בחירות 2013 – נושאים וחידות

נושא הבחירות

לכל מערכת בחירות יש "נושא". סוגיה, מדיניות, מאורע או אפילו התבטאות שזוכים למרב תשומת הלב התקשורתית ומעצבים את מרב השינויים האלקטוראליים במערכת הבחירות. בתחילת המערכת הנוכחית (איי שם בסוף חודש אפריל) שאלתי מה יהיה נושא הבחירות הפעם. הזכרתי כאפשרות את איראן (נתניהו), המחאה החברתית (יחימוביץ), והסכסוך הישראלי פלסטיני (בנט, ליבני). כל הנושאים הללו עלו והועלו במידה כזו או אחרת, אבל רק לנושא אחד אפשר לקרוא "נושא הבחירות" של בחירות 2013 בישראל: המערך המפלגתי. זה התחיל באיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אחר כך היה לנו את כחלון לא כחלון. ולבסוף הפיצול בשמאל תפס את מירב תשומת הלב. אם יש נושא אחד שהעסיק ומעסיק את כל התקשורת סביב הבחירות הוא הפיצול בגוש השמאל, אחדות נתניהו ליברמן והשפעתם על הימין. מנושא זניח, טקטי, נושא מערכי המפלגות הפך לנושא הבחירות עצמו. בכל פעם ששלי יחימוביץ, ציפי ליבני, יאיר לפיד או שאול מופז עולים לשידור הם נשאלים רק על דבר אחד: אחד על השני. תצטרף עם, תצטרף בלי, עם מי ישבת, למי הצעת, מדוע לא איחדת, למה לא הוזמנת, בבית של מי נפגשת, מדוע פרשת. המדיום (המפלגתי) הוא המסר (הפוליטי).

בנתיים בליכוד מנסים לעצור את הסחף למפלגות הימין האחרות בגלל מה שנתפס (בצדק) כבחירות גמורות. בוחר ימני אומר לעצמו שאם הוא רוצה להשפיע על מערכת הבחירות אזי ניתנה לו הזכות (בתור ימני תומך נתניהו) להשפיע ישירות על אופי הממשלה הבאה. זאת הוא יכול לעשות על ידי הצבעה למפלגה שאיננה הליכוד. אם הוא מעדיף קואליציה שבה ש"ס חזקה הוא יצביע לש"ס, אם קואליציה שיהיה לה יותר קשה לעשות מחוות פרגמטיות לעולם הוא יצביע בנט או אפילו עוצמה לישראל. אם הוא רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל מעדיף סיכוי לקואליציה בלי החרדים הוא יצביע ליאיר לפיד או שאול מופז. לבוחר הימני יש המון אופציות והרבה יכולת השפעה.

מי יהיה בקואליציה?

נושא הקואליציה הבאה של נתניהו דומה לחידת היגיון מהסוג שנמצאת בבחינות הפסיכומטריות (יוסי גר קומה אחת מעל דני, דני לא גר בקומה התחתונה, דניאלה לא גרה בשכנות לאליהו, בבנין עשרים קומות, מי רצח את אליהו ומדוע).  המפלגות השונות ממהרות לצאת בהצהרות שונות ומשונות על ישיבה אפשרית בקואליציה עתידית ובכך מטפסות על עצים גבוהים. אם כולם יעמדו במילתם ואף אחד לא משקר עכשיו לבוחריו, הרי שקשה לראות איך תוקם כאן קואליציה אחרי הבחירות. ברור שמישהו עומד לאכזב את מצביעיו. אבל בואו קודם ננסה לענות אנחנו על החידה על פי ההצהרות הרשמיות של הפוליטיקאים בלבד:

השותפים הטבעיים:

הבית היהודי – נפתלי בנט

 התנאי: מוכנים לשבת בקואליציה של נתניהו כמעט בכל תנאי, מבקשים חופש הצבעה בנושא השטחים. דווקא הדרישה הזו היא הכי פרגמאטית שיכולה להיות. המשמעות שלה היא שהם מוכנים לשבת בממשלה שתנהל מו"מ ופשרות כל עוד הם עצמם לא ידרשו להצביע בעד זה בכנסת. מצד שני: עכשיו הם מציגים פרגמאטיות בגלל שהם בקרב עם הליכוד על מנדטים. אחרי הבחירות, ובמיוחד אם יקבלו הישג אלקטוראלי מרשים, יצאו כל הקיצוניים מהספסלים האחוריים של הרשימה ויהיו אולי קצת פחות מוכנים להתגמש עם קואליציה "שמאלית".

ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן

התנאי: ישראל ביתנו רצה ברשימה אחת עם הליכוד אז לכאורה אין תנאי. אבל בכירים בישראל ביתנו חוזרים ומדגישים שהם למעשה רק תופסים טרמפ על הליכוד ובכנסת יפעלו כסיעה עצמאית. ליברמן הציב גם הציב לנתניהו תנאים, רובם כנראה פרסונאליים: תיק בכיר מאוד שמור לו עד תום ההליך המשפטי. לפחות עוד תיק בכיר (פנים, משפטים, בטחון פנים) אחד ועוד תיקים בינוניים. בנוסף ליברמן התבטא על רצונו בתיקי הפנים והשיכון, שני תיקים שכרגע מוחזקים על ידי ש"ס. מצד שני: ליברמן יהיה פחות חזק בבחירות האלה. אחרי שנבחר מתוך הליכוד אין באמת חשש שיערוק לקואליציה אחרת. הבחירות באות לו בזמן מאוד לא טוב, לפני שהתיק שלו נסגר לכאן או לכאן ונתניהו לא יוכל למנות אותו לשר מיד עם קום הממשלה. אם ביבי יחליט להשאיר את תיק הפנים בידי ש"ס ואת תיק השיכון אצלו, לליברמן לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

הליכוד – בנימין נתניהו

התנאי: עד כה הציג נתניהו שני תנאים מפורשים למשא ומתן הקואליציוני העתידי: 1. תיק השיכון יישאר בידי הליכוד. 2. ציפי לבני לא תגע בנושא הפלסטיני בממשלה. מה שאומר שכל יתר הדברים פתוחים למשא ומתן. מצד שני: בבחירות צריך לשדר נוקשות נגד לבני בקרב עם בנט על קולות הימין. אבל אחרי הבחירות נתניהו ירצה אולי להרכיב קואליציה שתפחיד קצת פחות את העולם. נפתלי בנט שר חוץ ואביגדור ליברמן שר בטחון לא באים בחשבון. אז אולי לבני בכל זאת "תגע" בנושא הפלסטיני? לפחות למראית עין.

ש"ס – ישי/דרעי/אטיאס

התנאי: ש"ס כרגע לא מציבים תנאים פומביים. הם נמצאים בעמדת נחיתות והם יודעים את זה. יש להם חשש כבד שנתניהו יבחר להקים קואליציה עם לפיד במקום איתם. ש"ס זקוקים להפתעת בחירות ולהישג אלקטוראלי. אם יאיר לפיד יעבור ויקבל יותר מנדטים מהם (כמו שחלק מהסקרים חוזים) הם כבר יהיו ממש בבעיה. על כן ש"ס לא נאחזת פומבית בתיק הפנים והשיכון. מצד שני: נחכה ונראה אחרי הבחירות. אם ביבי יזדקק לש"ס הם עתידים להחזיר לו על ההשפלה המסוימת שהם חווים עכשיו. ש"ס לא יותרו לביבי במילימטר, ואם זה יגיע לכדיי זה שהוא ממש יהיה זקוק להם – הם לא יותרו לו לא על הפנים ולא על השיכון. ככה בשביל העיקרון.

המרכז שמאל. אלה שממש לא רוצים שנתניהו ינצח אבל מוכנים אולי לשבת איתו אם אין ברירה:

קדימה – שאול מופז

התנאי: נתניהו גרוע, שקרן, זגזגן, לא אחראי, מסוכן, בזבזן. מופז לא יוותר על השפעה מכרעת על מדיניות הבטחון של ישראל. פלסנר (מקום 3) לא יוותר על שוויון מוחלט בנטל. מצד שני: הכל מאחורינו. אם קדימה תכנס זה יהיה עם שלושה מנדטים. תיק בטחון הם לא יקבלו. אני חושב שהשר לעניינים אסטרטגיים יקנה את מופז בקלות. אבל אולי תהיה כאן עסקה משולשת עם לפיד. ראו למטה.

יש עתיד –  יאיר לפיד

התנאי: יש הרבה. יאיר לפיד לא ישב בממשלה שבה ליברמן הוא שר בטחון. לא ישב בממשלה שלא מקיימת משא ומתן עם הפלסטינים. לא ישב בממשלה גדולה ומנופחת. לא ישב בממשלה שלא תתחייב לשנות את שיטת הממשל. ובכלל לא ישב לבד בממשלה של נתניהו-בנט-חרדים. בנוסף הוא רוצה את תיק החינוך והשיכון (כולם רוצים את השיכון). מצד שני: יאיר לפיד נורא רוצה לשבת בממשלה. הוא אומר את זה. "משפיעים רק מתוך הממשלה" ושם הוא רוצה להיות. אז או שאיר לפיד בצדק מאוד מאמין בכישורי המשא ומתן שלו. או שהוא עומד ללמוד על בשרו מה זה "פוליטיקה ישנה". הדרך היחידה לישב את כל הדרישות של לפיד הוא בקואליציה חילונית בראשות נתניהו ועם ליבני, מופז ולפיד בקואליציה. לא בטוח שיהיה להם רוב בכלל. ובכל מקרה לנתניהו אין שום כוונה להקים קואליציה כזו. אז על משהו יאיר לפיד יאלץ לותר.

התנועה – ציפי לבני

התנאי: למרבה הפלא זו ששמה לעצמה מטרה לתקוף אישית את נתניהו הכי בחריפות במערכת הבחירות הזו היא גם זו ששמה הכי פחות תנאים על כניסה לממשלה. לפחות באופן רשמי. לבני אומרת שהיא תכנס לממשלה שתהיה מוכנה לתהליך מדיני אמיתי ואם תהיה לתנועה בראשותה יכולת השפעה על התהליך הזה. לא אכפת לה גם להיכנס "לבד" לממשלה כזו. מצד שני: זה בדיוק התנאי היחיד שעליו הכריז הליכוד מפורשות שלא יענה. לבני אולי רוצה אבל כרגע נראה שדוקא נתניהו הוא זה שפוסל אותה. בנוסף צריך לזכור שמספרי שתיים (מצנע) ושלוש (פרץ)  בתנועה מאוד לא יהיו מרוצים מכל נסיון להיכנס לממשלתו של נתניהו.

מפלגת העבודה – שלי יחימוביץ

התנאי:  יחימוביץ הודיע שלא תכנס לממשלת נתניהו ותנהיג את האופוזיציה. מצד שני: אנחנו עוד לא יודעים את תוצאות הבחירות הסופיות. בתסריט אפשרי, אם כי בסיכוי מאוד קטן יש לקוות, הליכוד והעבודה נחלשים עוד יותר ובנט מקבל יותר מנדטים ממפלגת העבודה. נתניהו על מנת לבלום את הימין הקיצוני, ונוכח לחץ חסר תקדים מהעולם, מחליט להקים קואליציית מרכז שמאל בלי בנט. במקרה כזה יחימוביץ תהיה לא יו"ר אופוזיציה ולא בממשלה אם תעמוד במילתה. ועל כן לא תהיה לה ברירה אלה להיענות להזמנתו של נתניהו. בכל מקרה, אני לא חושב שהתסריט הזה יקרה ככה שאין מה לחשוש (/לקוות?).

הפתרון לחידה

אם היינו שופטים אך ורק על פי ההצהרות הרשמיות לפני הבחירות של הפוליטיקאים היינו חוזים את הקואליציה הבאה:

בנט-נתניהו-ליברמן-לפיד-מופז. בלי ש"ס, ובלי לבני. לקואליציה כזו יהיו על פי הסקרים הנוכחיים כ-62-64 מנדטים. לפיד ומופז יגידו שהצליחו להוציא את ש"ס, להביא לרפורמה בגיוס לצה"ל ואולי גם יסגרו עם ליברמן על שינוי שיטת הממשל לרוחם. ליברמן יקבל את תיק הפנים שלו. הליכוד ישמרו על השיכון. ולאג'נדה הימנית מתנחלית יהיה מונופול וזכות וטו על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האפשרות השניה היא קואליציית ימין צרה: בנט-נתניהו-ליברמן-ש"ס-יהדות התורה. על פניו לליברמן אמור להיות קשה בקואליציה כזו שבה לראשונה בתולדות ישראל יש רוב של חובשי כיפות מתוך כלל חברי הקואליציה (וכנראה שגם הממשלה). אבל זה רק על פניו. בפועל לליברמן שגר בהתנחלות אכפת מעט מאוד מהאג'נדה האזרחית של מפלגתו. הוא כמעט ולא עוסק בכך ועם כל כוחו לא הצליח להעביר אפילו רפורמה אזרחית אחת בכל העשור האחרון. קואליציית הימין הצרה תהיה חזקה, מאוחדת ואחידה – ושיקפוץ כל העולם.

האפשרות השלישית והרעה ביותר לדעתי היא "בגידה" של אחת ממפלגות המרכז/שמאל וכניסה של אחת מהן לקואליציית הימין הצרה. זה מה שנקרא "עלה התאנה". הקואליציה תהיה בדיוק אותה קואליציה ימנית, אבל הימין יוכל להאשים את כל הבעיות שיצוצו במפלגת השמאל שנכנסה. בדיוק כמו שעכשיו הם עושים בחדווה לאהוד ברק. אופיר אקוניס מהליכוד למשל אמר לפני חודשיים שברק הוא שר הבטחון הגרוע בתולדות ישראל. נפתלי בנט אמר שאמנם נבחרה כנסת ימנית ב2009 אבל הוקמה "ממשלת שמאל" – רק בגלל הנוכחות של אהוד ברק בקואליציה. אני באמת מאחל לימין, לשמאל ולכל עם ישראל שאם כבר קמה כאן ממשלת ימין אז שתהיה ממשלת ימין בלי אף עלה תאנה ושעיר לעזאזל. שאול מופז ויאיר לפיד: האחריות עליכם (אויי ווי).

מי שרוצה לקבל שוחד פוליטי או תפקיד זוטר בממשלה מנופחת

טוב אז עבר שבוע ומופז באמת פרש מהממשלה. היום היה את כל הסיפור של הפילוג שלא קרה אבל נגיע לזה עוד מעט. קודם צריך להגיד כמה מילים על ממשלת האחדות הקצרה בתולדות ישראל: מופז שבר את מילתו כאשר נכנס לממשלה במאי האחרון וריסק את תדמיתו הציבורית רק בשביל שיוכל עכשיו לעמוד במילה שלו ולנסות לשקם את תדמיתו הציבורית? משונה מאוד. אפילו בשביל מופז זו עוד אבן דרך בזגזגנות. יהיו מי שיגידו שהפרישה מהקואליציה עכשיו היא המעשה הנכון והוכחה לכך שמופז באמת התכוון לכל מה שהוא אמר כשהוא נכנס לממשלה. הייתי מסכים לטיעון כזה אם לא היה לי לא ברור מה הוא עשה בממשלה מלכתחילה. מדוע נכנס לממשלה, מדוע עשה את מסיבת העיתונאים עם נתניהו שבה חזר בו מכל הדברים הרעים שאמר עליו, מדוע קרע מעצמו כל שכבה מנמלית של אמינות כמנהיג אופוזיציה? בו נגיד שמופז באמת רצה לראות אם אפשר יהיה לחוקק חוק גיוס חדש על פי מתווה קדימה (לא סיבה מספיקה לדעתי לתמיכה בקואליציה הזו, אבל ניחא) – מדוע נכנס לממשלה בשביל זה? באותה מידה יכלו להגיע לסיכום עם הליכוד על פתיחה של משא ומתן קואליציוני סביב סוגיית הגיוס ורק אם תושג הסכמה מלאה על החוק החדש תצטרף קדימה לממשלה או תתמוך בחוק מבחוץ. ההחלטה של מופז לפרוש מהממשלה, שמראש לא היה צריך להצטרף אליה, תמוהה עוד יותר נוכח העיתוי: לפני הדד ליין ובלי שיש בידיו איום אמיתי על הממשלה. בקיצור, אני לא יודע בדיוק מה קרה כאן ומי חשב על מה, אבל אני משער שהתשובה היא שלא קרה הרבה ושחשבו עוד פחות; האירוע שנקרא "כניסת קדימה לממשלה" היה למעשה חזרה מכוונתו של נתניהו ללכת לבחירות בספטמבר ותו לא. הפרישה של מופז עכשיו הייתה על רקע חזרתו של נתניהו מכוונתו לצרף את קדימה לממשלה באמת בהמשך במקום ליברמן או החרדים. בקיצור אז ועכשיו – רגליים קרות. שאול מופז שהבין שביבי לא מתכוון לתת לו יותר תגמולי שלטון (ולא מתכוון ללכת לבחירות בזק), החליט לצמצם נזקים ולצאת לפני פגרת הקיץ כל עוד נושא הגיוס עדיין חם. במבחן הראשון שלו כיו"ר קדימה, מבחן בו עמדה ציפי ליבני בתחילת 2009 מול לחץ גדול בהרבה להכנס לממשלה, נכשל מופז כמנהיג.

לעומת זאת במבחן השני, זה שהתרחש ב-24 השעות האחרונות, הצליח שאול מופז יפה במקום בו ליבני נכשלה בסוף 2009. חמישה מחברי קדימה התכוונו לפרוש ולערוק לליכוד (ועוד כשלושה ארבעה אם המהלך היה צולח היו מקימים סיעה עצמאית משמאל לקדימה). לא הושגו שבעת החברים שהיו מוכנים לפרוש יחד על מנת שהפילוג יהיה חוקי, והמהלך לא צלח. עד כאן דומה מאוד למה שלבני הייתה צריכה להתמודד איתו ב-2009. אבל אז ליבני התגאתה בהצלחה לשמור על קדימה מאוחדת וחיבקה (גם אם בקרירות) את המורדים, החלטה שלמעשה חרצה את גורלה הפוליטי שלה בקדימה. הפעם מופז במהירות ראויה לציון הגיש מכתב לועדת הכנסת בבקשה לראות בחברי הכנסת המורדים כאילו פרשו מקדימה ובהצהרה לעיתונאים (שימו לב, לא "מסיבת עיתונאים" כי לא ניתן זמן לשאלות כלל) תקף בחריפות את הממשלה ואת הפורשים מהסיעה: "כל מי שניהל משא-ומתן עם נתניהו והיה מוכן להיות חלק מחרפת נתניהו-הנגבי צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו, עם ילדיו ועם הציבור ששלח אותו לכנסת. מי שרוצה ללכת להצטרף למושחתים שילך, מי שרוצה להצטרף למשתמטים שילך, מי שרוצה לקבל שוחד פוליטי ולמכור את ערכיו שילך, מי שרוצה לחברו לנתניהו שילך" אמר מופז.

מצחיק אלה בדיוק אותם דברים שחשבתי על מופז לאורך כל כהונת ליבני בראשות קדימה וגם אחריה כשמופז הצטרף לממשלה – מי שמוכן תמורת שוחד פוליטי לבגוד בערכים ולחבור לנתניהו, זה הרי בדיוק התיאור של מופז את עצמו. לא חשוב, הפעם הוא עשה את הדבר הנכון ואפילו הוכיח מנהיגות.

אם ועדת הכנסת תקבל את בקשת מופז הרי שמדובר במכה קשה לפורשים וחיזוק יפה לדמוקרטיה מפלגתית בישראל. על פי החוק שהתקבל בכנסת בעקבות התרגיל המסריח בדיוק בשביל למנוע מצבים כאלה: חבר כנסת שפורש ממפלגה ללא פילוג חוקי (של שליש החברים או בהסכמה) לא יהיה זכאי לכל ההטבות של חבר כנסת למעט זכות ההצבעה במליאה. בנוסף, אם לא יתפטר מהכנסת, לא יוכל להיבחר מחדש לכנסת הבאה וגם לא יוכל להיות שר. אלו סנקציות שמשמעותן כמעט גזר דין מוות פוליטי. על כן אפשר לנחש שארבעת החברים שסומנו במכתב ינסו בכל כוחם למנוע את רוע הגזירה. הקואליציה בודאי תקנה להם רשת בטחון ולא תצביע בעד ההחלטה בועדת הכנסת. אבל השאלה כאן היא משפטית ולא פוליטית. על החלטת הועדה אפשר יהיה להגיש בג"ץ וזה יצטרך לקבוע האם נסיון הפרישה שעשו כמוהו כחבירה למפלגה אחרת כפי שאומר החוק או שמגעים בלבד ולא סוף פסוק אינם מספיקים בשביל להכריז על פרישה. עוד לפני זה יוכל היועץ המשפטי של הכנסת להכריע בעניין אם יהיה נחרץ מאוד בהמלצתו בפני ועדת הכנסת. אם אכן ישנם מסמכים חתומים שאפשר יהיה להציג אותם בבית המשפט ולפיהם חברי הכנסת המדוברים חתמו על מכתב שבו מובטח להם תיק בממשלה והסכמתם לחבור לליכוד, הרי שקשה לראות קונסטלציה משפטית שלא תאשר את בקשת מופז לראות בהם פורשים. אם לא ימצאו מסמכים כאלה כי אם רק שמועות על הסכמות שבעל פה, תקשה המערכה המשפטית על מופז ונאמנותו לדבריו היום תעמוד במבחן נוסף.

אגב, מכיוון שעקרב בדרך כלל נשאר עקרב, והבטחנו לעצמנו שלא נאמין יותר למופז בחיים, צריך לזכור שיש סיכויים לא רעים, גם אחרי הדברים שלו היום, שמופז בעצמו יחבור לליכוד לקראת הבחירות הבאות אם באמת יהיו רק עוד שנה. כי בית לא עוזבים וצריך לעשות חשבון נפש עם עצמו ובוחריו וזה מאחורינו וכיוצא בזה…

מופז הוא אותו מופז וביבי הוא אותו הביבי

* המשבר הקואליציוני הנוכחי הוא גם צפוי וגם מזויף. צפוי בגלל שברגע שהוקמה קואליציית ה-94 היה ברור שנושא גיוס החרדים ביולי יהיה האתגר הראשון לקואליציה. כאשר מצרפים עוד שותף גדול רשמית לקואליציה וכוחן היחסי של כל אחת מהסיעות האחרות נחלש, ברור לחלוטין שחילוקי דעות ומשחקי כוח יתפוצצו מתישהו. אבל מדובר גם במשבר מזויף ועל כן לא צריך למהר ולקבור את הקואליציה ולהכריז על בחירות. בעיקר כי קדימה, הסיעה היחידה שיכולה להביא להפלת הממשלה, היא גם הסיעה שהכי פחות רוצה בחירות מכל סיעות הקואליציה כולל הליכוד. ש"ס יפרשו מהקואליציה רק אם ממש לא תהיה להם ברירה, ולביבי אין שום סיבה לא להשאיר להם ברירה כזו. וליברמן, שהוא החוליה החלשה ביותר, נו אי אפשר לדעת מה ליברמן יעשה. נכון לשלוש השנים וחצי האחרונות נדמה שהוא מרגיש מאוד בנוח בקואליציה. אם זה ישתנה אני לא יודע, בכל מקרה זה לא יהיה באמת מסיבה עניינית של גיוס חרדים כי אם רק בגלל שהוא יחליט שהוא רוצה לפרוש. הנה התרחישים האפשריים לחוק גיוס החרדים (לשעבר חוק פלסנר) ועתיד הקואליציה:

א. נתניהו מודיע לקדימה על אימוץ המלצות ועדת פלסנר (אותה פיזר אתמול), לליברמן מודיע על גיוס ערבים לצבא, ולחרדים מודיע שאימוץ המסקנות המלא יכנס לתוקף רק עוד שנתיים ובהחלטת ממשלה חדשה (קריצה קריצה) ובנתיים לא יהיו כל סנקציות על חרדים שלא ירצו להתגייס. הדבר היחיד שיקרה הוא שמסלולים מיוחדים של "שירות אזרחי" בתוך הקהילות יאפשרו לחרדים שממילא נפלטו מהישיבות לקבל עוד כסף שלא קיבלו קודם. חברים בקדימה יתמרמרו. מופז יודיע שזה הפתרון הטוב ביותר שניתן היה להשיג לעת הזו. מופז נשאר בממשלה.

ב. נתניהו מודיע לבג"ץ שהוא זקוק לעוד זמן. יעבירו חוק זמני שקובע שהמצב הנוכחי יוקפא עד להגשת מסקנות חדשות של ועדה ממלכתית אזרחית שתתכנס עד דצמבר (קריצה קריצה). חברים בקדימה יתמרמרו. מופז יגיד שחבל שהניסיון של פלסנר נכשל, אבל שזה היה באשמת החרדים והפתרון של ראש הממשלה הוא הפתרון הטוב ביותר לעת הזו. קדימה, יטען, תעמוד על עקרונותיה בדצמבר ותדאג שמסקנות הועדה החדשה תתקבלנה בממשלה. מופז נשאר בממשלה.

ג. נתניהו מכנס את השרים ומודיע להם שהוא גונז את ועדת פלסנר לחלוטין. שאול אני לא רוצה לשמוע, יוסיף, הבחור שלך הגזים לגמרי. בחוק החדש שיוצע לכנסת במקום חוק טל יהיה פרק נרחב על גיוס ערבים לשירות לאומי או לחילופין סנקציות כלכליות קשות על עיריות שבהן לא יהיה גיוס או שירות לאומי. החרדים יוכלו לבחור בין שירות אזרחי בקהילות לבין השארות בישיבה שתחשב שירות לאומי מועדף. בשני המקרים ייהנו מהטבות כלכליות חדשות כ"פיצוי" (קריצה קריצה). חברים בקדימה יתמרמרו. מופז יגיד שביבי בגד בציבור החילוני ושקרן, ושרק הפתרונות של קדימה הם הפתרונות הנכונים לבעיית הגיוס. המצב הוכיח שקדימה לא יכולה להפקיר את המצב לחרדים ולימין הקיצוני בעת הזו. בעיית הגיוס "זה מאחורינו". מופז נשאר בממשלה.

* שאלה לכולם : למה מדברים על אי שוויון ב"נטל" גיוס בהקשר של חרדים בחורי ישיבה, חלק מדברים על אי שוויון בנטל השירות בהקשר של ערביי ישראל, ואף אחד לא מדבר על אי שוויון בנטל השירות בין גברים לנשים ובעיקר כל הנשים הדתיות (ובכלל זה גם החרדיות) שלא משרתות בצבא כלל?  אם יש לכם תשובה טובה לשאלה הזו, אולי תהיה לכם גם תשובה לשאלת גיוס הגברים החרדים.

* אתמול בהלוויה של יצחק שמיר הזכירו ששמיר פרש מהאצ"ל לטובת הלח"י בגלל שהבין שהבריטים הם האויב האמיתי של מדינת ישראל. כמו שמיר ככה גם נתניהו יודע שהאויב האמיתי של מדינת ישראל היא ארה"ב בהנהגת ברק אובמה, ולא נגיד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שזכה כאן לכבוד מלכים. האידיאולוגיה שנתניהו ירש משמיר אומרת שהסטאטוס קוו בארץ הוא היעד הטוב ביותר שישראל יכולה להשיג לעצמה שכן כל נסיון תזוזה מסטאטוס קוו זה יסכן את מעמדה ועצם קיומה של ישראל על הדרך. לפי שמיר של שנות השמונים וביבי של היום, ישראל נמצאת בשיווי משקל נאש: נקודה סאב אופטימאלית, אולי אפילו לא משהו בכלל, אבל בשיווי משקל וזה כל מה שאפשר להשיג. אכן הערבים הם אותם ערבים, האמריקאים הם אותם בריטים, ביבי הוא אותו השמיר והים הוא אותו הים.

* חייבים לכבוש מהבריטים את המיתלה

על העליבות

חלק משונאי נתניהו ומתנגדיו יכלו גם הם להגיד היום שמדובר בתרגיל מבריק. בקדימה צהלו חברי הכנסת שכבר הרגישו את חרב הגיליוטינה על צווארם, "שאול יודע לעשות פוליטיקה" אמרו. במסיבת העיתונאים המשותפת הגניבו זה לזה מופז וביבי חיוכים וקריצות של מנצחים. אחת מהטענות שהושמעו, גם מקרב מבקרי נתניהו בדרך כלל, ראויה לתגובה יותר מכל והיא שהמהלך טוב ונכון שכן הוא לכל הפחות מונע מערכת בחירות מיותרת שתוצאותיה ידועות מראש. על פי השקפה זו הבחירות, עליהן הכריז נתניהו לאחר יום העצמאות (אם כי למעשה עבדו עליהן מאז חודש נובמבר), הוקדמו רק בגלל חוסר היציבות הקואליציונית שבשיטת הממשל הקיימת. העובדה שנתניהו כנראה היה נבחר בשנית בספטמבר מוכיחה שהציבור לא רצה ממשלה חלופית ועל כן מדוע להקדים את הבחירות ולשלם את המחיר היקר שלהן רק בשביל לבחור באותה ממשלה שוב. אם אפשר למנוע זאת, מה טוב. הקואליציה הרחבה הנוכחית, 94 מנדטים, תהיה מצוינת שכן היא תוכל לדלג על קשיי הממשל הקיימים ולהעביר כל הצעת החלטה בלא קושי. לפחות עד מועד הבחירות החוקי בעוד שנה.

או זה לפחות המסר האנטי דמוקרטי שנתניהו ומופז מנסים למכור. קואליציה של 94 חברי כנסת ( 80% מחברי הבית) היא קואליציה שכפי שאמר היום יושב ראש הכנסת "מנוונת את הפרלמנט". המסר לציבור הוא שבחירות (היום, בעוד שנה, בעוד ארבע) הן דבר שבעיקרון הוא מיותר והתהליך הדמוקרטי של הרכבת ממשלה הוא מזיק. כמה טוב היה אילו יכלו כל חברי הכנסת להסכים על מועמד אחד, דיקטאטור נאור (או לפחות סביר) שיוכל לקבל כל החלטה בלי בעיה ובלי ביקורת מציקה של הראשות המחוקקת. במצב כזה לא תהיה לנו בעיית משילות הם יאמרו. ועל שום מה הקריבה את עצמה האופוזיציה? מדוע קמות ממשלות אחדות רחבות? ממשלות אחדות לרוב קמות סביב אירוע של משבר או מצב חירום לאומי. בזמן מלחמה גדולה, על מנת להגיע להסכם שלום היסטורי שדורש קונסנזוס מיוחד, בגלל משבר כלכלי חריף במיוחד שלתיקנו דרושות תוכניות רדיקליות; סיבה אחרת להקמת ממשלת אחדות לאומית בעולם היא אם מיד לאחר בחירות אף אחת מהמפלגות הגדולות לא מצליחה להקים קואליציה ללא מפלגות קיצון אנטי ממסדיות (פאשיסטיות או אנרכיסטיות באירופה למשל). במצב כזה לפעמים קמות ממשלות אחדות של מרכז כנגד הכוחות הקיצוניים. ממשלת אחדות תמיד באה על חשבון תפקיד האופוזיציה בשלטון דמוקרטי תקין. ממשלת אחדות היא בהגדרה פגיעה בדמוקרטיה. אך לפעמים צריך לעשות פגיעה קטנה (או גדולה) כזו בשביל להציל את המדינה.

אבל זה ממש לא המצב בישראל. הממשלה של נתניהו נבחרה ומתפקדת כבר למעלה משלוש שנים. אין שום אתגר סופר מיוחד שעומד על הפרק. אין מלחמה, אין משבר כלכלי, בטח שאין שלום. לממשלה נותרו לכל היותר  16 חודשים לפני מועד הבחירות החוקי, ובעוד חצי שנה יעברו ארבע שנים שלמות מאז שנבחרה הכנסת. אם כן מדוע ממשלת אחדות לאומית עכשיו? מדוע מקריבים את תקפיד האופוזיציה? מדוע מקריבים אלמנט דמוקרטי חשוב כל כך? לא, לא בשביל להציל את המדינה – עושים את זה בשביל להציל את עורם של כמה חברי כנסת מקדימה. איזו עליבות. לפחות זה מבריק, נכון?

* אך האם התרגיל של נתניהו באמת כל כך מבריק? על פי מירב הסיכויים צפוי היה נתניהו להיבחר בספטמבר שוב לארבע שנים נוספות כאשר כל האיומים עליו רחוקים מרחק רב. ההימור מבחינתו של נתניהו בהליכה לבחירות היה עם סיכונים קטנים מאוד ועם רווח פוטנציאלי גדול. אבל נתניהו בחר בלקחת שנה הארכה ולדחות את הבחירות לשנה (אולי). בפוליטיקה שנה יכולה להיות הרבה זמן, אבל לא במבחן ההיסטוריה. בעוד שנים מהיום כאשר יסתכלו היסטוריונים על ממשלת נתניהו האם מישהו יזכור את התרגיל הגאוני לכאורה שהוא עשה היום? אם בעוד שנה מהיום יזכה נתניהו בבחירות, תרגיל מופז יהיה לא יותר מהערת שוליים סתמית בהיסטוריה של ממשלתו. פרשנים יגדירו אותו לכל היותר כחסר משמעות. אבל אם בעוד שנה מהיום יפסיד נתניהו את הבחירות, או אז יגידו גם הפרשנים שמתמוגגים היום מהתחכום הפוליטי שמדובר היה במהלך כושל שהביא בסופו של דבר למפלתו של נתניהו מהר משהיה צפוי.

* ואולי בעצם לא קרה שום דבר. לפני שבועיים הייתה לנתניהו קואליציית ימין יציבה ודורסנית, האופוזיציה בהנהגת קדימה הייתה רופסת ולא רצתה בבחירות מוקדמות, וגם היום יש לנו קואליציה ימנית בראשות נתניהו, יציבה ודורסנית, וקדימה עדיין רופסת ולא רוצה בבחירות מוקדמות. למעשה אם תחשבו על זה, קדימה הרי לא באמת נכנסה לממשלה. הם לא מקבלים שרים והם לא ישפיעו על מדיניות הממשלה מבפנים. שאול מופז הוא היחיד שמקבל שר ללא תיק. כל מה שהשתנה זה שקדימה לא תפעל רשמית להפלת הממשלה ולא תצביע נגדה.  אבל גם מקודם קדימה לא ממש פעלה אקטיבית להפלת הממשלה. רק בשבוע שעבר התחננו חברי הכנסת של קדימה על בימת המליאה שלא יקדימו את הבחירות, שעכשיו זה לא הזמן, שזה לא מתאים. בסה"כ ראש הממשלה נענה לבקשתם וויתר על תוכניתו להקדים את הבחירות. זה הכל. קדימה לא נמצאת בממשלה, היא לא יכולה להפיל את הממשלה גם אם היא רוצה והבטיחו להם רק שלא תהינה בחירות בספטמבר. כשראש הממשלה שוב ירצה בחירות הוא יעשה אותן. הוא לא צריך בשביל זה את קדימה. או במילים אחרות, אולי, וממש לא בפעם הראשונה, נתניהו פשוט קיבל רגליים קרות. כמו ראשי ממשלה אחרים בעולם הוא רצה לנצל את היתרון הפוליטי בסקרי דעת הקהל ולהבטיח ניצחון קל בבחירות בזק עכשיו, לפני הבחירות בארה"ב ולפני העברת התקציב. נתניהו תכנן את האופציה הזו מאז חודש נובמבר, אולי אפילו לפני. הוא הקדים את הפריימריז בליכוד, הוא כפה פריימריז באופוזיציה, הוא מצא תירוצים, הוא קבע מועד ואפילו הספיק להצביע על פיזור הכנסת. ואז פתאום, ביום ראשון בערב עשו לו קצת צרות בועידת המפלגה שלו ולביבי קפאו החלציים. בשביל מה לו עכשיו בחירות חשב פתאום, שוב להתמודד עם פייגלין הזה. נתניהו חיפש מוצא מהיר ומצא אותו בדמות שאול מופז הנואש. וזה כל מה שקרה. לא תרגיל מבריק, לא גאונות, לא מלחמה. פשוט נתניהו נשאר נתניהו ומופז נשאר מופז וזו התוצאה. עליבות.

עולים על רכבת לתוך הממשלה (שלושה דברים לא ממש קשורים)

* אבי דיכטר הכריז השבוע על התמודדות לראשות מפלגת קדימה. אל דאגה, אף אחד לא חושב שיש לו סיכוי לזכות. הדבר המעניין הוא שאבי דיכטר בחר לפתוח את הקמפיין תחת הסיסמא "לשבת ליד נתניהו בשולחן הממשלה" (או משהו בסגנון, לא התעמקתי). דיכטר אף הרעיף מחמאות גלויות על ראש ממשלתנו ובקר את ציפי ליבני על כך שבחרה להציג קו אחר לממשלה ורצתה לבדל את עצמה מהשלטון הבלתי מעורער של הליכוד באמצעות ישיבה באופוזיציה. בהסתכלות צרה אפשר להבין שאבי דיכטר פשוט מכין את דרכו להצטרפות לליכוד מיד אחרי הבחירות בקדימה. ככה גם אפשר אולי להסביר את הצעת חוק האזרחות שלו שהתאימה יותר לישראל ביתנו. בהסתכלות רחבה יותר על קדימה כמפלגה בישראל אפשר לראות את הכמיהה של חלק ארי מחבריה לחזור ולשרת את הליכוד כמפלגת לווין. שאול מופז, שבעבר כבר תכנן לפלג את קדימה ולהצטרף לליכוד, עומד כנראה לזכות בראשות קדימה. אחרי הבחירות הכלליות אפשר להניח שהוא ייקח את 12 המנדטים שהוא (אולי) יקבל ויצטרף כשר לביטחון פנים והמשנה לראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלת הליכוד.  כלומר קדימה, תהפוך ממפלגה שהתימרה להתחרות על השלטון למפלגת מרכז שמעבירה מנדטים מהמרכז-שמאל לקואליציית הימין. אחרי ההפסד למופז ליבני גם תבין, שנה ומשהו מאוחר מידי, שהיה עליה לאפשר למופז ושמונת חבריו להתפלג מקדימה ולעזוב לליכוד. כפי שכתבתי אז: עדיפה לליבני מפלגה, רק מעט קטנה יותר, מאוחדת מאחוריה מאשר מפלגה שלמה ומפולגת שתחתור תחתיה.

* תרגיל דומה עומד לעשות יאיר לפיד. לפיד אמר בשבוע שעבר לפעיליו שהוא המועמד שיכול להביא קולות גם מהימין וגם מהשמאל. על כן התקווה של חלק ממצביעיו וכמה אנשי שמאל אחרים היא שיאיר לפיד יהווה גשר שישאב מנדטים מהימין הליברלי ויעביר אותם לגוש השמאל-מרכז. אלא שבדיוק ההפך יקרה: ראשית מאיזה ימין בדיוק יביא יאיר לפיד מנדטים? חלומות באספמיא. יאיר לפיד פונה לקהל ליברלי, מעמד ביניים עד ביניים גבוהה, אשכנזים, תושבי הערים הגדולות ויישובים מבוססים – בקיצור לשמאלנים או "שמאלנים לשעבר". איזה אנשי ימין בדיוק יצביעו ללפיד? לאיזה קהל ימני דמוגרפי קלאסי הוא פונה? ומה מבטיח להם יאיר לפיד: לפיד אמר מפורשות שמבחינתו הצלחה מספיקה תהיה אם הם יצליחו להיכנס לממשלה, ואם הם ישפיעו על שינוי שיטת הבחירות. שינוי שיטת הבחירות הוא נושא לפוסט אחר, אבל נושא הכניסה לממשלה הוא בדיוק העניין – הכניסה לממשלה (ממשלת נתניהו מן הסתם) היא מטרה אצל לפיד, לא אמצעי. אז בפעולת חשבון פשוט נבין שיאיר לפיד לא לוקח מנדטים מהימין ומעביר אותם לגוש השמאל; הוא לוקח מנדטים רבים מגוש השמאל ומעביר אותם ישירות לקואליציית הימין הבאה.

* וכמה מילים על שביתת הרכבת היום. על מה בדיוק מנסים עובדי הרכבת להגן ולשמר?  את עבודות ה"שדרוג" הבלתי פוסקות שמשביתות קוים מרכזיים חלק ניכר מהשנה, את האיחורים, את הצפיפות, את התאונות? אני אישית לא חושב שהפרטה היא מילת קסם שעוזרת לכל, הפרטות רבות שנעשו בישראל נעשו בדרך שגויה או מיותרת והביאו ליותר בעיות מתועלת: הגדילו את הפערים, הפחיתו בשירות, הורידו שכר וכ"ו. אבל רכבת ישראל מצליחה להוציא ממני את כל האמוציות הקפיטליסטיות. אם יש גוף אחד במדינת ישראל שצריך להפריט הוא רכבת ישראל. לשלוח הביתה את כל ההנהלה הכושלת, ולפטר את כל העובדים החוצפנים. בלי יוצאים מן הכלל (את ראשי הועד בכלל צריך להכניס לכלא מידית אחרי היום). אבל לא להפריט את הרכבת כמו שהיא, כי אז לא נפתור שום בעיה. חברה פרטית לא מנהלת בהכרח שום דבר יותר טוב ממדינה אם יש לה מונופול ואין פיקוח. מילת המפתח היא תחרות. איך עושים תחרות ברכבת? לדעתי צריך להפריד את הרכבת לשלושה חלקים:

1. המסילות – אלה הם התשתית האמיתית של הרכבת. וזו צריכה להישאר בידי המדינה. רק המדינה יכולה להחליט בצורה שתיטיב עם כלל הציבור לאן צריך לסלול מסילות, מתי, באיזה היקף, וכמו שראינו בסלילת הרכבת הקלה בת"א- כנראה שגם רק המדינה יכולה לבצע את זה כמו שצריך.

2. הרכבות עצמן – אלה צריכות להיות בידיים פרטיות. חברות פרטיות, שונות, שיתחרו זו בזו. החברות הפרטיות ישכרו את שירותי המסילות של המדינה ויגרפו רווחים מהנוסעים. המדינה תיתן תמריצים לחברות הפרטיות להפעיל קווים גם למקומות פחות עמוסים על ידי מדיניות השכרה פרוגרסיבית ותחרותית.  בנוסף, אם חברה פרטית כזו תרצה להקים קו פרטי עם מסילות חדשות למקום שהמדינה לא מגיע אליו היא תוכל לעשות זאת, בתנאי שהמסילה תתחבר בשלב כלשהו למסילות של המדינה.

3 תחנות הרכבת  –  אלה צריכות להבנות על ידי המדינה ואז להיות מושכרות לזכיינים לניהול ותחזוקה.

מסילות, רכבות, תחנות. ההפרדה היא במקרה הזה לב הפתרון. יכול להיות שזה מופרך, לא בדקתי את המספרים אבל לדעתי צריך לבדוק את הנושא בכיוון. זה לא מודל מומצא, הוא קיים במדינות שונות ובראשן יפן שמה כל המערכת פועלת בשיטה דומה (ואף מורכבת ומפוצלת יותר). צריך כמובן להבין שיהיה לזה מחיר כבד בטווח הקצר. שינוי כזה יביא להשבתת הרכבת כליל לתקופה ארוכה. זו הקרבה שהציבור בישראל בכלל ונוסעי הרכבת בפרט צריכים לקחת על עצמם. הממשלה צריכה להיערך מראש עם תגבור מסיבי של אוטובוסים ולצאת לדרך. הרווח בסופו של דבר יהיה כולו שלנו.

בחירות מקדימות בקדימה – נקודת ההתחלה

פריימריז נוספים בפתחנו, וכידוע אני אוהב לסקר מערכות בחירות: אז היום מתחיל הסיקור של הבחירות המקדימות לראשות קדימה בפוליטאה. כזכור קדימה הוקמה בשנת 2005 על ידי אריק שרון תוך התפצלות מהליכוד; קדימה הוקמה בעיקר כמפלגה של פליטי ליכוד – אנשים שפרשו מהליכוד כי חשבו שמנגנוני המפלגה וההקצנה הפוליטית של חברי המרכז לא מאפשרים לליכוד להמשיך להיות תנועה ימנית פרגמאטית עם ערכים ליברלים. לפני הפיצול נחשבו אהוד אולמרט, ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי ואחרים לאנשי ליכוד (וימין) מובהקים לא פחות מגלעד ארדן וגדעון סער היום. אל קדימה הצטרפו מעט פליטים מהשמאל שמהם נשארו במפלגה למעשה רק שניים: חיים רמון ודליה איציק. קדימה ריסקה את הליכוד בבחירות 2006, קיבלה 28 מנדטים, והליכוד הצטמק ל12 בלבד. אבל אז קרה משהו שקדימה לא ציפתה לו: בלי שהיא שמה לב היא הפכה למפלגת שמאל. לא, לא בגלל שהעמדות שלהם השתנו, פשוט בגלל שהחציון האלקטוראלי נקבע בינם לבין הליכוד. אחרי שחזר הליכוד לשלטון והשיג את כוחו בחזרה בבחירות 2009, הפכה קדימה לאלטרנטיבה השלטונית היחידה משמאל לליכוד. במקום לשאוב מנדטים מבוחרי הליכוד, כיאה למפלגה של פליטי ליכוד, שאבה קדימה קולות בבחירות 2009 ממצביעי מפלגת העבודה, שינוי ואפילו מרץ.

שאול מופז, לשעבר איש ימין מובהק שעוד שהיה רמטכ"ל דאג שהמיקרופונים ישמעו שהוא אומר לשרון לחסל את ערפאת, הבין מאז הפסדו לליבני שבשביל לנצח בקדימה הוא צריך לשבור שמאלה. במקום שהגרעין הקשה של קדימה יהיה בימין המתון, הוא נמצא עמוק אצל פליטי ושרידי מפלגת העבודה ושינוי. זו הסיבה שביבי נהנה מהגמוניה כאלטרנטיבה יחידה לשלטון. מה שציפי ליבני, שאול מופז, ויתר חברי קדימה לא מבינים מספיק טוב, הוא שהתפקיד האלקטוראלי של קדימה הוא לשאוב מנדטים מהימין. בשביל זה הם צריכים להפסיק את נשף המסכות ולהודות במי שהם – אנשי ימין שרוצים להחליף את ביבי כי הוא הלך ימינה מידי. הסכנה מבחינתם היא כמובן לאבד את השמאל, אבל מה יעזור להם השמאל אם הם לא ישנו את המאזן הפוליטי וביבי ינצח ממילא?

למה אני מספר את כל זה? כי שאול מופז טען היום (וימשיך בכל מערכת הבחירות) שהוא היחיד שמסוגל להביא מנדטים מגוש הימין ושציפי ליבני לא מסוגלת לעשות את זה. אסטרטגיה טובה כאמור, אלא שאני לא בטוח בכלל שהיא נכונה. ראשית כי כפי שאמרתי קודם שאול מופז אולי אומר שהוא יכול להביא מנדטים מהימין, אך הוא פונה לשמאל בשביל לנצח בפריימריז. בכל החודשים האחרונים הוא תקף שוב ושוב את ראש הממשלה תוך שהוא מאגף את ציפי ליבני משמאל. בואו נזכור, אפשר בקלות לטעון שמבחינה אובייקטיבית לפני הקמת קדימה ציפי ליבני הייתה לא פחות אשת ימין משאול מופז. ההנחה ששאול מופז יכול להביא מנדטים מהימין מתבססת על זה שהבוחרים יזכרו את התדמית של שאול מופז מפעם ולא את מה שהוא אומר עכשיו – רמטכ"ל ביטחוניסט שתמך במדיניות התקפית, זה שבתחילה לא הצטרף לקדימה וניסה להתמודד מול נתניהו בתוך הליכוד, וממוצא מזרחי (כן יש לזה עדיין משמעות אלקטוראלית). כלומר שאול מופז בעצם מודה בפומבי לאנשי קדימה שהוא משחק משחק כפול: הוא שמאלני עבורם וימני עבור חברי הליכוד. מה הוא באמת? תהמרו, לא בטוח שהוא בכלל משהו. זה כמובן מתאים לתדמית האמיתית של שאול מופז בציבוריות הישראלית: אופורטוניסט שרק רוצה להתקדם במערכת הפוליטית ולא באמת מחזיק באידיאולוגיה או השקפת עולם סדורה.

אולי זאת הסיבה ששאול מופז בכל הסקרים, בהתמדה ובעקביות, מביא חצי מכמות המנדטים שציפי ליבני מביאה לקדימה (אין אגב שום אינדיקציה בסקרים ששאול מופז מביא מנדטים מהליכוד). נכון מדובר בסקרים מקדימים שלא בתקופת בחירות ולכן מהימנותם מוטלת בספק, אך בכל זאת זה הסבר אפשרי: הציבור פשוט לא קונה את שאול מופז.

מה זה אומר על הפריימריז בקדימה? לא הרבה אך בכל זאת: בפעם שעברה בשיא הפופולאריות הציבורית שלה ציפי ליבני השיגה ניצחון דחוק בלבד ולמעשה תיקו עם שאול מופז. אז השיג מופז את הישגו בזכות מערכת ארגון בוחרים ומפקד אנשים טובה בהרבה מזו של ליבני (ובלי בושה עוד התלונן על אי סדרים בבחירות). הפעם ציפי ליבני באה לפריימריז בשפל גדול בתדמיתה הציבורית. לכאורה על כן שאול מופז אמור לנצח אותה הפעם בקלות. אבל גם ציפי ליבני למדה לקחים מהפריימריז הקודמים ושליטתה במנגנוני המפלגה השתפרה בהרבה מאז. בפעם שעברה קדימה עוד היתה שייכת לאולמרט והלה פעל כנגד ליבני. הפעם המנגנון ורוב הפעילים הם אנשים שתלויים בליבני. הסקרים שמנבאים התרסקות למופז גם הם לא עוזרים לו – פעילים מפלגתיים , חברי כנסת, ומנהלי סניפים תלויים בהצלחה של המפלגה בבחירות ועל כן יתמכו בליבני. מצבה של ליבני טוב ממה שאפשר היה לצפות. הקרב נכון לעכשיו, נראה צמוד. נמשיך לעקוב.

תסריט פוליטי

בשבוע שעבר נסגר מפקד הבוחרים של מתפקדי מפלגת העבודה. כצפוי, אחרי פרישת ברק והתחממות המרוץ לראשות המפלגה, העבודה שילשה את קהל מתפקדיה. התקשורת יודעת לדווח שעמיר פרץ פקד הכי הרבה אנשים (קרוב ל-20 אלף) ועל כן הוא המועמד המוביל במרוץ. עמרם מצנע לעומתו, שעל פי הסקרים מביא למפלגת העבודה הכי הרבה מנדטים בציבור, פקד הכי מעט (כמה אלפים בודדים בלבד). לרביב דרוקר הנתונים הללו הספיקו בשביל לקבוע שהמרוץ הוא של כל החמישה האחרים נגד פרץ. הרשו לי לערער על הקביעה הזו:

ראשית מה זה אומר שמישהו פקד כך וכך אנשים. אף אחד מהמועמדים  לא החתים בעצמו אנשים על טפסים והגיש אותם לסניף המפלגה הקרוב למקום מגוריו. בדרך כלל זה אומר שפעילים מקצועיים, מה שנקרא קבלני קולות, החתימו כמות מסוימת של מתפקדים חדשים על טפסים (אני מדבר על המקרה החוקי כן…) ושמרו אותם אצלם. סמוך למועד סגירת המפקד הם הביאו את הטפסים הללו למפלגה. היכן טמון הכוח? לכל קבלן קולות יש את מלוא הפרטים האישיים ובמיוחד פרטי ההתקשרות של המתפקדים שלו. קבלן שעובד עבור מועמד מסוים יכול לספק לו את הפרטים הללו ובאמצעותם קשר ישיר עם הבוחר. אם כן, זה שמועמד פקד עשרת אלפים אנשים, לא אומר שעשרת אלפים מצביעים יצביעו לו בקלפי. רחוק מזה. זה רק אומר שיש לו גישה קצת יותר קלה מאשר למועמדים האחרים לגיוס המתפקדים הללו. עדיין צריך להלהיב ולשכנע אנשים ללכת להצביע, ולהצביע עבורך.

עמיר פרץ רץ מול שמעון פרס ב-2005. פרס, זה שאף פעם לא נבחר לועד הבית והיה כבר לכל הדעות בסוף הקרירה הפוליטית. יתר המתמודדים פרשו שבוע לפני הבחירות ורק עמיר פרץ נשאר. עמיר פרץ ניצח – לא בהפרש עצום, אבל ניצח. מצביעים חופשיים רבים הצביעו אז לפרץ כי רצו להכניס קצת רוח חדשה במפרשים של מפלגת העבודה הזקנה וזה הצליח. פרץ היה אז בשיא כוחו. זה היה לפני מלחמת לבנון השניה כמובן. היום פרץ הוא לא המועמד החדשני והנלהב שבא להחיות את המפלגה. הוא יו"ר כושל לשעבר. המסקנה היא פשוטה – עמיר פרץ לא ינצח את הפריימריז ב-2011. אין שום סיכוי. לדעתי הוא בעצמו יודע את זה וכל הקמפיין הנוכחי הוא רק נסיון להחזיר את פרץ לעמדת הנהגה במפלגה ולייצר תלות של המועמדים האחרים בו.

על כן, גם אם נניח ועמיר פרץ יסיים מצויין, ראשון או שני בסיבוב הראשון, ויעלה לסיבוב שני – מי שלא יהיה המועמד נגדו בסיבוב השני ינצח בקלות. על כן התחרות היא לא של חמישה נגד פרץ, אלא של חמישתם אחד נגד השני. או ליתר דיוק תחרות בין שלושה: עמרם מצנע, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. ומכיוון שלהערכתי סיכוייה של שלי יחימוביץ למעשה התאפסו מרגע שמצנע נכנס למירוץ – אנחנו נשארים רק עם מצנע ובוז'י. בוז'י נהנה מתמיכת פעילים רחבה בסניפים. שנותיו כשר קנו לו הרבה אנשים שחייבים לו משהו בתוך המנגנון המפלגתי. זקני העבודה, אם יגיעו לקלפי בשלום בספטמבר, גם יעדיפו את בוז'י בשביל המסורת. ובכל זאת, קשה להאמין שבוחר שהתפקד למפלגה מרצונו החופשי עשה זאת בשביל להצביע לבוז'י הרצוג. על כן אפשר לשער שמצנע ישיג בקלות יחסית את אחד משני המקומות הראשונים. ואולי אפילו ישיג כבר בסיבוב הראשון את 40% הדרושים לנצחון. סיבובים שניים במפלגת העבודה הם נדירים.

* שלי יחימוביץ אמרה שבוע שעבר שמפלגת העבודה לא תחזור להיות מפלגת שלטון בעתיד הנראה לעין. כן גם, ואולי במיוחד, בראשותה. מכיוון שאני מניח ששלי יחימוביץ לא מניחה שהליכוד ישלוט במדינה לנצח, האלטרנטיבה השלטונית לפי יחימוביץ אם כן היא כנראה קדימה. שימו לב אם כן מתפקדי ומצביעי מפלגת העבודה, מפלגה מרכזית עם נטייה שמאלה שהיוותה בעבר אלטרנטיבה לשלטון, אם אתם רוצים להשפיע ולקחת חלק בשלטון המדינה הצטרפו והצביעו לקדימה. או ככה לפחות אומרת לכם בפועל שלי יחימוביץ (אגב תזכורת קלה לשלי, הליכוד עלו ב-2009 לשלטון מ-12מנדטים ל-27).

* כנראה שיחימוביץ רואה בתסריט הכי ורוד שלה את עצמה בראשות המפלגה השלישית או השנייה בגודלה בקואליציה בראשות ציפי ליבני. מה שיחימוביץ לא לוקחת בחשבון הוא שהסיכוי שציפי ליבני תהיה בבחירות הבאות ראש קדימה נמוך מאוד; ציפי ליבני ניצחה באוקטובר 2008 את שאול מופז על חוט השערה. 502 קולות בלבד הפרידו בין שאול מופז וראשות קדימה. זה היה אז, ואז ציפי ליבני הייתה בשיא כוחה הציבורי. ציפי ליבני בראשות האופוזיציה רחוקה מאוד מלהרשים. כמה קל לתקוף את ממשלת נתניהו, וכמה עלובות המתקפות שיוצאות מקדימה. איפה היתה ציפי ליבני לפני שבועיים בשיאה של הסערה המדינית? מה חושבת ליבני על נאום נתניהו? או על נאום אובמה? האם לליבני יש אלטרנטיבה? האם היא יודעת להסביר מדוע אינה בליכוד? לפני כחודש ראיתי את ציפי ליבני בטלויזיה אומרת לדנה וייס בתשובה לשאלה היכן קדימה נלחמת בממשלה, שקדימה נאבקת על מחירי הדלק. עם מאבק פופוליסטי על מחירי הדלק לא מייצרים אלטרנטיבה שלטונית. והציבור יזכור לליבני את זה. לא, זה לא אומר שקדימה בראשות ליבני לא יכולה לזכות בהרבה מנדטים, אבל זה כן אומר שלא יהיה ציבור תומכים רחב ונלהב שיתפקד לקדימה במיוחד בשביל להצביע לליבני. בדיוק אותו ציבור שב-2008 הביא לה לפחות 502 קולות יותר מאשר לשאול מופז.

* אז עוד שנתיים נלך לבחירות ומופז יעמוד בראשות קדימה, יפסיד בבחירות ויצטרף לממשלת ביבי. מפלגת הליכוד-קדימה (שכולה מורכבת מאנשי ליכוד ודליה איציק) תשלוט עם 50 מנדטים (הם עדיין יצטרכו את ליברמן או ש"ס בשביל להבטיח רוב בכנסת).  האם לא כדאי שמפלגת העבודה לפחות תנסה לתת פייט לתסריט כזה?