פרדוקס או לא פרדוקס

אחרי הפסקה קצרה (הייתי ברומא) אני חוזר לכתוב והפעם מפנה אתכם למאמר של גבי שפר מהאוניברסיטה העברית לפני שבועיים בהארץ. במאמר, שפר מאיר נקודה חשובה ומעניינת בפוליטיקה הישראלית העכשווית לה הוא קורא בכותרת "פרדוקס ההצבעה לנתניהו". הפרדוקס הוא כזה: הציבור הישראלי של ימינו אומר בסקרים שהנושאים החברתיים כלכליים הם הנושאים החשובים ביותר מבחינתו, הרבה יותר מהנושאים המדיניים והביטחוניים. בנוסף אומר הציבור שהוא לא מעריך ולא סומך על הממשלה הנוכחית בטיפול בנושאים הכלכליים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם עמדות הציבור בנושאים כלכליים חברתיים בסקרים לאורך השנים (הציבור הישראלי תומך בעמדות סוציאליות הרבה יותר מהממשל באופן עקבי) מול העמדה הניאו-שמרנית הידועה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל הקשור לכלכלה וחברה. מנגד, באותם סקרים עכשוויים, מראה הציבור תמיכה אלקטוראלית בראש הממשלה ובמפלגתו – אילו הבחירות היו נערכות היום היה הימין זוכה ברוב גדול עוד יותר מזה שיש לו היום, ומעמדו של בנימין נתניהו כראש ממשלה בלתי מעורער בסקרים מול כל מועמד אחר. אכן סוג של פרדוקס לכאורה שמחייב הסבר.

תרשו לי להציע כמה הסברים חלופיים או משלימים לאלה שמציע שפר במאמרו. ההסבר הראשון הוא הפשוט ביותר: הציבור בסקרים משקר, או לפחות אינו כן עם עצמו; אנשים עונים שמבחינה פוליטית הנושא הכלכלי-חברתי הוא החשוב להם ביותר אך בפועל הם אינם מאמינים בזה באמת. זה אולי פופולארי להגיד את זה נוכח המחאה החברתית, אבל עובדה שמעט מאוד אנשים יסכימו לשקול בכלל להחליף מחנה פוליטי על רצף בטחוני בשביל להצביע למפלגה שמתאימה להם יותר מבחינת השקפה כלכלית.

שנית, מצידו השני של אותו מטבע, המערכת הפוליטית כולה בנויה סביב השסע המדיני בטחוני ואף מפלגה לא עושה סימנים של ניסיון אמיתי לשנות את זה. נכון, שלי יחימוביץ אולי מדגישה את הנושאים הכלכליים ומסרבת לרוץ על הנושא המדיני, אך אף אחד לא מתבלבל לחשוב שכמפלגה מרכזית בישראל העבודה תסכים לזנוח לחלוטין את הנושא המדיני בשביל למקסם את ההישגים הכלכליים. נקודה זו אולי תובהר טוב יותר בהסבר השלישי:

גם אם הפרדוקס אמיתי ואכן קיים רוב בציבור שעבורו השיקולים הכלכליים חשובים יותר מהשיקולים הביטחוניים, זה לא אומר בהכרח שנתוני הסקרים לא משקפים זאת. צריך לזכור שהליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכה יותר מכל מפלגה אחרת, אבל לא לתמיכה מוחלטת: רחוק מזה – הליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכת 25% מציבור הנשאלים בלבד. מדובר באחוז נמוך מאוד למפלגת שלטון גם במושגים השוואתיים למדינות עם שיטה פרלמנטארית יחסית אחרות. יתכן ואפשר היה ליצור בכנסת קואליציה של מפלגות התומכות במדיניות כלכלית סוציאלית יותר. קואליציה שתכלול את מפלגת העבודה, המפלגות הערביות ומרץ לצד הבית היהודי, האיחוד הלאומי, ש"ס ויהדות התורה. הצחקתי אתכם? זו בדיוק הנקודה. גם אם קואליציה כלכלית תהיה פוטנציאלית בכנסת אף אחד לא יחלום להקים אותה. אפשר לטעון בבטחון רב שאף אחד בציבור, כולל הסוציאליסטים ביותר, לא היה חותם על קואליציה כזו;  גם אם השיקול הכלכלי הוא מרכזי בשיקולי הבחירה של הבוחר במפלגה בבחירות, זה לא אומר שהוא יהיה מרכזי בשיקולי ההעדפה שלו לקואליציה. מהבוחרים בהקרנה על המפלגות: גם אם מערכת הבחירות תהיה סביב נושאים כלכליים, הרכבת הקואליציה תהיה סביב נושאים מדיניים-בטחוניים.

על כן יש אמת מסוימת בטענה של כמה בימין, שהמחאה החברתית והצפת הנושאים הכלכליים הם ניסיון של השמאל (המדיני בטחוני) לגרוף תמיכה מהימין הניצי על נושאים שלא מן העניין הפוליטי המרכזי בישראל. מבחינה זו צדקו המתנחלים בכך שהיו חשדניים כלפי המחאה החברתית. אך מנגד, צריך לזכור שלא מדובר בתרגיל פוליטי מלוכלך. זכותו של מחנה פוליטי להזכיר למצביעים פוטנציאלים שיש לו גם יתרונות אחרים להציע. לא צריך להסתיר או להתבייש בעובדה שיש קשר בין מדיניות שמאלית מדינית למדיניות שמאלית כלכלית – להיפך, אפשר להדגיש את הקשר ולנסות לשכנע משוכנעים בנושאים הכלכליים לתת צ'אנס לשמאל גם בנושאים מדיניים. זכותם של מפלגות האופוזיציה לבקר את המדיניות הכלכלית של הממשלה ולהציע אלטרנטיבה אמיתית. בואו נזכור שלמרות שמצב גוש השמאל נראה עגום על פניו, עדיין ההפרש הבין-גושי בסקרים המחמיאים ביותר לימין עומד על 8-14% . מדובר בהפרש משמעותי, אך לא בכזה שבלתי אפשרי בעליל לגשר עליו. מספיק לשכנע אחוזים בודדים של אנשים שלהם הנושאים הכלכליים אכן יותר חשובים מהמדיניים לעבור צד ויש מהפך. נו אבל בשביל זה צריך אופוזיציה יותר אקטיבית ופחות פסימית.