הערות על הבחירות לנשיאות

תפקיד נשיא המדינה הוא תפקיד חשוב מאוד ואסור לבטל אותו. כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות קיים תפקיד ייצוגי בכיר ואה-פוליטי שנועד לייצג את יסוד המדינה והעם. בשיטות פרלמנטריות רבות מדובר עדיין במלך או מלכה, ובאחרות נשיא נבחר. הסמכויות של הדמות המייצגת לא רבות ולרוב סמליות בלבד. את התוכן למשרה יוצק האדם עצמו שנבחר לתפקיד וזה מה שהופך אותה למעניינת. עזר ויצמן ז"ל למשל נהג לבקר אישית כל משפחה ומשפחה של חייל נופל וגם רבים מהחיילים הפצועים בבתי החולים. זאת בתקופת השיא של הבוץ הלבנוני בהם חיילים נהרגו על בסיס יומי בשם "הגנת רצועת הבטחון". שמעון פרס, בהעדר שר חוץ לגיטימי אמיתי, לקח על עצמו את תפקיד הדיפלומט הלאומי – האיש שמייצג את המדינה כולה (ולא הממשלה) בעולם ועוזר לנו בדרכו להמנע מהחרמה ומבידוד בינלאומי. במדינות אחרות, לא אחת, לוקח על עצמו הנשיא את תפקיד מגן הדמוקרטיה ומנצל את סמכותו המוסרית והסמלית להביע מורת רוח מייצוגים של לאומנות מופרזת, אלימות או מהלכים מלוכלכים בפוליטיקה. נכון, לא כל נשיא משמעותי באותה מידה. יש נשיאים מיותרים, ויש אפילו מזיקים. אבל בסך הכללי המשרה חשובה מאיש כזה או אחר שמחזיק בה. יש לקוות שכמו ברוב הפעמים הקודמות בישראל יבחר נשיא ראוי שיצוק תוכן חשוב לתפקיד בכהונתו הרצופה.

* יחד עם זאת חשוב לזכור שלא מדובר בתפקיד בעל סמכויות פוליטיות כלל. אם להיות כנים, זה לא מאוד משנה אם הנשיא בעד שתי מדינות או בעד מדינה דו לאומית, בעד ההתנתקות או חושב שהיא גירוש. הנשיא לא בוחר את ראש הממשלה, ובניגוד לתפיסה אין לו גם כל השפעה אמיתית על מי יקבל את הכוח להרכיב ממשלה. הכוח הזה היה ויהיה בידי חברי הכנסת הנבחרים על ידי העם בבחירות כלליות. על כן, אין לבחירות השבוע משמעות כזו דרמתית. זה אולי מעניין ונחמד לשיחת סלון, אבל לא יהיו לתוצאות השלכות מידיות שישפיעו כאן על חיי היום יום בישראל. אגב, כל אחד מהמועמדים הוא ראוי לסוגו (למעט דליה איציק) ומכל אחד מהם עשוי לצמוח נשיא מצויין. אפילו פואד היה יכול להיות נשיא טוב, אם להתעלם מפרשת השחיתות האחרונה.

* בניגוד לפרשות לכאורה קודמות, פרשת הכספים של פואד אכן נחשפה במהלך חקירת משטרה גלויה אחרת רק בשבועות האחרונים והגיעה לפתחו של היועמ"ש רק בשבוע שעבר. זו היתה חובתו של היועמ"ש לפתוח בחקירה רשמית נוכח החשדות לכאורה שהתגלו. טוב שזה נעשה לפני הבחירות לנשיאות ולא אחריהן. בארה"ב יש מנהג לקיים שימוע פומבי בקונגרס לכל תפקיד ממונה שבמהלכו נחשפים כל הפרטים על עברו של מועמד. מדובר בהליך בריא מאוד שנועד לנקות כל חשד או חשש מפרשות שעשויות להעיב על כהונתו של אדם לפני שזה ממונה לתפקיד. בארץ השימוע הזה נעשה פומבי בתקשורת. עדיין מדובר בהליך בריא מאותן סיבות. טוב שהמועמדים הסופיים באים בידיים נקיות ואחרי שפשפשו בעברם, הפלילי והציבורי.

* אני אישית חושב שמכל המועמדים, המועמדת הטובה ביותר לתפקיד היא השופטת דליה דורנר. שופטת בית המשפט העליון בדימוס שהייתה למגדלאור של פסיקה ליברלית וחברתית בבית המשפט של העשור הקודם. בשנים האחרונות הוכיחה שהיא מסוגלת ליצוק תוכן אמיתי וחשוב למשרות שהיו בעבר חסרות חשיבות כנשיאת מועצת העיתונות. היא אישה ופמיניסטית אמיתית וגם לזה משקל לא קטן, במיוחד בתפקיד ייצוגי. הגיע הזמן שגם אישה תזכה לייצג את כלל האוכלוסיה המורכבת חצי חצי מנשים. הגיע הזמן שגם האחייניות הקטנות שלי תוכלנה להסתכל בגאווה על התמונה שתלויה בכניסה לגן הילדים ולבית הספר ליד מגילת העצמאות ולהגיד שהן יהיו גדולות הן רוצות להיות כמו נשיאת המדינה.

* אתמול, באיחור של כמה חודשים טובים, הודיעה יו"ר מרצ זהבה גלאון על תמיכת המפלגה בדליה דורנר וקראה לכל חברי האופוזיציה להתאחד מסביב למועמדותה. מדובר בטעות פאטלית של גלאון. לא פחות. מרצ לאורך כל השנים חרטה על דגלה את נקיון הכפיים ואת הערכיות הרבה (יש אפילו שיגידו מוגזמת בגלל חוסר פרגמטיות) של חבריה. גלאון הודיעה בעבר שמרצ לא תתמוך באף מועמד באופן גלוי. למעשה היא כפתה את ההצהרה הזו על חברי סיעתה ואף הובילה את המהלך שבו חברי מרצ חילקו את חתימותיהם בין כל המועמדים (החיצוניים). מה קרה אתמול? האם דליה דורנר לא מועמדת לנשיאות כבר חצי שנה? למה פתאום משנה גלאון גישה וקוראת לא רק לחבריה לסיעה כי אם לכל הסיעות הליברליות בכנסת להתאחד מאחורי דורנר? התשובה שקופה, שקופה מידי: הבן של זהבה גלאון היה מנהל הקמפיין של פואד בן אליעזר. זהבה גלאון למעשה מודה בפה מלא שהיא פעלה פוליטית בכנסת בגלל משרה כספית שהבן שלה קיבל. זה כמעט גובל בשוחד. ברור שזה לא פלילי אבל זה לא אתי ומריח לא טוב לגמרי. מרצ לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה.

* יחד עם זאת הלוואי והקריאה שלה תתגשם, ובכל מקרה מבין כל המועמדים דליה דורנר היא חסרת הסיכוי ביותר. ביבי וליברמן אולי מתנגדים לריבלין בגלל שהם מפחדים שהלה ישמש כלי שופר נגד הרפורמות המזיקות שלהם כנגד הדמוקרטיה. אבל דורנר הייתה מתנגדת חריפה לכל הרפורמות הללו ולאחרות לא פחות מריבלין וכנראה אפילו יותר. כאורחת קבועה בתוכניות אקטואליה שונות היא ביקרה בחריפות כל נסיון לפגוע בדמוקרטיה, במיעוטים או בבית המשפט העליון. כנשיאה ועם הרקורד של שופטת בג"ץ לשעבר היא עשויה להיות כאב ראש לא קטן לדיקטאטור בפוטנציה. ככה שבבחירה בינה לבין ריבלין, אפילו נתניהו וליברמן יצביעו מאחורי הפרגוד לחברם למפלגה.

* למעשה, ריבלין לדעתי ינצח כבר בסיבוב הראשון. חשבתי כך לפני הפרישה של פואד ואין סיבה מיוחדת שהדברים ישתנו עכשיו. ריבלין הוא ללא ספק המועמד המוביל, על כך אין ויכוח. על כן לכל מי שתומך בריבלין אין סיבה שלא להצביע לו כבר בסיבוב הראשון. אין כאן הרבה מקום לאסטרטגיה. תחת ההנחה שריבלין זוכה ממילא לתמיכת רוב הבית, הוא יזכה אני מעריך ב61 קולות אחרי סיבוב אחד של הצבעה. גם אם לא, הוא יהיה מאוד קרוב לכך. במקרה כזה הוא יזכה בסיבוב השני מכיוון שיש להניח שריבלין, בניגוד לשאר המועמדים, מופיע בעדיפות השניה של רוב האנשים שלא יצביעו לו בסיבוב הראשון. הבחירות אם אתם שואלים אותי סגורות כבר זמן רב.

[בשבוע שעבר מלאו ארבע שנים להקמת הבלוג. עד היום נכתבו כאן בדיוק 190 מאמרים שונים. קצת פספסתי את המאורע, אז אני מבטיח לחגוג יותר בשנה הבאה במלאת חצי עשור]

עפולה – שלב בקמפיין לאומני מתוכנן

כתב של ערוץ 2, שכחתי את שמו אבל זה לא ממש משנה כי הוא מייצג את רוב הדיווחים בתקשורת על האירועים הלאומנים בימים האחרונים (ואולי זה בכלל היה ערוץ 10), דיווח אתמול מההפגה בעפולה בשיוויון נפש על התפרעויות, על ריסוס כתובות ועל כך שבית קפה שבו ישבו ערבים הוקף בהמון זועם. ממש כך. ואז הוסיף לסיום פרשנות משלו: "לכל האירועים הללו סיבה אחת ברורה, המפגינים יודעים את מה שאנחנו בתקשורת יודעים ואסור לנו לפרסם על נסיבות הרצח של שלי דדון", למי שלא הבין הוסיפו מהאולפן שעל פי הערכות הרצח בוצע "על רקע לאומני".

אני כמובן לא יודע שום עובדה נוספת מעבר למה שכן פורסם (וזה לא הרבה בלשון המעטה) על הרצח של דדון. היום בהארץ מדווח שלשמטרה אין כיוון חקירה חד משמעי וגם בשב"כ כבר לא בטוחים שמדובר בפיגוע. כך או כך הדבר היחיד שבאמת "ברור" הוא שהאירועים וההפגנות בבית שמש הם אלה שמבוצעים על רקע לאומני. מה שנראה לכתב החדשות ככל כך טבעי, ללכת להפגין מול בית קפה שבו יושבים ערבים רק בגלל שכנראה (או אול לא, לא בטוח)  ערבים אחרים רצחו יהודיה הוא בפועל אירוע לאומני מסוכן שמאיים על המרקם החברתי הישראלי לא פחות, ואולי יותר, מרצח נתעב ככל שיהיה.

הדיווחים בתקשורת, כפי שאני לפחות נחשפתי אליהם, בעיקר מתסיסים יותר וסבלניים מאוד כלפי ההפגנות בעפולה. לגבי ביצועי "תג מחיר" בשטחים התקשורת קצת פחות סלחנית אבל דואגת לאזן כל דיווח לקוני על אירוע תג מחיר כזה או אחר בראיונות, תגובות והתלהמויות של הקיצוניים שבאנשי הימין. לאזן מה בדיוק? אפשר לחשוב שהם אלה שנמצאים תחת התקפה. למעט כמה דיווחים חריגים (וגם אלה רק למען הספק הסביר שפספסתי משהו) אף אחד לא הולך לראיין את הנפגעים האמיתיים מהאירועים האלה ואף אחד לא שם אותם במרכז. אותם זה כמובן את הפלסטינים בשטחים ועוד יותר מזה את אזרחי ישראל הערבים שרואים כיצד כל יום שכבת הדו קיום הדקיקה שעוד קיימת כאן נקרעת עוד ועוד על ידי קמפיין ימני אלים ומתוכנן.

ומי מותקף? על מי יוצא הקצף של כל בעלי הדעה החדשים שמקבלים פתחון פה בתקשורת (בעיקר יוצאי ריאליתי שמשומה הפכו לפרשנים)? על עמוס עוז שקרא למבצעי תג מחיר ניאו נאצים. היום שמעתי קריאה להעמיד אותו לדין ולהכניס אותו לכלא באשמת הסתה לגזענות! בחיי. מעבר לכך שמדובר בכשלון חרוץ של מערכת החינוך (לתשומת ליבו של השר פירון) שאנשים בוגרים ומשכילים לכאורה לא יודעים מה זה ניאו נאצי ולמה אין שום דבר חמור או קיצוני בהוואה שעשה עוז. לבוא ולהפוך אותו לפושע ולמוקד בכל הסיפור הזה זה עוד צעד מבהיל במיוחד בקמפיין השלם שמתרחש כאן בימים האחרונים.

כן, אל תטעו, מדובר בקמפיין מתוכנן ומבוצע ביעילות, קמפיין שנועד לקבוע את הכשלון האחרון במו"מ כנצחון אידיאולוגי ופוליטי למחנה המתנחלי. ה"נסיון" למהלך לשלום "שוב קרס" והימין מתעורר ומנסה בהצלחה מרשימה ומהירה לקבוע את הסטאטוס קוו הישן חדש -סכסוך לאומי עד הסוף. אין כמו לאומנות טהורה בשביל לטהר את האווירה הציבורית מכל השמאליים המעטים מאוד שעוד נשארו כאן וחושבים על עתיד עם שלום. הימין כאן בשביל להשאר – ראש הממשלה בונה לעצמו ארמון ופועל לבטל את מוסד הנשיאות כדי שגם הסמכויות הממלכתיות יהיו שלו ושל מלכתו. האידיאולוגיה הפרגמטית השמאלית מוצאת מחוץ לקונסנזוס. נתניהו בעצמו מביא חוק מדינת לאום יהודית לכנסת שיקבע שיהדותה של המדינה קודמת לכל החוקים האחרים. שר התקשורת קורא לאזרחים הערבים בישראל לחפש הגדרה עצמית בירדן או במדינה פלסטינית שלא תקום, והממשלה מעבירה בהחלטת בזק חוק לפיו רוצחים ערבים לא יוכלו לקבל חנינה (כן בפועל זה לא לשון החוק, אבל זה בפירוש מה שכל דוברי החוק אומרים שעומד מאחוריו).

כל פרשן מדיני מוכר לנו שכשלון המו"מ הוא בגלל אבו מאזן, וכולם עומדים מבולבלים ונבוכים מול האשמות אמריקאיות נגד ישראל. לא צריך לעשות סקר בשביל לדעת את הלך הרוח הציבורי – הימין ניצח. זה היה מהלך מתוכנן ומוקפד מתחילתו. הם הרי מעולם לא התכוונו להגיע לשום מקום במשא ומתן. הם אמרו את זה בעצמם, כולם. לא היה שר אחד בליכוד שתמך בשיחות, ובבית היהודי אמרו מפורשות שהם פועלים כדי להכשיל אותן. גם נתניהו כמובן לא התכוון למילה ממה שהוא אמר לאמריקאים והתכוון לכל מילה שהוא אמר בעברית לנו ולפעילי הליכוד. ואז מתפלאים שהמו"מ נכשל ומעיזים להאשים את הפלסטינים. ועוד בהצלחה מרשימה. אז מתסיסים, ומלבים את האלימות, את השנאה ומעל הכל את הלאומנות – כדי לקבוע עובדות ולודא שההישג המתנחלי הנוכחי ימוצה וימוקסם. הימין המתנחלי תמיד התלונן שהוא רוצה לשלוט ולא נותנים לו. הנה עכשיו הוא סופסוף מצליח. כמה לא טוב.

* ואפרופו מוסד הנשיאות – נתניהו כל כך מתנגד לרובי ריבלין שאין מה לעשות אלא לתמוך בריבלין. מי שהיה מהסמנים הימניים ביותר בליכוד בכל הקשור למו"מ על החזרת שטחים הפך לליברלי האחרון בימין. האיש האחרון בכנסת מימין למרץ שעוד מדבר על דו קיום ועל שיפור היחסים עם אזרחי ישראל הערבים. ריבלין אגב לא שינה את דעותיו, פשוט מול חברי הליכוד ביתנו הנוכחיים הוא המתון, השקול וההוגן שבחברים. מי היה מאמין לפני כמה שנים שלא יהיה ראוי ממנו היום להחליף את פרס כנשיא מדינת ישראל.

מהפכה חוקתית חדשה מחפשת יו"ר כנסת אחראי

חוק החרם הוא עוד חוליה אחת בשרשרת החוקים הקיצוניים והאנטי דמוקרטים שהפכו לסימן ההיכר של הכנסת הנוכחית (אגב כנראה שלא החמור שבהם בגלל יכולת אכיפה נמוכה מאוד). הדבר המשמעותי ביותר שיצא מהחוק הזה הוא דווקא התעוררות הנגד שעורר החוק בקרב שוחרי הדמוקרטיה בישראל. בין המתעוררים גם כמה אנשי ימין מובהקים ובראשם המאמר המדהים של יושב ראש הכנסת רובי ריבלין ביום שישי האחרון בהארץ. המאמר של ריבלין בו הוא מכריז כי החוק אינו חוקתי וסותר את חוקי היסוד של מדינת ישראל, הוא כל מה שהעותרים לבג"ץ נגד חוק החרם צריכים: מונח לפתחו של בג"ץ כי הנציג הרשמי של הכנסת, שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית, טוען שלדעתו החוק סותר את חוקי היסוד שחוקקה הכנסת עצמה. כל שנותר לבג"ץ הוא לקבל את חוות דעתו של יושב ראש הכנסת ולפסול את החוק.

חבל שרובי ריבלין חיכה עד שהחוק יעבור ויגיע לבית המשפט. על פי החוק במדינת ישראל, ליושב ראש הכנסת, בעצה אחת עם נשיאות הכנסת והמחלקה המשפטית של הכנסת, הסמכות לפסול הצעות חקיקה שסותרות מהותית את חוקי היסוד של הכנסת ולא להביא אותם בכלל להצבעה. אם רובי ריבלין היה אמיץ רק מעט יותר, ורוצה להלחם באמת במגמה הנמשכת של חקיקה פרועה ובלתי מאוזנת בכנסת הנוכחית הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים דרמתית ובה להכריז שהחגיגה נגמרת: מעכשיו המוסדות הרשמיים של הכנסת ידאגו לכבודה ולא יחכו לבית המשפט שיעשה זאת. ריבלין היה צריך להכריז על מדיניות פסילת הצעות חוק אגרסיבית – להקים צוות משפטני שיבדוק כל הצעת חוק שמוגשת, ולפסול הצעות חוק בלתי מאוזנות ובלתי דמוקרטיות שסותרות את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחרי שחברי הכנסת יתרגלו לרעיון, נגיד אחרי פסילה של שני חוקים כאלה, הם יפנימו את העניין ויפסיקו להגיש הצעות שלא יגיעו אל שולחן המליאה.

מדובר דה פקטו במהפכה חוקתית קטנה שניה, אבל היא אינה דורשת שינוי חוקתי פורמלי, היא הכרחית במצב שהגענו אליו והיא רק תוסיף לכבודה של הכנסת. במקום שחוקים יעברו לזירה הבג"צית ושם יפסלו, במה שנראה ונתפס כהתערבות כוחנית של בית המשפט בראשות המחוקקת, הכנסת תכבד את חוקיה שלה עצמה ותאכוף אותם על חברי הכנסת. להזכירכם, על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לפעול בהתאם לעקרונות המונחים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זו אינה המלצה, זה החוק. הוא חוקק על ידי הכנסת ביושבה כאסיפה מכוננת (על פי פשרת הררי) ועל כן יש לו מעמד של חוקה. הוא מחייב לא רק את הממשלה ואת בית המשפט כי אם גם את כל אחד מחברי הכנסת. כאשר הכנסת מחוקקת חוק שמנוגד לחוקי היסוד היא בעצם עושה פעולה בלתי חוקית. אפשר לראות בפסילה של חוקים על ידי בית המשפט, כפי שאהרון ברק תמיד אוהב להציג זאת, כהגנה של בית המשפט על הכנסת מפני עצמה; הגנה על חוק יסוד מפני חוק רגיל שמנסה לפגוע בו.

רובי ריבלין מתייחס לסוגיה במאמרו ואומר שחבל שהכנסת מביאה עצמה להתנגשות חזיתית ידועה מראש עם בית המשפט. "חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת."  נכון מאוד, אבל בלי שינוי מוסדי שום דבר לא יקרה. מי שמצפה שחברי הכנסת תחת חוקי הבחירות הקיימים יגלו אחריות פתאום ויהפכו למלאכים כמוהו כמצפה למשיח. ליושב ראש כנסת חכם ואחראי שחושב את הדברים יש אחריות לנסות ולשנות את המצב בפעול. לא על ידי נסיונות אד הוק לדחיה או פשרה של חוק כזה או אחר – אלא על ידי שינוי מוסדי אמיתי שיהיה משמעותי מספיק בשביל להפסיק את התופעה לחלוטין או לפחות לשנות את המגמה.

בעיית החקיקה הלא מאוזנת קיימת בישראל מאז היווסדה. בשני העשורים האחרונים היא נמצאת במגמת החמרה הולכת וגוברת. הירידה במעמדו של בית המשפט העליון קשורה קשר ישיר לתהליך זה. ללא ההתנגשות המכוונת בין הרשויות, מעמדם של בית המשפט ושל הכנסת כמוסד לא היה נפגע מהקרבות שמחוללים פרלמנטרים אמביציוזיים חסרי אחריות. רובי ריבלין נמצא בנקודת מפתח היסטורית ייחודית, ניתנה לו הזדמנות פז לקחת יוזמה, כמו גם כמה סיכונים פוליטים ולעשות מעשה שישנה את המדינה. כתיבת מאמר לעיתון שעוטפים בו עלי פטרוזיליה בשוק, זה לא מספיק.