תוצאות בחירות 2019 – הפתרון

נתניהו מתבצר עם השותפים הדתיים שלו בדרך לבחירות נוספות במטרה לנסות להמאיס את הדמוקרטיה הישראלית על הישראלים. בליכוד בנתיים תקועה הצמרת בשיווי משקל משתק שבו אף אחד לא מסתכן בלעשות צעד נגד נתניהו מבלי לסכן מאוד את מעמדו שלו.  ליברמן כבר לא יוכל לשבת עם החרדים אחרי הדברים שאמר במערכת הבחירות ואחריה. ממשלת אחדות עם נתניהו נראית בלתי אפשרית, ובליכוד לא יכולים להחליף אותו כרגע. מה שמשאיר רק פתרון אחד למשבר הפוליטי של תוצאות הבחירות: ממשלת מיעוט חילונית בראשות בני גנץ ובתמיכת הרשימה המשותפת. ולא זה לא כזה מופרך, תהיו איתי שניה:

שני עקרונות פוליטיים ינחו את הקואליציה הזו שצריכה לקום: זמניות, וסיכומים מראש. החברות בממשלה: כחול לבן, העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, וישראל ביתנו. עשרה ח"כים מהרשימה המשותפת (ללא בל"ד) יתמכו מבחוץ. ביחד זה בלוק של 62 מושבים. איך ליברמן ישב עם סתיו שפיר לאותו שולחן ובוגי יעלון יושבע לשר בתמיכת אחמד טיבי? כי יהיו חוקים מאוד ברורים מראש עליהם יסכימו לטובת כולם.

יובן על כל הצדדים בממשלה ששיתוף הפעולה ביניהם הוא זמני בלבד. מושב אחד של כנסת, עד הקיץ הבא. הם יסכמו מראש על פירוק הקואליציה בתוך 200 ימים מיום הקמתה, וגנץ יתחייב להחזיר את המנדט לנשיא בתום שבעת החודשים הללו (ולא לפזר את הכנסת).

עוד יסוכם מראש ובכתב על כל הדברים אותם הקואליציה תשלים במושב הבודד הזה. לא תהיה חקיקה או מדיניות שנויה במחלוקת נוספת מעבר לסיכומים הללו. כל אחד מ-62 החברים בקואליציית 200 הימים יתחייב מראש להצביע בכנסת בעד כל אחד מהסעיפים הללו:

1. השבעת ממשלה. ליברמן יהיה שר הפנים. פרץ שר כלכלה. אורלי לוי שרת בריאות. ניצן הורוביץ שר להגנת הסביבה.
2. תוקם ועדה ציבורית, עם אישי רוח מכל שכבות הציבור, לבחינת שינויים בחוק הלאום. בני גנץ יתחייב אישית לתמוך בהמלצות הועדה גם בקואליציה העתידית שיקים, אם יקים.
3. סל של הטבות לצמצום פערים בחברה הערבית – בדגש על תשתיות.
4. הקמת ועדה מיוחדת למאבק באלימות בקרב וכלפי מיעוטים.
5. חקיקה ראשית להגבלה משמעותית על אחזקת נשק פרטי בידי הציבור .
6. חוק נישואין אזרחיים מלא.
7. תיקון של חוק המרכולים.
8. קביעה בחוק תחבורה ציבורית בשבתות ובלילות לבתי חולים ולמוקדי בילוי.
9. העלאת ימי החופש במשק. אחד מהם יהיה באופן קבוע ה-1 בינואר.
10. העלאה דרמתית של קצבת הזקנה והצמדה לעליות בשכר המינימום.
11. תחבורה ציבורית חינם לגמלאים בכל הארץ.
12. הורדת שכר הח"כים.
13. סמכויות ההגנה על בעלי חיים יעברו מידית ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה.
14. סיכום מראש על עיקרי התקציב – שלא יהיה מהפכני מידי אבל יהיה ברוח הדגשים בהסכם.

יובן כי במהלך חצי השנה הזו לא ינקטו צעדים מדיניים או בטחונים מרחיקי לכת, ובכלל זה פינוי ישובים ערבים או יהודים, מלחמה, משא ומתן מדיני וכדומה. אלא במקרי חירום לפי שיקול דעתה של הממשלה (ולא הקואליציה).

בתום שבעת החודשים תתפרק הקואליציה, לאחר שהשלימה את כל סיכומי החקיקה והעבירה תקציב, בכל מקרה. מובן על כל הסיעות החברות כי אף אחת אינה מחויבת לשיתוף פעולה גם בקואליציה החדשה שתקום אם תקום.

זה חברים ההסכם הכי נכון והכי טבעי לפתרון הפלונטר של בחירות 2019. כולם יקבלו הישגים מאוד יפים מבלי לותר יותר מידי על עקרונות ברזל. בנתיים נתניהו ירד מהבמה. והמו"מ על ממשלה אחרת, יציבה יותר או פחות, יתחדש שוב בתנאים טובים יותר לכולם (חוץ מביבי) בעוד שבעה חודשים בלי בחירות. הפתרון האחר אגב הוא בחירות נוספות במרס שזה לא טוב לאף אחד. אז יאלה.

נקודות חיוביות על ממשלת ישראל השלושים וארבע

לא, אני לא ציני, וזה לא פוסט הומוריסטי. אני כותב פוסט על ההיבטים החיוביים בממשלת נתניהו הרביעית, הטובה מבין ממשלות נתניהו. בחיי. לא, אני לא אומר שזו ממשלה טובה, רחוק מזה. סביר להניח שהיא תעשה הרבה נזקים לפני שתתפרק. אבל עדיין, בהשוואה לשש השנים האחרונות מדובר בשיפור. יתרה מזו, מדובר בממשלה השמאלית ביותר שנתניהו עמד בראשה. כן, ממשלת ה-61, השותפים הטבעיים, הימין, ה-30 מנדטים לליכוד – היא ממשלה בפועל הרבה יותר שמאלית משתי הממשלות הקודמות בהן ישבו לכאורה סיעות שמאליות יותר כמו התנועה, יש עתיד, והעצמאות.

* קודם כל מבחינה כלכלית. ביבי הוא אולי אידיאולוג ניאו שמרני קיצוני, אבל הפעם הוא לא רק ויתר על כל המשרדים הכלכליים החשובים (כמו שעשה בפעם הקודמת) אלא גם ויתר עליהם לטובת אנשים אידיאולוגית הרבה יותר שמאליים ממנו:

אריה דרעי שדוגל פחות או יותר בהשקפות מרכז שמאל כלכליות יהיה שר הכלכלה במקום נפתלי בנט ההיפר קפיטליסט. בנט כשר כלכלה אמר מפורשות שלא מעניינים אותו המפעלים בדרום וכל מה שמעניין אותו זה השקעות בהיי טק. הוא התנגד להעלאת שכר המינימום (עד שההחלטה התקבלה בלעדיו), יצא נגד התאגדויות עובדים, ולא השקיע דבר בשירותי התעסוקה או במעונות היום שהיו תחת פיקוחו. יש לשער שאצל דרעי סדר העדיפויות יהיה בדיוק הפוך.

זה נכון שהחרדים בקואליציה ידאגו קודם כל ובעיקר לציבור שלהם. אבל צריך לזכור שהציבור שלהם הוא גם הציבור העני ביותר בארץ. בנוסף, חברי הכנסת החרדים הם מהחרוצים והמקצועיים ביותר שפועלים בכנסת. משה גפני שיתף פעולה בקואליציה ובאופוזיציה עם חברי כנסת שמאליים לטובת חוקים מיטיבים עם כלל האוכלוסיה. כיו"ר ועדת כספים הוא יהיה הגון הרבה יותר ומקצועי הרבה יותר מניסן סלומאנסקי מהבית היהודי.

ומעל הכל משה כחלון – שר האוצר השמאלי הראשון מזה עשורים. אפשר לבקר את כחלון, אפשר להיות חשדנים לגבי יכולותיו. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שמדובר בפוליטיקאי היחיד שסימן ופעל במשך כמה שנים כדי להשיג תפקיד אחד: משרד האוצר. עוד שהיה שר התקשורת בזמן ימי המחאה החברתית רואיין לעיתון, וכאשר נשאל על תגובותיו לקריאות מהרחוב לנתניהו להחליף את שטיניץ בו במשרד האוצר אמר בלי להתבייש שמשרד האוצר הוא השאיפה האישית והחלום שלו (לא ראשות ממשלה). כחלון בא לעבוד, הוא לא לפיד. התפקיד לא נכפה עליו, לא הופל עליו בהפתעה. הוא היחיד שציפה לו, ניהל עליו קמפיין, וקיבל עבורו את אמון הציבור. הוא אולי לא סוציאליסט אבל הוא בהחלט שמאלי, או שמאלי יותר, מכל שרי האוצר האחרונים. הוא מדבר על מלחמה בבנקים, על העלאת מיסים פרוגרסיבים, על הגברת רגולציה. אני לא אומר שהוא יהיה מושלם ובודאי שעיקר מבחן ההוכחה עליו, אבל הוא בהחלט רוח חדשה וראויה. מגיעה לו הזדמנות.

* כמובן שאין שום דבר שמאלי מבחינה מדינית בממשלה הזו, זו גם הממשלה הראשונה שבקווי היסוד שלה לא מוזכר כלל תהליך מדיני. נו אז? בממשלה הקודמת ישבו יאיר לפיד וציפי לבני, וזה לא הפריע להם לבנות בהנחלויות ולהכריז על אבו מאזן כלא פרטנר. בהשוואה לממשלה הקודמת מצבנו לא הורע. אם כבר השתפר, לפחות ליברמן לא שם. וגם אין כסות או אחיזת עיניים. הממשלה הנוכחית לא מתכוונת לנהל מו"מ ואין לה שום חזון מדיני. זהו. בלי מסכות. לא רע יחסית לממשלת ימין.

* ממשלת 61 לא תוכל להעביר שום רפורמה דרמתית, נגיד בבתי המשפט, בחוקי הלאום, או סיפוח, ללא פשרות רציניות בדרך שיעקרו אותה מתוכן. מבחינה זו, ובהתחשב בזה שמדובר בממשלת נתניהו, מדובר בשיפור משמעותי מהכנסות הקודמות.

* אין לממשלה סמן שמאלי, עלה תאנה או בובה להאבק בה. בהעדר כזה את המתחים המדיניים הפנים ישראלים יאלצו לפתור בקואלציה מול האופוזיציה ולא בתוך הממשלה. קרבות בנט-ליבני ולפיד-ליברמן בכנסת הקודמת היו סתם קרבות על ריק שגרמו לכמה אנשים לחשוב כאילו האופוזיציה בכלל יושבת בממשלה. הדיון הציבורי, כמו גם הדיון הבינלאומי על ישראל, יהיה בעד או נגד הממשלה ולא בעד ונגד גורמים בתוך הממשלה. אין מסכות, לא לקואלוציה ולא לאופוזיציה. זו הזדמנות טובה לראות אם לימין יש משהו מעניין אמיתי להציע לציבור בישראל.

* ממשלת נתניהו רחוקה מלהיות טובה, אבל היא הכי טובה שהיינו יכולים לקבל בנסיבות הנוכחיות. נתניהו קיבל בבחירות הרבה פחות כוח ממה שהיה לו אחרי הבחירות הקודמות. חלקנו כתבנו ואמרנו את זה מיד אחרי הבחירות, בשעה שנתניהו חגג את 30 המנדטים שלו וחלקים בתקשורת דיברו על נצחון ענק. לא ענק, בקושי נצחון.  עכשיו רואים זאת בפועל בממשלה שהקים. נתניהו יודע זאת, כל שריו יודעים זאת.

בכל מקרה, שיהיה הרבה בהצלחה. באמת.

שבועיים אחרונים להרכבת קואליציה

האמת הנושא של המו"מ הקואליציוני די משעמם אותי. כמו שאמרתי, אין שום סיבה להאריך את התהליך הזה בישראל כל כך הרבה. קודם עושים מו"מ מקדים לפני ההמלצות אצל הנשיא. אחר כך מקבלים שלושים יום ואז עוד שבועיים. די, בשביל מה. אם החוק היה מגדיר שצריכה לקום קואליציה תוך עשרה ימים אז תוך עשרה ימים היתה קמה קואליציה וכולם היו מרוצים באותה מידה אם לא יותר. אגב אני בכלל חושב שאפשר היה לדלג גם על הנשיא וגם על הקצבת הזמן: אפשר היה לקבוע בחוק שהראשון מבין חברי הכנסת הנבחרת שמצליח להביא רוב של 61 לממשלה חדשה בכנסת הוא ראש הממשלה. תוך שלושה ימים היתה לנו כאן קואליציה במקרה כזה.

* אבל נתחיל קודם בהודעות,

קודם כל שכחתי לכתוב כאן עדכון שבוע שעבר על כך שכתבתי תגובה להצטרפותה של ליבני לקואליציה של נתניהו ישירות לאתר און-לייף. אז למי שלא ראה ורוצה אפשר כאן.

שנית, אני בשבוע הבא נוסע לחו"ל לתקופה קצרה אז אני אהיה קצת פחות מעודכן מבדרך כלל. בהנחה שתוקם קואליציה סופית בתקופה הזו אז אני אשתדל למצוא זמן לכתוב תגובה, גם אם קצרה.

וגם, אחד מקוראי הבלוג שחבר בארגון 'קול אחד' בתל אביב הפועל לקידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים, הפנה את תשומת ליבי לאירוע מעניין שהם מקיימים ביום שני ה-11.3 שבמסגרתו מפגש והרצאה של מר רוברט סרי, השליח המיוחד של האו"ם למזרח התיכון. פרטי האירוע כאן. לצערי אני אהיה בחו"ל באותו יום ולא אוכל להגיע, אבל זה נשמע לי מאוד מעניין והציבור מוזמן.

* לגבי המו"מ להרכבת הקואליציה, אז כמו שאמרתי כאן בפעמים הקודמות, זוהי תקופה בעייתית מאוד לפרשנות וניתוחים. אף אחד לא באמת יודע מה קורה, מה יקרה, או למה נתניהו עושה בדיוק מה שהוא עושה. ערפל קרב, וכל הקלפים שמורים קרוב לחזה. אחרי נתק של שבועיים היום חזרו בליכוד שוב לדבר עם יש עתיד על כניסה לקואליציה. אין לי אלא לחזור על הדברים שכתבתי כאן שלושה ימים אחרי הבחירות ולפיהם הקואליציה הכי הגיונית בהתאם לתוצאות הבחירות היא קואליציה של נתניהו-לפיד-בנט-ליברמן-ליבני-מופז. נתניהו חשב, אולי עדיין חושב, שיוכל לשבור את לפיד ובנט ולהקים קואליציה כמו שהוא רוצה אותה. שרי הליכוד נשלחו לחזית לתקוף את הבית היהודי ויש עתיד על כך שהם 'מעיזים' להכתיב לנתניהו איזה קואליציה להקים. אבל זה בדיוק מה שיש עתיד והבית היהודי יכולות לעשות. כי על אף שנתניהו נבחר מחדש לראשות הממשלה, את הבחירות האחרונות הוא למעשה הפסיד. תוצאות הבחירות חייבו בדיוק את המצב הזה שבו הליכוד בראשות נתניהו (עם 20 מנדטים בלבד כזכור)  תוכל להרכיב ממשלה, אבל רק בתנאים של יש עתיד שקיבלה מנדט אחד פחות מהם.

בדרך כלל לראש ממשלה מנצח יש קלף חזק בידו במידה והוא לא מצליח להקים ממשלה וזה קלף האיום בהליכה לבחירות חדשות. מפלגות שבקושי שרדו את מערכת הבחירות האחרונה, או כאלה שהשיגו הישג אלקטוראלי מקרי, מפחדות כל כך מהליכה לבחירות שהן תסכמנה לתמוך בממשלת מיעוט ובלבד שלא ילכו לבחירות חדשות. אבל רצה הציבור וגורלו של נתניהו שונה. דוקא הוא מכל סיעות הבית, בעל המוטיבציה הקטנה ביותר ללכת לבחירות חדשות. על פי סקרים הליכוד-ביתנו צפויה להיחלש באופן דרמתי כתוצאה מבחירות חדשות. בחלק מהסקרים שהתפרסמו עוברת יש עתיד את הליכוד ביתנו ובכל מקרה שלטונו של נתניהו מוטל בספק. על כן נתניהו לא יכול לאיים על יש עתיד בבחירות. הבחירות מאיימות רק עליו. ככול שיפנים מהר יותר את הפסדו, ולא ישגה באשליות של כוח, כך יוכל להקים קואליציה בטוחה יותר.

הבית היהודי היא משהו קצת אחר. הם יודעים שיכולת המיקוח שלהם מאוד חזקה, אבל גם הם יתקשו להצדיק הפלת ממשלת ימין והליכה לבחירות לבוחרים שלהם. בנט אבל משחק חזק על כרטיס ההעלבות האישית מנתניהו. ככזה הוא מציג את עצמו לכאורה כשחקן לא רציונאלי. במשחק התרנגולת (או הפחדן "צ'יקן") שהם משחקים מול נתניהו ל"משוגע" או הבלתי צפוי יש יתרון אדיר במשחק והוא צפוי לנצח. זאת בתנאי שבנט יצליח לשמור על התדמית המאוחדת במפלגתו עד הרגע האחרון. בשבוע השני של מרץ, אם לנתניהו עדיין לא תהיה קואליציה, כל הסכרים ישברו והם יוכלו לקבל ממנו מה שהם רוצים בשביל להיכנס.

מו"מ שמום והמבחן שלא יהיה

בשישי לאפריל 2010 הודיע ראש ממשלת בריטניה דאז גורדון בראון על הליכה לבחירות מוקדמות. שישה ימים אחר כך פוזר הפרלמנט הבריטי ובחמישי למאי, בדיוק חודש לאחר שהוכרזו, התקיימו הבחירות הכלליות. אגב במהלך החודש היחיד של קמפיין הבחירות הספיקו להתקיים לא פחות משלושה עימותים רשמיים בין שלושת ראשי המפלגות הגדולות בבריטניה. בשביעי למאי, יום וחצי לאחר סגירת הקלפיות, התחיל המשא ומתן הקואליציוני. מו"מ שנמשך בדיוק חמישה ימים. ב-11 למאי 2010 הגיעו השמרנים והליברלים להסכם קואליציוני תקדימי בבריטניה. עוד באותו יום יצא גורדון בראון מבית ראש הממשלה בדאונינג 10 ובמקומו נכנס לתפקיד, לאחר הסמכה ושיחה קצרה עם המלכה, דיויד קמרון. כל התהליך מההכרזה על בחירות ועד שהוקמה ממשלה חדשה ומתפקדת ארך בדיוק חודש ושבוע.

ולמה אני מספר את כל זה? בטח כבר הבנתם. כי בישראל התחילה מערכת הבחירות כבר בסוף חודש אפריל 2012 שראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על כוונתו ללכת למערכת בחירות "מהירה ככל הניתן". שאול מופז ושלושה וחצי חודשים מאוחר יותר פוזרה הכנסת. עוד שלושה חודשים ושבוע של קמפיין (ללא עימותים) והתרחשו הבחירות. שבוע נוסף מאז הבחירות לקח לועדת הבחירות המרכזית להעביר את התוצאות הרשמיות לבית הנשיא. עוד ארבעה ימים של "התייעצויות" בבית הנשיא ורק אז, שבוע וחצי אחרי הבחירות, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מידי הנשיא את הזכות הרשמית לפתוח במו"מ קואליציוני. נתניהו, כמו כל ראש ממשלה לפניו, קיבל לא פחות מ-30 ימים לקיום המו"מ הזה, ואם חודש שלם לא יספיק לו הוא יקבל הארכה נוספת של עשרה ימים. בסופו של דבר אחרי משחקים אין קץ תושבע כאן ממשלה חדשה רק לקראת סוף חודש מרץ, כמעט שנה שלמה מאז הכריז נתניהו על כוונתו ללכת לבחירות מוקדמות! לא מדובר בדבר טכני של מה בכך, יש לזכור שבשנה הזו לא עבר תקציב חדש. למעשה אנחנו נמצאים כבר שנה במצב של "בחירות" שזה אומר בלי תקציב מסודר, בלי אחריות מיניסטריאלית, בלי ודאות מינימאלית, בלי מדיניות חוץ ועוד. מדינה בהמתנה.

* אבל שנותנים לך ארבעים ימים להרכיב קואליציה, אז בדרך כלל זה בדיוק פרק הזמן שייקח לך להרכיב קואליציה. כי לאף אחד אין סיבה להישבר עד הרגע האחרון שאין ברירה. ובינתיים? בינתיים משחקים משחקים פסיכולוגים, מנסים לשבור את היריבים, לפזר דיסאינפורמציה ולפעמים שקרים. התקשורת חוגגת ומשתפת פעולה עם כל ספין של ראש הממשלה או מפלגה. ואף אחד לא באמת יודע כלום. ההיגיון הפשוט אומר שאין שום סיבה שממשלת הליכוד לא תכלול גם את הבית היהודי (שהייתה חתומה עם הליכוד על הסכם עודפים וחבריה קרובים, כמעט תאומים, לרוב חברי סיעת הליכוד) וגם את יש עתיד (מפלגת מרכז גדולה, עם הסכמה עקרונית עם נתניהו על רוב האג'נדה הכלכלית, בלי תביעות מדיניות, ועם רצון עז להיות שותפים נאמנים לקואליציה חדשה). אני עדיין חושב שכל הדיבורים עכשיו על קואליציה בלי יש עתיד ובלי נפתלי בנט הם דיבורי סרק שנועדו להפחית במהלך המשא ומתן מיכולת המיקוח של יאיר לפיד. יאיר לפיד מצידו משדר גם הוא התעקשות חמורה על חלק מהנושאים (בעיקר הגיוס שימנע קואליציה עם החרדים), כורת ברית אחים עם בנט ורומז שלא יפחד לאתגר את הממשלה מהאופוזיציה. גם כאן כמובן בניסיון לשפר עמדות לקראת כניסה לממשלה העתידית. אבל צריך לשים לב, לפעמים למו"מ ארוך (ארוך מידי) יש דינאמיקה משלו – דינאמיקה שעלולה להביא את יאיר לפיד ואת בנט באמת אל מחוץ לקואליציה למרות שאף אחד מהשחקנים במשחק לא באמת רוצה בזה.

יחד עם זאת אני עדיין נשאר בהימור הראשון שלי שתקום כאן בסופו של דבר קואליציה של נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט-לבני-מופז. וגם אני משאיר את רוב ההימורים שלי לגבי הרכב השרים. ציפי לבני כנראה תהיה רק ממלאת מקום שר חוץ במקום שרת חוץ, בגלל שלא השכילה לחתום ברית עם לפיד, אבל זה תכלס אותו דבר. משמש באותה פונקציה. ואני חושב שיש עתיד מפסידים כרגע את תיק הפנים שיישאר בידי הליכוד בשנת בחירות מקומיות. אבל חוץ מזה נראה לי שההימורים שלי עדיין סבירים בהחלט.

* אבל היום בבוקר נפגשה שלי יחימוביץ שוב עם ראש הממשלה נתניהו לשיחה בארבע עיניים בביתו. במפלגת העבודה מקפידים להדגיש שהם לא יושבים למו"מ קואליציוני עם הליכוד. אבל מה זה השיחה הזו, בפעם השלישית, אם לא מו"מ קואליציוני? בהודעת הדוברות של מפלגת העבודה נאמר: "הפערים הגדולים בהשקפת העולם נותרו כשהיו ואין שנוי בעמדתה של מפלגת העבודה" – כלומר יש משא ומתן ועדיין לא גישרו על הפערים שיאפשרו שינוי בעמדת העבודה, היינו כניסה לממשלה. לכל הפחות היום כבר אי אפשר להגיד שלא מדובר באופציה שעומדת על הפרק.

עכשיו אני רוצה להבהיר, לדעתי גם נתניהו וגם יחימוביץ משחקים במשחק מלוכלך שנועד להלחיץ את לפיד ותו לא. לשניהם יש אינטרס שלפיד יכנס לממשלה מוחלש וימתן את שאיפותיו לעתיד. אבל כמו שאמרתי קודם, לפעמים גם לטיפוס על עצים יש תוצאות מפתיעות שהשחקנים לא התכוונו אליהם. הדינאמיקה יכולה להיות כזו שתיצור קרע אמיתי וסופי בין נתניהו לבין בנט-לפיד והלה עוד יכול באמת להציע ליחימוביץ את תיק האוצר ומונופול על ענייני הכלכלה של מדינת ישראל. אני כאמור לא חושב שזה יקרה, אבל בואו רגע נגיד שכן: האם הצעה כזו היא הצעה מספיקה מוסרית ופוליטית בשביל לחזור מההתחייבות המפורשת של יחימוביץ לבוחרים לא לשבת בקואליציה של נתניהו? אני טוען שלשיטתה של יחימוביץ התשובה היא חד משמעית כן. יחימוביץ טוענת שהדבר המרכזי שמעניין אותה (ואת הציבור לטענתה) הוא המדיניות הכלכלית של ישראל. על זה היא נבחרה ליושבת ראש העבודה, על זה היא רצה בבחירות, ואת זה היא הדגישה בכל פלטפורמה. אם נתניהו מציע לה לקבל את המדיניות הכלכלית של ישראל לשיטתה לא רק שמוטב לה להסכים – היא חייבת להסכים. אז תעמוד במבחן הגדול ביותר שיכול להיות לפוליטיקאי: הזדמנות להגשים את כל משאלותיה ולשנות בצורה רדיקאלית את המדיניות הכלכלית בישראל.

הבעיה היא שסביר להניח שגם אם תקבל יחימוביץ את תיק האוצר מנתניהו (אולי בתיווכו ותמיכתו של עופר עייני), הוא לא יעשה את זה בלי להיות בטוח שבפועל לא יהיה כל שינוי במדיניות הכלכלית של ישראל. צחוק הגורל יהיה שיחימוביץ תהיה זו שחתומה על תקציב הגזירות של נתניהו. היא בטח תמתן את הפגיעות בהסתדרות וביחד עם עייני יטענו שהתקציב הוא שינוי מהפכני. אך בפועל יגלגלו את הפגיעות למעמדות הנמוכים שאינם מאוגדים בארגון העובדים הענקי. בכך תאושר התזה השמאלית שתוקפת את יחימוביץ על כך שהיא למעשה  טובה רק בדיבורים אך בפועל לא מציעה שום דבר חדש מחד, ומאידך רוב הציבור יקבל שוב את התפיסה לפיה קיימת רק מדיניות כלכלית נכונה אחת ועובדה שגם "הסוציאליסטית" עושה בדיוק אותו דבר בשליחות נערי האוצר. כי פשוט אין ברירה.

עכשיו אני לא אומר שזה יקרה, ואני בדרך כלל לא אוהב לבקר אנשים על דברים שהם עדיין לא עשו. אבל נראה לי שהביקורת הזו מתחייבת נוכח המו"מ שמקיימת יחימוביץ עם נתניהו. כי האמת היא שבעוד שלשיטתה כאמור אין שום סיבה לא להצטרף לממשלת הליכוד במידה ומציעים לה את האוצר, הבעיה היא בדיוק בזה שזו שיטתה. כי במציאות אי אפשר להפריד את המדיניות הכלכלית הלא שוויונית והחזירית במדינה הזו מהדיון בצד הלא אזרחי של המדינה, באזרחים המופלים קבוע של המדינה, ובהעדר חתירה לפתרון מדיני. כי שינוי יסודי של המדיניות הכלכלית בישראל הוא לא שינוי טכני בתקציב שנשלט ממשרד האוצר כי אם שינוי בעצם הסמכויות האבסולוטיות של האוצר על הכנסת ועל משרי הממשלה האחרים. כי מפלגת העבודה צריכה להציג אלטרנטיבה שלטונית מלאה לשלטון הליכוד: אלטרנטיבה שהדרך היחידה להשיג אותה היא דרך משרד ראש הממשלה. מתי תפסיק מפלגת העבודה בתשוקה הילדותית שלה לחלוקה קטנה מכוח השררה ותסמן יעד אחד ויחיד: החזרת השלטון?

למזלה, יש לי הרגשה שלא תאלץ באמת לעמוד במבחן הזה.