מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.

 

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.