עולים על רכבת לתוך הממשלה (שלושה דברים לא ממש קשורים)

* אבי דיכטר הכריז השבוע על התמודדות לראשות מפלגת קדימה. אל דאגה, אף אחד לא חושב שיש לו סיכוי לזכות. הדבר המעניין הוא שאבי דיכטר בחר לפתוח את הקמפיין תחת הסיסמא "לשבת ליד נתניהו בשולחן הממשלה" (או משהו בסגנון, לא התעמקתי). דיכטר אף הרעיף מחמאות גלויות על ראש ממשלתנו ובקר את ציפי ליבני על כך שבחרה להציג קו אחר לממשלה ורצתה לבדל את עצמה מהשלטון הבלתי מעורער של הליכוד באמצעות ישיבה באופוזיציה. בהסתכלות צרה אפשר להבין שאבי דיכטר פשוט מכין את דרכו להצטרפות לליכוד מיד אחרי הבחירות בקדימה. ככה גם אפשר אולי להסביר את הצעת חוק האזרחות שלו שהתאימה יותר לישראל ביתנו. בהסתכלות רחבה יותר על קדימה כמפלגה בישראל אפשר לראות את הכמיהה של חלק ארי מחבריה לחזור ולשרת את הליכוד כמפלגת לווין. שאול מופז, שבעבר כבר תכנן לפלג את קדימה ולהצטרף לליכוד, עומד כנראה לזכות בראשות קדימה. אחרי הבחירות הכלליות אפשר להניח שהוא ייקח את 12 המנדטים שהוא (אולי) יקבל ויצטרף כשר לביטחון פנים והמשנה לראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלת הליכוד.  כלומר קדימה, תהפוך ממפלגה שהתימרה להתחרות על השלטון למפלגת מרכז שמעבירה מנדטים מהמרכז-שמאל לקואליציית הימין. אחרי ההפסד למופז ליבני גם תבין, שנה ומשהו מאוחר מידי, שהיה עליה לאפשר למופז ושמונת חבריו להתפלג מקדימה ולעזוב לליכוד. כפי שכתבתי אז: עדיפה לליבני מפלגה, רק מעט קטנה יותר, מאוחדת מאחוריה מאשר מפלגה שלמה ומפולגת שתחתור תחתיה.

* תרגיל דומה עומד לעשות יאיר לפיד. לפיד אמר בשבוע שעבר לפעיליו שהוא המועמד שיכול להביא קולות גם מהימין וגם מהשמאל. על כן התקווה של חלק ממצביעיו וכמה אנשי שמאל אחרים היא שיאיר לפיד יהווה גשר שישאב מנדטים מהימין הליברלי ויעביר אותם לגוש השמאל-מרכז. אלא שבדיוק ההפך יקרה: ראשית מאיזה ימין בדיוק יביא יאיר לפיד מנדטים? חלומות באספמיא. יאיר לפיד פונה לקהל ליברלי, מעמד ביניים עד ביניים גבוהה, אשכנזים, תושבי הערים הגדולות ויישובים מבוססים – בקיצור לשמאלנים או "שמאלנים לשעבר". איזה אנשי ימין בדיוק יצביעו ללפיד? לאיזה קהל ימני דמוגרפי קלאסי הוא פונה? ומה מבטיח להם יאיר לפיד: לפיד אמר מפורשות שמבחינתו הצלחה מספיקה תהיה אם הם יצליחו להיכנס לממשלה, ואם הם ישפיעו על שינוי שיטת הבחירות. שינוי שיטת הבחירות הוא נושא לפוסט אחר, אבל נושא הכניסה לממשלה הוא בדיוק העניין – הכניסה לממשלה (ממשלת נתניהו מן הסתם) היא מטרה אצל לפיד, לא אמצעי. אז בפעולת חשבון פשוט נבין שיאיר לפיד לא לוקח מנדטים מהימין ומעביר אותם לגוש השמאל; הוא לוקח מנדטים רבים מגוש השמאל ומעביר אותם ישירות לקואליציית הימין הבאה.

* וכמה מילים על שביתת הרכבת היום. על מה בדיוק מנסים עובדי הרכבת להגן ולשמר?  את עבודות ה"שדרוג" הבלתי פוסקות שמשביתות קוים מרכזיים חלק ניכר מהשנה, את האיחורים, את הצפיפות, את התאונות? אני אישית לא חושב שהפרטה היא מילת קסם שעוזרת לכל, הפרטות רבות שנעשו בישראל נעשו בדרך שגויה או מיותרת והביאו ליותר בעיות מתועלת: הגדילו את הפערים, הפחיתו בשירות, הורידו שכר וכ"ו. אבל רכבת ישראל מצליחה להוציא ממני את כל האמוציות הקפיטליסטיות. אם יש גוף אחד במדינת ישראל שצריך להפריט הוא רכבת ישראל. לשלוח הביתה את כל ההנהלה הכושלת, ולפטר את כל העובדים החוצפנים. בלי יוצאים מן הכלל (את ראשי הועד בכלל צריך להכניס לכלא מידית אחרי היום). אבל לא להפריט את הרכבת כמו שהיא, כי אז לא נפתור שום בעיה. חברה פרטית לא מנהלת בהכרח שום דבר יותר טוב ממדינה אם יש לה מונופול ואין פיקוח. מילת המפתח היא תחרות. איך עושים תחרות ברכבת? לדעתי צריך להפריד את הרכבת לשלושה חלקים:

1. המסילות – אלה הם התשתית האמיתית של הרכבת. וזו צריכה להישאר בידי המדינה. רק המדינה יכולה להחליט בצורה שתיטיב עם כלל הציבור לאן צריך לסלול מסילות, מתי, באיזה היקף, וכמו שראינו בסלילת הרכבת הקלה בת"א- כנראה שגם רק המדינה יכולה לבצע את זה כמו שצריך.

2. הרכבות עצמן – אלה צריכות להיות בידיים פרטיות. חברות פרטיות, שונות, שיתחרו זו בזו. החברות הפרטיות ישכרו את שירותי המסילות של המדינה ויגרפו רווחים מהנוסעים. המדינה תיתן תמריצים לחברות הפרטיות להפעיל קווים גם למקומות פחות עמוסים על ידי מדיניות השכרה פרוגרסיבית ותחרותית.  בנוסף, אם חברה פרטית כזו תרצה להקים קו פרטי עם מסילות חדשות למקום שהמדינה לא מגיע אליו היא תוכל לעשות זאת, בתנאי שהמסילה תתחבר בשלב כלשהו למסילות של המדינה.

3 תחנות הרכבת  –  אלה צריכות להבנות על ידי המדינה ואז להיות מושכרות לזכיינים לניהול ותחזוקה.

מסילות, רכבות, תחנות. ההפרדה היא במקרה הזה לב הפתרון. יכול להיות שזה מופרך, לא בדקתי את המספרים אבל לדעתי צריך לבדוק את הנושא בכיוון. זה לא מודל מומצא, הוא קיים במדינות שונות ובראשן יפן שמה כל המערכת פועלת בשיטה דומה (ואף מורכבת ומפוצלת יותר). צריך כמובן להבין שיהיה לזה מחיר כבד בטווח הקצר. שינוי כזה יביא להשבתת הרכבת כליל לתקופה ארוכה. זו הקרבה שהציבור בישראל בכלל ונוסעי הרכבת בפרט צריכים לקחת על עצמם. הממשלה צריכה להיערך מראש עם תגבור מסיבי של אוטובוסים ולצאת לדרך. הרווח בסופו של דבר יהיה כולו שלנו.

קצרים, 5.5

טוב, אז היה חג (חג שמח), אחר כך הייתי קצת בבית חולים ועכשיו הכל בסדר. מפה לשם לא עדכנתי את הבלוג איזה חודש. אז נעשה כמה עדכונים קצרים בשביל לחזור לעניינים:

* עמרם מצנע הודיע אתמול רשמית על התמודדותו לרשות מפלגת העבודה. נדמה לי שהנחת המוצא של רוב מי שאכפת לו אומרת שהוא גם יבחר. אני אישית מקווה מאוד שכך יהיה. תמכתי במצנע בפעם שעברה שהתמודד, ונדמה שהשנים שעברו מאז רק חזקו את נחיצותו. הוא האיש הנכון בזמן הנכון – שילוב של כל התכונות הטובות של כל אחד מהמועמדים האחרים. דבר אחד מטריד אותי אבל: הוא הודיע כבר אתמול שהוא יהיה מוכן לשבת בממשלה שתקבל את עמדותיה העקרוניות של מפלגת העבודה. כלומר מצנע גרם להבין שהוא רץ לתפקיד ראש המפלגה השנייה בקואליציה. טעות קשה. אין שום סיבה שאדם כמו עמרם מצנע בראשות מפלגת העבודה לא יתחרה על השלטון. אני לא אומר שזה קל, אני לא אומר שבשלב הזה קיים סיכוי רציני שמפלגת העבודה תחזור בקרוב להיות מפלגת שלטון. אבל זה בהחלט דבר אפשרי. ולפחות זו צריכה להיות השאיפה. הודאה בתבוסה מראש היא דרך מצוינת להעלם מהמפה הפוליטית. כי אם מפלגת העבודה היא לא הזירה לשלטון פוטנציאלי אז המאבקים הפנימיים למחנה יתמקמו להם מעצמם בתוך קדימה. קדימה היא מפלגה שמתחרה על השלטון בעיקר בגלל שתופסים אותה ככזו. אבל אם מצנע ברשות מפלגת עבודה חזקה, ושאול מופז עומד ברשות קדימה, אז אין סיבה שמפלגת העבודה לא תהיה זו שתתחרה על הנהגת המחנה שמשמאל לליכוד. לא רבים חשבו שברק אובמה יוכל להבחר לנשיאות ארה"ב בבחירות 2008. אפשר לשאר שרבים מיועציו הפוליטיים ב-2006 הריצו אותו בכלל למשרת סגן הנשיא של הילארי קלינטון. אבל הקמפיין שאף למשרה הרמה ומה אתם יודעים, זה הצליח. ואפרופו אובמה, אל תתפלאו אם הוא ישגר יועצים פוליטיים למועמד רציני שיתמודד נגד ביבי. ביל קלינטון נהג לעשות זאת כל הזמן בתקופת כהונתו.

* לפני הסכם הפיוס ברשות הפלסטינית נהגו אנשי נתניהו להגיד שעם מי בדיוק רוצים שנעשה הסכם? הרשות מפוצלת בין עזה לרמאללה ואין ריבון אחד שאפשר לדבר איתו. עכשיו אחרי ההסכם מיהר נתניהו להוציא תגובה שאומרת שאבו מאזן צריך לבחור בין חמאס לישראל, ושר החוץ שלנו כבר מבקש להפסיק לחלוטין את היחסים עם הרשות. ואני שואל, מה המדיניות של הממשלה. אני לא דורש תוכנית מדינית, ראש ממשלה ימני שלא מאמין בשלום לא צריך להנפיק תוכנית מדינית. אבל מה המדיניות האסטרטגית שלו לישראל? לצערי אני חושש שפשוט אין כזו. אנשי הימין העמוק מסבירים לבקרים מדוע אין לסמוך על הפלסטינים ומה הפלסטינים עושים לא בסדר. מנגד אני שומע כמה מהמתונים בימין ובמרכז שמסבירים על הבעייתיות במצב הקיים, על החשש מספטמבר, ועל זה שממשלת ישראל רוצה (או צריכה לרצות, תלוי בדובר) לקיים מו"מ ולשאוף למדינה פלסטינית. אבל, מוסיפים כל הדוברים כאשר מגיעים למה ישראל צריכה לעשות, "על הפלסטינים להבין ש…", "והפלסטינים צריכים…", "וחשוב להבהיר לאו"ם…". האמת זה פשוט משגע אותי. בסדר נגיד שהפלסטינים נבלות, והם לא מבינים שלא נתפשר על זכות השיבה, ועל ירושלים ועל הצפירה ביום הזכרון. איך זה קשור לעזעזל למדיניות של ישראל. להגיד מה צריכה להיות התוכנית המדינית של ישראל במידה והפלסטינים ישתנו זו לא תוכנית, זה בלבול שכל. מה האסטרטגיה של ישראל? ישראל צריכה להבין מה היא רוצה, ואחרי שנסגור את זה אז צריך לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, תחת התנאים הקיימים, בשביל להגיע למצב הזה. לאבו מאזן יש אסטרטגיה, הוא מפעיל אותה מזה שנתיים והיא צפויה להגיע לשיא בספטמבר. האם ישראל יודעת מה היא רוצה בכלל? ואם כן מה אנחנו עושים בנדון?

* קוראי הבלוג הנאמנים ודאי זוכרים (ואם לא, אני מזכיר) שהיום מתקיים משאל העם בבריטניה על שינוי שיטת הבחירות משיטה רובית מוחלטת לשיטה רובית עם דירוג עדיפויות. לפני חודש ומשהו שכתבתי על הנושא לראשונה היו הסקרים חצויים. כפי שחזיתי, ערב הבחירות ואחרי החתונה המלכותית, הסקרים כבר מדברים על תבוסה מוחצת למצדדי הרפורמה. 68% מהבריטים יצביעו "לא" היום לפי סקר של הגרדיאן. אתם מבינים, אזרחי בריטניה ילכו לקלפי ויגידו שהם לא רוצים יותר כוח בבחירות. הם לא רוצים לדרג את העדיפויות שלהם, הם לא רוצים להצביע למפלגה לפי המצפון, הם לא רוצים ייצוג יותר יחסי שימנע בזבוז קולות. מדהים מה שחתונה אחת יכולה לעשות.