אסירים בממשלה

האם יהיו בחירות? כרגע נראה שהצדדים הניצים בממשלה יתקשו לגשר על הפערים ולהעביר תקציב. נתניהו ולפיד לא מדברים זה עם זה ומתקוטטים על דפי הפייסבוק כמו יריבים ותיקים. ליבני וסיעתה כבר עם רגל אחת בפרץ. נפתלי בנט מתלהם ומתסיס כי הוא מבין שכל התלהמות אחת עכשיו, זה עוד מנדט בבחירות הבאות. וליברמן, כך מספרים פרחי הקיר, כבר לא סומך ופועל נגד נתניהו. אלה הם תנאי הפתיחה המוכרים, ועכשיו נשאר רק לנתח מה כל אחד מהצדדים היה רוצה.

לפיד לא רוצה בחירות, זה ברור. קדנציה של שנתיים בלבד עם מעט הישגים, אחוזי תמיכה נמוכים כשר אוצר, וחברי כנסת צייתנים ומפוחדים שלפחות חצי מהם לא יחזרו לכהונה נוספת. אבל לפיד גם לא רוצה להשאר בממשלה. בטח שלא בתנאים הנוכחיים. לפיד יתאבד על חוק מע"מ אפס, לכאן או לכאן. הזהות של לפיד עם החוק היא מוחלטת. אם החוק לא יעבור הוא לא ישאר בממשלה אפילו יום אחד. ברגע שהחוק יעבור ויהיה עובדה מוגמרת כבר לא יהיה לו מה להרויח מלהשאר בה. החוק אם כן מוחזק כרגע כבן ערובה עד שנתניהו יחליט מתי הוא רוצה בחירות, בחורף, באביב או בסוף הקיץ.

לפיד הכי רוצה, או צריך הכי לרצות, לצאת מהממשלה עכשיו: על הפלת מע"מ אפס, וחוק הגיור, והלאום. אבל, וזה אבל חשוב, רק בתנאי שבמקומו יכנסו מיד החרדים. לפיד כך יוכל לשמש כיו"ר האופוזיציה, עם הסיעה הגדולה בכנסת (מנדט אחד יותר מהליכוד) ומול ממשלה צרה של מתנחלים וחרדים. ממשלה שתעביר בקושי ובסחטנות גלויה תקציב שיהיה שונה לחלוטין מהתקציב שהוא הציע. ככה לפיד לא יאלץ להתמודד עם ההשלכות ההרסניות (האפשריות כמובן) של תקציבו שלו ולא יצטרך לבחון את חוק מע"מ אפס בפועל (מי יודע, אולי כל הכלכלנים שהוא כל כל מזלזל בהם צודקים והחוק הזה באמת לא טוב…). הוא יוכל להאשים את הממשלה החדשה בכל הרעות של החברה. לבנות את עמדתו, ולקוות שעד הבחירות הבאות הציבור יספיק לשכוח את לפיד שר האוצר, ויחזור לפנטז על לפיד ראש הממשלה. הבעיה של לפיד, איך פורשים ומבטיחים קואליציה חלופית בלי להסתכן בהליכה מידית לבחירות? תזוזה לכיוון הרצוי עוברת דרך המצב הכי לא רצוי. לפיד נמצא בדילמת אסירים קלאסית, כאשר הוא האסיר בממשלה.

בנימין נתניהו רוצה להשאר בשלטון. לא ממש מעניין אותו בראשות איזו קואליציה. אבל הוא בהחלט לא מאושר מהנוכחית. היא קשה לו. בנט קשה לו. שנתניהו מנסה לקרוץ למרכז, בנט תוקף אותו ומשתלח בו בימין ובכך צובר עוד ועוד כוח עממי ימני על חשבונו. נתניהו לא רגיל לזה, כוח עממי ימני זו המומחיות שלו. אז נתניהו שובר חזק לימין (מקומו הטבעי) והקואליציה מתפרקת. לא שברגיל הקואליציה הזו לא ימנית להחריד ופועלת רק על פי השקפתו הימנית מאוד של נתניהו מיום הקמתה, פשוט יש הבדל בין לעשות דברים לבין להגיד אותם ולהכריז עליהם בחוק. יש דברים שאפילו ציפי ליבני כבר לא מוכנה להיות עלה תאנה בשבילם.

לנתניהו יש לכאורה אופציה טובה של הליכה לבחירות. אולי הכנסת הבאה תהיה לו נוחה יותר. אבל מבחירות אתה לא יודע איך אתה יוצא. יש הרבה סימנים שמדאיגים את נתניהו בסקרים; לא בטוח שהוא רוצה ממשלה שבה בנט שר בטחון, משה כחלון שר אוצר, ובאמצע פריימריז בליכוד שישאירו אותו שוב מבודד בחבורה קיצונית של של חוגגי תה ישראלים. וזה עוד התרחיש האופטימי ביותר מבחינתו. אז גם נתניהו, כמו לפיד, היה רוצה ממשלת ימין צרה עכשיו. להכניס את החרדים על חשבון לפיד. אבל כמו לפיד גם נתניהו נמצא בשיווי משקל נאש בדילמת אסירים. תזוזה אל עבר המצב הרצוי, משמעה הליכה דרך המצב הלא רצוי. השאלה היא כמה נתניהו מפחד מהבחירות ביחס למצב הנוכחי.

ליברמן היה אולי רוצה לראות קואליציה חלופית בכנסת הזו בלי נתניהו. אבל איך עושים את זה? החרדים לא ישבו עם לפיד, בטח שלא יהדות התורה. מרצ לא ישבו איתו, וגם הוא לא ממש רוצה אותם. על הסיעות הערביות אין מה לדבר. ולבנט אין שום אינטרס להצטרף לקואליציית מרכז על חשבון הימין. המספרים פשוט לא מסתדרים. מה ליברמן רוצה? אין לי מושג. הוא כבר הגיע לשיא (שר חוץ) והוא לא ממש עושה איתו שום דבר (מישהו פעם שמע על מעשה משמעותי כלשהו שעשה ליברמן כשר החוץ של ישראל?). ראשות הממשלה לא עומדת על הפרק, נסיון ההשתלטות על הליכוד נכשל. החקירות ואפשרות העמדה לדין כבר מאחוריו. למה הוא עוד בפוליטיקה? מטפס שוב ושוב על סולם הכאוס? זה הכל? לא ברור.

אז מה יהיה? אם כל אחד ישאר בפחדיו הנוכחיים, פשוט – לא יהיו בחירות. לא תהיה קואליציה חלופית. דיוני התקציב יתמסמסו עד הגבול המותר להם בחוק – חודש מרץ. בינתיים יהיו פריימריז בליכוד ונתניהו יהיה רגוע יותר. ובמרץ… במרץ נראה, או בחירות באביב, או שיעבור תקציב פשרני לחצי שנה וילכו לבחירות בנובמבר כמו התכנית המקורית.

בינתיים כולם אסירים בממשלה וכולנו אסירים שלהם. ורציתי לכתוב גם כמה מילים של אופטימיות (רק 35% אחוזי תמיכה בראשות הממשלה של נתניהו ע"פ סקר הארץ האחרון). אבל הארכתי בניתוחים אז אשמור את זה לפעם אחרת.

הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

אתם חייבים לי, אני לא צריך להוכיח את עצמי, ברגע שאחליט אנהיג אתכם, המונים מחכים לי. זה כנראה בדי.אנ.איי התרבותי שלנו, זה כבר בתנ"ך; מודל המנהיגות שלנו הוא כזה שמנהיג הוא מי שחושב שהכל מגיע לו בגלל משהו שהוא פעם עשה (הוכיח חוזקה) וזה מספיק למנהיגות נצחית. חשבתם על זה פעם, מהרגע שבני ישראל יוצאים ממצרים אלוהים מציג עצמו תמיד לאורך כל שאר ה"היסטוריה" בתנ"ך כ"אני אלוהים אשר הוציאתכם מארץ מצרים". זהו, הדבר החיובי האחרון (והיחיד) שעשה אלוהים למען בני ישראל מספיק לו לנצח להזכיר, לתזכר ולהוכיח את עליונותו ומנהיגותו ולמה כולנו חייבים לו. גם מאות שנים אחרי האירוע לכאורה ושורה של אסונות לא פחות גרועים מפרעה.

*  אני לא ציני כלפי פוליטיקאים. אני חושב שרובם, מימין ומשמאל, נמצאים בפוליטיקה קודם כל בגלל אידיאולוגיה או לפחות תפיסת עולם מדינית חברתית מסויימת. רובם נכנסים לפוליטיקה מתוך רצון כן להיות חלק מהעשייה הציבורית במדינת ישראל. לתרום לחברה שבה הם חיים ולשנות אותה לטובה. אחרת הם לא היו בוחרים במקצוע הזה, אחרת הם לא היו מצטרפים למפלגה פוליטית אחת (שוב, רובם), אחרת הם לא היו טורחים לנסות לשכנע אותנו להאמין בהם גם שהם טועים ועושים שטויות.

אז למה לפוליטיקאים יש שם כל כך רע? ואני לא מדבר על מעט המושחתים, הפושעים והמורשעים כמו אולמרט. אני מדבר על למה העשייה הפוליטית בכללותה נתפסת כמגעילה כמעט, והפוליטיקאים מעוררים בנו חוסר כבוד, הערכה ולפעמים בחילה? התשובה היא בגלל קומץ פוליטיקאים שנותנים לנו סיבה טובה לחשוב ככה.

* הפרשנים הפוליטיים בישראל (גם בעולם אבל נתרכז שניה בנו) באים מאסכולה קבועה לתסכול של רכילאים פוליטיים. רכילאים אני אומר מכיוון שהם מפרשים כל התנהלות פוליטית סביב ההסתכלות האישית בלבד. אם קיים הסבר אישי נראה לעין הוא תמיד יהיה עדיף בעיניהם על פני כל הסבר או פרשנות אחרת, למשל אידיאולוגית. דוגמא פשוטה: למה נתניהו בעד ביטול מוסד הנשיאות? כי הוא לא רוצה שריבלין יבחר ויעשה הכל למנוע את זה. הרכילאים הפוליטיים כל כך רגילים וטובים בהסבר האישי עד שגם כאשר הוא לא נמצא ולא הגיוני בעליל הם בכל זאת ימשיכו לחפש אותו ולהציג אותו כלפחות שווה אם לא עליון על כל הסבר אחר. זו הסיבה שרבים מהם מפספסים שוב ושוב את העובדה שנתניהו הוא באמת אידיאולוג ימני. הם מנסים בכוח להסביר את ההתנהלות שלו סביב המשא ומתן כהתנהלות אישית: "הוא לא אוהב את בנט", "הוא ביחסים רעים עם אובמה", "הוא מפחד מליברמן", "הוא רוצה לייבש את לפיד" – כל זאת בעוד שהסבר אידאולוגי פשוט – הוא ימני – היה פותר לפרשנים את כל בעיות ההבנה והטעויות. הם עושים את זה כי זה יותר קל, כי הם מתורגלים, אבל גם בגלל שיש פוליטקאים רבים (לא הרוב, המיעוט, אבל מספיק) שנותנים להם סיבות מספיק טובות לזה.

* התשובה אם כן לשתי התופעות שתיארתי היא עמיר פרץ. לא שעמיר פרץ אשם בכל כמובן, אלא שהוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר שקיימת היום בפוליטיקה הישראלית לתופעה שמשחירה את פניה של כל הפוליטיקאים בישראל. עמיר פרץ, מנהיג פועלים לשעבר, ראש ההסתדרות בתקופה הקשה ביותר של ההפרטות במדינה, מי שניצח את שמעון פרס והפך למנהיג המזרחי הראשון של מפלגת העבודה שזכה להנהיג את המפלגה בבחירות (פואד היה ראש העבודה אבל הוא הוחלף במצנע לפני בחירות), הביא את מפלגת העבודה לנצחונות היסטורים בפריפריה, מונה לתפקיד שר הבטחון של ישראל. אותו עמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה לפני שנה וחצי וככה הוא אמר (בתוכנית פגוש את העיתונות יומיים קודם לכן): "איננו יכולים להיות חלק מממשלת נתניהו. נקודה. אם נצטרך להיות באופוזיציה – נלך לאופוזיציה. אין שום אפשרות להשאיר דלת – ולו סדק פתוח […] אינני מתכוון להיות בסיטואציה שהיינו עם אהוד ברק, שאמרנו לציבור שאנחנו הולכים לבנות אלטרנטיבה לנתניהו, ואז הסתבר שעשינו מעשה הפוך לחלוטין […] מה ההישגים הגדולים שהיו לחברי מפלגת העבודה כשהיו שרים בממשלת נתניהו? הגיע הזמן שנלמד מהניסיון ונקבע עמדה חד-משמעית". השאר כידוע היסטוריה. חודשיים אחרי האמירה זו נאבק עמיר פרץ בחברו לתנועה החדשה עמרם מצנע (עוד צדיק) על מי יכהן בתפקיד השר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו. זה לא שלעמיר פרץ אין אידיאולוגיה ותפיסת עולם מדינית – יש לו וכולנו יודעים מה היא בגלל שנים של עשיה ואמירות אמיתיות בזכותה. גם כאמור בהודעת הפרישה שלו ממפלגת העבודה התעקש פרץ שיש לכך רק סיבות אידיאולוגיות מדיניות. הבעיה היא שנותנים הסבר מדיני לפעולה פוליטית, וההסבר הזה קורס לחלוטין – זה משחיר את כל ההסברים המדיניים האמתיים האחרים. אף אחד אף פעם לא יצהיר מפורשות על הסבר אישי למהלך אידיאולוגי ככה שההסבר האישי אף פעם לא נתפס בשקר. מבחינה זו ההסבר האישי בלתי ניתן להפרכה. בעוד שיש דוגמאות רבות, רבות מידי, להסברים אידיאולוגים שקרסו במבחן המציאות. היום (וגם אז) ברור לחלוטין שרק הסבר אישי פרסונאלי עמד מאחורי הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה. ורק הסבר פרסונאלי יכול להסביר את המשך הישיבה של פרץ ושותפיו בממשלה היום.

* וציפי ליבני. כאשר הקימה לבני את התנועה עמדה לצד עמיר פרץ והשיבה נחרצות לשאלה:  "אני לא צריכה להתחייב לכלום, אני הוכחתי. אני בחרתי ללכת לאופוזיציה כששוכנעתי שנתניהו איננו מוכן לעשות אחד לפחות משני הדברים המרכזיים שישראל זקוקה להם: או תהליך מדיני או לייצר ולשנות את המצב החוקתי הבעייתי … עם כל הכבוד, מעשיי מוכיחים לא רק על העבר אלא גם על איך יתקבלו ההחלטות שלי בעתיד". עם קום הממשלה הודיעה שהתנועה בראשותה מצטרפת לממשלה רק בשביל המשא ומתן המדיני ובגלל שהם קיבלו הבטחה להוביל אותו. היום, חודש אחרי קריסתו הרשמית של המשא ומתן המדיני (שמעולם לא באמת התקדם) ונוכח ההקצנה הימנית הברורה בממשלה ובציבור, ליבני, מצנע ועמיר פרץ עדיין יושבים בממשלה. בראיון למהדורת חדשות שישי בערוץ 2  השבוע נשאלה ליבני לסיכום הראיון האם יש משהו שבגינו תפרוש מהממשלה – ליבני השיבה נחרצות: "בודאי, אתה יודע, אני כבר הוכחתי בעבר שבבחירה בין כסא לאידיאולוגיה בחרתי באידיאולוגיה". כן פעם אחת (לכאורה) הוציאה ליבני את בני ישראל ממצרים. מאז היא בוחרת בכסא, אבל מי סופר.

 

לא אופורטוניסט, מיותר

אני מחבב את עמיר פרץ. אני מזדהה עם עמדותיו בהרבה נושאים. אני חושב שהוא היה מנהיג ראוי למפלגת העבודה בשעתו, שהוא היה שר בטחון (יחסית) לא רע, שמבין כל האשמים במלחמת לבנון השניה הוא תפקד הכי פחות גרוע (כך גם נאמר מפורשות בדו"ח וינוגרד), ואני אפילו מסכים איתו בחלק לא מבוטל מנקודת הביקורת שלו על שלי יחימוביץ (אם כי לא על העיתוי שבו הם יצאו). כך כתבתי לפני יותר משנה, יום לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה:

"עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. […] אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי."

עכשיו ברור שמצנע ופרץ לא הצליחו להתגבר על עלבונם. אך  הטעות והאחריות מונחות על שלי יחימוביץ שלא השכילה לפני שנה להבין את חשיבותם להצלחתה בבחירות הנוכחיות. גם אם מפלגת העבודה תשמור על כוחה בסקרים ותקבל 20 מנדטים ואולי יותר, במשימה של שינוי פני המדינה והשגת השלטון שלי יחימוביץ (כנראה) נכשלה.

ויחד עם זאת אי אפשר להחמיא לעמיר פרץ על מהלך הפרישה וההצטרפות למפלגת "התנועה" ביום הגשת הרשימות. לעבור מפלגה פחות משבוע אחרי פריימריז בהם התמודדת והגעת למקום גבוה ומכובד זה פשוט לא יפה, לא לעניין, ובמיוחד בגידה בתומכיו וידידיו במפלגת העבודה שנאבקו בשבילו בהצלחה רבה במשך חודשים שהגיעו לשיא רק לפני חמישה ימים.

שיהיה ברור, אני לא חושב שמעבר מפלגה לפני בחירות הוא דבר לא לגיטימי. שלא כמו אחדים במפלגת העבודה שקראו למהלך "שיא האופורטוניזם" או יאיר לפיד שהוציא הודעה היסטרית שמדובר ב"התרגיל המסריח של כל הזמנים". לא מדובר בתרגיל מסריח ואפילו לא באופורטוניזם (עמיר פרץ לא "התקדם" כתוצאה מהמלך ועל כן אין כאן הזדמנות שנוצלה). לאנשים שלא הצליחו להיבחר בפריימריז של מתפקדי מפלגה יש זכות טבעית ולגיטימית לחלוטין להעמיד את עצמם גם לבחירת הציבור הכללי. הפסד במקום אחד, באוכלוסיה אחת, לא הופך אדם ללוזר נצחי שלא זכאי להיאבק על אמון כלל הציבור בבחירות דמוקרטיות. אם יבחר לכנסת ברשימה החדשה, ואם יצליח אפילו להעלות את מספר המנדטים של "התנועה" בציבור הכללי, אז מה בדיוק מסריח בזה? פרץ (ומצנע וליבני) עומד למבחן דמוקרטי הוגן בהחלט. הפגיעה של פרץ היא כלפי בוחריו ותומכיו במפלגת העבודה, לא כלפי הציבור הכללי, ובטח שלא כלפי מתנגדיו.

* עכשיו נשאר לבדוק האם יש גם תבונה פוליטית למהלך של פרץ. ולי אישית אין תשובה על כך בשלב זה. אם אכן יעשה כפי שהבטיח היום בנאומו הארוך, לא יתקוף אף מפלגת שמאל ולא יעסוק בפירוק נמשך של מפלגת העבודה – ואם אכן יקדיש את מירב מרצו וכוחו להבאת אותם מנדטים אבודים מהליכוד, כלומר מגוש הימין, ואם יצליח במשימה ולו במנדט בודד אחד – דיינו. אך אם האסטרטגיה של ליבני עומדת להיות אסטרטגיה דומה לזו שהנחתה אותה בבחירות הקודמות, אסטרטגיה שפרופ' גדעון דורון ז"ל (שבשבוע הבא תמלא שנה לפטירתו) כינה קניבליזם פוליטי – כלומר ליבני תשקיע את מירב הקמפיין שלה בהבאת קולות ממרצ, מיש עתיד ומהעבודה – אז לא עשינו כלום. במקרה כזה אני בטוח שגם פרץ עצמו יבין במוקדם או במאוחר שכל שהוא עשה הוא לתת עוד מנדטים לחבורה של אנשי קדימה לשעבר שמחכים באחורי הרשימה של "התנועה" ועתידים עוד להידפק על דלתותיו של ביבי מלך ישראל עד הבחירות הבאות באות.

* לגבי עמיר פרץ עצמו, כאן באמת שקשה להסביר את המהלך הפוליטי שלו בצורה רציונאלית. מדובר באחד האנשים החזקים במפלגת העבודה ומי שהיה האדם הברור והלגיטימי ביותר להתמודדות מול שלי יחימוביץ בפריימריז הבאים על ראשות מפלגת העבודה. במפלגת העבודה היה לו עתיד פוליטי בטוח. במפלגת "התנועה" בטוח שאין לו עתיד. בכלל לא בטוח של"התנועה" יש עתיד כלשהו (אוף המפלגה של יאיר לפיד הורסת את השימוש במונח, אין כאן משחק מילים). אם ציפי ליבני הייתה זוכה בבחירות בעוד חודש ומקימה ממשלה, אז טוב. פרץ היה במקרה כזה מתמנה לשר בכיר, והיה חלק מהנהגה של מפלגת שלטון חדשה. אבל בהנחה הסבירה פי אלף מונים שהתנועה לא תרכיב את הממשלה הבאה, מה יוצא לפרץ מהמהלך? האם התנועה, מפלגה של אנשים שלא ידועים כחברי כנסת מצטיינים במיוחד, תוכל בכלל לשמש מפלגת אופוזיציה בעלת חיות ויכולת מגובשת להחזיק מעמד קדנציה שלמה? מסופקני.

* ולסיום, אני קורא עכשיו שחבר הכנסת לשעבר יורם מרציאנו, מי שהדבר היחיד שעניין אותו במשך כהונת כנסת שלמה היה להחזיר את השלטים הענקיים של חברות הפרסום לנתיבי איילון,  יתמנה במקומו של עמיר פרץ לכנסת ישראל כבר ביום ראשון הקרוב לתקופת כהונה של חודש.  בושה וחרפה, ולא רק בגלל שמדובר ביורם מרציאנו. האם לחברי הכנסת שלנו כל כך קשה לחוקק חוק פשוט והגיוני שקובע שבזמן כהונתה של כנסת מעבר, לאחר התפזרותה של כנסת יוצאת, לא יתמנו חברי כנסת חדשים? אין חוק הגיוני מזה. איזו הצדקה שבעולם יכולה להיות למינוי ח"כ לכנסת שפוזרה, חודש לפני בחירות? כשהוקמה ארה"ב למשל נקבע שהקונגרס יתכנס לדיונים פעם בשנה בלבד. גם בכנסת ישראל יש שני מושבים הנמשכים רק מחצית השנה במצטבר (וביתר הזמן עבודת ועדות בלבד). כנסת שפוזרה לא מעבירה חוקים שאינם דחופים ולא מחוקקת תקציב. אז בשביל מה למנות חבר כנסת זמני? רצוי היה שבכנסת הקבועה יכהנו 180 חברי כנסת (ואולי יותר), אבל בכנסת מעבר תאמינו לי שגם 119 חברים יכולים להסתדר.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.

ציפ ציפ ציפ, ציפי

תכננתי לכתוב פוסט ארוך על עלייתה ונפילתה של ליבני, אבל השבוע קצת חליתי וגם את הפוסט הזה אני כותב בטלפון מהמיטה. בנתיים הספיקו להתפרסם עשרות כתבות פרופיל ופרשנויות על ליבני והנושא כבר קצת נדוש נדמה. בכל זאת בקצרה מאוד אוסיף שלושה פרטים שלדעתי הם חשובים מאוד ולא זכו למספיק דגש:
ראשית, ציפי ליבני לא נכנסה לממשלה, כאשר הדעה הרווחת היא שמדובר היה בטעות שכן מפלגת קדימה היא מפלגה שנבנתה כמפלגת שלטון וחבריה פשוט לא ידעו מה לעשות באופוזיציה. לפחות החלק השני של המשפט הוכח כנכון. חברי סיעת קדימה ידעו לשמש אופוזיציה רק לליבני עצמה. ציפי נכשלה בלרתום את מפלגתה לטובת משימת האופוזיציה בה בחרה והתוצאה לפחות הייתה עגומה.
אבל אז נקרתה בפניה של ליבני הזדמנות פז, ממש ביצת הפתעה מזהב: מופז ושמונה מהמתנגדים הבולטים של ליבני במפלגה שמו את החרב על צווארם שלהם ותכננו לערוק לליכוד. במקום לקפוץ על ההזדמנות וליהנות ממפלגה נקייה ממתנגדים וחתרנים, ליבני עשתה את כל המאמצים למנוע את הפיצול. למעשה היא מעולם לא התאמצה או הצליחה יותר במשימה שלקחה על עצמה. בכך הוכיחה שגם היא לא יודעת את ההבדל בין קואליציה ואופוזיציה. בקואליציה אתה לא רוצה לאבד חברים עורקים כי אתה צריך את הקול שלהם לצורך הרוב בפרלמנט, אבל באופוזיציה? מה אכפת היה לליבני אם בקדימה יהיו עשרים או עשרים ושמונה ח"כים? מרגע שזכתה ב-28 מנדטים ביום הבחירות ובחרה באופוזיציה, סיים המספר 28 את תפקידו. קדימה מגובשת יותר ומאוחדת מאחורי האופוזיציה בראשות ליבני עם עשרים מנדטים הייתה אפקטיבית בהרבה. כמעט ואין ספק שאם לפני שנתיים היה מתרחש הפיצול בקדימה, היום ציפי ליבני עדיין היתה יו"ר וחזקה מתמיד.

אבל הטעות הכבדה ביותר של ליבני התרחשה לפני שנים, בחודשים הראשונים אחרי הקמת קדימה. שרון מינה את ליבני לעמוד בראש הצוות שיגבש את חוקת המפלגה החדשה. משימה בה המשיכה ליבני גם אחרי ששרון ירד מהזירה הציבורית. כל ההצדקה לקיומה של קדימה, אליבא דה ליבני עצמה, הייתה המנגנון המסואב של הליכוד שעודד קיצוניות ושחיתות ולא אפשר קבלת החלטות פרגמאטית למנהיגיו. ומה עשתה ליבני? העתיקה כמעט את כל הרעות החולות של מנגנוני הליכוד לתוך קדימה החדשה ובראשם את פריימריז הארגזים. על כן ליבני לא יכולה להלין, זולת בפני עצמה, על כך שחוקי המשחק הגרועים ניצחו אותה. כל אדם מבין את הפרובלמאטיקה בכך שפנקס המתפקדים לא משקף כלל את קהל המצביעים של המפלגה; בעובדה שהמגזר הערבי מהווה שליש מקהל המתפקדים של קדימה, ואחוזים אפסיים מקהל המצביעים בבחירות; בכל אותם המקרים שקלפיות במקומות נידחים מקבלים 90% הצבעה ויותר למועמד יחיד, וכ"ו. אז אם כולם מבינים את הבעיה למה אף אחד לא עושה כלום בשביל לפתור אותה? במיוחד במפלגה חדשה בת פחות מעשור – האם לא ידעתם שזה מה שיהיה שקבעתם את כללי המשחק? אלה בסה"כ הפריימריז השניים בתולדות קדימה וכבר מזהים את הדפוס הגרוע ביותר של מערכות פריימריז מפלגתיים. הפתרונות אגב, רבים: לדוגמא אפשר היה לקבוע הצבעה על פי אזורי בחירה בדומה לשיטת האלקטורים בארה"ב. כאשר משקלו של כל אזור בחירה מקביל לשיעור התמיכה בפועל של האזור בבחירות הכלליות האחרונות וללא קשר למספר המתפקדים באזור. ככה יהיה מספר המתפקדים ביישובים הערבים אשר יהיה, משקלם לא יהיה גדול משיעור הקולות שישובים אלו תרמו בפועל למפלגה בבחירות. פתרון אחר, רדיקלי מעט יותר אך הגיוני לא פחות, הוא לקבוע שקלפיות שהתפלגות הקולות בהן שונה מהממוצע הכללי באחוזים ניכרים (שיקבעו מראש) יפסלו. כלל כזה יחסל כמעט לחלוטין את מפקדי הארגזים ויקטין את כוחם של קבלני קולות לוקאליסטים.

לבסוף, כשלונה המהדהד של ליבני הוא באי יצירת אלטרנטיבה לליכוד. ליבני ניסתה למצב את עצמה שוב ושוב כאלטרנטיבה לנתניהו, אבל היא כנראה שכחה שהיא לא מתחרה על ראשות הליכוד. היה עליה להסביר ולשכנע את הציבור מדוע ממשלת הליכוד היא ממשלה גרוע שמסכנת את ישראל ומדוע קדימה מהווה אלטרנטיבה ראויה להחליף אותם. התקפות בודדות על אישיותו של ביבי או שליחת חבר הכנסת יואל חסון לעשות איזו פרובוקציה בכנסת עם דגלים או ספרי לשיער לא יוצרים אופוזיציה. הציבור מעולם לא הבין מדוע קדימה מייצגת משהו שונה מהליכוד, או למה הם יותר טובים, למעט העובדה שציפי היא לא ביבי. עד כאן.

עולים על רכבת לתוך הממשלה (שלושה דברים לא ממש קשורים)

* אבי דיכטר הכריז השבוע על התמודדות לראשות מפלגת קדימה. אל דאגה, אף אחד לא חושב שיש לו סיכוי לזכות. הדבר המעניין הוא שאבי דיכטר בחר לפתוח את הקמפיין תחת הסיסמא "לשבת ליד נתניהו בשולחן הממשלה" (או משהו בסגנון, לא התעמקתי). דיכטר אף הרעיף מחמאות גלויות על ראש ממשלתנו ובקר את ציפי ליבני על כך שבחרה להציג קו אחר לממשלה ורצתה לבדל את עצמה מהשלטון הבלתי מעורער של הליכוד באמצעות ישיבה באופוזיציה. בהסתכלות צרה אפשר להבין שאבי דיכטר פשוט מכין את דרכו להצטרפות לליכוד מיד אחרי הבחירות בקדימה. ככה גם אפשר אולי להסביר את הצעת חוק האזרחות שלו שהתאימה יותר לישראל ביתנו. בהסתכלות רחבה יותר על קדימה כמפלגה בישראל אפשר לראות את הכמיהה של חלק ארי מחבריה לחזור ולשרת את הליכוד כמפלגת לווין. שאול מופז, שבעבר כבר תכנן לפלג את קדימה ולהצטרף לליכוד, עומד כנראה לזכות בראשות קדימה. אחרי הבחירות הכלליות אפשר להניח שהוא ייקח את 12 המנדטים שהוא (אולי) יקבל ויצטרף כשר לביטחון פנים והמשנה לראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלת הליכוד.  כלומר קדימה, תהפוך ממפלגה שהתימרה להתחרות על השלטון למפלגת מרכז שמעבירה מנדטים מהמרכז-שמאל לקואליציית הימין. אחרי ההפסד למופז ליבני גם תבין, שנה ומשהו מאוחר מידי, שהיה עליה לאפשר למופז ושמונת חבריו להתפלג מקדימה ולעזוב לליכוד. כפי שכתבתי אז: עדיפה לליבני מפלגה, רק מעט קטנה יותר, מאוחדת מאחוריה מאשר מפלגה שלמה ומפולגת שתחתור תחתיה.

* תרגיל דומה עומד לעשות יאיר לפיד. לפיד אמר בשבוע שעבר לפעיליו שהוא המועמד שיכול להביא קולות גם מהימין וגם מהשמאל. על כן התקווה של חלק ממצביעיו וכמה אנשי שמאל אחרים היא שיאיר לפיד יהווה גשר שישאב מנדטים מהימין הליברלי ויעביר אותם לגוש השמאל-מרכז. אלא שבדיוק ההפך יקרה: ראשית מאיזה ימין בדיוק יביא יאיר לפיד מנדטים? חלומות באספמיא. יאיר לפיד פונה לקהל ליברלי, מעמד ביניים עד ביניים גבוהה, אשכנזים, תושבי הערים הגדולות ויישובים מבוססים – בקיצור לשמאלנים או "שמאלנים לשעבר". איזה אנשי ימין בדיוק יצביעו ללפיד? לאיזה קהל ימני דמוגרפי קלאסי הוא פונה? ומה מבטיח להם יאיר לפיד: לפיד אמר מפורשות שמבחינתו הצלחה מספיקה תהיה אם הם יצליחו להיכנס לממשלה, ואם הם ישפיעו על שינוי שיטת הבחירות. שינוי שיטת הבחירות הוא נושא לפוסט אחר, אבל נושא הכניסה לממשלה הוא בדיוק העניין – הכניסה לממשלה (ממשלת נתניהו מן הסתם) היא מטרה אצל לפיד, לא אמצעי. אז בפעולת חשבון פשוט נבין שיאיר לפיד לא לוקח מנדטים מהימין ומעביר אותם לגוש השמאל; הוא לוקח מנדטים רבים מגוש השמאל ומעביר אותם ישירות לקואליציית הימין הבאה.

* וכמה מילים על שביתת הרכבת היום. על מה בדיוק מנסים עובדי הרכבת להגן ולשמר?  את עבודות ה"שדרוג" הבלתי פוסקות שמשביתות קוים מרכזיים חלק ניכר מהשנה, את האיחורים, את הצפיפות, את התאונות? אני אישית לא חושב שהפרטה היא מילת קסם שעוזרת לכל, הפרטות רבות שנעשו בישראל נעשו בדרך שגויה או מיותרת והביאו ליותר בעיות מתועלת: הגדילו את הפערים, הפחיתו בשירות, הורידו שכר וכ"ו. אבל רכבת ישראל מצליחה להוציא ממני את כל האמוציות הקפיטליסטיות. אם יש גוף אחד במדינת ישראל שצריך להפריט הוא רכבת ישראל. לשלוח הביתה את כל ההנהלה הכושלת, ולפטר את כל העובדים החוצפנים. בלי יוצאים מן הכלל (את ראשי הועד בכלל צריך להכניס לכלא מידית אחרי היום). אבל לא להפריט את הרכבת כמו שהיא, כי אז לא נפתור שום בעיה. חברה פרטית לא מנהלת בהכרח שום דבר יותר טוב ממדינה אם יש לה מונופול ואין פיקוח. מילת המפתח היא תחרות. איך עושים תחרות ברכבת? לדעתי צריך להפריד את הרכבת לשלושה חלקים:

1. המסילות – אלה הם התשתית האמיתית של הרכבת. וזו צריכה להישאר בידי המדינה. רק המדינה יכולה להחליט בצורה שתיטיב עם כלל הציבור לאן צריך לסלול מסילות, מתי, באיזה היקף, וכמו שראינו בסלילת הרכבת הקלה בת"א- כנראה שגם רק המדינה יכולה לבצע את זה כמו שצריך.

2. הרכבות עצמן – אלה צריכות להיות בידיים פרטיות. חברות פרטיות, שונות, שיתחרו זו בזו. החברות הפרטיות ישכרו את שירותי המסילות של המדינה ויגרפו רווחים מהנוסעים. המדינה תיתן תמריצים לחברות הפרטיות להפעיל קווים גם למקומות פחות עמוסים על ידי מדיניות השכרה פרוגרסיבית ותחרותית.  בנוסף, אם חברה פרטית כזו תרצה להקים קו פרטי עם מסילות חדשות למקום שהמדינה לא מגיע אליו היא תוכל לעשות זאת, בתנאי שהמסילה תתחבר בשלב כלשהו למסילות של המדינה.

3 תחנות הרכבת  –  אלה צריכות להבנות על ידי המדינה ואז להיות מושכרות לזכיינים לניהול ותחזוקה.

מסילות, רכבות, תחנות. ההפרדה היא במקרה הזה לב הפתרון. יכול להיות שזה מופרך, לא בדקתי את המספרים אבל לדעתי צריך לבדוק את הנושא בכיוון. זה לא מודל מומצא, הוא קיים במדינות שונות ובראשן יפן שמה כל המערכת פועלת בשיטה דומה (ואף מורכבת ומפוצלת יותר). צריך כמובן להבין שיהיה לזה מחיר כבד בטווח הקצר. שינוי כזה יביא להשבתת הרכבת כליל לתקופה ארוכה. זו הקרבה שהציבור בישראל בכלל ונוסעי הרכבת בפרט צריכים לקחת על עצמם. הממשלה צריכה להיערך מראש עם תגבור מסיבי של אוטובוסים ולצאת לדרך. הרווח בסופו של דבר יהיה כולו שלנו.

בחירות מקדימות בקדימה – נקודת ההתחלה

פריימריז נוספים בפתחנו, וכידוע אני אוהב לסקר מערכות בחירות: אז היום מתחיל הסיקור של הבחירות המקדימות לראשות קדימה בפוליטאה. כזכור קדימה הוקמה בשנת 2005 על ידי אריק שרון תוך התפצלות מהליכוד; קדימה הוקמה בעיקר כמפלגה של פליטי ליכוד – אנשים שפרשו מהליכוד כי חשבו שמנגנוני המפלגה וההקצנה הפוליטית של חברי המרכז לא מאפשרים לליכוד להמשיך להיות תנועה ימנית פרגמאטית עם ערכים ליברלים. לפני הפיצול נחשבו אהוד אולמרט, ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי ואחרים לאנשי ליכוד (וימין) מובהקים לא פחות מגלעד ארדן וגדעון סער היום. אל קדימה הצטרפו מעט פליטים מהשמאל שמהם נשארו במפלגה למעשה רק שניים: חיים רמון ודליה איציק. קדימה ריסקה את הליכוד בבחירות 2006, קיבלה 28 מנדטים, והליכוד הצטמק ל12 בלבד. אבל אז קרה משהו שקדימה לא ציפתה לו: בלי שהיא שמה לב היא הפכה למפלגת שמאל. לא, לא בגלל שהעמדות שלהם השתנו, פשוט בגלל שהחציון האלקטוראלי נקבע בינם לבין הליכוד. אחרי שחזר הליכוד לשלטון והשיג את כוחו בחזרה בבחירות 2009, הפכה קדימה לאלטרנטיבה השלטונית היחידה משמאל לליכוד. במקום לשאוב מנדטים מבוחרי הליכוד, כיאה למפלגה של פליטי ליכוד, שאבה קדימה קולות בבחירות 2009 ממצביעי מפלגת העבודה, שינוי ואפילו מרץ.

שאול מופז, לשעבר איש ימין מובהק שעוד שהיה רמטכ"ל דאג שהמיקרופונים ישמעו שהוא אומר לשרון לחסל את ערפאת, הבין מאז הפסדו לליבני שבשביל לנצח בקדימה הוא צריך לשבור שמאלה. במקום שהגרעין הקשה של קדימה יהיה בימין המתון, הוא נמצא עמוק אצל פליטי ושרידי מפלגת העבודה ושינוי. זו הסיבה שביבי נהנה מהגמוניה כאלטרנטיבה יחידה לשלטון. מה שציפי ליבני, שאול מופז, ויתר חברי קדימה לא מבינים מספיק טוב, הוא שהתפקיד האלקטוראלי של קדימה הוא לשאוב מנדטים מהימין. בשביל זה הם צריכים להפסיק את נשף המסכות ולהודות במי שהם – אנשי ימין שרוצים להחליף את ביבי כי הוא הלך ימינה מידי. הסכנה מבחינתם היא כמובן לאבד את השמאל, אבל מה יעזור להם השמאל אם הם לא ישנו את המאזן הפוליטי וביבי ינצח ממילא?

למה אני מספר את כל זה? כי שאול מופז טען היום (וימשיך בכל מערכת הבחירות) שהוא היחיד שמסוגל להביא מנדטים מגוש הימין ושציפי ליבני לא מסוגלת לעשות את זה. אסטרטגיה טובה כאמור, אלא שאני לא בטוח בכלל שהיא נכונה. ראשית כי כפי שאמרתי קודם שאול מופז אולי אומר שהוא יכול להביא מנדטים מהימין, אך הוא פונה לשמאל בשביל לנצח בפריימריז. בכל החודשים האחרונים הוא תקף שוב ושוב את ראש הממשלה תוך שהוא מאגף את ציפי ליבני משמאל. בואו נזכור, אפשר בקלות לטעון שמבחינה אובייקטיבית לפני הקמת קדימה ציפי ליבני הייתה לא פחות אשת ימין משאול מופז. ההנחה ששאול מופז יכול להביא מנדטים מהימין מתבססת על זה שהבוחרים יזכרו את התדמית של שאול מופז מפעם ולא את מה שהוא אומר עכשיו – רמטכ"ל ביטחוניסט שתמך במדיניות התקפית, זה שבתחילה לא הצטרף לקדימה וניסה להתמודד מול נתניהו בתוך הליכוד, וממוצא מזרחי (כן יש לזה עדיין משמעות אלקטוראלית). כלומר שאול מופז בעצם מודה בפומבי לאנשי קדימה שהוא משחק משחק כפול: הוא שמאלני עבורם וימני עבור חברי הליכוד. מה הוא באמת? תהמרו, לא בטוח שהוא בכלל משהו. זה כמובן מתאים לתדמית האמיתית של שאול מופז בציבוריות הישראלית: אופורטוניסט שרק רוצה להתקדם במערכת הפוליטית ולא באמת מחזיק באידיאולוגיה או השקפת עולם סדורה.

אולי זאת הסיבה ששאול מופז בכל הסקרים, בהתמדה ובעקביות, מביא חצי מכמות המנדטים שציפי ליבני מביאה לקדימה (אין אגב שום אינדיקציה בסקרים ששאול מופז מביא מנדטים מהליכוד). נכון מדובר בסקרים מקדימים שלא בתקופת בחירות ולכן מהימנותם מוטלת בספק, אך בכל זאת זה הסבר אפשרי: הציבור פשוט לא קונה את שאול מופז.

מה זה אומר על הפריימריז בקדימה? לא הרבה אך בכל זאת: בפעם שעברה בשיא הפופולאריות הציבורית שלה ציפי ליבני השיגה ניצחון דחוק בלבד ולמעשה תיקו עם שאול מופז. אז השיג מופז את הישגו בזכות מערכת ארגון בוחרים ומפקד אנשים טובה בהרבה מזו של ליבני (ובלי בושה עוד התלונן על אי סדרים בבחירות). הפעם ציפי ליבני באה לפריימריז בשפל גדול בתדמיתה הציבורית. לכאורה על כן שאול מופז אמור לנצח אותה הפעם בקלות. אבל גם ציפי ליבני למדה לקחים מהפריימריז הקודמים ושליטתה במנגנוני המפלגה השתפרה בהרבה מאז. בפעם שעברה קדימה עוד היתה שייכת לאולמרט והלה פעל כנגד ליבני. הפעם המנגנון ורוב הפעילים הם אנשים שתלויים בליבני. הסקרים שמנבאים התרסקות למופז גם הם לא עוזרים לו – פעילים מפלגתיים , חברי כנסת, ומנהלי סניפים תלויים בהצלחה של המפלגה בבחירות ועל כן יתמכו בליבני. מצבה של ליבני טוב ממה שאפשר היה לצפות. הקרב נכון לעכשיו, נראה צמוד. נמשיך לעקוב.

תסריט פוליטי

בשבוע שעבר נסגר מפקד הבוחרים של מתפקדי מפלגת העבודה. כצפוי, אחרי פרישת ברק והתחממות המרוץ לראשות המפלגה, העבודה שילשה את קהל מתפקדיה. התקשורת יודעת לדווח שעמיר פרץ פקד הכי הרבה אנשים (קרוב ל-20 אלף) ועל כן הוא המועמד המוביל במרוץ. עמרם מצנע לעומתו, שעל פי הסקרים מביא למפלגת העבודה הכי הרבה מנדטים בציבור, פקד הכי מעט (כמה אלפים בודדים בלבד). לרביב דרוקר הנתונים הללו הספיקו בשביל לקבוע שהמרוץ הוא של כל החמישה האחרים נגד פרץ. הרשו לי לערער על הקביעה הזו:

ראשית מה זה אומר שמישהו פקד כך וכך אנשים. אף אחד מהמועמדים  לא החתים בעצמו אנשים על טפסים והגיש אותם לסניף המפלגה הקרוב למקום מגוריו. בדרך כלל זה אומר שפעילים מקצועיים, מה שנקרא קבלני קולות, החתימו כמות מסוימת של מתפקדים חדשים על טפסים (אני מדבר על המקרה החוקי כן…) ושמרו אותם אצלם. סמוך למועד סגירת המפקד הם הביאו את הטפסים הללו למפלגה. היכן טמון הכוח? לכל קבלן קולות יש את מלוא הפרטים האישיים ובמיוחד פרטי ההתקשרות של המתפקדים שלו. קבלן שעובד עבור מועמד מסוים יכול לספק לו את הפרטים הללו ובאמצעותם קשר ישיר עם הבוחר. אם כן, זה שמועמד פקד עשרת אלפים אנשים, לא אומר שעשרת אלפים מצביעים יצביעו לו בקלפי. רחוק מזה. זה רק אומר שיש לו גישה קצת יותר קלה מאשר למועמדים האחרים לגיוס המתפקדים הללו. עדיין צריך להלהיב ולשכנע אנשים ללכת להצביע, ולהצביע עבורך.

עמיר פרץ רץ מול שמעון פרס ב-2005. פרס, זה שאף פעם לא נבחר לועד הבית והיה כבר לכל הדעות בסוף הקרירה הפוליטית. יתר המתמודדים פרשו שבוע לפני הבחירות ורק עמיר פרץ נשאר. עמיר פרץ ניצח – לא בהפרש עצום, אבל ניצח. מצביעים חופשיים רבים הצביעו אז לפרץ כי רצו להכניס קצת רוח חדשה במפרשים של מפלגת העבודה הזקנה וזה הצליח. פרץ היה אז בשיא כוחו. זה היה לפני מלחמת לבנון השניה כמובן. היום פרץ הוא לא המועמד החדשני והנלהב שבא להחיות את המפלגה. הוא יו"ר כושל לשעבר. המסקנה היא פשוטה – עמיר פרץ לא ינצח את הפריימריז ב-2011. אין שום סיכוי. לדעתי הוא בעצמו יודע את זה וכל הקמפיין הנוכחי הוא רק נסיון להחזיר את פרץ לעמדת הנהגה במפלגה ולייצר תלות של המועמדים האחרים בו.

על כן, גם אם נניח ועמיר פרץ יסיים מצויין, ראשון או שני בסיבוב הראשון, ויעלה לסיבוב שני – מי שלא יהיה המועמד נגדו בסיבוב השני ינצח בקלות. על כן התחרות היא לא של חמישה נגד פרץ, אלא של חמישתם אחד נגד השני. או ליתר דיוק תחרות בין שלושה: עמרם מצנע, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. ומכיוון שלהערכתי סיכוייה של שלי יחימוביץ למעשה התאפסו מרגע שמצנע נכנס למירוץ – אנחנו נשארים רק עם מצנע ובוז'י. בוז'י נהנה מתמיכת פעילים רחבה בסניפים. שנותיו כשר קנו לו הרבה אנשים שחייבים לו משהו בתוך המנגנון המפלגתי. זקני העבודה, אם יגיעו לקלפי בשלום בספטמבר, גם יעדיפו את בוז'י בשביל המסורת. ובכל זאת, קשה להאמין שבוחר שהתפקד למפלגה מרצונו החופשי עשה זאת בשביל להצביע לבוז'י הרצוג. על כן אפשר לשער שמצנע ישיג בקלות יחסית את אחד משני המקומות הראשונים. ואולי אפילו ישיג כבר בסיבוב הראשון את 40% הדרושים לנצחון. סיבובים שניים במפלגת העבודה הם נדירים.

* שלי יחימוביץ אמרה שבוע שעבר שמפלגת העבודה לא תחזור להיות מפלגת שלטון בעתיד הנראה לעין. כן גם, ואולי במיוחד, בראשותה. מכיוון שאני מניח ששלי יחימוביץ לא מניחה שהליכוד ישלוט במדינה לנצח, האלטרנטיבה השלטונית לפי יחימוביץ אם כן היא כנראה קדימה. שימו לב אם כן מתפקדי ומצביעי מפלגת העבודה, מפלגה מרכזית עם נטייה שמאלה שהיוותה בעבר אלטרנטיבה לשלטון, אם אתם רוצים להשפיע ולקחת חלק בשלטון המדינה הצטרפו והצביעו לקדימה. או ככה לפחות אומרת לכם בפועל שלי יחימוביץ (אגב תזכורת קלה לשלי, הליכוד עלו ב-2009 לשלטון מ-12מנדטים ל-27).

* כנראה שיחימוביץ רואה בתסריט הכי ורוד שלה את עצמה בראשות המפלגה השלישית או השנייה בגודלה בקואליציה בראשות ציפי ליבני. מה שיחימוביץ לא לוקחת בחשבון הוא שהסיכוי שציפי ליבני תהיה בבחירות הבאות ראש קדימה נמוך מאוד; ציפי ליבני ניצחה באוקטובר 2008 את שאול מופז על חוט השערה. 502 קולות בלבד הפרידו בין שאול מופז וראשות קדימה. זה היה אז, ואז ציפי ליבני הייתה בשיא כוחה הציבורי. ציפי ליבני בראשות האופוזיציה רחוקה מאוד מלהרשים. כמה קל לתקוף את ממשלת נתניהו, וכמה עלובות המתקפות שיוצאות מקדימה. איפה היתה ציפי ליבני לפני שבועיים בשיאה של הסערה המדינית? מה חושבת ליבני על נאום נתניהו? או על נאום אובמה? האם לליבני יש אלטרנטיבה? האם היא יודעת להסביר מדוע אינה בליכוד? לפני כחודש ראיתי את ציפי ליבני בטלויזיה אומרת לדנה וייס בתשובה לשאלה היכן קדימה נלחמת בממשלה, שקדימה נאבקת על מחירי הדלק. עם מאבק פופוליסטי על מחירי הדלק לא מייצרים אלטרנטיבה שלטונית. והציבור יזכור לליבני את זה. לא, זה לא אומר שקדימה בראשות ליבני לא יכולה לזכות בהרבה מנדטים, אבל זה כן אומר שלא יהיה ציבור תומכים רחב ונלהב שיתפקד לקדימה במיוחד בשביל להצביע לליבני. בדיוק אותו ציבור שב-2008 הביא לה לפחות 502 קולות יותר מאשר לשאול מופז.

* אז עוד שנתיים נלך לבחירות ומופז יעמוד בראשות קדימה, יפסיד בבחירות ויצטרף לממשלת ביבי. מפלגת הליכוד-קדימה (שכולה מורכבת מאנשי ליכוד ודליה איציק) תשלוט עם 50 מנדטים (הם עדיין יצטרכו את ליברמן או ש"ס בשביל להבטיח רוב בכנסת).  האם לא כדאי שמפלגת העבודה לפחות תנסה לתת פייט לתסריט כזה?

אופוזיציה קדימה

כן הקפאה, לא הקפאה, אולי הקפאה, מחר הקפאה… אלי ישי, ביבי, אובמה… מלאכת האופוזיציה לא יכולה להיות קלה יותר. אופוזיציה לוחמנית היתה פועלת במרץ להציג את נתניהו כמה שהוא: גורר רגליים, לחיץ, פועל מתוך אינטרס לשימור עצמי בלבד וללא שום תוכנית מדינית, נכנע לקיצונים, קיצוני בעצמו, שקרן. מפלגת העבודה, התנועה שאיימה על ממשלות הימין בעבר, יושבת בתוך ההמשלה ולא פוצה פה. כל זה אמור להוות גן עדן לסיעה הגדולה בכנסת- מפלגת האופוזיציה קדימה. אלא מסתבר שמלאכת האופוזיציה כנראה כן קשה- כי קדימה פשוט לא עושה כלום. אם לא עכשיו, אז מתי?

הגיע הזמן להודות על האמת: ציפי ליבני, מקבלת ציון נכשל אחד גדול על תפקודה כיו"ר אופוזיציה. הטעות של ליבני היא הניסיון לחקות את האסטרטגיה של נתניהו בכנסת הקודמת כנגדו: משמע להעלם מהתקשורת; להופיע רק לעיתים נדירות עם מסר אחיד של דאגה כנה; לחכות שנתניהו יפול לבד; ולקטוף את הפירות. אבל מי שיעץ לה לנהוג כך עשה טעות חמורה. ראשית, כי מצבה של לבני אינו מצבו של נתניהו בבחירות הקודמות- נתניהו עמד בראשות הסיעה השלישית בגודלה עם 12 מנדטים בלבד, ציפי ליבני עומדת בראש הסיעה הגדולה ביותר. על כן חוסר המעש של קדימה בולט כל כך לעין. שנית, בנימין נתניהו היה בעבר ראש ממשלה ועמד בראשות פוטנציאלית של מחנה תומכים גדול- ליבני לא. לבסוף, גם זה לא הספיק לו, השינוי הגדול בא רק אחרי שאהוד אולמרט נתפס כזה שהוביל את מדינת ישראל להפסד במלחמה. האוטומט של הציבור במקרה זה היה ללכת לאלטרנטיבה הכי בטוחה מימין- הוא מצא שם את בנימין נתניהו. לציפי ליבני זה לא עומד לקרות.

השמאל ברובו כבר תומך בה ממילא. השמאל בישראל  לא מספיק לשום דבר. בשביל לזכות בבחירות צריך את המרכז המתלבט. המתלבטים, שתיאוריות מסוימות מכנות אותם "המטומטמים", לא ילכו ללבני כאוטומט במקרה של כשלון בשיחות שלום. שלום זה לא מלחמה ואין לו אפקט דומה על מצביעים. אם תהיה הרעה במצב הביטחוני [בין אם כתוצאה מאי עשיית השלום של ממשלת נתניהו, או כתוצאה מהתלקחות בצפון] ונגיד אפילו שנתניהו יהיה במצב דומה לאולמרט וייתפס כמפסיד במלחמה, האוטומט של הציבור במקרה כזה לא יהיה לכיוונה של ליבני כי אם שוב ימינה, לליברמן אולי. כי בכל פעם שיש הרעה ביטחונית בישראל הציבור הישראלי הולך ימינה.

אסטרטגיה של מפלגה כמו קדימה לא יכולה להתבסס על לשבת בשקט ולחכות. קדימה איננה ברירת המחדל של הציבור, נתניהו הוא ברירת המחדל. ועל כן אין לצפות לרגרסיה לממוצע חזרה לקדימה. הניצחון של נתניהו בבחירות הוא ניצחון של ממוצע. קדימה צריכה לזכות בציבור על ידי שכנוע וקביעת סדר יום; על ידי החרגת הממוצע ולא ברגרסיה אליו.

כל זה גרם לי לחשוב על ציפי ליבני כאלטרנטיבה באופן כללי. רבות מהתקוות שנתלו בציפי ליבני לא מבוססות. היא היתה אשת ימין, אשת ליכוד שבתקופת ההתנתקות עברה מהפך פרגמטיסטי שהפך אותה לתומכת בהסכמי שלום ובפתרון שתי המדינות. אבל אני בספק אם היא מסוגלת לספק את הפתרון הזה בעצמה. השינוי שהיא עברה היה בעקבות שרון בלבד, האם יש בתוכה את הכוח לעשות ולהוביל שינויים גדולים בעצמה? היא חסרה את ההתלהבות מהפתרון מצד אחד, ואת היוזמה והחדשנות לדברים אחרים מצד שני. אך מעל לכל, התפקוד שלה הן כשרת חוץ אצל אולמרט והן כיו"ר אופוזיציה בשנתיים האחרונות לא מלמד טובות על כך. בשני התפקידים האחרונים היא תמיד פעלה על אוטומט- הובלה ולא הובילה.  אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד לדוגמא, היא יצאה נגד אולמרט בקול כל כך חלוש (ונשארה בממשלה) שאף אחד כמעט לא זוכר שזה קרה. כיו"ר אופוזיציה, התפקיד הראשון שבו היא עומדת ישירות בראש פירמידה, היא לא יצרה סדר יום מעניין אפילו פעם אחת, ולא שלא היו לה הזדמנויות. במצב הדברים הזה צריך להודות על האמת, גם אם ציפי ליבני תהיה ראש ממשלה, יש סיכוי גדול שהיא תהיה ראש ממשלה לא מוצלחת.

תבינו, חתימה על הסכם שלום, פתרון הסכסוך, או אפילו סתם פינוי התנחלויות וסוף הכיבוש, הם אירוע כל כך דרמתי ומכונן בהיסטוריה של ישראל, שפשוט בלתי אפשרי לגמגם אותו;  התוצאה של גמגום תהיה גרוע מלא לעשות כלום. מדובר במהלך שצריך לעשות בלב שלם ובעוצמה. על כן אין לי ספק בכלל (בניגוד לכמה אופטימיסטיים בתקשורת) שנתניהו לא יהיה האיש שיעשה זאת. ובימים האחרונים אני חושב שגם אם ציפי לבני תקבל את ההזדמנות, היא לא תדע לנצל אותה.

ובכל זאת, קדימה היא הפלטפורמה הפוליטית האלטרנטיבית היחידה כרגע לממשלת הימין של נתניהו. אז, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אולי הגיע הזמן להתחיל לחשוב על להחליף את ציפי ליבני בראשות התנועה. לא כי היא לא רוצה, פשוט כי יותר ויותר נראה שהיא לא יכולה. לא כתבתי אף מילה על שאול מופז. אולי ביום אחר.