זאב זאב, עוצמה עוצמה

ושוב הדיבורים על איראן חוזרים. רשת אמריקאית מפרסמת שישראל תתקוף בין אפריל ליוני, פאנטה אומר שהוא מודאג, והתקשורת הישראלית מפנימה ופותחת אתמול את כל מהדורות החדשות במינוי חדש למפקד חיל האוויר. כתבות צבע על האלוף וכתבים מלאי פאתוס שזוכרים לקשר בין הטיסה הטקסית של אשל מעל אושוויץ (רגע השיא של הקיטץ' השוביניסטי הישראלי) לבין הטיסה שאולי יעשה או לא יעשה חיל האוויר לאיראן. אף אחד לא שואל למה, איך או האומנם.

בכלל נדמה שכבר היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת לא? אני מתלבט איזה משפט יותר מתאים כאן: "זאב זאב" או "when you have to shoot, shoot, don’t talk". מוסר ההשכל בכל מקרה הוא שאם מישהו חשב שאסטרטגיה הזו עובדת כהרתעה אז זה כבר מזמן לא רלוונטי.

מדוע שישראל תתקוף דוקא עכשיו, אחרי שלא תקפה בעבר? שהעולם הערבי כולו מתייצב לצד המערב במאבק עם המשטר האיראני בסנקציות כלכליות מחד ובקרב עם אסד הסורי מהצד השני; שהאינפלציה באיראן מרקיע שחקים כתוצאה מסנקציות חריפות ביותר שהטילו האירופים על טהראן; שמתקני הגרעין האיראנים פרוסים ברחבי פרס ובעומק האדמה ושום פעולה נקודתית לא תעצור את הפיתוח. נדמה לי שיש מי בירושלים שרוצים לתקוף באיראן פשוט בגלל הרצון לתקוף. אלה מפחדים לפספס את ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לפני שחלילה איראן באמת תשיג פצצה מחד, או ששלטון אחמדינג'אד באיראן יסתיים מאידך. יש ישראלים שרוצים קליימקס, וכל סיום אחר לאיום האיראני זולת מלחמה כוללת תהיה עבורם פספוס ואכזבה.

* בשבוע שעבר נאם הרמטכ"ל בין השאר על האיום האיראני ואמר שעל פי הערכות יש לאיראן כ-200 אלף טילים המכוונים על מדינת ישראל. בתקשורת משומה חשבו שהאמרה הזו היא עוד דוגמא רגילה לעוינות המשטר האיראני נגדנו ולסיבה למה אנחנו צריכים למנוע מהם השגת נשק גרעיני. אבל רגע, דילגתם כאן על משהו לא? 200 אלף F%&# טילים!!! מי בכלל צריך פצצת אטום שיש 200 אלף טילים? מי בכלל צריך לפחד מפצצת אטום שמכוונים עליו 200 אלף טילים? הדבר משול לאדם ש-200 נושאי סכינים עומדים מולו והוא שוקל לתקוף אותם בחרב מחשש שמא אחד מהם ישיג רובה; בהנחה שהאיראנים יצליחו לפתח נשק גרעיני, ויצליחו לפוצץ אותו בניסוי, ואז לרתום אותו לשימוש צבאי, ולהרכיב אותו על טיל (משימה בלתי פשוטה, ושונה לחלוטין מסתם להרכיב פצצה), ואז יצליחו לשלוח את הטיל ללא תקלות, ולכוון את הטיל בדיוק מעל תל אביב (ולא נגיד על ירדן, עזה או הים התיכון), והטיל הזה יעבור את מערכת ההגנה מפני טילים של ישראל, ויתפוצץ – אז במקרה כזה אכן יגרם לישראל נזק אדיר המקביל ל-30 עד 40 אלף טילים רגילים. טיל אחד ששווה 40 אלף, אין ספק שמדובר בנשק הרסני ומפחיד. אבל כבר עכשיו יש להם 200 אלף טילים, זה אומר הרמטכ"ל שלנו, לא אני. אם האיראנים ישגרו 200 אלף טילים על ישראל (לא כולם צריכים להיות מכוונים או לפגוע) הנזק יספיק בשביל להשמיד את מדינת ישראל.

אבל הפלא ופלא, בניגוד לתפיסת השואה השניה, איראן לא עושה שימוש ביכולת הזו שלה נגד ישראל. לא רק זאת, היא לוקחת סיכונים בינלאומיים, כלכליים וצבאיים נוספים בשביל להשיג נשק גרעיני שהיא לכאורה לא צריכה בכלל. אם איראן כל כך רוצה להשמיד אותנו ותעשה הכל בשביל לעשות את זה, גם במחיר תגובה אמריקאית קשה, מדוע היא לא עושה את זה כבר? היא יכולה. יתרה מזו, איך זה יכול להיות שמדינת ישראל מצליחה לחיות ביום יום עם צל האיום הנוראי הזה? אנשים ממשיכים ללכת לעבודה, לראות כוכב נולד, לשבת בבתי קפה. רבותי, כוח הרס ודאי של לפחות חמש פצצות אטום מדויקות נמצא מעל ראשינו עכשיו ואנחנו ממשיכים בשלנו?

הסיבה היא שתיאוריית הקטסטרופה פשוט לא מחזיקה מים נוכח העובדות בשטח. איראן היא מדינה רציונאלית בדיוק כמו כל מדינה אחרת. שלטון האליטות באיראן חשוב להן לא פחות משלטון האליטות שלנו. קיום המדינה האיראנית וחיי תושביה חשובים לאיראנים יותר מהשמדת ישראל. לא מדובר באומה של 90 מיליון מחבלים מתאבדים אחרי הכל. מנגד, מסתבר שאפשר גם אפשר לקיים חיי שגרה תחת איום פוטנציאלי של נשק השמדה המוני, זאת בגלל הבטחון היחסי שמספקת ההרתעה. לכל הפחות מבטיחה לנו התמיכה של ארה"ב יכולת מכה שניה קריטית במקרה של מתקפה איראנית. כל עוד יכולת המכה השניה מובטחת, מכה ראשונה לא תבוא. לפחות בתנאי שאנחנו לא נתחיל מלחמה בעצמו.

* בתוך כך,  פתח ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, בקטע הקצר הזה את ישיבת הממשלה אתמול:

 "בימים האחרונים קיבלנו תזכורת באיזו סביבה אנחנו חיים. שמענו את אמירתו של שליט איראן על חיסולה של ישראל, ראינו את הצבא הסורי טובח בעמו, ראינו אירועי דמים אחרים באזורנו. למנהיגים שונים אין שום עכבות מוסריות להרוג את שכניהם ואת בני עמם כאחד. באזור כזה הדבר היחיד שמבטיח את הקיום, את הביטחון ואת השגשוג הוא העוצמה. אנחנו מחויבים להמשיך לטפח את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל. זוהי גם הערובה היחידה לקיומו של השלום, וההגנה היחידה על ישראל במידה שהשלום יתפורר."

גם במקרה זה לדעתי התקשורת פספסה את העיקר (הדיווחים הזכירו יותר את הדברים שאמר נתניהו על פייגלין ולקטע הזה התייחסו כבדרך אגב רק כתגובה של ראש הממשלה לאירועים בסוריה).   הקטע הקטן הזה, פחות מ-100 מילים שלקח פחות מדקה להגיד, הוא הוא לב ליבה של המדיניות האמיתית והרשמית של ממשלת ישראל. לא נאום בר אילן, לא נאום הקונגרס – מעל הכל הקטע הקטן הזה מבטא את האני מאמין האמיתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא חושב שהוא עצמו יתנגד לטענה הזו.

מדובר בתפיסה מגובשת ומוכרת בשם הריאליזם הפסימי. היא פותחה בשנות המלחמה הקרה באמריקה. המבטא הבולט ביותר שלה הוא החוקר הנס מורגנטאו שפיתח את תיאוריית העוצמה. לפי מורגנטאו העוצמה היא כל כך הכרחית ומרכזית בהשגת מטרותיה של כל מדינה בזירה הבינלאומית, שהיא למעשה צריכה להוות בעצמה את המטרה המרכזית: עוצמה לשם עוצמה. כפי שנתניהו הבהיר, השלום מבחינתה של התיאוריה הזו הוא מאזן של עוצמה. כל עוד יש לך יותר עוצמה מלאויב, אז זה למעשה שלום. או זה מה שמבטיח את אי הלחימה הכוללת שהיא בפועל "השלום". השלום הזה, אם מקבלים את ההנחה שאכן מדובר בשלום, נשמר גם במקרה של מלחמות "קטנות" לאורך הדרך. זאת כל עוד המלחמות משמשות כאמצעי לתחזוק העוצמה. על כן, במידה מסוימת של אבסורדיות, מלחמות הן חלק מהשלום. התיאוריות הללו היו פופולאריות ביותר בשנות ה-70 וה-80, בהן התחנך נתניהו באמריקה. אולם היום הן כבר ממש לא עדכניות. ראשית בגלל שהתיאוריות הללו נועדו להסביר את המדיניות האמריקאית במאבק בין גושי תחת כללים של מאזן אימה מושלם. "השלום" הריאליסטי הזה הוא העדר מלחמה עולמית בין רוסיה לארה"ב ולא ברור כלל שהוא מחזיק בטרנספורמציה לזירות קטנות יותר.  יש כמובן גם את הביקורת על הגישה הריאליסטית כולה על ידי חוקרים שמדגישים את החשיבות הגוברת של ארגונים בינלאומיים ותפיסות טרנס לאומיות. אני אישית עדיין תומך בגישה הריאליסטית, אבל לא זו של מורגנטאו. רוב מוחלט של מצדדי הגישה הריאליסטית במחקר היום זנחו מזמן את תיאוריות השחור ולבן של המלחמה הקרה ואימצו גישה "ריאליסטית" ריאלית ומורכבת יותר. על פי גישה הזו אי אפשר לבודד את מיקומה של מדינה אחת בזירה הבינלאומית באמצעות חישובים כמותיים של עוצמה ועוצמה לכאורה. קשרי ידידות, הסכמים בינלאומיים, חברות בארגונים, תפוצות – כל אלה ועוד אולי לא קובעים את כל המדיניות בעצמם כמו שאומרת הגישה הליברלית, אבל בהחלט מהווים חלק מארסנל הכלים והזירות של מדינה מודרנית לפעולה. התפיסה של נתניהו אם כן אולי קוהרנטית, אבל היא מיושנת מאוד, לא רלוונטית למדינה קטנה ומבודדת ועשויה להיות מסוכנת בישראל 2012.

מיתוסים על שמאל

בשבוע שעבר התייחסתי כאן למיתוס השקרי של הימין על כך שהשמאל שולט במדינה וחשבתי שאולי כדאי באותה הזדמנות להשלים את הדיון ולהתייחס לעוד שני מיתוסים מרכזיים על השמאל בישראל:

אחת התפיסות של אנשי ימין רבים בישראל, ולצערי תפיסה שחלחלה היטב גם אל המרכז ואל "שמאלנים לשעבר", היא שמה שמנחה אנשי שמאל היא תפיסה של שנאה עצמית מחד, ושיפור הרגשת העליונות המוסרית מצד השני. על פי התפיסה הזו, אנשי השמאל שבויים במצב פסיכולוגי חולני של שנאה עצמית בה הם נוטים להאשים את העם שלהם בכל בעיות העולם ובמעשים נפשעים אחרים. גילויים פומביים של ביקורות נגד המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל מביאים להרגשת עליונות מוסרית שעוזרת במעט למרק את המצפון ולהרגיש טוב מעט יותר מול המצב החולני של השנאה. תפיסה פסיכולוגיסטית זו, שמושמעת כנגד כל יהודי שמבקר את ישראל מבחוץ, ונגד אנשי רוח רבים מתוך ישראל, היא כוללנית, שטחית וממילא בלתי מוכחת בעליל. על הימין להבין שאנשי שמאל שתוקפים את ממשלת ישראל לאו דוקא עושים זאת מתוך שנאת המדינה, עמם או עצמם. אפשר שהם פשוט באמת ובתמים לא מסכימים עם המדיניות של הממשלה. יתרה מזו, יתכן והם חושבים שהמדיניות של הממשלה מזיקה ואף מסוכנת לחברה הישראלית, למדינת ישראל, ואפילו לעם היהודי כולו. הם מביעים את הביקורת בפומבי מתוך הרגשת אכפתיות עמוקה, שותפות גורל, ואהבת החברה ולא מתוך שנאה. וממילא את כל הטיעונים הללו אפשר באותה קלות להדביק לאנשי הימין: האם מחוקקי הימין המתנחלי שמבקשים עכשיו לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית, לא עושים זאת מתוך הרגשת שליחות ועליונות מוסרית? וכאשר הם מאשימים את כל מי שלא חושב כדעתם שהם "יפי נפש", ביטוי שהיה אמור להיות חיובי על פי משמעותו העקרונית, הם לא חוטאים בשנאה עצמית סמויה? שנאה עצמית שתקיפת האחר בפומבי משקיטה מעט מתוך הרגשה של עליונות מוסרית.

* מיתוס השנאה העצמית נובע בין השאר מתוך אי הבנה מוחלטת של מניעי השמאל המרכזי בישראל. הימין מאשים את מדיניות השמאל באופטימיזם חסר שחר ובאי הבנת המציאות המזרח תיכונית שבה אנו חיים. השמאל, הם טועים לחשוב, אופטימי מטבעו וחושב שאם רק נמסור לערבים את כל שטחי המולדת היקרים יהיה כאן הכל טוב ויפה. אלא שבדיוק ההיפך הוא הנכון.  אופטימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים הכל יהיה בסדר, ופסימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים שום דבר לא יהיה בסדר. תחת הגדרות אלו השמאל הוא פסימיסטי ומנתח את המציאות המזרח תיכונית על פי רוב בצורה ריאליסטית הרבה יותר מהימין. הימין מצידו הוא זה שמעודד את הסטאטוס קוו ועל כן הוא חייב להיות אופטימי. אין ספק שיש סכנות במצב הקיים. כל ניתוח בינלאומי וכל מומחה ליחסים בינלאומיים יגיד שהמצב הקיים במזרח התיכון ובישראל בפרט הוא נפיץ ובעייתי מאוד. על כן צריך להיות אופטימי במיוחד (ואולי משיחי, שזה כידוע שיא האופטימיות) בשביל לחשוב שמדיניות הסטאטוס קוו היא מדיניות טובה. הימין, גם הימין המרכזי ביותר בישראל, מציע לנו סטאטוס קוו ותו לא. קידוש הסטאטוס קוו הוא כמעט המדיניות הרשמית של הממשלה הנוכחית. אבל השמאל בישראל פסימי יותר, וריאלי הרבה יותר להשקפתי, וחושב שהסטאטוס קוו יפגע ופוגע במרקם החברתי של מדינת ישראל, בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, ופרויקט הציוני כולו. מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה השמאל דבק במדיניות של עשייה אקטיבית שנסמכת בראש ובראשונה עלינו, ולא מחכה באופטימיות נאיבית לשינויים אוטופיים בעולם ובסביבתנו הגיאוגרפית.

* ואם כבר הזכרנו מיתוסים ופרשנות מוטעית של הימין, אז היום אנו חוגגים את כ"ט בנובמבר (מזל טוב!). בפורום של האוניברסיטה העברית היום, בהפסקות, חגגו אנשי תנועת "אם תרצו" את המאורע בדגלים, חלוקת קרמבואים "כחול לבן", וקריאות צהלה היסטריות של "שמחו, כ'ט בנובמבר היום" על כל מי שעבר במסדרון. איזו אירוניה, איזו בורות; מה חוגגים אם תרצו היום אם לא את הכרזת החלוקה של האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947. אותה הכרזה שקראה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשני גופים לאומיים נפרדים: ישראל ופלסטין וזאת על פי גבולות 47. אם תרצו חוגגים אם כן שני דברים שהם מתנגדים להם בתוקף: אחד, קבלת החלטות או"ם. יש להזכיר אולי לאם תרצו שגם דוח גולדסטון למשל התקבל ברוב קולות על ידי העצרת הכללית של האו"ם. שתיים, חלוקת הארץ והקמתה של מדינה פלסטינית על חצי משטחי ישראל. אם היינו מלמדים את כ"ט בנובמבר באוניברסיטה אז אם תרצו בטח היו קוראים לזה פוסט ציונות – שמאלנית, אופטימיסטית ושונאת ישראל.