מי שרוצה לקבל שוחד פוליטי או תפקיד זוטר בממשלה מנופחת

טוב אז עבר שבוע ומופז באמת פרש מהממשלה. היום היה את כל הסיפור של הפילוג שלא קרה אבל נגיע לזה עוד מעט. קודם צריך להגיד כמה מילים על ממשלת האחדות הקצרה בתולדות ישראל: מופז שבר את מילתו כאשר נכנס לממשלה במאי האחרון וריסק את תדמיתו הציבורית רק בשביל שיוכל עכשיו לעמוד במילה שלו ולנסות לשקם את תדמיתו הציבורית? משונה מאוד. אפילו בשביל מופז זו עוד אבן דרך בזגזגנות. יהיו מי שיגידו שהפרישה מהקואליציה עכשיו היא המעשה הנכון והוכחה לכך שמופז באמת התכוון לכל מה שהוא אמר כשהוא נכנס לממשלה. הייתי מסכים לטיעון כזה אם לא היה לי לא ברור מה הוא עשה בממשלה מלכתחילה. מדוע נכנס לממשלה, מדוע עשה את מסיבת העיתונאים עם נתניהו שבה חזר בו מכל הדברים הרעים שאמר עליו, מדוע קרע מעצמו כל שכבה מנמלית של אמינות כמנהיג אופוזיציה? בו נגיד שמופז באמת רצה לראות אם אפשר יהיה לחוקק חוק גיוס חדש על פי מתווה קדימה (לא סיבה מספיקה לדעתי לתמיכה בקואליציה הזו, אבל ניחא) – מדוע נכנס לממשלה בשביל זה? באותה מידה יכלו להגיע לסיכום עם הליכוד על פתיחה של משא ומתן קואליציוני סביב סוגיית הגיוס ורק אם תושג הסכמה מלאה על החוק החדש תצטרף קדימה לממשלה או תתמוך בחוק מבחוץ. ההחלטה של מופז לפרוש מהממשלה, שמראש לא היה צריך להצטרף אליה, תמוהה עוד יותר נוכח העיתוי: לפני הדד ליין ובלי שיש בידיו איום אמיתי על הממשלה. בקיצור, אני לא יודע בדיוק מה קרה כאן ומי חשב על מה, אבל אני משער שהתשובה היא שלא קרה הרבה ושחשבו עוד פחות; האירוע שנקרא "כניסת קדימה לממשלה" היה למעשה חזרה מכוונתו של נתניהו ללכת לבחירות בספטמבר ותו לא. הפרישה של מופז עכשיו הייתה על רקע חזרתו של נתניהו מכוונתו לצרף את קדימה לממשלה באמת בהמשך במקום ליברמן או החרדים. בקיצור אז ועכשיו – רגליים קרות. שאול מופז שהבין שביבי לא מתכוון לתת לו יותר תגמולי שלטון (ולא מתכוון ללכת לבחירות בזק), החליט לצמצם נזקים ולצאת לפני פגרת הקיץ כל עוד נושא הגיוס עדיין חם. במבחן הראשון שלו כיו"ר קדימה, מבחן בו עמדה ציפי ליבני בתחילת 2009 מול לחץ גדול בהרבה להכנס לממשלה, נכשל מופז כמנהיג.

לעומת זאת במבחן השני, זה שהתרחש ב-24 השעות האחרונות, הצליח שאול מופז יפה במקום בו ליבני נכשלה בסוף 2009. חמישה מחברי קדימה התכוונו לפרוש ולערוק לליכוד (ועוד כשלושה ארבעה אם המהלך היה צולח היו מקימים סיעה עצמאית משמאל לקדימה). לא הושגו שבעת החברים שהיו מוכנים לפרוש יחד על מנת שהפילוג יהיה חוקי, והמהלך לא צלח. עד כאן דומה מאוד למה שלבני הייתה צריכה להתמודד איתו ב-2009. אבל אז ליבני התגאתה בהצלחה לשמור על קדימה מאוחדת וחיבקה (גם אם בקרירות) את המורדים, החלטה שלמעשה חרצה את גורלה הפוליטי שלה בקדימה. הפעם מופז במהירות ראויה לציון הגיש מכתב לועדת הכנסת בבקשה לראות בחברי הכנסת המורדים כאילו פרשו מקדימה ובהצהרה לעיתונאים (שימו לב, לא "מסיבת עיתונאים" כי לא ניתן זמן לשאלות כלל) תקף בחריפות את הממשלה ואת הפורשים מהסיעה: "כל מי שניהל משא-ומתן עם נתניהו והיה מוכן להיות חלק מחרפת נתניהו-הנגבי צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו, עם ילדיו ועם הציבור ששלח אותו לכנסת. מי שרוצה ללכת להצטרף למושחתים שילך, מי שרוצה להצטרף למשתמטים שילך, מי שרוצה לקבל שוחד פוליטי ולמכור את ערכיו שילך, מי שרוצה לחברו לנתניהו שילך" אמר מופז.

מצחיק אלה בדיוק אותם דברים שחשבתי על מופז לאורך כל כהונת ליבני בראשות קדימה וגם אחריה כשמופז הצטרף לממשלה – מי שמוכן תמורת שוחד פוליטי לבגוד בערכים ולחבור לנתניהו, זה הרי בדיוק התיאור של מופז את עצמו. לא חשוב, הפעם הוא עשה את הדבר הנכון ואפילו הוכיח מנהיגות.

אם ועדת הכנסת תקבל את בקשת מופז הרי שמדובר במכה קשה לפורשים וחיזוק יפה לדמוקרטיה מפלגתית בישראל. על פי החוק שהתקבל בכנסת בעקבות התרגיל המסריח בדיוק בשביל למנוע מצבים כאלה: חבר כנסת שפורש ממפלגה ללא פילוג חוקי (של שליש החברים או בהסכמה) לא יהיה זכאי לכל ההטבות של חבר כנסת למעט זכות ההצבעה במליאה. בנוסף, אם לא יתפטר מהכנסת, לא יוכל להיבחר מחדש לכנסת הבאה וגם לא יוכל להיות שר. אלו סנקציות שמשמעותן כמעט גזר דין מוות פוליטי. על כן אפשר לנחש שארבעת החברים שסומנו במכתב ינסו בכל כוחם למנוע את רוע הגזירה. הקואליציה בודאי תקנה להם רשת בטחון ולא תצביע בעד ההחלטה בועדת הכנסת. אבל השאלה כאן היא משפטית ולא פוליטית. על החלטת הועדה אפשר יהיה להגיש בג"ץ וזה יצטרך לקבוע האם נסיון הפרישה שעשו כמוהו כחבירה למפלגה אחרת כפי שאומר החוק או שמגעים בלבד ולא סוף פסוק אינם מספיקים בשביל להכריז על פרישה. עוד לפני זה יוכל היועץ המשפטי של הכנסת להכריע בעניין אם יהיה נחרץ מאוד בהמלצתו בפני ועדת הכנסת. אם אכן ישנם מסמכים חתומים שאפשר יהיה להציג אותם בבית המשפט ולפיהם חברי הכנסת המדוברים חתמו על מכתב שבו מובטח להם תיק בממשלה והסכמתם לחבור לליכוד, הרי שקשה לראות קונסטלציה משפטית שלא תאשר את בקשת מופז לראות בהם פורשים. אם לא ימצאו מסמכים כאלה כי אם רק שמועות על הסכמות שבעל פה, תקשה המערכה המשפטית על מופז ונאמנותו לדבריו היום תעמוד במבחן נוסף.

אגב, מכיוון שעקרב בדרך כלל נשאר עקרב, והבטחנו לעצמנו שלא נאמין יותר למופז בחיים, צריך לזכור שיש סיכויים לא רעים, גם אחרי הדברים שלו היום, שמופז בעצמו יחבור לליכוד לקראת הבחירות הבאות אם באמת יהיו רק עוד שנה. כי בית לא עוזבים וצריך לעשות חשבון נפש עם עצמו ובוחריו וזה מאחורינו וכיוצא בזה…

ציפ ציפ ציפ, ציפי

תכננתי לכתוב פוסט ארוך על עלייתה ונפילתה של ליבני, אבל השבוע קצת חליתי וגם את הפוסט הזה אני כותב בטלפון מהמיטה. בנתיים הספיקו להתפרסם עשרות כתבות פרופיל ופרשנויות על ליבני והנושא כבר קצת נדוש נדמה. בכל זאת בקצרה מאוד אוסיף שלושה פרטים שלדעתי הם חשובים מאוד ולא זכו למספיק דגש:
ראשית, ציפי ליבני לא נכנסה לממשלה, כאשר הדעה הרווחת היא שמדובר היה בטעות שכן מפלגת קדימה היא מפלגה שנבנתה כמפלגת שלטון וחבריה פשוט לא ידעו מה לעשות באופוזיציה. לפחות החלק השני של המשפט הוכח כנכון. חברי סיעת קדימה ידעו לשמש אופוזיציה רק לליבני עצמה. ציפי נכשלה בלרתום את מפלגתה לטובת משימת האופוזיציה בה בחרה והתוצאה לפחות הייתה עגומה.
אבל אז נקרתה בפניה של ליבני הזדמנות פז, ממש ביצת הפתעה מזהב: מופז ושמונה מהמתנגדים הבולטים של ליבני במפלגה שמו את החרב על צווארם שלהם ותכננו לערוק לליכוד. במקום לקפוץ על ההזדמנות וליהנות ממפלגה נקייה ממתנגדים וחתרנים, ליבני עשתה את כל המאמצים למנוע את הפיצול. למעשה היא מעולם לא התאמצה או הצליחה יותר במשימה שלקחה על עצמה. בכך הוכיחה שגם היא לא יודעת את ההבדל בין קואליציה ואופוזיציה. בקואליציה אתה לא רוצה לאבד חברים עורקים כי אתה צריך את הקול שלהם לצורך הרוב בפרלמנט, אבל באופוזיציה? מה אכפת היה לליבני אם בקדימה יהיו עשרים או עשרים ושמונה ח"כים? מרגע שזכתה ב-28 מנדטים ביום הבחירות ובחרה באופוזיציה, סיים המספר 28 את תפקידו. קדימה מגובשת יותר ומאוחדת מאחורי האופוזיציה בראשות ליבני עם עשרים מנדטים הייתה אפקטיבית בהרבה. כמעט ואין ספק שאם לפני שנתיים היה מתרחש הפיצול בקדימה, היום ציפי ליבני עדיין היתה יו"ר וחזקה מתמיד.

אבל הטעות הכבדה ביותר של ליבני התרחשה לפני שנים, בחודשים הראשונים אחרי הקמת קדימה. שרון מינה את ליבני לעמוד בראש הצוות שיגבש את חוקת המפלגה החדשה. משימה בה המשיכה ליבני גם אחרי ששרון ירד מהזירה הציבורית. כל ההצדקה לקיומה של קדימה, אליבא דה ליבני עצמה, הייתה המנגנון המסואב של הליכוד שעודד קיצוניות ושחיתות ולא אפשר קבלת החלטות פרגמאטית למנהיגיו. ומה עשתה ליבני? העתיקה כמעט את כל הרעות החולות של מנגנוני הליכוד לתוך קדימה החדשה ובראשם את פריימריז הארגזים. על כן ליבני לא יכולה להלין, זולת בפני עצמה, על כך שחוקי המשחק הגרועים ניצחו אותה. כל אדם מבין את הפרובלמאטיקה בכך שפנקס המתפקדים לא משקף כלל את קהל המצביעים של המפלגה; בעובדה שהמגזר הערבי מהווה שליש מקהל המתפקדים של קדימה, ואחוזים אפסיים מקהל המצביעים בבחירות; בכל אותם המקרים שקלפיות במקומות נידחים מקבלים 90% הצבעה ויותר למועמד יחיד, וכ"ו. אז אם כולם מבינים את הבעיה למה אף אחד לא עושה כלום בשביל לפתור אותה? במיוחד במפלגה חדשה בת פחות מעשור – האם לא ידעתם שזה מה שיהיה שקבעתם את כללי המשחק? אלה בסה"כ הפריימריז השניים בתולדות קדימה וכבר מזהים את הדפוס הגרוע ביותר של מערכות פריימריז מפלגתיים. הפתרונות אגב, רבים: לדוגמא אפשר היה לקבוע הצבעה על פי אזורי בחירה בדומה לשיטת האלקטורים בארה"ב. כאשר משקלו של כל אזור בחירה מקביל לשיעור התמיכה בפועל של האזור בבחירות הכלליות האחרונות וללא קשר למספר המתפקדים באזור. ככה יהיה מספר המתפקדים ביישובים הערבים אשר יהיה, משקלם לא יהיה גדול משיעור הקולות שישובים אלו תרמו בפועל למפלגה בבחירות. פתרון אחר, רדיקלי מעט יותר אך הגיוני לא פחות, הוא לקבוע שקלפיות שהתפלגות הקולות בהן שונה מהממוצע הכללי באחוזים ניכרים (שיקבעו מראש) יפסלו. כלל כזה יחסל כמעט לחלוטין את מפקדי הארגזים ויקטין את כוחם של קבלני קולות לוקאליסטים.

לבסוף, כשלונה המהדהד של ליבני הוא באי יצירת אלטרנטיבה לליכוד. ליבני ניסתה למצב את עצמה שוב ושוב כאלטרנטיבה לנתניהו, אבל היא כנראה שכחה שהיא לא מתחרה על ראשות הליכוד. היה עליה להסביר ולשכנע את הציבור מדוע ממשלת הליכוד היא ממשלה גרוע שמסכנת את ישראל ומדוע קדימה מהווה אלטרנטיבה ראויה להחליף אותם. התקפות בודדות על אישיותו של ביבי או שליחת חבר הכנסת יואל חסון לעשות איזו פרובוקציה בכנסת עם דגלים או ספרי לשיער לא יוצרים אופוזיציה. הציבור מעולם לא הבין מדוע קדימה מייצגת משהו שונה מהליכוד, או למה הם יותר טובים, למעט העובדה שציפי היא לא ביבי. עד כאן.

בחירות מקדימות בקדימה – נקודת ההתחלה

פריימריז נוספים בפתחנו, וכידוע אני אוהב לסקר מערכות בחירות: אז היום מתחיל הסיקור של הבחירות המקדימות לראשות קדימה בפוליטאה. כזכור קדימה הוקמה בשנת 2005 על ידי אריק שרון תוך התפצלות מהליכוד; קדימה הוקמה בעיקר כמפלגה של פליטי ליכוד – אנשים שפרשו מהליכוד כי חשבו שמנגנוני המפלגה וההקצנה הפוליטית של חברי המרכז לא מאפשרים לליכוד להמשיך להיות תנועה ימנית פרגמאטית עם ערכים ליברלים. לפני הפיצול נחשבו אהוד אולמרט, ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי ואחרים לאנשי ליכוד (וימין) מובהקים לא פחות מגלעד ארדן וגדעון סער היום. אל קדימה הצטרפו מעט פליטים מהשמאל שמהם נשארו במפלגה למעשה רק שניים: חיים רמון ודליה איציק. קדימה ריסקה את הליכוד בבחירות 2006, קיבלה 28 מנדטים, והליכוד הצטמק ל12 בלבד. אבל אז קרה משהו שקדימה לא ציפתה לו: בלי שהיא שמה לב היא הפכה למפלגת שמאל. לא, לא בגלל שהעמדות שלהם השתנו, פשוט בגלל שהחציון האלקטוראלי נקבע בינם לבין הליכוד. אחרי שחזר הליכוד לשלטון והשיג את כוחו בחזרה בבחירות 2009, הפכה קדימה לאלטרנטיבה השלטונית היחידה משמאל לליכוד. במקום לשאוב מנדטים מבוחרי הליכוד, כיאה למפלגה של פליטי ליכוד, שאבה קדימה קולות בבחירות 2009 ממצביעי מפלגת העבודה, שינוי ואפילו מרץ.

שאול מופז, לשעבר איש ימין מובהק שעוד שהיה רמטכ"ל דאג שהמיקרופונים ישמעו שהוא אומר לשרון לחסל את ערפאת, הבין מאז הפסדו לליבני שבשביל לנצח בקדימה הוא צריך לשבור שמאלה. במקום שהגרעין הקשה של קדימה יהיה בימין המתון, הוא נמצא עמוק אצל פליטי ושרידי מפלגת העבודה ושינוי. זו הסיבה שביבי נהנה מהגמוניה כאלטרנטיבה יחידה לשלטון. מה שציפי ליבני, שאול מופז, ויתר חברי קדימה לא מבינים מספיק טוב, הוא שהתפקיד האלקטוראלי של קדימה הוא לשאוב מנדטים מהימין. בשביל זה הם צריכים להפסיק את נשף המסכות ולהודות במי שהם – אנשי ימין שרוצים להחליף את ביבי כי הוא הלך ימינה מידי. הסכנה מבחינתם היא כמובן לאבד את השמאל, אבל מה יעזור להם השמאל אם הם לא ישנו את המאזן הפוליטי וביבי ינצח ממילא?

למה אני מספר את כל זה? כי שאול מופז טען היום (וימשיך בכל מערכת הבחירות) שהוא היחיד שמסוגל להביא מנדטים מגוש הימין ושציפי ליבני לא מסוגלת לעשות את זה. אסטרטגיה טובה כאמור, אלא שאני לא בטוח בכלל שהיא נכונה. ראשית כי כפי שאמרתי קודם שאול מופז אולי אומר שהוא יכול להביא מנדטים מהימין, אך הוא פונה לשמאל בשביל לנצח בפריימריז. בכל החודשים האחרונים הוא תקף שוב ושוב את ראש הממשלה תוך שהוא מאגף את ציפי ליבני משמאל. בואו נזכור, אפשר בקלות לטעון שמבחינה אובייקטיבית לפני הקמת קדימה ציפי ליבני הייתה לא פחות אשת ימין משאול מופז. ההנחה ששאול מופז יכול להביא מנדטים מהימין מתבססת על זה שהבוחרים יזכרו את התדמית של שאול מופז מפעם ולא את מה שהוא אומר עכשיו – רמטכ"ל ביטחוניסט שתמך במדיניות התקפית, זה שבתחילה לא הצטרף לקדימה וניסה להתמודד מול נתניהו בתוך הליכוד, וממוצא מזרחי (כן יש לזה עדיין משמעות אלקטוראלית). כלומר שאול מופז בעצם מודה בפומבי לאנשי קדימה שהוא משחק משחק כפול: הוא שמאלני עבורם וימני עבור חברי הליכוד. מה הוא באמת? תהמרו, לא בטוח שהוא בכלל משהו. זה כמובן מתאים לתדמית האמיתית של שאול מופז בציבוריות הישראלית: אופורטוניסט שרק רוצה להתקדם במערכת הפוליטית ולא באמת מחזיק באידיאולוגיה או השקפת עולם סדורה.

אולי זאת הסיבה ששאול מופז בכל הסקרים, בהתמדה ובעקביות, מביא חצי מכמות המנדטים שציפי ליבני מביאה לקדימה (אין אגב שום אינדיקציה בסקרים ששאול מופז מביא מנדטים מהליכוד). נכון מדובר בסקרים מקדימים שלא בתקופת בחירות ולכן מהימנותם מוטלת בספק, אך בכל זאת זה הסבר אפשרי: הציבור פשוט לא קונה את שאול מופז.

מה זה אומר על הפריימריז בקדימה? לא הרבה אך בכל זאת: בפעם שעברה בשיא הפופולאריות הציבורית שלה ציפי ליבני השיגה ניצחון דחוק בלבד ולמעשה תיקו עם שאול מופז. אז השיג מופז את הישגו בזכות מערכת ארגון בוחרים ומפקד אנשים טובה בהרבה מזו של ליבני (ובלי בושה עוד התלונן על אי סדרים בבחירות). הפעם ציפי ליבני באה לפריימריז בשפל גדול בתדמיתה הציבורית. לכאורה על כן שאול מופז אמור לנצח אותה הפעם בקלות. אבל גם ציפי ליבני למדה לקחים מהפריימריז הקודמים ושליטתה במנגנוני המפלגה השתפרה בהרבה מאז. בפעם שעברה קדימה עוד היתה שייכת לאולמרט והלה פעל כנגד ליבני. הפעם המנגנון ורוב הפעילים הם אנשים שתלויים בליבני. הסקרים שמנבאים התרסקות למופז גם הם לא עוזרים לו – פעילים מפלגתיים , חברי כנסת, ומנהלי סניפים תלויים בהצלחה של המפלגה בבחירות ועל כן יתמכו בליבני. מצבה של ליבני טוב ממה שאפשר היה לצפות. הקרב נכון לעכשיו, נראה צמוד. נמשיך לעקוב.

תסריט פוליטי

בשבוע שעבר נסגר מפקד הבוחרים של מתפקדי מפלגת העבודה. כצפוי, אחרי פרישת ברק והתחממות המרוץ לראשות המפלגה, העבודה שילשה את קהל מתפקדיה. התקשורת יודעת לדווח שעמיר פרץ פקד הכי הרבה אנשים (קרוב ל-20 אלף) ועל כן הוא המועמד המוביל במרוץ. עמרם מצנע לעומתו, שעל פי הסקרים מביא למפלגת העבודה הכי הרבה מנדטים בציבור, פקד הכי מעט (כמה אלפים בודדים בלבד). לרביב דרוקר הנתונים הללו הספיקו בשביל לקבוע שהמרוץ הוא של כל החמישה האחרים נגד פרץ. הרשו לי לערער על הקביעה הזו:

ראשית מה זה אומר שמישהו פקד כך וכך אנשים. אף אחד מהמועמדים  לא החתים בעצמו אנשים על טפסים והגיש אותם לסניף המפלגה הקרוב למקום מגוריו. בדרך כלל זה אומר שפעילים מקצועיים, מה שנקרא קבלני קולות, החתימו כמות מסוימת של מתפקדים חדשים על טפסים (אני מדבר על המקרה החוקי כן…) ושמרו אותם אצלם. סמוך למועד סגירת המפקד הם הביאו את הטפסים הללו למפלגה. היכן טמון הכוח? לכל קבלן קולות יש את מלוא הפרטים האישיים ובמיוחד פרטי ההתקשרות של המתפקדים שלו. קבלן שעובד עבור מועמד מסוים יכול לספק לו את הפרטים הללו ובאמצעותם קשר ישיר עם הבוחר. אם כן, זה שמועמד פקד עשרת אלפים אנשים, לא אומר שעשרת אלפים מצביעים יצביעו לו בקלפי. רחוק מזה. זה רק אומר שיש לו גישה קצת יותר קלה מאשר למועמדים האחרים לגיוס המתפקדים הללו. עדיין צריך להלהיב ולשכנע אנשים ללכת להצביע, ולהצביע עבורך.

עמיר פרץ רץ מול שמעון פרס ב-2005. פרס, זה שאף פעם לא נבחר לועד הבית והיה כבר לכל הדעות בסוף הקרירה הפוליטית. יתר המתמודדים פרשו שבוע לפני הבחירות ורק עמיר פרץ נשאר. עמיר פרץ ניצח – לא בהפרש עצום, אבל ניצח. מצביעים חופשיים רבים הצביעו אז לפרץ כי רצו להכניס קצת רוח חדשה במפרשים של מפלגת העבודה הזקנה וזה הצליח. פרץ היה אז בשיא כוחו. זה היה לפני מלחמת לבנון השניה כמובן. היום פרץ הוא לא המועמד החדשני והנלהב שבא להחיות את המפלגה. הוא יו"ר כושל לשעבר. המסקנה היא פשוטה – עמיר פרץ לא ינצח את הפריימריז ב-2011. אין שום סיכוי. לדעתי הוא בעצמו יודע את זה וכל הקמפיין הנוכחי הוא רק נסיון להחזיר את פרץ לעמדת הנהגה במפלגה ולייצר תלות של המועמדים האחרים בו.

על כן, גם אם נניח ועמיר פרץ יסיים מצויין, ראשון או שני בסיבוב הראשון, ויעלה לסיבוב שני – מי שלא יהיה המועמד נגדו בסיבוב השני ינצח בקלות. על כן התחרות היא לא של חמישה נגד פרץ, אלא של חמישתם אחד נגד השני. או ליתר דיוק תחרות בין שלושה: עמרם מצנע, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. ומכיוון שלהערכתי סיכוייה של שלי יחימוביץ למעשה התאפסו מרגע שמצנע נכנס למירוץ – אנחנו נשארים רק עם מצנע ובוז'י. בוז'י נהנה מתמיכת פעילים רחבה בסניפים. שנותיו כשר קנו לו הרבה אנשים שחייבים לו משהו בתוך המנגנון המפלגתי. זקני העבודה, אם יגיעו לקלפי בשלום בספטמבר, גם יעדיפו את בוז'י בשביל המסורת. ובכל זאת, קשה להאמין שבוחר שהתפקד למפלגה מרצונו החופשי עשה זאת בשביל להצביע לבוז'י הרצוג. על כן אפשר לשער שמצנע ישיג בקלות יחסית את אחד משני המקומות הראשונים. ואולי אפילו ישיג כבר בסיבוב הראשון את 40% הדרושים לנצחון. סיבובים שניים במפלגת העבודה הם נדירים.

* שלי יחימוביץ אמרה שבוע שעבר שמפלגת העבודה לא תחזור להיות מפלגת שלטון בעתיד הנראה לעין. כן גם, ואולי במיוחד, בראשותה. מכיוון שאני מניח ששלי יחימוביץ לא מניחה שהליכוד ישלוט במדינה לנצח, האלטרנטיבה השלטונית לפי יחימוביץ אם כן היא כנראה קדימה. שימו לב אם כן מתפקדי ומצביעי מפלגת העבודה, מפלגה מרכזית עם נטייה שמאלה שהיוותה בעבר אלטרנטיבה לשלטון, אם אתם רוצים להשפיע ולקחת חלק בשלטון המדינה הצטרפו והצביעו לקדימה. או ככה לפחות אומרת לכם בפועל שלי יחימוביץ (אגב תזכורת קלה לשלי, הליכוד עלו ב-2009 לשלטון מ-12מנדטים ל-27).

* כנראה שיחימוביץ רואה בתסריט הכי ורוד שלה את עצמה בראשות המפלגה השלישית או השנייה בגודלה בקואליציה בראשות ציפי ליבני. מה שיחימוביץ לא לוקחת בחשבון הוא שהסיכוי שציפי ליבני תהיה בבחירות הבאות ראש קדימה נמוך מאוד; ציפי ליבני ניצחה באוקטובר 2008 את שאול מופז על חוט השערה. 502 קולות בלבד הפרידו בין שאול מופז וראשות קדימה. זה היה אז, ואז ציפי ליבני הייתה בשיא כוחה הציבורי. ציפי ליבני בראשות האופוזיציה רחוקה מאוד מלהרשים. כמה קל לתקוף את ממשלת נתניהו, וכמה עלובות המתקפות שיוצאות מקדימה. איפה היתה ציפי ליבני לפני שבועיים בשיאה של הסערה המדינית? מה חושבת ליבני על נאום נתניהו? או על נאום אובמה? האם לליבני יש אלטרנטיבה? האם היא יודעת להסביר מדוע אינה בליכוד? לפני כחודש ראיתי את ציפי ליבני בטלויזיה אומרת לדנה וייס בתשובה לשאלה היכן קדימה נלחמת בממשלה, שקדימה נאבקת על מחירי הדלק. עם מאבק פופוליסטי על מחירי הדלק לא מייצרים אלטרנטיבה שלטונית. והציבור יזכור לליבני את זה. לא, זה לא אומר שקדימה בראשות ליבני לא יכולה לזכות בהרבה מנדטים, אבל זה כן אומר שלא יהיה ציבור תומכים רחב ונלהב שיתפקד לקדימה במיוחד בשביל להצביע לליבני. בדיוק אותו ציבור שב-2008 הביא לה לפחות 502 קולות יותר מאשר לשאול מופז.

* אז עוד שנתיים נלך לבחירות ומופז יעמוד בראשות קדימה, יפסיד בבחירות ויצטרף לממשלת ביבי. מפלגת הליכוד-קדימה (שכולה מורכבת מאנשי ליכוד ודליה איציק) תשלוט עם 50 מנדטים (הם עדיין יצטרכו את ליברמן או ש"ס בשביל להבטיח רוב בכנסת).  האם לא כדאי שמפלגת העבודה לפחות תנסה לתת פייט לתסריט כזה?

אופוזיציה קדימה

כן הקפאה, לא הקפאה, אולי הקפאה, מחר הקפאה… אלי ישי, ביבי, אובמה… מלאכת האופוזיציה לא יכולה להיות קלה יותר. אופוזיציה לוחמנית היתה פועלת במרץ להציג את נתניהו כמה שהוא: גורר רגליים, לחיץ, פועל מתוך אינטרס לשימור עצמי בלבד וללא שום תוכנית מדינית, נכנע לקיצונים, קיצוני בעצמו, שקרן. מפלגת העבודה, התנועה שאיימה על ממשלות הימין בעבר, יושבת בתוך ההמשלה ולא פוצה פה. כל זה אמור להוות גן עדן לסיעה הגדולה בכנסת- מפלגת האופוזיציה קדימה. אלא מסתבר שמלאכת האופוזיציה כנראה כן קשה- כי קדימה פשוט לא עושה כלום. אם לא עכשיו, אז מתי?

הגיע הזמן להודות על האמת: ציפי ליבני, מקבלת ציון נכשל אחד גדול על תפקודה כיו"ר אופוזיציה. הטעות של ליבני היא הניסיון לחקות את האסטרטגיה של נתניהו בכנסת הקודמת כנגדו: משמע להעלם מהתקשורת; להופיע רק לעיתים נדירות עם מסר אחיד של דאגה כנה; לחכות שנתניהו יפול לבד; ולקטוף את הפירות. אבל מי שיעץ לה לנהוג כך עשה טעות חמורה. ראשית, כי מצבה של לבני אינו מצבו של נתניהו בבחירות הקודמות- נתניהו עמד בראשות הסיעה השלישית בגודלה עם 12 מנדטים בלבד, ציפי ליבני עומדת בראש הסיעה הגדולה ביותר. על כן חוסר המעש של קדימה בולט כל כך לעין. שנית, בנימין נתניהו היה בעבר ראש ממשלה ועמד בראשות פוטנציאלית של מחנה תומכים גדול- ליבני לא. לבסוף, גם זה לא הספיק לו, השינוי הגדול בא רק אחרי שאהוד אולמרט נתפס כזה שהוביל את מדינת ישראל להפסד במלחמה. האוטומט של הציבור במקרה זה היה ללכת לאלטרנטיבה הכי בטוחה מימין- הוא מצא שם את בנימין נתניהו. לציפי ליבני זה לא עומד לקרות.

השמאל ברובו כבר תומך בה ממילא. השמאל בישראל  לא מספיק לשום דבר. בשביל לזכות בבחירות צריך את המרכז המתלבט. המתלבטים, שתיאוריות מסוימות מכנות אותם "המטומטמים", לא ילכו ללבני כאוטומט במקרה של כשלון בשיחות שלום. שלום זה לא מלחמה ואין לו אפקט דומה על מצביעים. אם תהיה הרעה במצב הביטחוני [בין אם כתוצאה מאי עשיית השלום של ממשלת נתניהו, או כתוצאה מהתלקחות בצפון] ונגיד אפילו שנתניהו יהיה במצב דומה לאולמרט וייתפס כמפסיד במלחמה, האוטומט של הציבור במקרה כזה לא יהיה לכיוונה של ליבני כי אם שוב ימינה, לליברמן אולי. כי בכל פעם שיש הרעה ביטחונית בישראל הציבור הישראלי הולך ימינה.

אסטרטגיה של מפלגה כמו קדימה לא יכולה להתבסס על לשבת בשקט ולחכות. קדימה איננה ברירת המחדל של הציבור, נתניהו הוא ברירת המחדל. ועל כן אין לצפות לרגרסיה לממוצע חזרה לקדימה. הניצחון של נתניהו בבחירות הוא ניצחון של ממוצע. קדימה צריכה לזכות בציבור על ידי שכנוע וקביעת סדר יום; על ידי החרגת הממוצע ולא ברגרסיה אליו.

כל זה גרם לי לחשוב על ציפי ליבני כאלטרנטיבה באופן כללי. רבות מהתקוות שנתלו בציפי ליבני לא מבוססות. היא היתה אשת ימין, אשת ליכוד שבתקופת ההתנתקות עברה מהפך פרגמטיסטי שהפך אותה לתומכת בהסכמי שלום ובפתרון שתי המדינות. אבל אני בספק אם היא מסוגלת לספק את הפתרון הזה בעצמה. השינוי שהיא עברה היה בעקבות שרון בלבד, האם יש בתוכה את הכוח לעשות ולהוביל שינויים גדולים בעצמה? היא חסרה את ההתלהבות מהפתרון מצד אחד, ואת היוזמה והחדשנות לדברים אחרים מצד שני. אך מעל לכל, התפקוד שלה הן כשרת חוץ אצל אולמרט והן כיו"ר אופוזיציה בשנתיים האחרונות לא מלמד טובות על כך. בשני התפקידים האחרונים היא תמיד פעלה על אוטומט- הובלה ולא הובילה.  אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד לדוגמא, היא יצאה נגד אולמרט בקול כל כך חלוש (ונשארה בממשלה) שאף אחד כמעט לא זוכר שזה קרה. כיו"ר אופוזיציה, התפקיד הראשון שבו היא עומדת ישירות בראש פירמידה, היא לא יצרה סדר יום מעניין אפילו פעם אחת, ולא שלא היו לה הזדמנויות. במצב הדברים הזה צריך להודות על האמת, גם אם ציפי ליבני תהיה ראש ממשלה, יש סיכוי גדול שהיא תהיה ראש ממשלה לא מוצלחת.

תבינו, חתימה על הסכם שלום, פתרון הסכסוך, או אפילו סתם פינוי התנחלויות וסוף הכיבוש, הם אירוע כל כך דרמתי ומכונן בהיסטוריה של ישראל, שפשוט בלתי אפשרי לגמגם אותו;  התוצאה של גמגום תהיה גרוע מלא לעשות כלום. מדובר במהלך שצריך לעשות בלב שלם ובעוצמה. על כן אין לי ספק בכלל (בניגוד לכמה אופטימיסטיים בתקשורת) שנתניהו לא יהיה האיש שיעשה זאת. ובימים האחרונים אני חושב שגם אם ציפי לבני תקבל את ההזדמנות, היא לא תדע לנצל אותה.

ובכל זאת, קדימה היא הפלטפורמה הפוליטית האלטרנטיבית היחידה כרגע לממשלת הימין של נתניהו. אז, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אולי הגיע הזמן להתחיל לחשוב על להחליף את ציפי ליבני בראשות התנועה. לא כי היא לא רוצה, פשוט כי יותר ויותר נראה שהיא לא יכולה. לא כתבתי אף מילה על שאול מופז. אולי ביום אחר.