19 שנה לרצח רבין: הליכוד מייצג את השמאל הפוליטי בישראל?

פרדוקס שכבר דנתי בו בעבר: נורא קל לנו, כמעט אינטואיטיבי, לזהות בין כל שני ישראלים מי שמאלי יותר ומי ימני. אנחנו עושים את ההשוואה הזו יום יום, כמעט לא במודע וכמעט לכל אדם שאנחנו פוגשים. מספיקות לרוב כמה שיחות קצרות, לפעמים מפגש בודד, בשביל לקבוע די בבטחון אם אדם חדש שפוגשים הוא שמאלי יחסית בדעותיו או ימני יותר.  ועם זאת כאמור הפרדוקס: אנחנו יודעים לזהות אך אנחנו לא יודעים להגדיר; מה הוא שמאל? האם יש בכלל שמאל? איפה עובר הגבול בין שמאל לימין? האם השמאל הפוליטי נעלם? האם השמאל הישראלי נרצח באותו ערב נורא בדיוק לפני 19 שנים?

ויכוח כזה התעורר למשל בעיתון הארץ לאחרונה. מאמר של גדעון לוי בו קבע שאין יותר שמאל פוליטי בישראל עורר תגובות רבות. עוזי ברעם ניסה להגדיר מחדש את השמאל הציוני. ועוד דוגמאות. אפשר גם להזכר בשאלה לפני הבחירות הקודמות האם שלי יחימוביץ מייצגת בכלל את השמאל כשהיא מתרחקת מהנושא המדיני (בקרוב נוכל לשאול שאלה הפוכה בדיוק את משה כחלון). היום, נוכח אי הצלחתו המהדהדת של בוז'י הרצוג להמריא בסקרים, מה זה להמריא – להתניע, נשאלת השאלה מי מייצג את גוש השמאל בישראל? אולי בכלל בנימין נתניהו?

אפשר ליישב בצורה פרגמטית את שאלת ההגדרה בדיוק על ידי ההכרה בפרדוקס ככזה. אנחנו משתמשים במושגי ימין ושמאל בשביל להגדיר שני דברים שונים: האחד הוא את נטיית הדעות ותפיסת העולם של אדם (או מפלגה) ביחס לאדם או גורם אחר. והשניה היא הגדרה של מציאות פוליטית בהתאם למצב הקיים בשטח.

המציאות הפוליטית תלויה בזמן, במקום ובפרספקטיבה: לא מוגזם לטעון שהשמאל "החדש" של טוני בלייר בבריטניה ימני יותר מהימין המתון של אנגלה מרקל בגרמניה. מפלגת הימין המתון השבדית שמאלית יותר מהסוציאליזם של פרנסואה הולנד בצרפת. בארה"ב הדמוקרטים והרפובליקאים מובדלים ודומים זה לזה בו זמנית ושניהם היו נתפסים כימנים באירופה. רבין עצמו נחשב בזמנו לסמן הימני במפלגת העבודה, עמדותיו בזמן האינתיפדה הראשונה יראו לנו ימניות יותר מעמדותיו של נתניהו היום ביחס לערבי השטחים.

במדעי הפוליטיקה ההשוואתית על כן כבר שנים רבות שבוחנים שמאל וימין על פי החציון בכל משטר פוליטי נתון. אסביר את המבחן על ידי תרגיל מחשבתי:  אם ננסה לדמיין את הרצף בין ימין לשמאל כקו מתוח ארוך בין רדיקאליות פאשיסטית בצד האחד, ועד אוטופיה קומוניסטית בצד האחר, וננסה למקם על הקו הזה כל אחד ואחת מבני האדם על פני כדור הארץ, נוכל למצוא את החציון העולמי שבין ימין ושמאל – אותו אדם שמשמאלו נמצאים 50% מאוכלוסיית העולם ומימנו החצי הנותרים. ברור שגם בדיקה כזו לא תייצר לנו גבול גושי ברור בין שמאל לימין. האיש הבודד מימין לחציון והאיש הבודד שמשמאלו יהיו דומים הרבה יותר זה לזו, אם לא זהים, מאשר לאנשים קיצוניים יותר על הרצף משני הצדדים. יחד עם זאת, בדיקה כזו בתוך משטר אחד, נאמר בתוך מערכת בחירות בודדת במדינה, תוכל לקבוע  שהבוחרת החציונית, אותה אחת שמחצית מהציבור נמצא משני צדדיה, היא ורק היא מייצגת את המרכז באותה מערכת. כל יתר האנשים ימנים יותר ממנה או שמאליים יותר. זו תהיה הגדרה פרקטית לשמאל וימין והיא תהיה נכונה רק באותו זמן ומקום ולאותה סיטואציה.

השמאל הפוליטי לפי הגדרה כזו לא נעלם ולא יכול להעלם. הוא רק משתנה עם הזמן ובהתאם לנסיבות. השאלה היא למה הוא השתנה בישראל? הליכוד חולש בבטחה ובלי עוררין על החציון הישראלי, הן בבחירות הקודמות והן על פי הסקרים בבחירות הבאות הליכוד יהיה מפלגת השלטון. זו לא השאלה המציקה. עכשיו מגיע החלק שצריך להטריד רבים: על פי הסקרים האחרונים המפלגות שמשמאל לליכוד הצטמקו עוד לאחר צוק איתן  והיום המפלגות שמימין לליכוד (לא כולל הליכוד) ביחד זוכות לתמיכה יותר גדולה מכל המפלגות שמשמאל לליכוד ביחד. אם מצב דברים זה יימשך לאורך זמן יהיה מקום אולי לטענה שמבחינה פוליטית בישראל נתניהו והליכוד מייצגים את המפלגה הגדולה בחצי השמאלי של המפה הפוליטית!  בנט או ליברמן ייצגו במקרה כזה את האלטרנטיבה הימנית לשלטון.

רגע רגע, לנשום עמוק, אנחנו עדיין לא שם. לדעתי אנחנו עדיין רחוקים משם. רק בבחירות האחרונות, שגם בהן היה השמאל פיסימי מתמיד, בסופו של דבר קיבלו המפלגות שמשמאל לליכוד 58 מושבים.  אבל מספיקה האפשרות הזו של הליכוד כנציג השמאל האלקטוראלי בשביל לגרור את משבר הזהות העמוק בשמאל המסורתי בישראל היום. הדאגה היא לכל הפחות מוצדקת.

עדיין לא פתרתי את כל הפרדוקס: הצעתי לדבר במונחים של גושים, ימין ושמאל, בהקשר אלקטוראלי פוליטי בהתאם למצב בפועל; עכשיו לחלק השני, בו זמנית אפשר לדבר על דעות שמאליות ודעות ימניות וזאת תמיד בהשוואות של שני גורמים או יותר זה לזו. מה המבחן הבסיסי ביותר להשוואה כזו? אם לתמצת את המאפיינים ההשוואתיים בין שמאלי לימני בקצרה נראה דומה ושונה: הרדיקלים בשני הצדדים רוצים להפוך לחלוטין את הסדר החברתי הקיים, מי למשטר דתי או פאשיסטי ומי לביטול המשטר בכלל. אך הרדיקלים הם מיעוט קטן ברוב המקומות והזמנים. לרובנו אין רצון במהפכה. רובנו, משמאל ומימין, אנשים פסימיים וחששניים שמקווים שיהיה לנו ולילדנו יותר נוח בחיים. ההבדל בין ימין לשמאל הוא בסוגי הפחדים: הימני יותר פסימי לגבי ההווה ורוצה לחזור לעבר והשמאלי יותר פסימי לגבי העתיד ורוצה לשנות את ההווה.

על איזה סיעות אפשר לותר?

על איזה סיעות הייתם אתם מותרים בכנסת? אחת מהטענות הרווחת ביותר המושמעות כנגד שיטת המשטר בישראל היא ריבוי המפלגות המוגזם שיש כאן. או ליתר דיוק, ריבוי הסיעות הנבחרות לכנסת. אכן ישראל היא מהמדינות עם הפיצול הפוליטי הגדול ביותר בעולם כולו. עם ממוצע של 11 מפלגות בפרלמנט ומספר אפקטיבי של מפלגות הגדול מ-7, ישראל היא מהדוגמאות הבולטות בעולם לשיטה מפוצלת ומשוברת (והמיטיבים יגידו פלורליסטית). יחד עם זאת, צריך לזכור שלא בהכל אשמה השיטה. ישנן שיטות בחירה יחסיות הדומות לישראל שעדיין מנפיקות מספר נמוך של מפלגות. שיטת הבחירות הישראלית מאפשרת ריבוי סיעות בפרלמנט, אך לא מחייבת זאת. הסיבה לפיצול הכה גדול בישראל טמונה קודם כל בפיצול פוליטי העמוק שקיים בחברה השסועה שלנו.

אם כן, לפני שבאים לקבוע חוקים שיגבילו ויקטינו בצורה מלאכותית את מספר המפלגות החברות בכנסת (עיין ערך אחוז חסימה ושות'), כדאי לשאול את עצמנו בכנות על איזה מפלגות בדיוק היינו מותרים:

* ראשית, על דוכן "הנאשמים", המפלגות הערביות. ישראל כפי שחוזרים ומזכירים לנו היא קודם כל  מדינה יהודית – כלומר מדינת הלאום של העם היהודי. מכיוון שכך, ישראל, ועל כך (לצערי) יש קונסנזוס רחב, מתנגדת בכל תוקף ליצירת לאומיות ישראלית אחידה; לאומיות אזרחית דוגמאת זו האמריקאית או הצרפתית פשוט לא באה כאן בחשבון. לאומיות אזרחית אחידה, שבה כל אדם בין אם הוא מהגר, דתי, אתיאיסט או בן מיעוטים, יכול להזדהות עם ערכים משותפים לכלל החברה – היא תנאי ראשון לאפשרות של קיום מערכת דו מפלגתית, "ימין ושמאל", במדינה. מכיוון שבישראל אין לנו הסכמה על לאומיות כזו (למעשה יש הסכמה רחבה נגדה) עלינו להכיר בכך שאין ברירה אלא לקיים מערכת מפלגתית נפרדת למיעוט האתני הגדול שחי כאן – היינו המיעוט הערבי.  בלי ייצוג ערבי הולם בכנסת לא נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה. גם היום, כאשר הציבור הערבי אמנם נבחר לכנסת אך מודר אוטומטית מכל מוסדות השלטון, הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות ולמעשה נמצאת תמידית תחת סימן שאלה או לכל הפחות כוכבית.

על המפלגות הערביות לא ניתן "לותר". יתרה מזו, מכיוון שהציבור הערבי ראוי לייצוג מפלגתי משלו עליו גם לקבל את זכות הבחירה הסבירה מבין מבחר של אפשרויות. התביעה השטותית של חלק מהפוליטיקאים היהודים שכל המפלגות הערביות תתאחדנה למפלגה אחת, כאילו אין ביניהן הבדלים אידיאולוגים עמוקים, היא לא רק פטרנליסטית ושוגה בבורות עמוקה, היא גם למעשה תביעה למנוע מהערבים את זכות הבחירה. מפלגה ערבית אחת תייצג רק את עצם "הערביות" כאידיאולוגיה מתחרה לאידיאולוגיה "היהודית", לא תיתן לערבים זכות בחירה הוגנת ויכולת ויכוח אידיאולוגית, ותעקר את מושג הייצוג מכל משמעות זולת זו הדסקריפטיבית. התוצאה תהיה כמובן הקצנה נוספת של החברה הערבית לצד ניכור נוסף של הערבים מהמערכת הפוליטית היהודית.

אם יוחלט להעלות את אחוז החסימה, אפילו לרמה של שלושה אחוזים "בלבד", הסכנה של הכחדת המערכת המפלגתית הערבית תהיה מיידית. סביר להניח שבתוך מערכת בחירות אחת אכן תתאחדנה המפלגות הערביות והויכוח הפוליטי הפנים ערבי בישראל יעלם – לרעת הדמוקרטיה הישראלית. על כן, בתור אחד שחקר וחוקר את נושא אחוז החסימה אני ממליץ, ואני לא יכול להיות נחרץ יותר בהמלצה זו, לאמץ את החוק הסרבי לאחוז חסימה לפיו על מפלגות המוגדרות כמפלגות של מיעוט אתני מוכר  לא יחול חוק אחוז החסימה הארצי שחל על כל יתר המפלגות. החלה של חוק כזה היא לדעתי התנאי היחיד שבו בכלל אפשר להתחיל לשקול להעלות את אחוז החסימה בישראל לרמה של מעבר ל-2%.

* אם כן, (לפחות) על שלוש מפלגות ערביות אנחנו לא יכולים לותר. נשארנו עם כשמונה-תשע מפלגות "יהודיות". שנית, יעלו על דוכן הנאשמים המפלגות "החרדיות". בישראל קיימים שני שסעים פוליטיים מרכזיים ולא אחד – לצד השסע המדיני בטחוני המרכזי, קיים שסע פוליטי וחברתי עמוק סביב יחסי הדת במדינה. מכיוון שכך, מראשית ימי הציונות היו בארץ מפלגות דתיות-חרדיות שייצגו את החלקים האולטרה-דתיים בחברה. עם כל הכבוד לכל מי שלא אוהב את המפלגות החרדיות ואת מה שהן מייצגות, אני לא חושב שיכול מישהו לטעון שהן או מיותרות או שבכלל אפשר למצוא מנגנון שיבטל אותן ויכריח אותן להתמזג אל תוך אחת המפלגות הקיימות. וגם אם אפשר היה ליצור מנגנון כזה, האם הייתם רוצים שהשסע החרדי-חילוני יכנס וישתלט על המפלגות הגדולות? האם הייתם רוצים לראות מפלגה ימנית גדולה אחת שש"ס ומנהיגיה הם חלק בלתי נפרד מההנהגה שלה? בהנחה שהתשובה היא לא קטגורי, אז כנראה עצם הקיום של מפלגות חרדיות הוא לא "בעיה". אני גם בספק אם מישהו יצליח למצוא לי טיעון משכנע על למה הפיצול הפנים חרדי בין ש"ס לבין יהדות התורה הוא פיצול שלילי לדמוקרטיה הישראלית. מה מפריע לנו שהחרדים האשכנזים מצביעים למפלגה אחת והחרדים המזרחים מצביעים למפלגה אחרת? האם "הפיצול" הזה הפריע לאיזשהו ראש ממשלה בישראל לבנות קואליציה? אם כבר בדיוק ההפך הוא הנכון. הפיצול הזה מאפשר לש"ס, שמבחינת היחס למוסדות המדינה מעט יותר פתוחה מיהדות התורה, לשבת בקואליציה ובממשלה גם ללא אחיהם הליטאים. מה רע בכך?

* בימין אם כן נשארו לנו רק ארבע מפלגות מרכזיות: הליכוד, המפלגה הגדולה שמחזיקה בשלטון במדינה ברוב השנים מאז 1977, מפלגה ימנית דתית "מתנחלית" מימין לליכוד, עוד מפלגה ימנית קיצונית אנטי ממסדית שלרוב לא עוברת את אחוז החסימה (השנה מדובר היה בעוצמה לישראל שזכתה ב1.7% מקולות הבוחרים), ובשני העשורים האחרונים מפלגה "רוסית" גדולה שמייצגת לכאורה את ציבור העולים דוברי הרוסית בישראל. לקראת הבחירות האחרונות כידוע התאחדה ישראל ביתנו עם הליכוד, והיום בכנסת יש רשמית רק שתי מפלגות ימין: הליכוד ביתנו, והבית היהודי. ככה שבחזית הימין נראה על פניו שאין בעיה של פיצול יתר. אגב, שימו לב שכאן כבר אפשר להתחיל לראות מדוע כל השיח של פיצול יתר הוא לא באמת רלוונטי למספר המפלגות בכנסת. כי הבעיה של בנימין נתניהו הרבה יותר גדולה עם הסיעות השונות בתוך מפלגתו, ואני גם בטוח שבקרוב מאוד יגלה נפתלי בנט שהאיחוד שהוא עומד בראשו הוא לא בדיוק "איתן כסלע".

* אז מכל השיח על פיצול יתר של המפלגות בכנסת נשארנו עם הפיצול בגוש השמאל מרכז. אכן נראה שעל פניו שלוש מפלגות מרכז (קדימה, יש עתיד והתנועה) ושתי מפלגות שמאל (העבודה ומרצ) זה הרבה יותר מידי. אבל האם השיטה עצמה נפגעת מזה או בכלל אשמה בזה? או רק השמאל עצמו שנמצא במשבר זהות קשה? בואו נניח רגע בצד את השאלה התועלתנית מהסתכלות שמאלית על המפה הפוליטית ונשאיר רק את הטיעון "פיצול סיעות פוגע במשילות" על הפרק. האם הפיצול בגוש השמאל פוגע או מחזק את המשילות בישראל? תשאלו בבקשה את בנימין נתניהו האם יותר קל לו לקיים משא ומתן עם יאיר לפיד, ציפי לבני ושאול מופז לחוד, או שהוא היה מעדיף לקיים משא ומתן עם מפלגה אחת בת 28 חברים.

הבעיה של הפיצול בגוש השמאל (וזו בהחלט בעיה) היא בעיה של משבר זהות, לא בעיה של ריבוי מפלגות. כל עוד קיים משבר זהות זה לא משנה כמה מפלגות בפועל נבחרות בבחירות. תראו למשל את מפלגת קדימה שב-2009 זכתה ב28 מנדטים: האם הם תפקדו כמפלגה אחת? האם האחידות לכאורה עזרה לציפי לבני לקיים אופוזיציה יעילה וחזקה? או שבעצם האחדות המלאכותית והסיעתנות בתוך קדימה הן בדיוק אלו שהביאו לסופה המוקדם.

* כתמיד בישראל, אנשים נוטים להשוות אותנו לארה"ב ולהתקנא במערכת הדו מפלגתית שם. אבל מעבר להבדלים התהומיים בין שתי המדינות, הבדלים כה עמוקים שכל ניסיון להשוואה כלשהי הוא נסיון סרק מראש, צריך להבין שבארה"ב יש אמנם רק שתי "מפלגות" אך בפועל בקונגרס מכהנים 435 סיעות יחיד עצמאיות. כל אחד מהמחוקקים האמריקאים נבחר באופן אישי והוא מחויב אך ורק לבוחרים שבמחוז הבחירה שלו (ולתורמים הגדולים שלו כמובן). אם כבר מתעקשים להשוות לארה"ב אז תדעו שמצבנו טוב בהרבה מבחינת מספר הסיעות ויכולת "המשילות" הנגזרת ישירות מכך.

* אז על איזה מפלגות אתם הייתם מותרים? ואם כבר ויתרתם האם המנגנון שאתם מציעים להורדת מספר המפלגות בכנסת הוא אכן המנגנון שיוריד את המפלגות הנכונות? כי אם כבר ניגשים לשחק בחוקי המשחק עצמם, כדאי מאוד שנוודא קודם שהחוקים החדשים שאנחנו מציעים אכן ישפרו את המשחק לטובה ולא סתם ישברו אותו.

הסוד טמון באופוזיציה

האמת היא שבשביל לדבר על מה שקורה במצרים צריך להיות מזרחן. הפוליטיקה במדינות ערב מסובכת וכפופה לחוקיות אתנית ודתית מסוימת שבלעדיה קשה להבין את מה שקורה. אבל גם המזרחנים טעו, וממילא כולם מדברים אז גם אנחנו. אבל מזווית קצת אחרת וכללית יותר:

ברמה העקרונית אנחנו לא אמורים להתפלא שבמדינה אוטוקרטית עם למעלה מ-20% אבטלה ואינפלציה גואה, תהיינה התקוממויות ערב חילופי שלטון. השאלה היא לאיזה תוצאות יביאו ההתקוממויות. בינתיים אנחנו יכולים לדבר על פתרונות רצויים (לעומת מצויים) ברמה הנורמטיבית למצב ולשלטון האוטוקראטי של מובארק (שימו לב שאני לא משתמש במילה דיקטטורי או חלילה טוטליטרי. אוטוקראטי זו ההגדרה הניטראלית ביותר- שלטון של איש אחד).

דמוקרטיזציה היא הפתרון המערבי הקלאסי. אלא שדמוקרטיזציה כמעט ואף פעם לא הצליחה מחוץ למערב. הסיבה טמונה באופוזיציה- או יותר נכון בהעדרה; שלטון אוטוריטארי מטבעו לא מעודד אופוזיציה. אם האוטוקרט הוא נאור, או לפחות שולט בסבירות, אז גם שנות שלטונו יהיו סבירות ועקרונית אין סיבה לקבוע שהוא בהכרח רע מדמוקרטיה. הבעיה בשלטון אוטוקראטי היא שהוא לא מאפשר לאופוזיציה ממסדית להתקיים. ללא אופוזיציה ממסדית, האלטרנטיבה היחידה לשלטון היא בהכרח אנטי ממסדית ולרוב רדיקלית. כל עוד הכל טוב במדינה אין בעיה. אבל לשלטון אוטוקראטי הרבה יותר קשה להתמודד עם משבר שלטוני עממי. בדמוקרטיה יש לציבור יכולת להביע את דעתו ואת אי שביעות רצונו, אחת לכמה שנים בבחירות. את השלטון אפשר להעניש בכך שבוחרים באופוזיציה וזו מצידה עומדת שוב למבחן הציבור. חילופי שלטון סדירים, תכופים ובדרכי שלום– זו ההגדרה הממצה והטובה ביותר לדמוקרטיה. עצם קיום הבחירות לא אומר שום דבר, גם קיומן של בחירות חופשיות לחלוטין לא מבטיח דמוקרטיה- דמוקרטיה מתגלה בחילופי השלטון עצמם.

לאוטוקרטיה אין את הלוקסוס הזה. מכיוון שאף אדם לא חי לנצח, במוקדם או במאוחר צפוי משבר באוטוקרטיה- משבר חילופי השלטון. לצערו של מובארק שנת חילופי השלטון הגיע בזמן של משבר כלכלי וחברתי קשה. וגם כמובן תחת סיטואציה בינלאומית אזורית בעייתית. הציבור לא מרוצה, הוא אינו רוצה שינחיתו עליו את בנו של מובארק כיורש והציבור המצרי יוצא לרחובות. הדרישה של הציבור היא אחת: שינוי, רפורמה. הציבור רוצה להשמיע את קולו והוא רוצה לראות ביטוי פוליטי לקול הזה. אם היתה במצרים אופוזיציה ממסדית אפשר היה פשוט להעביר אליה את השלטון בבחירות ולתת לאופוזיציה את ניסיון הנהגת המדינה. בכך אפשר היה לפרוק את המתחים של הציבור. אבל המערכת האוטוקראטית לא בנויה לשינויים מובנים. על כן, גם אם ייפול המשטר, האופוזיציה המאורגנת היחידה שקיימת במצרים היא קבוצה דתית, קיצוני ורדיקלית. הציבור רוצה שינוי, והדבר היחיד שמציעים לו הוא רדיקליזציה אסלאמית.

האם ניתן לפתור את המשבר? אולי. דווקא הגישה האמריקאית מבטאת כיוון נכון (אם כי לא בטוח שהדרך האמריקאית תגשים אותו). האמריקאים מציעים לערוך רפורמות דמוקרטיות נרחבות- אבל שמובארק יהיה האיש שיישם אותן. זה אכן הצעד הנכון. האוטוקרט צריך לבנות בעצמו את המשך השלטון המתון במצרים על ידי חיזוק מפלגת השלטון וניקויה מהשחיטות שפשטה בה. אבל- מצד שני ולא פחות חשוב (ואולי אפילו יותר)- לבנות אופוזיציה חזקה לא פחות של מתונים. אופוזיציה רעיונית שתציע מצע מפלגתי שונה מזה של השלטון.

אחרי זה (או תוך כדיי) מומלץ לבנות שיטת בחירות כזו שתתגמל ותיתן תמריצים לפוליטיקה מתונה. אזורי בחירה קטנים-בינוניים עם פתקי דירוג עדיפויות הן הדרך הטובה ביותר לתמרץ מתינות פוליטית באמצעות שיטת בחירות [אבל את זה אני עוד צריך להוכיח לכם כאן בבלוג. אני מקווה מאוד שבקרוב אני אמצא את הזמן לעשות את זה]. רק קיומה של אופוזיציה חזקה, מתונה ושיטתית, תבטיח את קיומה של מצרים כרפובליקה ערבית מתונה (ואולי אפילו דמוקרטית) לאורך זמן.

* ומילה קצרה מאוד על גלנט (כי נדמה לי שהכל כבר נכתב): הדבר הבעייתי ביותר שהתגלה בפרשת גלנט הוא אישיותו הכוחנית. עוד אחד שטוען שהוא לא נחמד, לא סחבק, לא סימפטי, מנהיג! אני דווקא חושב שמנהיגים אמיתיים חייבים להיות סימפטיים או לפחות אמפאטיים. הם צריכים להיות אנשים הגיוניים, אכפתיים, שמודעים לסביבתם. כי יש הבדל בין אגו למנהיגות אמיתית.

שיטה להקצנה

אלי ישי מאשים היום במסיבת עיתונאים את שרי הליכוד בהפצת שנאת חרדים, מפחד של יאיר לפיד. משה ארנס האשים את היחס לערבים בישראל בחברי הכנסת הערבים, ואחמד טיבי עונה לו היום, במאמר ראוי,  בעיתון הארץ. עשרות רבני ערים חותמים על מכתב בנוסח חוקי נירנברג שקורא לא להשכיר או למכור דירות לערבים. בבת ים מתקיימת הפגנה תחת הכותרת: "ומה אם הוא יתחיל עם אחותך?" שב'הוא' הכוונה לערבי. הנחה רווחת בציבור היא שמהגרי עבודה הם זרים שמהווים איום חמור על החברה הישראלית.  ליברמן עולה בסקרים. חברים בקדימה שותפים לכל החקיקה הגזענית בכנסת. 55% מהציבור תומכים במכתב הרבנים. אה כן, והמו"מ לשלום הוכרז כמת ולאף אחד לא אכפת.  אז זה המצב.

איפה טמונה האשמה למצב הפוליטי הקיים? זוהי שאלת המחקר הענקית עליה אנסה לענות בקצרה בשתיים שלוש פסקאות:

את המצב הזה, שיותר נכון לקרוא לו תהליך מאשר מצב, ניתן להגדיר במילה אחת: הקצנה. מי אשם בהקצנה? לכך יש תיאוריות שונות: תיאוריה מקובלת בשמאל הישראלי אומרת שהאשמה היא בכיבוש; חברה דמוקרטית לא יכולה להיות במשך זמן רב כל כך כובשת של עם אחר בתנאים צבאיים מבלי שמשהו מזה יתמיד ויחלחל פנימה לתוך החברה. אלי ישי, הגזען הראשי בכנסת הנוכחית, מאשים את האליטה האשכנזית בגזענות (אנטי חרדית ואנטי מזרחית). ההשקפה שלו לא היתה מעניינת אם לא היה בה שמץ של תיאוריה חזקה יותר: כלכלית. התיאוריה הכלכלית בגדול אומרת שהגדלת הפערים בחברה הישראלית, והקפיטליזם המתעצם שנבנה כאן מאז שנות ה-70, הם אלה שמביאים להקצנה; האוכלוסיות העניות במקום להתאחד נגד המעמד הקטן העשיר, משוסות אלו באלו ורבות להנאתם של העשירים שיכולים להמשיך במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית באין מפריע. תיאוריה שלישית, המכונה לפעמים התיאוריה הממסדית, אומרת שהאשמה היא בחוסר היעילות של הרשות המבצעת בישראל. זאת לצד דרישות הולכות וגדלות מצד הציבור הדמוקרטי בישראל. השילוב הזה, בהעדר קונסנזוס פוליטי סביב נושא מסוים, מביא ל'עומס יתר' על המערכת מה שבסופו של דבר סודק ושובר אותה לפרטיה.  כולכם שמעתם את  התיאוריות הללו בגרסא כזו או אחרת. מי מתונה יותר, מי פחות. יש כאלה שאפילו משלבים שתיים מהן או יותר.

אני רוצה להציע תיאוריה אחרת מז'אנר לכאורה טכני: תיאוריה מוסדית. האשמה כאן מתרכזת בשיטת הממשל הישראלית. יהיו שיעצרו כאן ויגידו שכבר התייחסתי לעניין, ושבעיות שיטת הממשל של מדינת ישראל קשורות בתיאוריה הממסדית ו'עומס היתר'. אבל אני לא טוען שיש בעיית משילות בישראל (להיפך אני חושב שיש לרשות המבצעת בישראל כוח ריכוזי רב מידי). אני טוען ששיטת הבחירות היחסית הנהוגה כאן מעודדת ונותנת תמריץ להקצנה.

אסביר: בישראל קיימת שיטת בחירות יחסית וארצית. זוהי השיטה היחסית ביותר הקיימת בעולם. התוצאה היא שבישראל שיעור המפלגות הקטנות והבינוניות שנכנסות לכנסת ומקבלות כוח הוא מהגדולים בעולם. עכשיו, אחת ההנחות הרווחות הן שבמדינה שסועה פוליטית כמו ישראל זה דווקא טוב: השיטה היחסית מאפשרת לגוונים שונים של האוכלוסייה להיכנס לפרלמנט ולהשפיע. ערבים, חרדים, נשים, אתיופים וכ"ו משיגים בעזרת השיטה היחסית ייצוג מקסימלי. נכון? לא נכון.

קודם כל, האוכלוסיה הערבית בישראל לא מקבלת ייצוג בכנסת כלל. הסיבה היא שרוב מוחלט מקרב ערביי ישראל מצביעים לאחת מהמפלגות הערביות- ואלו, שנכנסות לכנסת, מודרות לחלוטין מהשלטון. עשרת חברי הכנסת הערבים לא נחשבים לא לחישובי קואליציה ובקושי לחישובי אופוזיציה. אף אחד לא מדמיין בכלל לעשות איתם מו"מ על כניסה לממשלה.  ממדרים אותם מועדות כנסת חשובות מידי. ובחקיקה פרטית הם כמעט ולא משתתפים. הכנסת שלנו היא בעצם כנסת של 110 חברים בלבד, והרוב הדרוש בה להעברת חוקים הוא רוב מיוחד של 55% (61 מול 49). יהיה מי שיטען ודאי, כמו משה ארנס, שמי שאשם בכך זה חברי הכנסת הערבים עצמם. חברי הכנסת הערבים משקפים עמדות כה קיצוניות, יגידו, שאין שום אפשרות לשתף אותם באמת בשלטון המדינה. ויכול להיות שזה אפילו נכון (אם כי טענה דומה לא מושמעת אף פעם על קיצוני הימין בישראל). אבל האשמה בכך שחברי הכנסת המייצגים את הערבים בישראל הם קיצוניים, טמונה בדיוק בשיטה מחד ובהדרה של הערבים מהשלטון מאידך. באווירה של הדרה וביטול מצד השלטון, ומצד שני עם האפשרות האלקטוראלית להיכנס לכנסת בקלות יחסית, התוצאה היא פוליטיקה קיצונית.

אבל הדבר נכון לכל הצדדים של המפה הפוליטית. כך למשל, ככול שליברמן יקצין את עמדותיו, ויראה נחוש יותר, ככה יש לו פוטנציאל להרוויח רווח אלקטוראלי גדול יותר. במערכת בחירות אחת, אותה התלהבות קיצונית שמעודדת אחדים תרחיק את רוב האחרים, אבל במערכת הבחירות הבאה יהיה לו כבר מספיק כוח פוליטי להשפיע על האווירה לקיצוניות עוד יותר. התמריץ להקצנה הוא כפול: גם לפני מערכת בחירות על מנת להגדיל את שיעור התמיכה של הקיצונים, וגם אחרי מערכת הבחירות על מנת להגדיל את כמות הקיצונים עצמם.

טוב נראה לי שסיבכתי קצת את הדברים ונכשלתי במשימה להסביר את המצב בשלוש פסקאות פשוטות. מצטער. לא הסברתי בכלל מה זה מערכת בחירות שלא מעודת קיצוניות. וגם לא התייחסתי לחשיבות של הוצאת הפוליטיקה מהמשוואה.   אני מבטיח לחזור לנושא שנית בקרוב. אחת מהשאלות המרכזיות היא לאן צריך ללכת מכאן? ובהנתן העובדה שלא ניתן לשנות כרגע את שיטת הבחירות, האם יש משהו שניתן לעשות במצב הנוכחי על מנת להשיב את התהליך לאחור וליצור פוליטיקה מתונה יותר? האם למנהיגות מתונה יש סיכוי? (רמז לתשובה: כן, בתנאי שהמתינות תוצג בנחרצות והתלהבות לא פחות מקיצוניות).