ליברמן מפצל את המפוצל

"שום דבר לא צפוי בכל הקשור לליברמן" דיווחו בחצי התרגשות בתקשורת אתמול. ליברמן, תוך כדיי עימות בטחוני חריף ומסלים, בחר להודיע על פירוק איחוד הסיעות בין ישראל ביתנו לליכוד במסיבת עיתונאים. אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ניתח לעומק והיטב את הפן הפרוצדורלי של הכרזה זו. מסקנתו דומה להלך הרוח בתקשורת אתמול באשר להשלכות המהלך: "הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגת השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה". אני טוען שמסקנה זו ואחרות בתקשורת מוטעות מכיוון שהן מניחות שההשלכות התופעתיות הללו תלויות במשהו בהליכים הפרוצדורלים האמורים. בפועל, ישראל ביתנו והליכוד לא היו סיעות משותפות למן היום הראשון. יום לאחר הבחירות הודיע ליברמן שישיבות הסיעות בכנסת יתקיימו בנפרד. מה שאכן היה לאורך כל השנתיים האחרונות. ליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני והוא זה שמינה את השרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. סיעת ישראל ביתנו התנהלה בעצמאות תחת הוראתיו של ליברמן והם לא היו כפופים למשמעת סיעתית של הליכוד. מיותר לציין שמנגנוני המפלגות מעולם לא פעלו יחד. מבחינה זו להצהרתו של ליברמן מאתמול אין כל חדש ואין שום משמעות בהתנהלות השוטפת של הכנסת. מרגע היודא תוצאות הבחירות היה ידוע שהליכוד זכו ב20 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה 11 מנדטים. הבוחר שהצביע לליכוד אולי לא קיבל מה שהוא רצה, אבל התוצאה האפשרית היתה ידוע לו. זו הסחורה שמכרו נתניהו וליברמן למצביעי הליכוד בבחירות האחרונות וזו הסחורה שהמצביעים קנו בקולם.

העובדה הזו שמה זרקור על היבט שהדגשתי כאן בהתנגדויות שלי להעלאת אחוז החסימה  – תמריצים  מלאכותיים ליצירת התאגדויות של מפלגות לקראת הבחירות פוגעות ולא מועילות למפלגות הגדולות. סיעות מאוחדות מטעמים טקטיים בלבד לקראת בחירות פוגעות קודם כל בחופש הבחירה של הבוחרים. הן מקטינות את הקשר בין בוחר לנבחר מכיוון שהבוחר נאלץ לבחור ברשימה מאוחדת שבה הוא לא יודע למי הוא מצביע בדיוק. למפלגות הקטנות יש מנוף על המפלגות הגדולות באיחודים כאלה והן מעצימות את כוחן על חשבונם. יום לאחר הבחירות המפלגות הללו יכולות לפעול כסיעות נפרדות לכל דבר ועניין גם אם הן לא מתפצלות באופן פורמלי. מסיבה זו אני גם מתנגד מאוד להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל, תחת חוקי הבחירות הקיימים, את הרכבת הממשלה אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר. הצעה זו רק תגביר את ההחלטות הטקטיות של המפלגות לפני הבחירות על פני החלטות אסטרטגיות אמיתיות. תיצור יותר מצגי שווא לבוחרים, ותפגע בקשר שבין הבחירה לנבחרים.

* למה ליברמן בכל זאת הכריז על הפירוק? מדובר בהכרזה כהכנה לעתיד. בליכוד פנימה לא היו מרוצים מהברית של נתניהו עם ליברמן. בצדק מבחינתם, חברי הליכוד הם אלה שהכי הפסידו מברית זו. כוחו של נתניהו בתוך הליכוד נחלש לאחרונה. גדעון סער מתחזק. ברור לכל שלקראת הבחירות הבאות הליכוד לא התכוון לחדש את הקשר עם ליברמן. איחוד סיעות לקראת בחירות פשוט לא היה עובר היום בועידת ליכוד. אז ליברמן מקדים תרופה למכה. לא הוא נזרק על ידי הליכוד, כי אם הוא בוחר מרצון לעזוב את הליכוד. נתניהו נחלש כתוצאה מהמהלך של ליברמן אבל לא בתוך הכנסת, שם כאמור אין שום שינוי, כי אם בתוך הליכוד פנימה. ליברמן ועשרת אנשיו הם חברים נאמנים שלנתניהו יש כוח השפעה רב עליהם. עכשיו נשאר נתניהו מול סער וארדן ושלום בליכוד, כולם לא מרוצים משלטונו המתמשך, ואין לו נדוניה להביא להם.

היתרון מבחינת הליכוד הוא שהם באמת לא היו צריכים את הברית הטקטית עם ליברמן. לליכוד לבד יהיה יותר קל (ועדיין קשה) להתמודד עם מפלגתו הצומחת של משה כחלון בבחירות הבאות. ליכוד א' וליכוד ב' (ליברמן) בקרוב יקבלו מפלגת ליכוד ג' חזקה. ושלותן יפגשו זו את זה בבחירות.

המפלצת של אחוז החסימה

[*שובו של הפוסט האבוד, לכבוד הפריימריז בבית היהודי. מחר נגיד כמה מילים על הבחירות בארה"ב]

כתבתי בעבר על כך שאחוז החסימה הגבוה בישראל לא משרת בהכרח את המפלגות הגדולות ושהעלאה נוספת שלו עלולה אף להזיק להן ולמערכת הפוליטית בכלל. אני מעוניין לחזור על הדברים לאור קריאות בתקשורת ל"שינוי השיטה", שחלק מהמפלגות החדשות מעלות על נס, והצעה מפורשת של יאיר לפיד להעלות את אחוז החסימה ל6%.  מכיוון שהרעיון שאחוז חסימה גבוה דוקא מזיק למפלגות הגדולות הוא רעיון קשה לעיכול ולא אינטואיטיבי, אנסה הפעם להסביר אותו בקצרה באמצעות דוגמא פשוטה: מפלגת הבית היהודי.

הבית היהודי, או בשמם הישן מפד"ל, שממש היום (6.11) בוחרת יו"ר חדש, היא המפלגה הציונית הקטנה ביותר בכנסת היוצאת. היא נבחרה עם 96 אלף מצביעים המהווים 2.87% מכלל קולות הבוחרים בבחירות. היא אחת משתי המפלגות הקרובות ביותר לאחוז החסימה הלגאלי בישראל, העומד על 2%, שהצליחה להיכנס לכנסת (קטנה ממנה בל"ד עם 2.48% מהקולות). אם אחוז החסימה היה עולה ל3% הבית היהודי לא היו עוברים אותו ונשארים מחוץ לכנסת. הבית היהודי קיבלה ב2009 שלושה מנדטים, אחותה הקיצונית האיחוד הלאומי קיבלה מנדט אחד יותר – 4. במה הפריעה הבית היהודי לבניית הקואליציה של נתניהו? אני טוען שלא רק שהיא לא הפריעה, קיומה של הבית היהודי עזר לנתניהו בבניית הקואליציה:

במצב הנוכחי לאלקטורט שמימין לליכוד יש בחירה בין שתי אלטרנטיבות: אלטרנטיבה מתונה יותר המעוניינת להגן על האינטרס המתנחלי מתוך הקואליציה (הבית היהודי), ואלטרנטיבה קיצונית יותר ואנטי ממסדית שמציעה לבוחריה אופוזיציה אידיאולוגית (האיחוד הלאומי). מה יקרה אם יעלו את אחוז החסימה וימנעו מהבית היהודי להיכנס לכנסת? למעשה אין צורך להעלות את אחוז החסימה, המפגש המסוכן של הבית היהודי בבחירות 2009 עם אחוז החסימה הספיק להם – הם לא ייקחו סיכון נוסף ב-2013; יממה לפני תוצאות הפריימריז על ראשות הבית היהודי אך כבר די ברור שהכיוון הוא ללכת לאיחוד כוחות עם האיחוד הלאומי מיד לאחריו. על פי הסקרים השונים שנעשו ביחד, האיחוד הלאומי-בית יהודי, צפויים להביא אותו מספר מנדטים כ-7 ונדמה שכל המטרה היא למנוע מצב שבו הבית היהודי לא עוברת את אחוז החסימה וקולותיה הולכים לאיבוד.

זה במצב של אחוז חסימה נמוך לכאורה העומד על 2%. צריך לציין שאותו אחוז חסימה "נמוך" הוא האחוז שהביא מלכתחילה ליצירת האיחוד הלאומי. איחוד של מפלגות מולדת, תקומה וחירות ושהיום כוללת גם נציג של המפלגה הגזענית כ"ך. אחוז החסימה מחייב את כל האישים הללו לשבת ביחד למרות שגם בהם יש קיצונים יותר וקיצונים פחות. המעניין במפלגות השוליים הוא שדווקא קולם של הקיצונים יותר נוטה להשתלט על הקו המפלגתי כולו. מפלגה כזו תהיה קיצונית כחבר הקיצוני ביותר שבה, ולא כממוצע של כל הדעות בה. קיצוניות אגב שעתידה להתגבר ממערכת בחירות למערכת בחירות שכן הקולות הקיצוניים יהיו הבולטים יותר ויזכו לחשיפה גדולה יותר בציבוריות הישראלית.

הקואליציה של נתניהו

כאשר בנימין נתניהו הקים קואליציה ב-2009 הוא עשה זאת בהסתמך על גוש חוסם שיצר הימין כולל האיחוד הלאומי, אבל לא היתה לנתניהו שום כוונה להכניס את האיחוד הלאומי לתוך הקואליציה שלו. כניסה של האיחוד הלאומי הייתה ממצבת את נתניהו כסמן השמאלי בממשלה שלו עצמו . יתרה מזו, האיחוד הלאומי שבנויה כמפלגת אופוזיציה אנטי ממסדית קלאסית הייתה מרגישה מאוד לא בנוח בתוך ממשלה שנאלצת לפעמים להיות גם פרגמאטית, לגשר בין מרכיביה השונים ובין ישראל לעולם. אבל נתניהו למזלו יכל להימנע מכך, האיחוד הלאומי קיבלה רק ארבעה מנדטים, מנדטים שנתניהו יכל להסתדר בלעדיהם – היה לו גוש חוסם ימני גם בלי האיחוד. הדבר אפשר לנתניהו להקים קואליציה עם כל שותפות הימין המתונות, כולל הבית היהודי כמובן, ואף לצרף מפלגה מרכזית שמאלית כמו העבודה בראשות אהוד ברק.

הבית היהודי היו השותף הקואליציוני הטוב ביותר בקואליציה של נתניהו. שלושה ח"כים שקטים ומנומסים, בעלי השקפות אידיאולוגיות לא רחוקות מאוד לליכוד, בלי דרישות כלכליות גבוהות מידי, ועם שר זוטר אחד ויחיד בממשלה – שר המדע והטכנולוגיה דניאל הרשקוביץ. עכשיו תארו לכם מה היה קורה אם במקום הבית היהודי על שלושת חבריה הייתה בכנסת רק מפלגת איחוד לאומי אחת עם 7 מנדטים. נתניהו היה חייב להכניס את האיחוד הלאומי הגדולה לתוך הקואליציה. קשה לראות מצב, במיוחד כאשר קדימה בראשותה של ציפי ליבני קיבלה ב-2009 מנדט אחד יותר מהליכוד, שנתניהו היה מצליח להקים קואליציה עם מפלגה שמאלית ובלי רוב אבסולוטי של הימין. עכשיו נתניהו חייב היה לחיות עם סיעה בינונית של שבעה ח"כים שחלקם קיצוניים שבקיצונים, אידיאולוגים ולא מוכנים לפשרות, ועוד לסיעה הזו הוא היה צריך לחלק לפחות שני תיקים – אחד מהם בכיר. במצב כזה יעקוב כצלה היה שר לבטחון פנים (או משהו בסגנון).

זה כלל הברזל: מעטים הקולות שהולכים באמת לאיבוד – המערכת הפוליטית מתאימה את עצמה לשיטה. מהצבעה אסטרטגית, דרך חלוקת משאבים שונה, ועד נראות תקשורתית – יש הרבה סיבות ודרכים אבל התוצאה תמיד דומה, התאמת המערכת לשיטה. עבור עליה באחוז חסימה הדבר הטבעי ביותר שקורה הוא איחודי מפלגות דומות. הבעיה היא שבדרך כלל מפלגות דומות הן לא מפלגה גדולה מאוד ומפלגה קטנה מאוד. מפלגות גדולות מטבען הן כוללניות ומאפשרות לזרמים שונים בתוכן. מצביעים שמעוניינים בהבטחה של מפלגה גדולה מצביעים ממילא למפלגה הגדולה. בשיטה יחסית יש ויהיה תמיד אלקטורט גם למפלגות נישה, סקטור, זרם אידיאולוגי, או תפיסה אנטי ממסדית. אלו בוחרים שבהעדר מפלגה קטנה אחת יחפשו את המפלגה הקטנה הבאה בתור. על כן איחוד בין שתי רשימות קטנות על מנת להקים רשימה בינונית אחת סביר הרבה יותר מספיגה מלאה (של חברי מפלגה ובוחרים) בתוך מפלגה גדולה. אם מרצ והעבודה יתאחדו למשל, חלק לא מבוטל ממצביעי מרצ יעברו לשינוי או חד"ש. במידה ואחוז החסימה יעמוד על 6% כמו שיאיר לפיד מפנטז (אחוז החסימה האבסולוטי- ללא הגבלות- הגבוה ביותר שהעולם הדמוקרטי ידע איי פעם) האם הצפייה היא שהאיחוד הלאומי יתחברו לליכוד?

התוצאה אם כן היא לא חיזוק של המפלגות הגדולות; התוצאה היא יצירה וחיזוק של מפלגות בינוניות. ומפלגות אלה מסוכנות למערכת הפוליטית הרבה הרבה יותר ממפלגות זעירות של 2-3 אנשים. גם בדוגמא הקטנה יחסית של איחוד לאומי בת 7 חברים – מפלגה זו תזכה לחשיפה וכוח רב הרבה יותר משתי מפלגות בנות 3 ו4 חברים שמתוכן רק אחת יושבת בקואליציה. מפלגה חזקה יותר כזו תתחיל להוות תחרות לליברמן (וזו אולי אחת מהסיבות שבגינן בחר להצטרף לליכוד). בהמשך תנסה גם לשאוב מנדטים מאלקטורט הליכוד ולהתחזק עוד יותר. לא מדובר במדע בדיוני, זה בדיוק התהליך שעשה ליברמן עצמו בעשר השנים האחרונות ממפלגה בת ארבעה מנדטים בבחירות 99 ועד האיחוד הנוכחי והשתלטות על לפחות שליש מהליכוד.  התופעה שאנחנו רואים בשנים האחרונות היא תופעה של התחזקות המפלגות הבינוניות והחלשות הגדולות, לא תופעה של שברי מפלגות קטנות. האם יאיר לפיד או מי מחובבי התיאוריה של אחוז החסימה חושבים שבמצב כזה המערכת הפוליטית הישראלית היא בריאה ויציבה יותר? נסו לדמיין קואליציה יציבה המורכבת משלוש סיעות בנות 21 מנדטים כל אחת שאחת מהן היא מפלגת ימין (או שמאל) קיצונית. אנחנו בדרך לשם.

6% חסימה הם אסון בל יתואר לדמוקרטיה הישראלית, אבל אני לא חושב שיש חשש אמיתי שזה יקרה בשנים הקרובות. יותר סביר שלפיד אומר עכשיו שש וינסה בהסכם קואליציוני עתידי לסגור על שלוש או ארבע. גם זו תהיה טעות קשה כפי שניסיתי להמחיש. כל זה בלי שהתייחסתי בכלל לסוגיית ייצוג המיעוטים ולבעיות דמוקרטיות של בזבוז קולות. גם על זה יש מה להגיד וגם כאן הניסיון מהעולם מלמד שהמקרה הישראלי הוא קיצוני וההצעות לשינוי קיצוניות אף יותר. אסכם רק בזאת: את אחוז החסימה הלגאלי לא רק שלא צריך להעלאות, צריך לשקול ברצינות להוריד אותו ולאפשר גם למפלגות זעירות יותר לנסות את מזלן שלא במסגרת איחוד מלאכותי למפלצות פרנקנשטיין פוליטיות. בהעדר שינוי מבורך בשיטת הבחירות עצמה (כמו הכנסת רכיבים המחזקים את הקשר שבין נבחר לבוחר), דוקא אחוז חסימה נמוך לא רק שלא יזיק למלאכת הרכבת הקואליציה, הוא אף עשוי להועיל במשהו במערכת הפוליטית הישראלית.

על שלושה סוגי ייצוג, וקצת פמיניזם

קצת כמו בסרט ההאנגאובר, השבוע התקשורת הישראלית פעלה כאילו היא לא זוכרת כלום מכל הדרמה המדינית של שבוע שעבר. ואולי בעצם אין מה לזכור. אז זו הזדמנות לדבר על משהו אחר לגמרי ותיאורטי (אם כי לא מנותק מהקשר אקטואלי כרגיל).

מה זה ייצוג? כולנו יודעים שהדמוקרטיה המערבית היא דמוקרטיה ייצוגית. אנחנו, קרי הציבור, מפקידים את קבלת ההחלטות במדינה בידי נציגים. אלה – בין אם בממשלה, בפרלמנט, במנהל הציבורי או ברשות השופטת – אמורים לייצג אותנו על מנת שאנחנו נוכל להמשיך בשגרת חיינו והחלטות יתקבלו על הצד הטוב והמוסכם ביותר.

אבל שאנחנו אומרים ייצוג למה אנחנו מתכוונים? את מי מייצגים הנציגים? על בסיס איזה עקרון? התשובות מעט יותר מורכבות מהמצופה. במחקר ובהגות הפוליטית מקובל לדבר על שלושה סוגי ייצוג מרכזיים:

ייצוג קבוצות אינטרס: קבוצות של אנשים בעלי השקפה פוליטית דומה מתאגדים ביחד ובוחרים מתוכם נציגים שידברו וישפיעו בשם הקבוצה ויענו לה. למנגנון שבמסגרתו פועלות הקבוצות הללו קוראים בדרך כלל מפלגה. בשיטת הבחירות היחסית, זו הנהוגה בישראל כזכור, מספר המושבים בפרלמנט מתחלק בין מפלגות שונות בצורה יחסית לקולות הבוחרים בבחירות. אם למשל מפלגה של חרדים ליטאיים מקבלת 4% מקולות הציבור בבחירות, היא תקבל בערך 4% מהמושבים בפרלמנט. איזה מבין חברי המפלגה יקבלו את המושבים? זאת יבחרו בתוך המפלגה ולא בציבור: חברי הפרלמנט הנבחרים אם כן מייצגים קודם כל את המפלגות שלהם. במקרה הטוב (או הרע, תלוי איך מסתכלים על זה) חבר הפרלמנט מייצג את כלל חברי המפלגה שהצביעו לו, ואחראי כלפי כלל האזרחים שאת קולם הוא רוצה בבחירות הבאות. במקרה הרע הוא מייצג קבוצה קטנה של פעילי מרכז, קבלני קולות, או סתם מנהיג כוחני או דתי אחד שבחר בו.

השיטה היחסית שמה דגש מיוחד על ייצוגיות של קבוצות. בישראל היא מאפשרת להטרוגניות החברתית והפוליטית הגדולה להתבטא בכנסת. ממפלגות ערביות דתיות לקומוניסטיות, מימין משיחי לניאו שמרנים, כולם זוכים ל"ייצוג" ראוי.  עד כאן ייצוג הקבוצות בפרלמנט. אבל מה לגבי הממשלה והבירוקרטיה? הרעיון בשיטות יחסיות בדרך כלל הוא שייצוג הקבוצות באופן פרופורציונאלי לגודלן באוכלוסיה ישמר פחות או יותר גם בגופים אלו. פעם צד זה יזכה בשלטון ופעם הצד השני וכך יתחלקו להן המשרות באופן הוגן. אבל כאן נכשלת השיטה הישראלית: עשרה אחוזים מכנסת ישראל, שמייצגים כמעט עשרים אחוזים מהציבור, מודרים באופן קבוע ועקרוני מהרשות המבצעת. הערבים אינם מורשים ואינם מוזמנים להיכנס לקואליציה, לא עם המרכז ולא עם השמאל. אפילו חברותם בועדות מדיניות או ביטחוניות של הכנסת נחשבת סכנה לשלום הציבור. כך הם אולי מיוצגים בפרלמנט, אך מודרים מחלוקת השלל והמשרות הפוליטיות. במצב בו המערכת רואה אותם כאופוזיציה מובנית, מה הפלא ש"נציגיהם" נבחרים על בסיס כמה אופוזיציונרים הם יכולים להיות. כך מגשימה המערכת את הנבואה של עצמה כאשר נכנסים קיצוניים שלא רוצים בעצמם להיות חלק.

ייצוג אישי: בדרך כלל על בסיס אזורי. כאן הכוונה היא שמראש מחלקים את האוכלוסייה כולה לקבוצות קטנות על בסיס שרירותי כלשהו (וכאמור בדרך כלל הבסיס הוא גיאוגרפי אזורי – כל האנשים שגרים באזור מסוים) ולכל קבוצה כזו נותנים לבחור נציג אחד. הנציג שנבחר מייצג את כל האוכלוסייה שלו על בסיס אישי, בין אם הם בחרו בו או במועמד שנגדו. הם יודעים מי הוא, הם יכולים לפנות אליו, בפעם הבאה הוא יעמוד שוב מולם לבחירות, והוא מחויב לכן קודם כל אליהם. בחירות אישיות דוגמת אלה שבאנגליה ובארה"ב שמות דגש על ייצוג מהסוג הזה; נציג המחוז ה-312 בקונגרס מייצג קודם כל את בוחרי המחוז שלו ורק אחרי זה את המפלגה אליה הוא שייך. זה הרעיון לפחות. לא תמיד הוא עובד כמו שצריך, במיוחד בתרגום לייצוג במנהל שם פועלת מדיניות של דלת מסתובבת באמריקה, ובירוקרטיה מקצועית עם קביעות נצחית באנגליה. אבל לא נכנס לזה כרגע. מה שחשוב ללמוד זה שגם שיטות בחירה אישיות שמות דגש על ייצוג, פשוט אחר.

ייצוג דסקריפטיבי: מהמילה description, ייצוג לפי מאפיינים. כאן הכוונה היא שהגוף המייצג יהיה מיקרוקוסמוס של החברה המיוצגת. אם בחברה יש 5% שהם בודהיסטים, בלונדינים, גברים עם עיניים ירוקות אז בגוף הנבחר יהיו 5% בודהיסטים גברים בלונדינים עם עיניים ירוקות. טוב אם להיות רציניים אז בדרך כלל הייצוג הדסקריפטיבי מתייחס לשני תחומים עיקריים: מוצא אתני ומין. וכאן מתחיל ויכוח גדול ורב שנים על האם ייצוג דסקריפטיבי מבטיח בצורה טובה יותר גם את ייצוג האינטרסים של אותן קבוצות? (לדוגמא האם שחורים בהכרח ייצגו טוב יותר את האינטרסים של שחורים בקהילה מסוימת?) והאם ייצוג דסקריפטיבי ממתן או מנציח שסעים חברתיים? שיטות בחירה שונות משתמשות בייצוג דסקריפטיבי: בניו זילנד למשל שמורים 13 מושבים בפרלמנט לבני הקהילה המאאורית. בבלגיה כל קהילה לשונית, הפלמים והוואלונים, בוחרת את הנציגים של עצמה (מה שהביא לכך שכבר שנתיים לא מצליחים להרכיב שם ממשלה יציבה); וכדומה.

בויכוח הזה דעתי חצויה: אני מאוד נגד ייצוג דסקריפטיבי לקבוצות אתניות. זאת בגלל שאני חושב שקבוצה אתנית איננה משהו טבעי בהכרח ובטח שלא קבוע. מכסות ייצוג דסקריפטיבי לקבוצות אתניות רק מעצימות ומנציחות את השסע האתני במדינה במקום לרכך אותו בשיטות אחרות.

 אבל לעומת זאת אני מאוד בעד ייצוג דסקריפטיבי לנשים: ההבדל בין המינים קבוע וניתן לחיזוי מדויק – 50% מכל האנשים הנולדים הן נשים, וכך זה ימשיך להיות. הנשים הודרו במשך שנים ארוכות מהפוליטיקה. נוכחותן הדלה של נשים בפוליטיקה כמעט בכל מדינות העולם עד לפני עשור לא הותירה לנשים צעירות הרבה מודלים לחיקוי. במקרה של נשים, אי-הימצאותן בפוליטיקה הנציחה את מצב אי-הימצאותן. על כן נדרש ייצוג דסקריפטיבי ולו זמני בשביל לשבור את מחסום המצב הקיים ולהכניס בכוח נשים לפוליטיקה. לא בשביל הדור הנוכחי, כי אם לדור העתיד שלא יצטרך את המנגנונים הכוחניים. השאיפה היא להגיע למצב שבו בממוצע (על פני כמה מערכות בחירה) ימצאו 50% נבחרים מכל מין.

השיפור הגדול שחל בעשר השנים האחרונות היה אולי תרבותי, אבל בהחלט גם מכאני. מדינות רבות באירופה אימצו מודלים של מכסות ייצוג דסקריפטיבי לשני המינים מה שהביא לעליה דרמתית באחוז הנשים בפרלמנטים המערביים. בספרד מונתה, לראשונה בעולם המערבי, ממשלה עם רוב נשי בקבינט. נשים קיבלו תפקידים שבעבר נחשבו כטאבו: שרות בטחון, פנים ומשטרה. אחת המנהיגות החזקות באירופה ובעולם היא קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. ועוד רבות הדוגמאות.

בהקשר הזה יש לציין את הצעד החשוב, אם כי הקטן מידי, שנעשה כאן בשבוע שעבר. לראשונה בתולדות צה"ל מונתה אישה לתפקיד אלוף – ראש אכ"א החדשה אורנה ברביבאי. הגיע הזמן. ויפות כמה שנים קודם – אך אישה אחת זה לא מספיק. היום לנשים בצבא כמעט ואין שום אופק מקצועי לשאוף אליו. הן מובלות מהר מידי לתפקידי הדרכה ומשם לתפקידי קצונה סוציאלית או כלכלית בלבד. ככול שעולים בסולם הדרגות אחוז הנשים צונח בצורה חדה. במצב כזה אין לאישה חכמה, מוכשרת ואמביציוזית תמריצים גדולים להישאר בצבא. ככה שוב המערכת מנציחה את המבנה של עצמה. חייבים לשבור את השיטה בצורה מלאכותית בשביל ליצור עתיד טוב ושוויוני יותר. כן זה אומר שצריך להעדיף קידום נשים גם על חשבון גברים ספציפיים שאולי מוכשרים קצת יותר לתפקיד ספציפי שעליו מתחרים. הצבא מספיק גדול בשביל לספוג כמה תפקידים שלא יאוישו תמיד ע"י האנשים הטובים ביותר שאפשר היה אולי למצוא. אגב רוב הסיכויים שנופתע לטובה לשם שינוי במקום ששוב כרגיל נגלה שהאנשים הטובים לכאורה הם בעצם חלוצים וגלנטים.

אז כבר שנים שאין שום סיבה או תירוץ לא למנות אישה לתפקיד ראש אכ"א, והצעד הבא צריך להיות למנות אישה לתפקיד ראש המודיעין ולראשות אגף התכנון. ואחר כך למצוא את האישה שתפקד על חיל הים, ומתוך הטייסות הקרביות שנכנסו לקורס טיס לפני עשור בזכות אחת, אליס מילר, תמצא בתוך עשור נוסף מפקדת ראויה לחיל אויר. וכך שבמטכ"ל יהיו 3, 4 ו5 נשים אז המערכת תתחיל להצמיח ולהעצים נשים גם במקומות אחרים. עד שתבחר הרמטכל"ית הראשונה. ואז אולי נתחיל לדבר גם על נציגות נשית בש"ס…

שיטות אלקטוראליות

לא אחת אני מזכיר כאן בבלוג את הנושא של שיטות בחירה שונות וסוגי משטר דמוקרטיים שונים. אין פלא בדבר שכן הנושא המרכזי בו אני מתעסק וחוקר באוניברסיטה הינו פוליטיקה אלקטוראלית. אני מודע לזה שלא כולם ערים להבדלים, הדקים והעבים, בין שיטות בחירה שונות. לבקשת הקהל אם כן, פוסט מיוחד על הבדלים בין שיטות בחירה שונות, או בשם היותר רחב שיטות אלקטוראליות, על רגל אחת. לשם הפשטות אציג את ההבדלים בין השיטות האלקטוראליות על פי כמה קריטריונים נפרדים.  לסיכום אסיים בהקשר אקטואלי חשוב.

* שיטות ממשל שונות:

מדינה יוניטרית מול פדראלית

מערכת פדראלית היא מערכת בה יש לפחות שתי שכבות של ממשל נפרדות. המקרים הקלאסיים הם מקרים בהם יש מערכת אחת מקומית או אזורית, לצד מערכת מרכזית. קיימת חלוקת סמכויות מסוימת בין המערכות השונות. ארה"ב היא הדוגמא הקלאסית בה המדינות השונות מקיימות מערכת ממשל עצמאית אחת, מול השלטון המרכזי (שנקרא גם השלטון הפדראלי) ששולט מוושינגטון.

שיטה נשיאותית מול פרלמנטארית

שיטה נשיאותית היא שם כולל לשיטות בהם ראש הרשות המבצעת נבחר (בדרך כלל) ישירות על ידי העם; הרשות המבצעת היא מקצועית; ובנוסף נפרדת מהפרלמנט ואינה זקוקה לאמונו. יחד עם זאת, קיים פיקוח ואיזון בין הנשיאות לפרלמנט כאשר בדרך כלל לא ניתן להעביר חוקים ללא הסכמה משותפת של שתי הרשויות, ובנוסף הפרלמנט גם אם אינו יכול להדיח- מפקח על עבודת הרשות המבצעת. בשיטה פרלמנטארית לעומת זאת, הבוחרים בוחרים רק את הרשות המחוקקת, וראש הרשות המבצעת ממונה מתוך הפרלמנט. הממשלה בשיטה פרלמנטארית אם כן יוצאת מתוך הרשות המחוקקת וזקוקה לאמון תמידי בפרלמנט.

ביקמרליזם מול יוניקמרליזם

הכוונה למספר הבתים שמרכיבים את הרשות המחוקקת. ביקמרליזם הינו מצב בו הרשות המחוקקת מחולקת לשני בתים. שוב הדוגמא האמריקאית היא הקלאסית כאשר הקונגרס מחולק לסנאט ובית נבחרים. במדינות שונות קיימת חלוקת סמכויות שונה בין שני הבתים. מחלוקה שווה של סמכויות, ועד מצב בו לבית העליון כמעט ואין שום סמכויות פורמאליות. ביקמרליזם זה כרגע הנושא שאני אישית חוקר לתזה; בבדיקה שערכתי עולה שבקרב המדינות הדמוקרטיות ביותר קיימת חלוקה כמעט שווה בין מדינות ביקמרליות למדינות בעלות בית אחד בלבד.

* חוקי בחירה:

גודל מחוז

הכוונה לכמה מושבים בפרלמנט בוחר כל מחוז. בישראל לדוגמא יש רק מחוז בחירה אחד, ארצי. כלומר בישראל הבחירות הן כלליות וכל אזרחי ישראל בוחרים ביחד את 120 חברי הכנסת. שימו לב: ישראל היא מדינה אחת מתוך שלוש בלבד בכל העולם הדמוקרטי בהן יש מחוז בחירה אחד בלבד. ברוב מדינות העולם קיימת חלוקה כלשהי לאזורים. יש מדינות בהן גודל המחוז משתנה ויש מחוזות גדולים מאוד לצד מחוזות קטנים. יש מדינות בהן כל המחוזות הם בגודל בינוני. ויש מדינות בהן גודל המחוזות הוא 1- כלומר שכל מחוז בוחר נציג אחד בלבד. זה המצב בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובקנדה למשל. ממחקרים עולה שככול שגודל המחוז יותר קטן ככה יהיו פחות מפלגות בפרלמנט. אם לדוגמא גודל המחוז הוא אחד בלבד, אז בכל מחוז תהיה תחרות בין שני אנשים מובילים על הזכייה במושב. לבוחרים לא יהיה כדאי להצביע למועמד שלישי או רביעי כי זה יהיה בבחינת בזבוז קול (ולמועמדים עצמם לא משתלם להתמודד במחוזות בהם סיכויי הזכייה שלהם אפסיים). לעומת זאת במדינה עם גודל מחוז גדול כמו בישראל, גם למפלגה העשירית יש סיכוי טוב להיכנס לפרלמנט ועל כן יותר מפלגות ירוצו לבחירות, ויותר מפלגות יקבלו קולות.

מצד שני, בשיטות עם גודל מחוז גדול מאוד, הקשר בין הבוחר לנבחר הוא קטן יותר. כאשר הבוחרים בוחרים רשימות גדולות אין להם דרך כמעט לדעת למי ספציפית הם מצביעים. כך ומידת האחריותיות של הנבחרים תהיה נמוכה. אם אני מצביע בפתק אחד למפלגת קדימה למשל, אני בוחר נגיד בין 20 ל40 אנשים שאת רובם אני לא מכיר והם לא יכולים לקשר את הבחרותם אלי. לעומת זאת במחוזות קטנים, גם אם לא הצביע למי שנבחר בסוף, קל לבוחר לזהות כל מועמד ולבחון אותו בשבע עיניים על ביצועיו. חבר הפרלמנט יודע שעל כל דבר שיעשה ויצביע הוא יבחן על ידי בוחריו במחוז. קשר ישיר של ייצוגיות. על כן, מדובר על שני סוגים של ייצוגיות ויש ויכוח פילוסופי ארוך שנים על מי מהן עדיפה.

שיטה יחסית מול רובית

זוהי הגדרה כללית הנוגעת לצורה שבה מחושבים המנצחים בבחירות.  בשיטה יחסית יותר המנצחים יחולקו בצורה יחסית למספר הקולות שקיבלה כל מפלגה. אם מפלגה קיבלה 22% מקולות הבוחרים בשיטה יחסית, היא צפויה לקבל כ-22% מהמושבים בפרלמנט. שיטה רובית לעומת זאת, היא שיטה שמעדיפה הכרעות של רוב. ככול שהשיטה רובית יותר ככה ההכרעות תהיינה ברורות יותר ולא תהיה יחסיות בין אחוז הקולות לאחוז המושבים. שיטות רוביות מזוהות בדרך כלל עם מחוזות בגודל אחד (אבל לא בהכרח)- כך לדוגמא בבריטניה אם מתמודדים 5 מועמדים במחוז ומתוכם ארבעה מקבלים 19% ואחד מקבל 22%, המועמד שקיבל 22% ינצח ו78% מהקולות לא יזכו למושב בפרלמנט. לעומת זאת מחוזות הגדולים מאחד מזוהים לרוב עם שיטות יחסיות. אולם אין התאמה מלאה; ישנן וריאציות שונות על חוקי הבחירות המאפשרות גם למחוזות קטנים להיות יחסיים יותר, או למחוזות גדולים יחסיים פחות:

אחוז חסימה גבוה הוא למשל שיטה שבה מפחיתים את היחסיות של מחוזות בחירה גדולים. העלאת אחוז החסימה, אחוז הקולות שמפלגה צריכה לקבל בשביל לזכות במושב, מקטינה את מספר המפלגות הקטנות שנכנסות לפרלמנט ופוגעת ביחסיות. שיטה נוספת, אם כי פחות מקובלת, היא מענק בונוס של מושבים למפלגה הגדולה ביותר. כמו כן קיימות שיטות לחישוב עודף הקולות שגם כן נותנות עדיפות למפלגות הגדולות בשיטה יחסית (שיטה כזו קיימת בישראל כך שלמפלגות הגדולות קל הרבה יותר לקבל מושב נוסף מעודפי הקולות מאשר למפלגות קטנות).

במחוזות קטנים או בגודל אחד, ניתן לעשות את התוצאה ליותר יחסית על ידי קביעה שמועמד חייב לזכות בלפחות 51% מהקולות על מנת לזכות. אם לא השיג אף מועמד 51% ניתן לגשת לסיבוב שני (כמו בשיטה הצרפתית לדוגמא). שיטה נוספת היא הכנסת אלמנט של דירוג עדיפויות:  בשיטה של דירוג עדיפויות הבוחרים לא מצביעים למועמד אחד בלבד, אלא מדרגים את העדפותיהם בין המועמדים. בשלב ספירת הקולות, אם אף מועמד לא הגיע ל-51% מהקולות, מנפים את המועמדים החלשים ביותר ועוברים לעדיפות השניה והשלישית של הבוחרים שבחרו במועמד שנופה. כך עוברים על העדיפויות ומנפים עד שמועמד מקבל 51% מהקולות. המועמד שנבחר הוא זה שלפחות 51% מהציבור מעדיפים אותו יחסית לכל אחד מהמועמדים האחרים (למעט הסתייגות קטנה שלא אכנס אליה כאן).

* הבטחתי הקשר אקטואלי: בבריטניה לאורך כל השנים היו שתי מפלגות גדולות בלבד כאשר המפלגה שזכתה בבחירות, נהנתה מרוב מוחלט בפרלמנט ולא נאלצה להרכיב קואליציה. בבריטניה קיימת כאמור השיטה הכי לא יחסית שיכולה להיות. מחוזות בגודל אחד בשיטה רובית בסיסית. התוצאה היתה שמפלגה קיבלה באזור ה-30% מהקולות ונהנתה מיותר מ50% מהמושבים בפרלמנט. המפלגה השלישית בבריטניה בשנים האחרונות לעומת זאת, הפסידה מושבים פעם אחר פעם. המפלגה הליברל-דמוקרטית קיבלה נגיד 20% מקולות הבוחרים (מה שבישראל היה מבטיח לה לפחות 24 מנדטים) אך בפועל זכתה לפחות מ-10% מהמושבים בפרלמנט. הסיבה היתה שבאזורים רבים המפלגה הליברל-דמוקרטית היתה שנייה, פעם ללייבור ופעם לשמרנים- אבל מקום שני לא מקבל כלום. בבחירות האחרונות, לראשונה בתולדות בריטניה, המפלגה השמרנית נאלצה להרכיב קואליציה עם הליברל-דמוקרטים על מנת להרכיב ממשלה. אף מפלגה לא הצליחה להבטיח רוב בפרלמנט. הליברלים דרשו רק דבר אחד- שינוי שיטת הבחירות.

בתחילת חודש מאי הקרוב, בהתאם להסכם הקואליציוני, הולכת בריטניה למשאל עם על שינוי שיטת הבחירות. מה ההצעה? לא מעבר לשיטה יחסית כמו בישראל (כפי שאמרו כמה כתבים נמהרים בעיתוני הארץ)- ההצעה היא בסך הכל הכנסה של אלמנט של דירוג עדיפויות. בוחרי בריטניה עדיין יצביעו במחוזות בחירה חד נציגים תחת השיטה החדשה, אבל עכשיו יאלצו לדרג את ההעדפות. על מנת לזכות המועמד יצטרך להיות עדיף על ידי לפחות 51% מהבוחרים מול כל מועמד אחר. הסיבה לכך היא פשוטה, שיטה כזו צפויה להפוך את יחס הקולות-מושבים של המפלגה השלישית (הליברל-דמוקרטיים) לטוב בהרבה. המפלגה השלישית היא בדיוק זו שיכולה להיות מועדפת על ידי 51% מהבוחרים במחוז מסוים על פני המפלגה המובילה-ללא-רוב במחוז. מפלגה רביעית וחמישית לעומת זאת לא צפויות להרוויח מהמהלך.

נכון להיום עדיין לא ידוע מה יהיו התוצאות של משאל העם. הסקרים מלמדים על ציבור חצוי בשאלה, ואחוז די גדול של אנשים שעדיין לא החליטו. אבל אתם חושבים שזה מה שמטריד עכשיו את הבריטים? ממש לא. הבריטים כולם עסוקים עכשיו רק בדבר אחד, החתונה של יורש העצר. זמן מעולה להעלות רפורמה אלקטוראלית למשאל עם! החתונה תזכיר לבריטים כמה הם אוהבים את בריטניה השמרנית והישנה. חתונה מלכותית תזכיר נוסטלגיה לאימפריה ותדגיש את העובדה שהבריטים לא אוהבים שינויים. המפלגה השמרנית, שהולכת למשאל עם מחוסר ברירה של הסכם קואליציוני, לא יכלה לבחור זמן טוב יותר מבחינתה להעלאת המשאל להצבעה. התוצאות? כשבוע אחרי החתונה המלכותית, יהיה מעניין.

נ.ב.

למי שרוצה להעמיק קצת יותר בנושא ולשמוע הרצאה מרתקת על מה עושים במדע המדינה עם המידע הזה, אז בדיוק השבוע היתה הרצאה של המנחה שלי, פרופ' אורית קדר, באוניברסיטה העברית במסגרת "מדוע: סדרת הרצאות לקהל הרחב". ההרצאות של מדוע מועלות לרשת, גישה להרצאה (כשעה) בלחיצה על הקישור. אפשר לדלג כ-10 דקות על הקטע המוזיקלי.