תריבו על מי יעמוד בראש, אבל כמו באמריקה

שמעתי שבמפלגות ה"שמאל", שנעות בין 5 ל12 מנדטים ביחד בסקרים, מתוכחים עכשיו על מי יעמוד בראשות רשימה חדשה. חולדאי, שלח, ניסנקורן, שמולי, אולי בכלל אייזנקוט (או שהוא בעצם ימני, עוד לא החליט). במקביל גם בימין האגו תוקע את המערכת – אין ספק שאיחוד בין סער לבנט, שאפילו נייר פרגמנט לא עובר בין שניהם מבחינה אידיאולוגית, היה מהווה מקפצת כוח שתביא אותם להיות כנראה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה ומועמדת מובילה להרכבת הממשלה. וכדאי גם להזכיר את יאיר לפיד שהאגו שלו תוקע את המרכז הפוליטי כבר עשור (למעט הפעם היחידה שבה ויתר על הרוטציה מול גנץ ואכן לרגע קל זכה מחנה המרכז לרוב בבחירות). ואולי גם את ליברמן שרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה עם שישה מנדטים.

במקביל, כל האנשים שהזכרתי עכשיו רצים בתקשורת, מי פיזית ומי רוחנית, וקוראים לשינוי שיטת הבחירות ומלינים על התקיעות של המערכת הפוליטית הנוכחית אותה מוביל נתניהו כבר שני עשורים. וזה נכון, אבל אולי לפני שבאים להלין תלונות חסרות פתרון ויכולת שינוי על עצם השיטה, כדאי קודם להסגר על השיטה שאותם אנשים עצמם בוחרים במודע ברגע זה לטפח אצלם בבית.

אכן בשיטת הבחירות הישראלית בוחר הציבור ב"רשימות" של חתולים בשק. בסופו של דבר אחריות הציבור מסתכמת אחת לכמה שנים בקלפי בבחירה בעסקת חבילה מפוקפקת ברשימה שעל רוב חבריה הוא לא שמע, ומחלקה הוא סולד. מה הפלא אם כן שהתמריץ המרכזי שמוביל פוליטיקאים בכירים הוא לעמוד בראשות רשימה כזו שאת כל חבריה מאחוריהם הם בוחרים אישית. וכך יוצא שהציבור למעשה לא מצביע למפלגות כי אם למועמדים אישיים: לבנט, לכחלון או דרעי, לפרץ או לאורלי, ללפיד או לגנץ. ומה עם כל יתר מאה ועשרה חברי כנסת? הם לא רלוונטים, לפחות לא לבחירות.

גם מפלגות שעורכות פריימריז סובלות מאותה הבעייה. הליכוד הפכה למפלגת "ביבי" למרות ואולי אפילו בזכות הפריימריז. המפלגות לא היו מרוצות בצדק משיטת הפריימריז הקיימת שמציירת אותן (הלכה למעשה) כמושחתות ומביאה לרשימות שלא מייצגות את הבוחרים ובעייתיות מבחינה אלקטורלית. במקום לעזור למפלגות הדמוקרטיות בתחרות על השלטון, הפריימריז נתפסים כמהמורה בדרך לבחירות שצריך לשרוד בשלום (או לבטל שוב ושוב כמו בליכוד).

 אבל זה לא חייב להיות ככה. שינוי חיובי אמיתי ומהותי של השיטה יכול להתחיל דוקא בתוך המפלגות. על אחת כמה וכמה במפלגות החדשות שצצות עכשיו ורוצות לשדרג את מעמדן הציבורי.  שיטת בחירות מועמדים טובה יכולה ליצור חייות פוליטית, המרצת פעילים, נראות תקשורתית, שיוף פוליטי של המועמדים העומדים בראש, ומקפצה טובה יותר לבחירות הכלליות.

 שיטת פריימריז אזורית, כמו זו הקיימת בארה"ב למשל, יכולה להתקיים גם במפלגות הישראליות. חשבו למשל שמפלגה גדולה תקבע ש-20 נציגיה הראשונים ברשימה יבחרו מתוך 20 אזורי בחירה שיתבססו על הנפות הגיאוגרפיות הרשמיות של משרד הפנים הישראלי. כל נציג יבחר באופן אישי במחוז שבו יתמודד על ידי תושבי אותו מחוז. ככה, תושבי יו"ש יוכלו לבחור רק נציג אחד, בדיוק כמו תושבי עכו, באר שבע וצפת. דירוג הנבחרים בתוך הרשימה, יעשה ע"פ המספר הכולל של בוחרים שבחרו בכל אחד מהם. ככה יכנסו גם גודל המחוז ושיעור התמיכה של הזוכה לתוך מנגנון הבחירה. את ה-20 הבאים ברשימה אפשר לדרג לפי אותה שיטה מתוך המקומות השניים. שיטה כזו תבטיח ייצוג הולם יותר בתוך המפלגות לגוונים שונים וקבוצות פחות חזקות בחברה, וגם תיצור קשר חזק יותר בין בוחרי המפלגה לנציגים אותם בחרו באופן אישי.

אני מציע גם לאמץ אלמנט נוסף מהפריימריז האמריקאים ולקבוע בחירות פתוחות שבהן כל אזרח יכול ביום הפריימריז לבוא ולהתפקד למפלגה בקלפי על מנת להצביע. בכך יגדל משמעותית קהל המשתתפים בבחירות המקדימות ויתחזקו עוד יותר הקשרים בין הרשימות לכלל הבוחרים.

קיום פריימריז פתוחים כאלה, הן לרשימה והן למועמד שיעמוד בראשות הרשימה באותו פתק, יהווה טבילת אש מצויינת למועמדים. הזדמנות להתעמת, להתראיין ולהציג לציבור את עמדותיהם וערכם הרבה לפני המאבק מול הצד שכנגד.  

פריסת הפריימריז על פני תקופה ארוכה, כלומר לא בכל המחוזות יערכו בחירות באותו יום, גם היא אלמנט אמריקאי חיובי שיעורר קודם כל עניין ציבורי רחב במערכת הבחירות, וכן יאפשר התערבויות ותיקונים של מגמות על ידי ציבור מצביעים ומתמודדים אסטרטגיים.

מועמדים יקרים, אני לא אומר לכם לא לריב על הבכורה ולא לנסות להוכיח למה לכם הכי מגיע לעמוד בראש. להיפך, תאבקו על זה ותוכיחו את עצמכם. פשוט גם לכם וגם למדינה ייטב אם זה יעשה בשלב מוקדם יותר לפני הגשת הרשימות – באופן פנימי בתוך כל מחנה.  

דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.  

בחירות ברדק

אז ההחלטה התקבעה על בחירות בחורף 2015. כמה תובנות מהירות:

* שחקנים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הקודם הם השחקנים התת מפלגתיים. לפיד וביבי אולי לא רצו בחירות, אבל עמיר פרץ לפני חודש רצה (סחורה חמה מכיפת ברזל), וחשוב יותר גדעון סער התפטר והשאיר מקום פנוי בצמרת הליכוד. עם התפטרותו נפתח בפועל הקרב על ירושת הדור השני בליכוד. הדור השני הקודם הבין שנתניהו לא מתכוון לפנות את כיסאו מרצון ופרש (כחלון, סער בפועל, וסילבן שלום, לימור לבנת ואחרים בחשק) ודור חדש בליכוד התחיל להלחם על הירושה. זאב אלקין, יריב לבין, אופיר אקוניס, מירי רגב וגילה גמליאל – כולם חברי כנסת מן השורה בליכוד שרוצים להיות שרים, שרים בכירים. והדרך היחידה מבחינתם לשדרג את מעמדם עוברת דרך בחירות. הם היחידים שלא מפחדים מפריימריז. הפריימריז בנה אותם בעבר, את כל הקריירה הפרלמנטרית שלהם הם השקיעו בשביל להתחנף למתפקדי הליכוד, ועכשיו הם עומדים לקצור את הפירות. בממשלה הבאה, בהנחה שנתניהו אכן ירכיב אותה, נקבל את זאב אלקין שר החינוך, ישראל כץ שר האוצר, יריב לווין שר התקשורת, גילה גמליאל שרת הסברה, ומירי רגב שרה להגנת הסביבה.

* ואם כבר הזכרנו את זאב אלקין, אז חשוב לזכור שמדובר ביו"ר הקואליציה. התפקיד של יו"ר הקואליציה הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת. במיוחד בקואליציה משוברת ובעייתית. יו"ר הקואליציה הוא זה שאחראי לתאם בין כל פלגי הקואליציה, להביא אותם להצביע עם הקואליציה, ולהיות בקשר התמידי בין ראש הממשלה לתפקוד הקואליציה שלו בכנסת. ההליכה לבחירות עכשיו היא כשלון מוחץ של אלקין בתפקידו. על כן מוזר היה לראות אותו הבוקר באולפני הטלוויזיה מלין על לפיד. איפה אתה היית?

* כמה לא משומנת מכונת ההסברה של יש עתיד. מאתמול בלילה שורה של בכירי ליכוד עוברים מעיתונאי לעיתונאי, מאולפן לאולפן, ומדקלמים דף מסרים לפיו לפיד אשם בבחירות מכיוון שלא נתן לראש הממשלה להעביר את המדיניות שבשבילה נבחר. נתניהו נבחר על ידי רוב הציבור בבחירות ולפיד, לפי טענתם, ניסה לעוות ולפעול נגד רצון הבוחרים בכך שלא נתן לנתניהו ולליכוד לפעול כפי שרצו. העיתונאים כמובן לא טרחו להעמיד אותם על טעותם. ומולם התישבו אנשי יש עתיד, לאט, מעט, רק הבוקר, והתנצלו. ניסו למלמל משהו על ברית של נתניהו עם החרדים. לפיד קיבל 19 מנדטים בבחירות הקודמות, אחד יותר מהליכוד. רוב הציבור הצביע למפלגות חילוניות, רוב קטן בציבור הצביע למלפגות ימין, רוב הציבור הצביע לפשרה בין נתניהו ללפיד. זה היה רצון הבוחר האמיתי בבחירות הקודמות. וזה בדיוק מה שהבוחרת קיבלה בקואליציה שהוקמה. נתניהו עצמו לא נבחר על ידי הציבור; פחות מחמישית מהאוכלוסיה הצביע לו. הבחירות דרשו פשרה. יאיר לפיד קיבל מנדט בצדק (גם אם בטעות) לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. העובדה שלפיד ונתניהו נכשלו כשלון היסטורי במשימה שהציבור הטיל עליהם, בראש ובראשונה לעבוד יחד, היא אשמתם המשותפת המלאה. לנתניהו כראש הממשלה, שלכאורה עוד היתה לו אלטרנטיבה והוא גם זה שבחר לתת ללפיד את תפקיד שר האוצר, יש אחריות מוגדלת על כשלון ממשלתו. הממשלה שנופלת היום היא ממשלת נתניהו. חשוב לזכור את זה.

* "חוק המשילות" הוא מהבטחות הבחירות היחידות שהשלימו תהליך חקיקה בכנסת הנוכחית. מטרת החוק כך הסבירו לנו היא להגדיל את המשילות, לעשות את הכנסת פחות משוברת, לחזק את המפלגות הגדולות והגושים. בהצלחה. בעמדת אלה שהעבירו את החוק תמכו, גם אם בהסתייגות, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי המרכז הבינתחומי בהרצליה. האופוזיציה התנגדה בתוקף ואני עצמי טענתי במסמך שהעברתי לחברי ועדת החוקה שדנו בחוק, שאחוז החסימה הגבוה יביא לברדק פוליטי, לאיחודים מלאכותיים שיתפרקו אחרי הבחירות, לחיזוק המפלגות הבינוניות והגדלת כוח המקח שלהן מול הגדולים, להחלשות נוספת, אולי דרמתית, של המפלגות הגדולות. הבחירות הקרובות הן מבחן אמפירי מצער ראשון לשאלה מי צדק.

* בדיוק לפני שנתיים אמרו כל הסקרים והפרשנים שסיפור הבחירות גמור, מה שהיה הוא שיהיה, הימין יתחזק בבחירות, נתניהו ירכיב ממשלה בקלות עם מתנחלים וחרדים וליברמן. בערב הבחירות התבררה תוצאה שונה לחלוטין: גוש המפלגות שמשמאל לליכוד התחזק. למעשה היה תיקו בין גושי 61 מול 59. הליכוד התכווץ ונתניהו קיבל מצב גרוע בהרבה מזה שממנו הגיע לבחירות. עכשיו אני לא אומר שזה גם מה שיקרה הפעם. אבל זה יכול לקרות. יכול לקרות גם להיפך. כן לא אמרתי כלום, רק שצריך להזהר. הנתון המעניין ביותר שהיה בסקר הארץ האחרון מיום ראשון הוא שרבע מהציבור עומד על הגדר. לרבע מהציבור אין מושג למי להצביע. על פי נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהרבע הזה יתפלג שווה בשווה בין המפלגות הקיימות. נתניהו יודע איך הוא נכנס לבחירות הללו, הוא יוזם אותן בעצמו, הוא עוד לא יודע איך הוא יצא.

ציפ ציפ ציפ, ציפי

תכננתי לכתוב פוסט ארוך על עלייתה ונפילתה של ליבני, אבל השבוע קצת חליתי וגם את הפוסט הזה אני כותב בטלפון מהמיטה. בנתיים הספיקו להתפרסם עשרות כתבות פרופיל ופרשנויות על ליבני והנושא כבר קצת נדוש נדמה. בכל זאת בקצרה מאוד אוסיף שלושה פרטים שלדעתי הם חשובים מאוד ולא זכו למספיק דגש:
ראשית, ציפי ליבני לא נכנסה לממשלה, כאשר הדעה הרווחת היא שמדובר היה בטעות שכן מפלגת קדימה היא מפלגה שנבנתה כמפלגת שלטון וחבריה פשוט לא ידעו מה לעשות באופוזיציה. לפחות החלק השני של המשפט הוכח כנכון. חברי סיעת קדימה ידעו לשמש אופוזיציה רק לליבני עצמה. ציפי נכשלה בלרתום את מפלגתה לטובת משימת האופוזיציה בה בחרה והתוצאה לפחות הייתה עגומה.
אבל אז נקרתה בפניה של ליבני הזדמנות פז, ממש ביצת הפתעה מזהב: מופז ושמונה מהמתנגדים הבולטים של ליבני במפלגה שמו את החרב על צווארם שלהם ותכננו לערוק לליכוד. במקום לקפוץ על ההזדמנות וליהנות ממפלגה נקייה ממתנגדים וחתרנים, ליבני עשתה את כל המאמצים למנוע את הפיצול. למעשה היא מעולם לא התאמצה או הצליחה יותר במשימה שלקחה על עצמה. בכך הוכיחה שגם היא לא יודעת את ההבדל בין קואליציה ואופוזיציה. בקואליציה אתה לא רוצה לאבד חברים עורקים כי אתה צריך את הקול שלהם לצורך הרוב בפרלמנט, אבל באופוזיציה? מה אכפת היה לליבני אם בקדימה יהיו עשרים או עשרים ושמונה ח"כים? מרגע שזכתה ב-28 מנדטים ביום הבחירות ובחרה באופוזיציה, סיים המספר 28 את תפקידו. קדימה מגובשת יותר ומאוחדת מאחורי האופוזיציה בראשות ליבני עם עשרים מנדטים הייתה אפקטיבית בהרבה. כמעט ואין ספק שאם לפני שנתיים היה מתרחש הפיצול בקדימה, היום ציפי ליבני עדיין היתה יו"ר וחזקה מתמיד.

אבל הטעות הכבדה ביותר של ליבני התרחשה לפני שנים, בחודשים הראשונים אחרי הקמת קדימה. שרון מינה את ליבני לעמוד בראש הצוות שיגבש את חוקת המפלגה החדשה. משימה בה המשיכה ליבני גם אחרי ששרון ירד מהזירה הציבורית. כל ההצדקה לקיומה של קדימה, אליבא דה ליבני עצמה, הייתה המנגנון המסואב של הליכוד שעודד קיצוניות ושחיתות ולא אפשר קבלת החלטות פרגמאטית למנהיגיו. ומה עשתה ליבני? העתיקה כמעט את כל הרעות החולות של מנגנוני הליכוד לתוך קדימה החדשה ובראשם את פריימריז הארגזים. על כן ליבני לא יכולה להלין, זולת בפני עצמה, על כך שחוקי המשחק הגרועים ניצחו אותה. כל אדם מבין את הפרובלמאטיקה בכך שפנקס המתפקדים לא משקף כלל את קהל המצביעים של המפלגה; בעובדה שהמגזר הערבי מהווה שליש מקהל המתפקדים של קדימה, ואחוזים אפסיים מקהל המצביעים בבחירות; בכל אותם המקרים שקלפיות במקומות נידחים מקבלים 90% הצבעה ויותר למועמד יחיד, וכ"ו. אז אם כולם מבינים את הבעיה למה אף אחד לא עושה כלום בשביל לפתור אותה? במיוחד במפלגה חדשה בת פחות מעשור – האם לא ידעתם שזה מה שיהיה שקבעתם את כללי המשחק? אלה בסה"כ הפריימריז השניים בתולדות קדימה וכבר מזהים את הדפוס הגרוע ביותר של מערכות פריימריז מפלגתיים. הפתרונות אגב, רבים: לדוגמא אפשר היה לקבוע הצבעה על פי אזורי בחירה בדומה לשיטת האלקטורים בארה"ב. כאשר משקלו של כל אזור בחירה מקביל לשיעור התמיכה בפועל של האזור בבחירות הכלליות האחרונות וללא קשר למספר המתפקדים באזור. ככה יהיה מספר המתפקדים ביישובים הערבים אשר יהיה, משקלם לא יהיה גדול משיעור הקולות שישובים אלו תרמו בפועל למפלגה בבחירות. פתרון אחר, רדיקלי מעט יותר אך הגיוני לא פחות, הוא לקבוע שקלפיות שהתפלגות הקולות בהן שונה מהממוצע הכללי באחוזים ניכרים (שיקבעו מראש) יפסלו. כלל כזה יחסל כמעט לחלוטין את מפקדי הארגזים ויקטין את כוחם של קבלני קולות לוקאליסטים.

לבסוף, כשלונה המהדהד של ליבני הוא באי יצירת אלטרנטיבה לליכוד. ליבני ניסתה למצב את עצמה שוב ושוב כאלטרנטיבה לנתניהו, אבל היא כנראה שכחה שהיא לא מתחרה על ראשות הליכוד. היה עליה להסביר ולשכנע את הציבור מדוע ממשלת הליכוד היא ממשלה גרוע שמסכנת את ישראל ומדוע קדימה מהווה אלטרנטיבה ראויה להחליף אותם. התקפות בודדות על אישיותו של ביבי או שליחת חבר הכנסת יואל חסון לעשות איזו פרובוקציה בכנסת עם דגלים או ספרי לשיער לא יוצרים אופוזיציה. הציבור מעולם לא הבין מדוע קדימה מייצגת משהו שונה מהליכוד, או למה הם יותר טובים, למעט העובדה שציפי היא לא ביבי. עד כאן.

בחירות מקדימות בקדימה – נקודת ההתחלה

פריימריז נוספים בפתחנו, וכידוע אני אוהב לסקר מערכות בחירות: אז היום מתחיל הסיקור של הבחירות המקדימות לראשות קדימה בפוליטאה. כזכור קדימה הוקמה בשנת 2005 על ידי אריק שרון תוך התפצלות מהליכוד; קדימה הוקמה בעיקר כמפלגה של פליטי ליכוד – אנשים שפרשו מהליכוד כי חשבו שמנגנוני המפלגה וההקצנה הפוליטית של חברי המרכז לא מאפשרים לליכוד להמשיך להיות תנועה ימנית פרגמאטית עם ערכים ליברלים. לפני הפיצול נחשבו אהוד אולמרט, ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי ואחרים לאנשי ליכוד (וימין) מובהקים לא פחות מגלעד ארדן וגדעון סער היום. אל קדימה הצטרפו מעט פליטים מהשמאל שמהם נשארו במפלגה למעשה רק שניים: חיים רמון ודליה איציק. קדימה ריסקה את הליכוד בבחירות 2006, קיבלה 28 מנדטים, והליכוד הצטמק ל12 בלבד. אבל אז קרה משהו שקדימה לא ציפתה לו: בלי שהיא שמה לב היא הפכה למפלגת שמאל. לא, לא בגלל שהעמדות שלהם השתנו, פשוט בגלל שהחציון האלקטוראלי נקבע בינם לבין הליכוד. אחרי שחזר הליכוד לשלטון והשיג את כוחו בחזרה בבחירות 2009, הפכה קדימה לאלטרנטיבה השלטונית היחידה משמאל לליכוד. במקום לשאוב מנדטים מבוחרי הליכוד, כיאה למפלגה של פליטי ליכוד, שאבה קדימה קולות בבחירות 2009 ממצביעי מפלגת העבודה, שינוי ואפילו מרץ.

שאול מופז, לשעבר איש ימין מובהק שעוד שהיה רמטכ"ל דאג שהמיקרופונים ישמעו שהוא אומר לשרון לחסל את ערפאת, הבין מאז הפסדו לליבני שבשביל לנצח בקדימה הוא צריך לשבור שמאלה. במקום שהגרעין הקשה של קדימה יהיה בימין המתון, הוא נמצא עמוק אצל פליטי ושרידי מפלגת העבודה ושינוי. זו הסיבה שביבי נהנה מהגמוניה כאלטרנטיבה יחידה לשלטון. מה שציפי ליבני, שאול מופז, ויתר חברי קדימה לא מבינים מספיק טוב, הוא שהתפקיד האלקטוראלי של קדימה הוא לשאוב מנדטים מהימין. בשביל זה הם צריכים להפסיק את נשף המסכות ולהודות במי שהם – אנשי ימין שרוצים להחליף את ביבי כי הוא הלך ימינה מידי. הסכנה מבחינתם היא כמובן לאבד את השמאל, אבל מה יעזור להם השמאל אם הם לא ישנו את המאזן הפוליטי וביבי ינצח ממילא?

למה אני מספר את כל זה? כי שאול מופז טען היום (וימשיך בכל מערכת הבחירות) שהוא היחיד שמסוגל להביא מנדטים מגוש הימין ושציפי ליבני לא מסוגלת לעשות את זה. אסטרטגיה טובה כאמור, אלא שאני לא בטוח בכלל שהיא נכונה. ראשית כי כפי שאמרתי קודם שאול מופז אולי אומר שהוא יכול להביא מנדטים מהימין, אך הוא פונה לשמאל בשביל לנצח בפריימריז. בכל החודשים האחרונים הוא תקף שוב ושוב את ראש הממשלה תוך שהוא מאגף את ציפי ליבני משמאל. בואו נזכור, אפשר בקלות לטעון שמבחינה אובייקטיבית לפני הקמת קדימה ציפי ליבני הייתה לא פחות אשת ימין משאול מופז. ההנחה ששאול מופז יכול להביא מנדטים מהימין מתבססת על זה שהבוחרים יזכרו את התדמית של שאול מופז מפעם ולא את מה שהוא אומר עכשיו – רמטכ"ל ביטחוניסט שתמך במדיניות התקפית, זה שבתחילה לא הצטרף לקדימה וניסה להתמודד מול נתניהו בתוך הליכוד, וממוצא מזרחי (כן יש לזה עדיין משמעות אלקטוראלית). כלומר שאול מופז בעצם מודה בפומבי לאנשי קדימה שהוא משחק משחק כפול: הוא שמאלני עבורם וימני עבור חברי הליכוד. מה הוא באמת? תהמרו, לא בטוח שהוא בכלל משהו. זה כמובן מתאים לתדמית האמיתית של שאול מופז בציבוריות הישראלית: אופורטוניסט שרק רוצה להתקדם במערכת הפוליטית ולא באמת מחזיק באידיאולוגיה או השקפת עולם סדורה.

אולי זאת הסיבה ששאול מופז בכל הסקרים, בהתמדה ובעקביות, מביא חצי מכמות המנדטים שציפי ליבני מביאה לקדימה (אין אגב שום אינדיקציה בסקרים ששאול מופז מביא מנדטים מהליכוד). נכון מדובר בסקרים מקדימים שלא בתקופת בחירות ולכן מהימנותם מוטלת בספק, אך בכל זאת זה הסבר אפשרי: הציבור פשוט לא קונה את שאול מופז.

מה זה אומר על הפריימריז בקדימה? לא הרבה אך בכל זאת: בפעם שעברה בשיא הפופולאריות הציבורית שלה ציפי ליבני השיגה ניצחון דחוק בלבד ולמעשה תיקו עם שאול מופז. אז השיג מופז את הישגו בזכות מערכת ארגון בוחרים ומפקד אנשים טובה בהרבה מזו של ליבני (ובלי בושה עוד התלונן על אי סדרים בבחירות). הפעם ציפי ליבני באה לפריימריז בשפל גדול בתדמיתה הציבורית. לכאורה על כן שאול מופז אמור לנצח אותה הפעם בקלות. אבל גם ציפי ליבני למדה לקחים מהפריימריז הקודמים ושליטתה במנגנוני המפלגה השתפרה בהרבה מאז. בפעם שעברה קדימה עוד היתה שייכת לאולמרט והלה פעל כנגד ליבני. הפעם המנגנון ורוב הפעילים הם אנשים שתלויים בליבני. הסקרים שמנבאים התרסקות למופז גם הם לא עוזרים לו – פעילים מפלגתיים , חברי כנסת, ומנהלי סניפים תלויים בהצלחה של המפלגה בבחירות ועל כן יתמכו בליבני. מצבה של ליבני טוב ממה שאפשר היה לצפות. הקרב נכון לעכשיו, נראה צמוד. נמשיך לעקוב.