק יסוד על מנת להשיג רווח קצר, פרסונאלי, וספציפי לשרה המציעה. זה מלוכלך ולא תקין.

והבעיה העקונית בהצעה היא שההתפטרות היא בחירה של השר. ירצה יתפטר, לא ירצה לא יתפטר. וחמור מכך, חבר הכנסת שיכנס יהפוך לבן ערובה בידי השר שכן זה יוכל תמיד לחזור לכנסת בלי להתפטר מתפקידו כשר. מכך תכנס לכנסת תחת השר בעצם בובה.  זה פתח לשחיתות, לחוסר שקיפות, ולהמשך כל התופעות השליליות שבגללן הציבור כל כך סולד מהפוליטקיאים היום. כרגיל, איפה אנחנו ואיפה נורבגיה.

על איזה סיעות אפשר לותר?

על איזה סיעות הייתם אתם מותרים בכנסת? אחת מהטענות הרווחת ביותר המושמעות כנגד שיטת המשטר בישראל היא ריבוי המפלגות המוגזם שיש כאן. או ליתר דיוק, ריבוי הסיעות הנבחרות לכנסת. אכן ישראל היא מהמדינות עם הפיצול הפוליטי הגדול ביותר בעולם כולו. עם ממוצע של 11 מפלגות בפרלמנט ומספר אפקטיבי של מפלגות הגדול מ-7, ישראל היא מהדוגמאות הבולטות בעולם לשיטה מפוצלת ומשוברת (והמיטיבים יגידו פלורליסטית). יחד עם זאת, צריך לזכור שלא בהכל אשמה השיטה. ישנן שיטות בחירה יחסיות הדומות לישראל שעדיין מנפיקות מספר נמוך של מפלגות. שיטת הבחירות הישראלית מאפשרת ריבוי סיעות בפרלמנט, אך לא מחייבת זאת. הסיבה לפיצול הכה גדול בישראל טמונה קודם כל בפיצול פוליטי העמוק שקיים בחברה השסועה שלנו.

אם כן, לפני שבאים לקבוע חוקים שיגבילו ויקטינו בצורה מלאכותית את מספר המפלגות החברות בכנסת (עיין ערך אחוז חסימה ושות'), כדאי לשאול את עצמנו בכנות על איזה מפלגות בדיוק היינו מותרים:

* ראשית, על דוכן "הנאשמים", המפלגות הערביות. ישראל כפי שחוזרים ומזכירים לנו היא קודם כל  מדינה יהודית – כלומר מדינת הלאום של העם היהודי. מכיוון שכך, ישראל, ועל כך (לצערי) יש קונסנזוס רחב, מתנגדת בכל תוקף ליצירת לאומיות ישראלית אחידה; לאומיות אזרחית דוגמאת זו האמריקאית או הצרפתית פשוט לא באה כאן בחשבון. לאומיות אזרחית אחידה, שבה כל אדם בין אם הוא מהגר, דתי, אתיאיסט או בן מיעוטים, יכול להזדהות עם ערכים משותפים לכלל החברה – היא תנאי ראשון לאפשרות של קיום מערכת דו מפלגתית, "ימין ושמאל", במדינה. מכיוון שבישראל אין לנו הסכמה על לאומיות כזו (למעשה יש הסכמה רחבה נגדה) עלינו להכיר בכך שאין ברירה אלא לקיים מערכת מפלגתית נפרדת למיעוט האתני הגדול שחי כאן – היינו המיעוט הערבי.  בלי ייצוג ערבי הולם בכנסת לא נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה. גם היום, כאשר הציבור הערבי אמנם נבחר לכנסת אך מודר אוטומטית מכל מוסדות השלטון, הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות ולמעשה נמצאת תמידית תחת סימן שאלה או לכל הפחות כוכבית.

על המפלגות הערביות לא ניתן "לותר". יתרה מזו, מכיוון שהציבור הערבי ראוי לייצוג מפלגתי משלו עליו גם לקבל את זכות הבחירה הסבירה מבין מבחר של אפשרויות. התביעה השטותית של חלק מהפוליטיקאים היהודים שכל המפלגות הערביות תתאחדנה למפלגה אחת, כאילו אין ביניהן הבדלים אידיאולוגים עמוקים, היא לא רק פטרנליסטית ושוגה בבורות עמוקה, היא גם למעשה תביעה למנוע מהערבים את זכות הבחירה. מפלגה ערבית אחת תייצג רק את עצם "הערביות" כאידיאולוגיה מתחרה לאידיאולוגיה "היהודית", לא תיתן לערבים זכות בחירה הוגנת ויכולת ויכוח אידיאולוגית, ותעקר את מושג הייצוג מכל משמעות זולת זו הדסקריפטיבית. התוצאה תהיה כמובן הקצנה נוספת של החברה הערבית לצד ניכור נוסף של הערבים מהמערכת הפוליטית היהודית.

אם יוחלט להעלות את אחוז החסימה, אפילו לרמה של שלושה אחוזים "בלבד", הסכנה של הכחדת המערכת המפלגתית הערבית תהיה מיידית. סביר להניח שבתוך מערכת בחירות אחת אכן תתאחדנה המפלגות הערביות והויכוח הפוליטי הפנים ערבי בישראל יעלם – לרעת הדמוקרטיה הישראלית. על כן, בתור אחד שחקר וחוקר את נושא אחוז החסימה אני ממליץ, ואני לא יכול להיות נחרץ יותר בהמלצה זו, לאמץ את החוק הסרבי לאחוז חסימה לפיו על מפלגות המוגדרות כמפלגות של מיעוט אתני מוכר  לא יחול חוק אחוז החסימה הארצי שחל על כל יתר המפלגות. החלה של חוק כזה היא לדעתי התנאי היחיד שבו בכלל אפשר להתחיל לשקול להעלות את אחוז החסימה בישראל לרמה של מעבר ל-2%.

* אם כן, (לפחות) על שלוש מפלגות ערביות אנחנו לא יכולים לותר. נשארנו עם כשמונה-תשע מפלגות "יהודיות". שנית, יעלו על דוכן הנאשמים המפלגות "החרדיות". בישראל קיימים שני שסעים פוליטיים מרכזיים ולא אחד – לצד השסע המדיני בטחוני המרכזי, קיים שסע פוליטי וחברתי עמוק סביב יחסי הדת במדינה. מכיוון שכך, מראשית ימי הציונות היו בארץ מפלגות דתיות-חרדיות שייצגו את החלקים האולטרה-דתיים בחברה. עם כל הכבוד לכל מי שלא אוהב את המפלגות החרדיות ואת מה שהן מייצגות, אני לא חושב שיכול מישהו לטעון שהן או מיותרות או שבכלל אפשר למצוא מנגנון שיבטל אותן ויכריח אותן להתמזג אל תוך אחת המפלגות הקיימות. וגם אם אפשר היה ליצור מנגנון כזה, האם הייתם רוצים שהשסע החרדי-חילוני יכנס וישתלט על המפלגות הגדולות? האם הייתם רוצים לראות מפלגה ימנית גדולה אחת שש"ס ומנהיגיה הם חלק בלתי נפרד מההנהגה שלה? בהנחה שהתשובה היא לא קטגורי, אז כנראה עצם הקיום של מפלגות חרדיות הוא לא "בעיה". אני גם בספק אם מישהו יצליח למצוא לי טיעון משכנע על למה הפיצול הפנים חרדי בין ש"ס לבין יהדות התורה הוא פיצול שלילי לדמוקרטיה הישראלית. מה מפריע לנו שהחרדים האשכנזים מצביעים למפלגה אחת והחרדים המזרחים מצביעים למפלגה אחרת? האם "הפיצול" הזה הפריע לאיזשהו ראש ממשלה בישראל לבנות קואליציה? אם כבר בדיוק ההפך הוא הנכון. הפיצול הזה מאפשר לש"ס, שמבחינת היחס למוסדות המדינה מעט יותר פתוחה מיהדות התורה, לשבת בקואליציה ובממשלה גם ללא אחיהם הליטאים. מה רע בכך?

* בימין אם כן נשארו לנו רק ארבע מפלגות מרכזיות: הליכוד, המפלגה הגדולה שמחזיקה בשלטון במדינה ברוב השנים מאז 1977, מפלגה ימנית דתית "מתנחלית" מימין לליכוד, עוד מפלגה ימנית קיצונית אנטי ממסדית שלרוב לא עוברת את אחוז החסימה (השנה מדובר היה בעוצמה לישראל שזכתה ב1.7% מקולות הבוחרים), ובשני העשורים האחרונים מפלגה "רוסית" גדולה שמייצגת לכאורה את ציבור העולים דוברי הרוסית בישראל. לקראת הבחירות האחרונות כידוע התאחדה ישראל ביתנו עם הליכוד, והיום בכנסת יש רשמית רק שתי מפלגות ימין: הליכוד ביתנו, והבית היהודי. ככה שבחזית הימין נראה על פניו שאין בעיה של פיצול יתר. אגב, שימו לב שכאן כבר אפשר להתחיל לראות מדוע כל השיח של פיצול יתר הוא לא באמת רלוונטי למספר המפלגות בכנסת. כי הבעיה של בנימין נתניהו הרבה יותר גדולה עם הסיעות השונות בתוך מפלגתו, ואני גם בטוח שבקרוב מאוד יגלה נפתלי בנט שהאיחוד שהוא עומד בראשו הוא לא בדיוק "איתן כסלע".

* אז מכל השיח על פיצול יתר של המפלגות בכנסת נשארנו עם הפיצול בגוש השמאל מרכז. אכן נראה שעל פניו שלוש מפלגות מרכז (קדימה, יש עתיד והתנועה) ושתי מפלגות שמאל (העבודה ומרצ) זה הרבה יותר מידי. אבל האם השיטה עצמה נפגעת מזה או בכלל אשמה בזה? או רק השמאל עצמו שנמצא במשבר זהות קשה? בואו נניח רגע בצד את השאלה התועלתנית מהסתכלות שמאלית על המפה הפוליטית ונשאיר רק את הטיעון "פיצול סיעות פוגע במשילות" על הפרק. האם הפיצול בגוש השמאל פוגע או מחזק את המשילות בישראל? תשאלו בבקשה את בנימין נתניהו האם יותר קל לו לקיים משא ומתן עם יאיר לפיד, ציפי לבני ושאול מופז לחוד, או שהוא היה מעדיף לקיים משא ומתן עם מפלגה אחת בת 28 חברים.

הבעיה של הפיצול בגוש השמאל (וזו בהחלט בעיה) היא בעיה של משבר זהות, לא בעיה של ריבוי מפלגות. כל עוד קיים משבר זהות זה לא משנה כמה מפלגות בפועל נבחרות בבחירות. תראו למשל את מפלגת קדימה שב-2009 זכתה ב28 מנדטים: האם הם תפקדו כמפלגה אחת? האם האחידות לכאורה עזרה לציפי לבני לקיים אופוזיציה יעילה וחזקה? או שבעצם האחדות המלאכותית והסיעתנות בתוך קדימה הן בדיוק אלו שהביאו לסופה המוקדם.

* כתמיד בישראל, אנשים נוטים להשוות אותנו לארה"ב ולהתקנא במערכת הדו מפלגתית שם. אבל מעבר להבדלים התהומיים בין שתי המדינות, הבדלים כה עמוקים שכל ניסיון להשוואה כלשהי הוא נסיון סרק מראש, צריך להבין שבארה"ב יש אמנם רק שתי "מפלגות" אך בפועל בקונגרס מכהנים 435 סיעות יחיד עצמאיות. כל אחד מהמחוקקים האמריקאים נבחר באופן אישי והוא מחויב אך ורק לבוחרים שבמחוז הבחירה שלו (ולתורמים הגדולים שלו כמובן). אם כבר מתעקשים להשוות לארה"ב אז תדעו שמצבנו טוב בהרבה מבחינת מספר הסיעות ויכולת "המשילות" הנגזרת ישירות מכך.

* אז על איזה מפלגות אתם הייתם מותרים? ואם כבר ויתרתם האם המנגנון שאתם מציעים להורדת מספר המפלגות בכנסת הוא אכן המנגנון שיוריד את המפלגות הנכונות? כי אם כבר ניגשים לשחק בחוקי המשחק עצמם, כדאי מאוד שנוודא קודם שהחוקים החדשים שאנחנו מציעים אכן ישפרו את המשחק לטובה ולא סתם ישברו אותו.

הצעת ליברמן לביטול הדמוקרטיה הפרלמנטארית בישראל

היום אפשר היה לקרוא, בתחתית הידיעות על המשא ומתן הקואליציוני, על כך שליברמן בשקט בשקט מגניב למשא ומתן הצעה רדיקאלית לשינוי שיטת המשטר בישראל. על פניו אפשר להתבלבל ולחשוב שההצעה של ליברמן לא משנה הרבה: לא את שיטת הבחירות לכנסת, לא את סמכויות בית המחוקקים, לא את מספר החברים או את אופי המשטר הפרלמנטארי. כל מה שההצעה של ליברמן מבקשת היא "בסך הכל" להגדיר מחדש את האופן שבו מתמנה ממשלה בישראל. אלא שבפועל, אם תתקבל, תשבור הצעתו של ליברמן לחלוטין את האיזון הדמוקרטי (השביר ממילא בארץ) ותקרב אותנו יותר מתמיד לדגם המשטר האוטוריטארי.

קיימים שני דגמים מרכזיים של דמוקרטיה מודרנית: הראשונה היא דמוקרטיה פרלמנטארית. בדמוקרטיה כזו הפרלמנט נבחר ישירות על ידי הציבור ומכיל ריבוי סיעות המשקפות, פחות או יותר, את הזרמים בחברה שבחרה אותו. מתוך הפרלמנט עצמו יוצאת הממשלה הפועלת מתוכו, זקוקה לאמונו התמידי, ומפוקחת תמידית על ידי הרכב הבית. לרוב בשיטות אלו, הממשלה הנבחרת היא תולדה של פשרה – יצירת קואליציה בין כמה סיעות שאף אחת מהן לא מספיקה על מנת להחזיק רוב בפרלמנט. הפשרה בין הסיעות השונות היא זו שאמורה לבטא את "הרוב" הציבורי שמעניק לממשלה המכהנת לגיטימציה. בנוסף, הפשרה הקואליציונית מאזנת את שחקני הממשלה כל הזמן ומונעת משחקנים בודדים לפעול בצורה דיקטטורית.

מנגד, קיימת שיטת הדמוקרטיה הנשיאותית. שיטה זו קיימת בדרך כלל במדינות גדולות (אולי גדולות מאוד) המורכבות לרוב מכמה וכמה רמות ממשל נפרדות. מטרת מוסד הנשיאות הוא להוות מורה-על ומייצג הרמה האחידה במדינה (לכל הפחות כלפי חוץ). הנשיא בדמוקרטיה נשיאותית נבחר בדרך כלל ישירות על ידי העם בבחירות, כאשר ברוב שיטות הבחירה נדרש המנצח לזכות בסוג של רוב מוחלט מקולות הבוחרים (50%). יחד עם זאת, הנשיא הנבחר איננו מלך. רחוק מזה, דמוקרטיות נשיאותיות השכילו להגביל מאוד את סמכויותיו של נשיא נבחר, לאזן ולבלום אותו בחוקה נוקשה המגדירה את סמכויותיו. בארה"ב למשל, הדמוקרטיה הנשיאותית הידועה בעולם, כל שינוי ומינוי שעורך הנשיא (מחבר קבינט ועד יועץ משפטי) חייב לעבור שימוע מקיף, חקירה ואישור בסנאט. בנוסף, לנשיא כמעט ואין כל יכולת חקיקה עצמאית. לא אחת נדרש הבית הלבן לקיים משא ומתן עם כל חברי הקונגרס (אחד אחד לפעמים)  על מנת להעביר חקיקה שבה חפץ הנשיא. גם הכרזת מלחמה אסורה על הנשיא והוא חייב לקבל עליה אישור מהקונגרס. כל העברת כספים לצבא (שהנשיא האמריקאי הוא זה שרשמית עומד בראשו) זקוקה לאישור ועדת הביטחון של הקונגרס. את נשיא ארה"ב אמנם כמעט ובלתי אפשרי להדיח בנסיבות רגילות במהלך קדנציה, אבל הוא נאלץ להתמודד אחת לשנתיים בבחירות אמצע שמחליפות את בית הנבחרים ולא אחת משמשות מאין משאל עם על מדיניות הממשל.

ומה מציע לנו ליברמן? ליברמן מציע להישאר לכאורה בדגם המשטר הפרלמנטארי, אבל להעניק לראש הממשלה צורת מינוי ויכולת שרידות נשיאותית. המשמעות היא מעבר לשיטה נשיאות שבה הנשיא גם לא נבחר ישירות על ידי העם, וגם למעשה לא נבלם או מאוזן על ידי הפרלמנט שממנו הוא יוצא או על ידי חוקה. על פי הפרסומים, ליברמן מציע להשאיר את שיטת הבחירות בארץ על כנה, אבל להוסיף שני סעיפים לפיהם: אחד, ראש הסיעה הגדולה ביותר יתמנה אוטומטית לראשות הממשלה (ללא רוב קואליציוני המחייב פשרה) ושתיים, לא ניתן יהיה להדיח אותו (אפילו לא בהצעות אי אמון או באי העברת תקציב). כן, איך שלא תקראו את הצעותיו של ליברמן, בפועל זה בדיוק מה שהוא מבקש.

המשמעות היא קודם כל שיוכל להיבחר כאן ראש ממשלה שזכה בקושי בשליש או רבע מקולות הבוחרים בבחירות. ראש ממשלה זה לא יהיה מחויב לשום דבר, בטח שלא לקואליציה או כלפי כלל הציבור שרובו לא בחר בו. כמובן, לפחות כרגע, שראש הממשלה יאלץ להרכיב קואליציות אד הוק על מנת להעביר חוקים – אבל המשמעות היא גם כאן ביטול מימד האחריות הקואליציונית ולמעשה שבירה סופית ומוחלטת של מוסד האופוזיציה. ראש ממשלה נשיאותי כל יכול, שלא נבחר על ידי הציבור, לא ניתן להפיל אותו, ואין שום חוקה שבולמת אותו או מגבילה את סמכויותיו. במדינה שבה התרבות הפוליטית גם ככה, אם לומר זאת בעדינות, לא מאוד "תרבותית" ומוסד האחריותיות ממילא בקושי מתקיים, מעבר לראש ממשלה נשיאותי "ליברמן סטייל" תהיה לא פחות מאסון דמוקרטי.

ובשביל מה? בשביל לחזק את המשילות? את היציבות? הממשלה היוצאת כיהנה ארבע שנים בהצלחה מרובה. מלחמות, התנתקות, אפילו שלום לפעמים נעשים כאן כמעט בלי שום קושי אם רק מאוד רוצים. בשם מה לקיים שינוי כה רדיקאלי בשיטת המשטר? מה הצידוק? מה הטיעון? עוצמה? כוח? חוזק? עוצמה על מי? נגד מי? התשובה היא נגדנו כמובן. עוצמה נגד העם, נגד האופוזיציה, נגד חופש הביטוי, נגד הפלורליזם, נגד הדמוקרטיה.

עם הדמגוגיה של יאיר לפיד שבעצמו מדבר על שינוי שיטת המשטר (ומציע הצעות שחלקן דומות ולא פחות מזיקות להצעתו של ליברמן) – ההצעה של ישראל ביתנו למשא ומתן הקואליציוני עוד עלולה להתקבל.

פוליטון 3, בעיות ממשל והצעת חוק פרוגרסיבית למספר החברים בממשלה

גיליון שלישי של פוליטון, עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה בירושלים, יצא היום רשמית לאור. כמו בגיליונות הקודמים, היה לי הכבוד לערוך ויזואלית את האתר והכתבות ולהיות שותף בהוצאת העיתון. אני יודע ממקור ראשון שבכל הכתבות הושקעה עבודה רבה ואני חושב שהתוצאה היא מרשימה ומעניינת. בהקשר האקטואלי של דברים שדיברתי עליהם גם כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני רוצה להמליץ במיוחד על הכתבה של נטע משה על האספקטים הכלכליים של הגירת עבודה לאירופה. אני חושב שבכל הדיון הישראלי על מהגרי העבודה יש לנו הרבה ללמוד מהנסיון האירופי בשנים האחרונות (בניגוד לטענה של כמה פוליטיקאים ישראלים לפיה לאירופאים יש מה ללמוד מאיתנו).

* בנוסף יש בעיתון גם מאמר שלי, שממשיך את הסדרה של מאמרים בפוליטיקה אלקטוראלית ישראלית מהגיליונות הקודמים. הפעם אני דן בסוגיה הכללית יותר של "בעיית המשילות" בישראל: אני מסביר כיצד התפיסה הרווחת רואה את הבעיה ומדוע אני חושב שתפיסה זו מוטעית מיסודה. בחלק השני של המאמר אני דן בבעיות האמיתיות, לדעתי, שעומדות בבסיסה של השיטה הישראלית ומזכיר בקצרה ממש כמה דרכים חיוביות שכדאי ללכת בהן. בקצרה, אני חושב שבניגוד לטענה הרווחת לפיה ראשי ממשלה בישראל הם חלשים מידי ורשויות הממשל הביורוקרטיות לא מתפקדות, לדעתי ראשי הממשלה בישראל הם דוקא חזקים מידי ולא מרוסנים או מפוקחים על ידי הרשות המחוקקת. עליבות הכנסת ורוב חבריה והתרפסותם בפני הממשלה מביאים לכך שהמנגנונים הביורוקרטים נאלצים להשתלט על תהליכי קביעת המדיניות לצד יישומה. תיקון אמיתי של בעיית הממשל בישראל לדעתי צריך להיות ע"י חיזוק מוסדות הרשות המחוקקות, חיזוק עצמאותה מול הממשלה, והגברת יכולת הפיקוח שלה על הראשות המבצעת.

* הצעת חוק: גודל ממשלה פרוגרסיבי

אני רוצה לנצל את הבמה שלי כאן בבלוג בשביל לתת דוגמא לחוק פשוט יחסית שאני חושב שיכול לשפר בצורה יפה את חוזקה של הכנסת, מבלי לפגוע יותר מידי בממשלה. אני מתייחס כאן לסוגיה של גודל הממשלה: קיימים שני טיעונים עיקריים נגד גודלן המנופח של ממשלות בישראל. הטיעון הראשון הוא טיעון הבזבוז. שרים עולים יותר כסף מחברי כנסת, הלשכות שלהם עולות יותר כסף, ומי צריך לזרוק כל כך הרבה כסף על שרים לשום כלום ושום דבר. זה טיעון פופוליסטי שאני לא אוהב אותו בכלל. קודם כל בגלל שהוא מעצים בעיה שלא קיימת. יאיר לפיד למשל מדגיש בנאומי הבחירות שלו (וישבתי בשורה שניה באחד כזה מתחילתו ועד סופו כשהוא הגיע לאוניברסיטה) את בזבוז הכספים על שרים ללא תיק כאילו מדובר היה בבזבוז הכספים הכי גדול שקיים במדינה (כדאי ליאיר לפיד לבדוק שוב את המספרים שלו). בפועל לשרים ללא תיק יש לשכה גדולה רק במעט מכזו של חבר כנסת, ובדרך כלל אין להם תקציב משרד עצמאי לנהל. הבעיה האמיתית היא דוקא עם משרדים מומצאים שהוקמו בדיוק בשביל להתמודד עם התדמית הבעייתית בציבור של שרים ללא תיק וניתנו להם תקציבים גדולים ללא הצדקה אמיתית. בשביל להתמודד עם הטענה הזו ההצעה היא בדרך כלל להגביל את מספר השרים בחוק יסוד הממשלה ל-18 בלבד.

הטענה השניה רצינית הרבה יותר ואיתה אני מסכים לגמרי והיא שראשות מבצעת מנופחת באה על חשבון כוחה של הכנסת. כאשר חצי ויותר מחברי הקואליציה יושבים בממשלה זה משאיר מעט מאוד חברי קואליציה שפנויים לעבודת הכנסת. מעט החברים שנשארים צריכים להתפרש על פני כל הועדות בהן מתבצעת עיקר עבודת הכנסת. בנוסף, חברי הקואליציה שנשארים מחוץ לממשלה מנופחת הם בדרך כלל מהספסלים האחוריים ביותר של הקואליציה, אנשים בעלי משקל פוליטי נמוך, שהדרך היחידה שחלקם מוצא להתבלט היא על ידי הזניית העבודה הפרלמנטארית עוד יותר בדמות הצעות חוק קיקיוניות וקיצוניות, התבטאויות הזויות, או התנהגות בלתי הולמת שמגיעה לכותרות החדשות.

גם כלפי הבעיה הזו יש מי שמציעים את הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 בלבד מחד, או אימוץ החוק הנורבגי לפיו כל חברי הממשלה מוחלפים בפרלמנט ולא מכהנים כחברי כנסת (כאילו התפטרו מהכנסת) עד עזיבתם את הממשלה. הבעיה בחוק הנורבגי היא שהוא מקיף מידי ויוצר הפרדה מלאכותית בין חברי הפרלמנט לחברי הממשלה. אני חושב שזה נכון שיהיה קשר במשטר פרלמנטארי בין חברות בממשלה וחברות בכנסת. אי אפשר לפתור את כל השרים מחובת ההצבעה עם הקואליציה על רצפת המליאה. זה לא בריא ולא טוב למשטר פרלמנטארי תקין.

עקרונית אין לי בעיה עם החוק להגבלת מספר החברים בממשלה ל-18, אלא שהסיכויים של חוק כזה להיות מיושם בפועל נמוכים מאוד. צריך לזכור שזה היה החוק בעבר, אבל החוק שונה כאשר קמה ממשלת אהוד ברק ב1999. ברק גילה שהוא זקוק ליותר שרים על מנת לייצב את הקואליציה שלו ופשוט מאוד, ההחלטה הראשונה שהעבירה הקואליציה הייתה לבטל את מכסת השרים ל-18 בלבד. היה משהו בנימוקים של מתנגדי ההקצבה: מדוע 18 שרים? מדוע לא 19 או 17 או 15 או 30? יש משהו שרירותי מאוד במספר 18 שרים שאינו בהכרח מתאים לכל קואליציה. בנוסף מסבירים המתנגדים, יציבות קואליציונית במשטר פרלמנטארי היא ערך חשוב, קואליציה גדולה ומגוונת זקוקה ליותר שרים מקרב חברי הכנסת על מנת להגדיל את המחויבות שיש לסיעות הבית להישאר בקואליציה. השררה עוברת בארץ דרך חברות בממשלה ועל כן כל השותפים הקואליציוניים ירצו, בצדק מבחינתם, חלק מהכוח הזה בשביל לתמוך לאורך זמן בממשלה.

* אז מה אני מציע: אני מציע לחוקק סעיף בחוק יסוד הממשלה לפיו: "מספר חברי הכנסת החברים בממשלה לא יעלה על שליש מחברי הקואליציה".   החוק בעצם יקבע את המפתח המקסימאלי לחברי סיעות המכהנים בממשלה – חבר ממשלה אחד על כל שלושה חברי כנסת. ככה לא משנה מה גודל הקואליציה, תמיד יהיו לפחות שני שליש מחבריה פנויים לעבודת הכנסת. בקואליציה מינימאלית מנצחת של 61 חברי כנסת המספר יהיה 18 חברי ממשלה בדיוק (אני מדבר כאן על חברי ממשלה שכוללים שרים וסגני שרים). ככול שהקואליציה תגדל כך יוכל ראש הממשלה להוסיף על המספר הזה שרים וסגני שרים נוספים בצורה פרופורציונאלית.

היתרון הנוסף של החוק הזה הוא שהוא ייתן תמריץ חיובי למספר קטן של מינויים אישיים מקצועיים. זאת בגלל שבעוד שהחוק מגביל את חברי הכנסת החברים בממשלה, הוא לא אומר שום דבר על תוספת חברים שלא מחברי הכנסת. ככה ראש ממשלה יוכל לפתות מפלגות אחרות, או בתוך המפלגה שלו, למנות מינויים חיצוניים של אנשים מקצועיים למספר תפקידים רלוונטיים. מהצד השני, שלא כמו החוק הנורבגי או הצעות קיצוניות אחרות, מדובר בתמריץ למספר מצומצם של מינויים מקצועיים לצד רוב של מינויים מקרב חברי הכנסת, ולא חוק כולל שמפריד לחלוטין בין האחריות הפרלמנטארית והממשלתית.

 זוהי דוגמא קטנה לחשיבה יצירתית יותר לעניות דעתי בנושאים של שינוי שיטת ממשל שמנסה לטפל בבעיות ממשל אמיתיות מבלי לשפוך את התינוק עם המים מרוב התלהבות לשנות משהו.