המירוץ לנובמבר 2012 – נובמבר 2011

הבחירות בארה"ב בעוד שנה בדיוק (פחות שבוע) והמתח במחנה הרפובליקאי גובר. שניים משלושת המועמדים המובילים ספגו מכות קשות בשבועיים האחרונים (*ראו גם קישורים בסוף): הרמן קיין למשל הואשם בהטרדות מיניות. כאשר היה ראש לובי המסעדנות בושינגטון שילם הארגון שעמד בראשו עשרות אלפי דולרים לשתי נשים בתמורה לשתיקתן. שתי מתלוננות נוספות נחשפו מאז, אחת במסיבת עיתונאים פומבית. ריק פרי לעומתו נאלץ להתמודד עם אחת הפדיחות הגדולות ביותר שאפשר לזכור מעימותים טלויזיונים; במשך 53 שניות רצופות הוא התקשה להיזכר ברשות הפדראלית השלישית אותה הוא מתכוון לקצץ. לקול צחוקים מהקהל, נזיפות מקשות ממנחה העימות, ועצות מבודחות מיריביו, לבסוף נכנע והודה שהוא אינו זוכר והוסיף "אופס". למועמד אחר זו היתה יכולה דווקא להיות נקודת מפנה בדרך לנצחון מפתיע. יותר מכל נראה ריק פרי אנושי ומעורר סימפטיה ברגעי השכחה הארוכים. במקום מועמד מנוכר וגנרי שהוא תוצר של פס ייצור ספינולוגי, יכל ריק פרי לצאת מהפדיחה כאדם אמיתי וכן שכל אמריקאי יכול להזדהות איתו. ג'ורג' בוש יכול ללמד אותו איך משתמשים בתדמית כזו בשביל לעשות קרירה ולזכות בבחירות מול מועמד מקצועי ומלומד כמו אל גור. אבל הבעיה של פרי היא הנרטיב שבא הוא נכנס לעימות. הוא הגיע לעימות כאשר תשומת הלב מופנית לזה שהוא מתקשה מאוד בעימותים וחובת ההוכחה עליו. תקרית ה'אופס' בעימות התשיעי (!) של פרי הוכיחה סופית שפרי אינו מסוגל להתמודד כראוי עם מערכת קמפיין לחוצה של עימותים, שאלות ומסיבות עיתונאים. מסוגלות שהיא נדרש הכרחי מנשיא ומועמד לנשיאות בארה"ב. המצביעים הרפובליקאים, ומעל לכל תורמי הכספים הרפובליקאים, לא יסתכנו במועמד שגרוע בקמפיין ועימותים מול ברק אובמה שידוע כאלוף בהם.

אז אם הם רוצים בכך או לא, הרפובליקנים נשארים עם מיט רומני. זה עדיין לא סגור ונעול, אבל זה ההימור הכי בטוח. מיט רומני מוביל בסקרים בניו-המפשיר בהפרש ניכר. ניו-המפשיר היא המדינה השניה שמצביעה בפריימריז בשבוע השני של ינואר. הנצחון שם אמור להספיק לו לבנות את המומנטום לנצחון בבחירות בפלורידה בסוף אותו חודש. נצחון גם בפלורידה יסגור את העניין ומיט רומני יוכל להתחיל להתרכז בבחירות לנשיאות מול אובמה.

מיט רומני הוא דוקא מועמד מצויין. מושל לשעבר שנחשב מוצלח. כלכלן שנתפס כמקצועי מאוד, יודע על מה הוא מדבר ומכין תוכניות בעצמו. שמרן מתון יחסית שיכול להיות פרגמאטי מאוד שצריך. אלה בדיוק התכונות שמפריעות לו בפריימריז, אך יהוו יתרון גדול בקרב על הנשיאות. הסיפור הקבוע הוא כזה: הגרעין הקשה של כל מפלגה קיצוני בדרך כלל בדעותיו הרבה יותר מכלל המצביעים של המפלגה. אותו גרעין מהווה את עיקר התורמים, הפעילים המרכזיים, ואלה שמצביעים בפריימריז. כך יוצא שבשביל לזכות בראשות מפלגה על המועמד להיות קיצוני יותר מכלל האוכלוסייה ולהציג עמדות נחרצות ועקביות בצד אחד של המפה הפוליטית. אבל, מהרגע שמועמד נבחר בתוך מפלגה עליו לשנות כיוון ולשבור חזק למרכז; בבחירות הכלליות הכללים שונים. כאן לכל מפלגה מובטחת התמיכה של גרעין המצביעים הרגיל והקרב הוא על קולות המרכז – אותם מצביעים שיכולים לעבור ממפלגה למפלגה. בבחירות הכלליות על המועמד להתקרב כמה שיותר לבוחר החציוני. מועמדים מהשמאל צריכים לשבור ימינה, ומועמדי ימין לשבור שמאלה. למועמד מתון יותר, כמו מיט רומני, התהליך הזה אמור להיות קל יחסית. המתינות של רומני היא עכב האכילס המרכזית שלו בהתמודדות הפנים מפלגתית. מסיבה זו הוא נמצא קבוע במקום השני ולא עובר את 20 אחוזי התמיכה. אך מכיוון שמתחריו חלשים מאוד ועושים טעות אחר טעות, יתכן מאוד שהמצביעים הרפובליקאים יחשבו שהשלטון חשוב להם יותר ויעדיפו מועמד בטוח יותר, בעל סיכויים טובים לנצח את אובמה.

אובמה עדיין לא התחיל את הקמפיין הרשמי. בנתיים הוא צובר כסף. הרבה כסף. בדיקות מראות שעד היום גייס אובמה לקמפיין יותר כסף מכל המועמדים הרפובליקאים גם יחד. כמו כן אובמה לא צריך לבזבז את הכסף על התמודדות פנימית והוא יכול לשמור את כולו להתמודדות המרכזית. במצב דברים כזה מה הפלא  שניו יורק טיימס מדווח שצוות הקמפיין של מיט רומני כבר החל למעשה לעבוד על אסטרטגיית הבחירות מול אובמה. חבל על כל דקה ועל כל דולר שמתבזבז.

בכל מקרה, היתרון הגדול ביותר שיש לאובמה הוא היותו נשיא מכהן. שלא כמו מועמד מבחוץ שצריך לשבור למרכז על ידי מילים וסיסמאות בלבד, נשיא מכהן יכול לשבור למרכז הפוליטי על ידי מעשים. ניהול כלכלת בחירות לדוגמא. הצרה של אובמה היא שהמשבר הכלכלי עדיין מכה גלים בארה"ב. בנוסף חורשות על אירופה והעולם כולו שמועות על "הארמגדון הכלכלי" שהולך ומתקרב. במצב דברים כזה אובמה לא יכול להרשות לעצמו לעשות צעדים כלכליים מסוכנים. הוא חייב להוריד את שיעור האבטלה עד שנה הבאה ולשמור על אחוזי צמיחה עולים. כניסה חדשה למיתון ועליה באחוזי האבטלה תבטיח את הפסדו של אובמה יהיה מי שיהיה המועמד הרפובליקאי נגדו.

על כן אל תתפלאו אם בחודשים הקרובים, אולי בחודש ינואר בו ימלאו 3 שנים לכהונת הממשל הנוכחי, יעשה אובמה שינויים בקבינט ובמיוחד יחליף את שר האוצר הלא פופולארי. אולי (וכרגע זו השערה פרועה שלי בלבד) שר האוצר הבא של ארה"ב יהיה אחד שפרסם השבוע ספר מדובר על איך להציל את כלכלת ארה"ב ולהחזיר את האמריקאים לעבודה – ביל קלינטון שמו.

קישורים:

*האופס של ריק פרי למי שפספס או רוצה לראות שוב.

*הרמן קיין שוכח שהוא לא מבין כלום במדיניות חוץ אמריקאית, גם כן מהשבוע.

המירוץ לנובמבר 2012 – אוקטובר 2011

* בינתיים באמריקה המרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב מתחמם. מאז אוגוסט נערכו לא פחות משמונה עימותים בין המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. אפשר רק להעריך ולקנא במסורת הותיקה הזו של עימותים – מסורת שקיימת כמעט מיום הקמתה של ארה"ב. העימותים סיפקו כמה הפתעות ותהפוכות בשבועות האחרונים. המפתיעה ביותר היא עלייתו של הרמן קיין בסקרים. קיין, מועמד שחור, ללא עבר במשרה ציבורית וכמעט ללא תמיכה של הממסד הרפובליקני, מטפס בסקרים. הוא פרץ לשלישיה המובילה לפני כשלושה שבועות וכיום הוא מוביל בסקרים לפני כל המועמדים האחרים. הביוגרפיה של קיין לא מבטיחה טובות: ניסיונו הניהולי הוא בניהול רשת פיצריות בינונית; את נסיונו הפוליטי צבר בהיותו לוביסט ראשי – ראש שדולת המסעדנות בושינגטון בשנות ה-90; כלוביסט תמך בתעשיית הסיגריות, לחם נגד החמרת ההגבלות על שתיית אלכוהול, והתנגד לרגולוציות על ענף המזון. בקמפיין לנשיאות הנוכחי הספיק להכחיש את אשמת האדם בהתחממות גלובלית, האשים את המובטלים עצמם במצבם (לעומת העסקים הגדולים שרק מיצרים עבודות לדידו), הביעה דעה לפיה הומוסקסואליות היא בחירה ועוד. תוכניתו הכלכלית הפשטנית, 999, מציעה מס אחיד לכל (9% מס הכנסה, 9% מס חברות, 9% מס מקומי) והיא בבחינת רגרסיה של כמעט 100 שנה ללפני ההמצאה של מס פרוגרסיבי. נוכח העובדות הללו, מפתיעה עוד יותר העובדה שהוא לא המועמד הרפובליקני הקיצוני ביותר לנשיאות ארה"ב: ריק פרי ומישל באקמן קיצוניים ממנו, ולזה הראשון יש גם סיכוי ממשי לזכות במועמדות המפלגה.

* ריק פרי, מושל טקסס הנוכחי, יורש בוש וכומר אונגליסטי שארגן תפילות המוניות נגד אובמה, נכנס למרוץ בסערה בתחילת אוגוסט. היו כבר מי שהכתירו אותו כמועמד הוודאי לזכייה. אך מאז שהצטרף פרי לעימותים הוא החל רק לרדת בהתמדה בסקרים. לעומת ריק פרי הנלהב והמכשף (את מי שאוהב את הסגנון) של הדרשות ההמוניות בטקסס, ריק פרי של העימותים נראה כמועמד משעמם שלא מצליח לשמור על מסרים קוהרנטיים ולהתבלט מול יריבו הברור מיט רומני.

* ואכן הזכיה של הרמן קיין או ריק פרי במועמדות המפלגה, או בבחירות הכלליות, עוד רחוקה. המועמד המוביל לזכיה (להבדיל מהובלה בסקרים כאמור) הוא עדיין מיט רומני. מועמד מתון יחסית שנחשב מומחה בכלכלה ונהנה לתמיכת מרבית הצמרת הממסדית הרפובליקנית. הוא גם עשיר כקורח מה שלא מזיק אף פעם בקמפיין לנשיאות בארה"ב. שני החסרונות הגדולים שלו בהתמודדות הפנימית בתוך המפלגה, היותו מורמוני ורפורמת הבריאות אותה העביר במדיתנו מסצ'וסטס, יהפכו ליתרונות בהתמודדות הארצית מול אובמה. בעבר נחשב כאפור ולא כריזמטי במיוחד. זה אולי עדיין נכון, אבל העימותים האחרונים שיפרו במשהו את התפיסה הזו; רומני הצטיין בעימותים, הוא נראה מקצועי ומיודע יותר ממתחריו, וגם הצליח לעקוץ אותם בנלהבות לא פעם.

* אז מי יזכה? אין לדעת בשלב זה. הכל תלוי באיווה וניו המפשיר, שתי המדינות שיקימו פריימריז ראשונות בתחילת ינואר. איווה תהיה הראשונה לבחור ב-3 לינואר. אם מיט רומני יזכה באיווה, ניצחונו בניו המפשיר (מדינה מתונה יחסית) יובטח וכך נראה גם המועמדות בנשיאות. אם מועמדים מובילים עם כסף רב זוכים בהתחלה כבר אי אפשר לעצור אותם. איווה היא לכן המבחן הגדול ביותר של ריק פרי והרמן קיין: אם אחד משניהם יזכה באיווה כל העיניים יהיו נשואות לניו המפשיר שבוע בדיוק אחר כך. נצחון נוסף בניו המפשיר יבנה מומנטום שיאפשר המשך מירוץ צמוד מול רומני שיישאר בודאי עד הסוף (עם כל המזומנים שברשותו). אפשר להעריך שאחרי הפריימריז בניו המפשיר, המועמדים האחרים והלא חשובים לראשות המפלגה (יש לא פחות מ-10 מועמדים בשלב זה) יתחילו לפרוש בזה אחר זה. פרישתם והתייצבותם מאחורי אחד המועמדים המובילים יביאו גם כן לבניית מומנטום לעבר נצחון. בסוף ינואר יתקיימו פריימריז בפלורידה, מדינה גדולה שהקדימה השנה את הפריימריז שלה למועד מוקדם מיתר המדינות הגדולות שיבחרו בחודש מרץ. הצפי הוא שאחרי הפריימריז בפלורידה כבר יתבהר סופית מי המועמד שעתיד לזכות במועמדות המפלגה. כך יתחיל המרוץ הארצי לבית הלבן שנה שלמה לפני מועד השבעת הנשיא בינואר 2013.

* ומה עם אובמה? כנשיא מכהן הוא עדיין המועמד המוביל לזכיה בנובמבר 2012. אבל לאובמה יש בעיה רצינית – הכלכלה טמבל! אוי הכלכלה האמריקאית. אובמה נבחר לתוך המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארה"ב מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. משבר שנוצר על ידי החברות הפיננסיות הגדולות ולאחר שמונה שנים של דה רגולציה בהנהגת בוש והרפובליקנים. המצב בארה"ב עדיין גרוע וכלכלנים בכירים חוזים משבר עולמי חמור עוד יותר בשנים או בחודשים הקרובים. החמור מכל, מבחינתו של אובמה, הם אחוזי האבטלה הגבוהים בארה"ב ואי יכולתו להעביר בקונגרס תוכניות שיעזרו לזה. ההישגים הלא מבוטלים במישור החוץ לא מעניינים את האמריקאים, גם לא העובדה שמי שמונע מאובמה להעביר תוכניות כלכליות הם הרפובליקנים; רוב הציבור האמריקאי מאשים את הממשל האמריקאי הנוכחי באחריות למצב הכלכלי. גרוע עוד יותר, רוב הציבור האמריקאי (אידיוט) ולא חושב שהטייקונים הפיננסים הגדולים אשמים במצב או שצריך לפקח עליהם. הרפובליקנים מצליחים למכור לציבור את המסר שהממשלה היא הבעיה ולא הפתרון. זה לא אומר שאובמה יפסיד בטוח, מצבו עדיין סביר והוא בהחלט יכול להתאושש ולסחוף את הבחירות בעוד שנה. אבל אם המצב הנוכחי ימשיך והקמפיין של אובמה לא ישתנה לטובה הוא בהחלט יכול להפסיד. תרחיש שנדמה היה בלתי סביר לפני שנתיים.

עדכונים נוספים בעתיד. מאמר ראשון בסדרה.

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).