למה באמת כל האומנים שמאליים?

הפובליציסט עמוס גלבוע שואל בכותרת במאמר במעריב  "איך זה שכל האמנים (כמעט) מחזיקים באותה דעה?". יתכן שמדובר בטעות עריכה נפוצה, אבל המאמר עצמו של גלבוע לא מכיל שום תשובה לשאלה. למעשה השאלה עצמה היא הפואנטה של המאמר ולא נקודת המוצא שלו. גלבוע מודה בכנות ואולי במבוכה בכך ש"איני מכיר עם שבו 'קריאת הקרב' הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה, כמו אצלנו. מדובר בתופעה ייחודית שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת – ניתן היה בהחלט להבין זאת, כי זה טבעי. אבל זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך לא מובן לי." אנסה להסביר ולענות על מה שגלבוע לא הצליח.

ראשית כדאי להתחיל ולציין את מה שצריך להיות מובן מאליו: זה שמישהו, בודאי רבים כל כך, לא מסכים עם דעתו של הימין בישראל שכרגע שולט במדינה  אין המשמעות היא שהוא  "נגד המדינה ובזכות אויביה". לשמאל הרעיוני בישראל יש פשוט דעות אחרות באשר למה טוב למדינה, מה טוב לאזרחיה, מה טוב לתושביה ומה לעתידה. לדעת השמאל הרעיוני, אם יורשה לי רגע לדבר בשמו, הימין פשוט טועה ומטעה בגישתו. הימין לפי השמאל הוא זה שפועל כנגד טובת המדינה ולטובת אויביה. זה לא אומר שאני אישית חושב שהימין הוא בוגד, אין לי ספק שרוב הימנים בדעתם עושים זאת בגלל שהם חושבים שדעתם נכונה, אבל לא ברור לי מדוע אני ושכמותי לא מקבלים את אותה הנחת מוצא חיובית. רוב מוחלט של השמאל המרכזי הישראלי אוהב את ישראל, רוצה לחיות בה, פועל בה, מופיע בה. אזרחיה חשובים לו יותר מכל אזרחי העולם. אומני ישראל עושים אומנות בישראל ובעברית מתוך אהבת המדינה. הם מביעים ביקורת על רשויות המדינה ועל מדיניות הממשלה, למרות שהם מסתכנים בכך כלכלית וציבורית, בגלל שאכפת להם. זה עד כדי כך פשוט. וזו לדעתי פטריוטיות אמיתית.

אבל מדוע באמת דוקא האומנים בדעה שמאלית? אז קודם כל בואו לא נגזים, לא כל האומנים. רבים מהאומנים ואנשי הבידור חסרי דעה פוליטית מובהקת, רבים רבים אחרים ימנים בדעתם. אבל לא אכחיש שהרוב הגדול בהחלט שמאלי. אני יודע זאת גם אישית משיחות עם אמנים ואנשי תרבות ומאווירה מורגשת במוקדי תרבות. אין טעם להכחיש זאת. אבל בניגוד למה שחלק מהפובליציסטים המתלהמים בימין חושבים, אדם לא נחשב אומן בגלל שהוא שמאלי, כי אם בגלל שיש לו נטיות נפש אומנותיות הוא יותר נוטה גם לשמאליות פוליטית.

אסכולת הרוח  (או פקולטה במובן הרחב ולא רק האקדמי) שבתוכה כלולים האומנות, התיאטרון, הפילוסופיה, מדעי החברה וההיסטוריה, היא אסכולה שנוטה לביקורתיות. אלא שלא כמו הפקולטות המדעיות שנוטות לביקורת שמרנית, ולא כמו הפקולטות הכלכליות והמשפטיות שנוטות לטכנוקרטיות מחשבתית, פקולטות הרוח נוטות לביקורת על החברה שבה הם פועלים. הם מעצם טבעם, חינוכם, השכלתם או מקצועם מסתכלים על החברה כולה בעין ביקורתית ולא מקבלים את המצב החברתי הקיים כמובן מאליו. עין ביקורתית, לא בהכרח לשלילה, אותה עין ביקורתית גם רואה את היופי בחברה ובסביבה ומיטיבה לתאר אותו בספרות, בשירה ובציור. אותה עין שרואה הכל ויורדת לפרטים, לא מפסיקה לשאול שאלות ולא מוכנה לקבל קונפורמיות מחשבתית או תכתיבים מלמעלה. לתכונות כאלה יש גם קורולציה, הקשר, לתכונה פוליטית שמאלית. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר והיו כאלה שהבינו אותי לא נכון, אין זה הכרח שמי שיש לו נפש ביקורתית או אומנותית יהיה בודאות שמאלי, אלא שיש מתאם חיובי והגיוני בין תכונות נפש ביקורתיות ואי קבלת המובן מאליו לבין שמאליות פוליטית. שמאליות אגב בכל מקום בעולם; בכל חברה עם תרבות מערבית שאני מכיר האומנים, אנשי הרוח והאקדמאים מפקולטות הרוח והחברה נוטים עמוק להשקפות ליברליות חברתית ושמאליות מדינית. לא מהיום אגב, משנים. מדובר בתופעה גלובלית (וזה לא מוריד שום דבר מאנשי רוח ימנים, אין מה להעלב, להיפך זה עושה אתכם יותר מיוחדים – עניין של מתאם סטטיסטי).

ההסכלות הזו היא השקפה אנושית עמוקה המפרידה בין תכונות אופי ותפיסה פוליטית וחברתית כאחת. היטיב לנסח את התפיסה השמאלית האוניברסלית נשיא ארה"ב ברק אובמה השבוע בנאום מופת בטקס ההשכבה לכומר קלמנטה פיקני  בצ'רלסטון קרולינה: "אין להיסטוריה לשמש כחרב להצדיק עוול, או כמגן מפני קידמה. היא חייבת להיות כמדריך כיצד להימנע מלחזור על טעויות העבר, איך לשבור את המעגל, בדרך לעולם טוב יותר." אכן תפיסת השימוש בהיסטוריה יכולה לסמן קו מבדיל טוב בין תפיסת ימין טהורה לשמאל טהורה: הימיני מסתכל על העבר בערגה, מבקש לחזור לעולם נוסטלגי טוב יותר, ורואה במה שהיה מימים ימימה ערך שיש לשמר.  על כן הוא נוטה לשמרנות (מתשתלב גם היטב בתפיסות דתיות קלאסיות) ומקדש את הסטאטוס קוו. לעומתו השמאלית רואה בקידמה ערך, לומדת היסטוריה בשביל ללמוד מטעויות, ושואפת לעתיד אוטופי ששונה לחלוטין מכל מה שהיה. על כן היא נוטה לתמוך במדיניות פרוגרסיבית, לביקורתיות חברתית וכן גם לאומנות.

שחרור אסירים, השאלה המוסרית

ברכות חמות למדינת ישראל ולממשלת ישראל על עשיית המעשה הנכון, גם אם באיחור של חמש שנים. ככותב בלוג אני לא רואה שום צורך באובייקטיביות יתר שהייתה מחייבת לבקר את ראש הממשלה על זגזוג ושינוי עמדות, ולספק הסברים פוליטיים ודיפלומטיים לסיבה שבגינה בחר נתניהו לעשות משהו שלכאורה מנוגד לתפיסת עולמו. לא, אני מברך ונותן את כל הקרדיט לבנימין נתניהו שעשה את מה שאולמרט נכשל בו שוב ושוב. גלעד שליט נחטף במשמרת של אולמרט, אולמרט לא הצליח לשחרר אותו, נתניהו כן. נתניהו הוביל את המהלך והביא אותו לאישור גורף בממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל. כל הכבוד.

בהזדמנות זאת רציתי לדבר על פן אחר של העסקה לשחרור גלעד שליט (אני מזהיר מראש, זה הולך להיות דיון פילוסופי על מוסר שחלקו קשה לעיכול). השאלה הפרובוקטיבית שאני שואל היא האומנם החברה הישראלית משלמת מחיר כבד בגין שחרור 1000 אסירים שרובם עסקו בטרור וחלקם רצחו בפועל אזרחים ישראלים? אני מבקש להוציא רגע, לצורך זמני, את השאלה הביטחונית מחוץ לדיון; יש לזה סיבה תיאורטית, אם יש סכנה ביטחונית מצד האסירים המשוחררים הרי שהסכנה הזו לא קשורה בעברו של האסיר כי אם בעתידו הפוטנציאלי. מהבחינה הביטחונית לא משנה ממש אם אסיר הוא רוצח, משתף פעולה, או זורק אבנים.  אני רוצה להתמקד רק בשאלה של האם עצם השחרור של מי שרצחו ופשעו בנו הוא בגדר פגיעה בחברה הישראלית ועל כן מחיר קשה.

מהיא ענישה בחברה? בחברה המודרנית מקובלת התפיסה שבני האדם מותרים על בלבדיות על זכויותיהם הטבעיות לטובת הריבון, המדינה, או החברה שבה הם חיים. כאזרחים ותושבים במדינת ישראל אנחנו מאוחדים באמנה חברתית שמבטיחה לנו הגנה הדדית מפני הזולת. מי שיסטה מכללי החברה ייענש על ידי החברה ומחובתה של החברה להענישו; המוסר החברתי מחייב להעניש את מי מהחברה שפגע בה ופעל בניגוד לאמנה. אם בחברה מסוימת לא מצליחים להעניש פושעים, להרשיע עבריינים, ולאכוף חוקים הרי שהחברה כולה מתפוררת והאמנה חדלה להתקיים. אם הכליאה בבית כלא היא הדרך של החברה להעניש את חבריה הסוררים, הרי ששחרור רוצחים מהכלא הוא פשע של החברה כלפי עצמה ומהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ובערכי החברה.

אבל זה לא המצב בכל הקשור לאסירים הפלסטינים. זאת בגלל שעל פי תפיסת המדינה הרשמית, על פי תפיסת מרבית אזרחי המדינה, ועל פי תפיסתי שלי, הפלסטינים (ובמיוחד העזתיים) אינם חלק מהחברה הישראלית. שחרור של אנשים שממילא אינם חלק מהחברה שלך כי אם פגעו בך מבחוץ לא מהווה פגיעה בחברה מהסוג שתיארתי קודם. זה לא אומר שזה מצב רצוי, טוב (או רע בהכרח) –  רק שעצם העובדה שמשתחררים רוצחים כאלה לא מהווה בפני עצמה פגיעה בחברה. בחברות קדם לדוגמא אחת מהסיבות המרכזיות לענישה על רצח היתה ששפיכת דם אדם מביאה חטא על החברה כולה עד בו הכפרה. הפתרון של חברות קדם לבעיה זו, מלבד טקסי טהרה חברתיים, היה להוציא את האשם מחוץ לחברה. את זה אפשר היה להשיג או על ידי הוצאה להורג של הרוצח או על ידי הגלייה. ההיגיון נשמר גם לזמננו; ענישה של רוצחים מחוץ לחברה יכולה להיות אחריות שהמדינה בוחרת לקחת על עצמה, וזה בסדר גמור, ובמקרה של פגיעה באזרחים שלה זה אפילו יפה מאוד. אבל נסיגה מאחריות זו  אינה מהווה פגיעה בלתי מוסרית בחברה.

מבחינה מוסרית אוניברסאלית גרידא החברה הישראלית רק מתחזקת מהעסקה:  א. היא מצליחה לעשות שימוש לתועלתה באזרחים של מדינה אחרת. ב. היא עושה שימוש כזה בצורה לא אלימה ולמטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. ג. בכך שהיא מוכנה לשחרר 1000 איש תמורת אחד היא מצהירה שאלף איש אחרים שווים לחברה אחד משלה. ‫ד. היא משתחררת מהצורך, אותו לקחה על עצמה בנסיבות אחרות, להיות אחראית חברתית על חבורה של רוצחים. מבחינה זו מי שנפגע מוסרית וחברתית מהעסקה הם הפלסטינים. החברה הפלסטינית היא זו שבוחרת לאמץ לתוכה רוצחים ומפגעים בלי להעניש אותם. ואיזה מחיר כבד עלה להם שחרור הרוצחים הללו לקרבם: מאות ואלפי הרוגים, עשרות מונים פצועים, מצור ממושך ובידוד בינלאומי.

לא אתעלם מסוגיית המשפחות השכולות. האם לא עושה המדינה עוול למשפחות השכולות בשחרור רוצחי יקיריהם? התשובה כאן בניגוד למצופה מורכבת. כלל מפתח במוסר האוניברסאלי הוא לא לגרום צער. אבל כלל זה שמחייב את האדם הפרטי, קשה עד בלתי אפשרי בקנה מידה חברתי ומדינתי. המדינה בהחלטה לכאן או לכאן תגרום בהכרח צער. ועל כן צריך לאזן והשוות בשביל לגלות האם גורמת המדינה יותר צער מהנדרש. יש לציין שמשפחות שכולות רבות, כולל כאלה שקשורות ישירות ברוצחים המשתחררים, הביאו תמיכה ושמחה רבה נוכח עסקת השבויים. אפשר בהחלט שמישהו שמחזיק בתפיסה מוסרית דומה  לזו שתיארתי קודם לא יתנגד ולא יצטער על שחרור רוצח משפחתו במסגרת עסקה שכזו. אבל אני בהחלט יכול גם להבין את מי שיצר הנקמה חזק אצלו מאוד. אני האחרון שיגיד שנקמה היא לא ערך חשוב. בניגוד לתפיסת המשפט הישראלית, אני חושב שנקמה צריכה וחייבת להיות במקום של כבוד בענישה הישראלית. היום נקמה אינה נחשבת שיקול לענישה, לפחות בצורה פורמלית, מה שממעיט מאוד את כוחן של הקורבנות בבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש. הבעיה אבל בנקמה היא שבמידה רבה היא סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם. המדינה יכולה להשתדל לרצות את רגש הנקמה, והיא עשתה זאת במאסר של רוב האסירים המדוברים. הפגיעה שהמדינה עושה בשחרור עכשיו הוא קיצור זמן הנקמה עבור משפחות הקורבנות. עכשיו זו שאלה פתוחה, שאני בטוח שתקבל תשובות שונות מאנשים שונים, באשר להאם פגיעה אישית (להבדיל מחברתית) בזכות הנקמה של המשפחות היא פגיעה קשה מבחינת המדינה או לא.  שני טיעונים שיש לזכור בהקשר זה: אחד, שלמדינה אין באמת יכולת לקבוע אה-פריורית אם משפחת קורבן תפגע קשה או לא כתוצאה מכך. זו שאלה אמוציונאלית ופסיכולוגית שמשתנה מאדם לאדם. שתיים, שזו תשובתי שלי לפחות, היא שבכל מקרה חיי אדם חף מפשע שווים יותר מרגש נקמה, חמור ככול שיהיה.

אז נשארנו בעיקר עם השיקול הביטחוני, נקי מרגשות ומוכן לחשיבה רציונאלית.

שוב ברכות למשפחת שליט, למדינת ישראל, ולכולנו. חג שמח.

על גדלות הנפש

שבוע שעבר, בשיעור על פילוסופיה יוונית, דיברנו בכיתה על מושג שאריסטו קרא לו גדלות הנפש. אריסטו אומר באתיקה הניכומאכית שאחת מהסגולות הטובות של האדם היא גדלות הנפש כאשר הכוונה היא  שאדם ידע להעריך את עצמו נכון ויקבל כבוד ופרסים מאנשים נכונים וכיאה לטיבו האמיתי. כך אדם דגול צריך לזכות לכבוד ותהילה לא מתוך שרדף אותם (כלומר רדף את הכבוד) אלא בגלל שזה באמת מגיע לו. גדלות הנפש תשמש בכך להעצמת הסגולות הטובות האחרות שלו.

הסוגיה עוררה דיון וויכוח בשיעור על האם מדובר בתכונה שרלונטית למדעי המדינה בכלל ולדמוקרטיה מודרנית בפרט. דעתי בויכוח היא שהמושג קשור גם קשור בדמוקרטיה בימינו ומשתי סיבות מרכזיות: ראשית ברמת הפרסונאליזציה של מנהיגות פוליטית: אם כבר ללכת לפרסונאליציה בפוליטיקה דמוקרטית, אז היינו רוצים שהויכוח על אישיותו של המנהיג תתרכז בגדלות הנפש שלו – כלומר צעד מעבר לרמתו המוסרית הבסיסית שהיא תנאי הכרחי ולא מספיק למנהיג. כפי שאריסטו עצמו חשב, גדלות הנפש של האדם הטוב תעצים לא רק את הסגולות הטובות שלו אלא גם את אלה של האנשים מסביבו שירצו להדמות לו. בהשלכה למנהיג הדמוקרטי נגיד, שאישיותו מעצימה את האזרחים. זאת להבדיל משגעון גדלות של דיקטאטורים שבשביל להעצים את עצמם הם מגמדים את האזרחים ומוחקים את מעורבות האזרח בחיים הפוליטיים; משווים את האזרחים לחיות ואת עצמם לאלים.

דוגמא טובה למנהיג מודרני עם גדלות נפש, כפי שאני מציג את המושג, הוא מרטין לוטר קינג הבן שלפני שבוע, ב-4 לאפריל, מלאו 43 שנים להרצחו. קינג ללא סמכות פוליטית רישמית, הצליח להעלות את התנועה לזכויות האזרח לתודעה האמריקאית ולהישגים חסרי תקדים תוך שהוא מעצים קהילות שהיו המדוכאות ביותר ובשולי החברה. בזכות רטוריקה, רגש ודוגמא אישית מרשימים הוא הפך לסמל לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים הקהילה לה שימש פה. דוגמא נוספת לדעתי היא הנשיא אובמה במהלך קמפיין הבחירות שלו (ובמידה מסויימת גם היום) שהצליח לשדר לבוחרים גדלות נפש אמיתית: אדם משכיל, תרבותי, רהוט, איש משפחה למופת ומודל אזרחי לחיקוי – כל זאת לפני ובלי קשר לרקע האידיאולוגי שלו או לעמדותיו. היום הוא משדר את התכונה שבאנגלית נקראת presidential. אל תמעיטו בערך התכונה, לאף מועמד רפובליקני נוכחי אין אותה והיא חשובה מאין כמוה לזכייה בנשיאות.

* ומה לגבי ההקשר הישראלי? ובכן הטענה שלי היא שביבי נתניהו הוא בדיוק ההפך מזה. אדם רהבתני, חסר תרבות, נצלן ונהנתן. המדהים הוא שאנשיו שלו עצמו הגדירו אותו השבוע כנהנתן וניסו לטעון שהנהנתנות היא כשלעצמה התכונה האופיינית למנהיג אמיתי. "כולם עושים את זה" כהגדרתם, כאשר הכוונה הברורה היא לא כולם במובן של אתם ואני כי אם כל מנהיגי העולם הגדולים. ביבי מבלבל בעצם בין גדלות הנפש האמיתית לבין גינוניי הכבוד עצמם. שיהיה ברור, בנימין נתניהו אינו היחיד שעושה את זה, בהחלט יש מנהיגים ומפורסמים שונים שחושבים שרק בגלל שהם זוכים ליחס כבוד מסוים אז הם ראויים לו, אבל זה לא הופך את זה לדבר חיובי. היוקרה אינה מסמלת את טיב האדם ברמה הנורמטיבית, כי אם טיב האדם ראוי שיזכה ליוקרה השייכת לטיבו.

* ומכל הפרשות שצצו בשבוע שעבר בעקבות הראיונות והתחקירים על משפחת נתניהו, אני רוצה להתייחס דוקא לסוגיה הזניחה ביותר לכאורה:  הספר שנתניהו קרא (או לא). למי שפספס, אז בשבוע שעבר העניק נתניהו ראיון בלעדי לדנה וייס בערוץ 2 (כנקמה בערוץ 10 כמובן). בסוף הראיון הפנתה דנה וייס את נתניהו לשאלות שנשאלו על ידי צופים ביו טיוב. השאלה האחרונה שאלה את ביבי איזה ספר הוא קורא עכשיו. ביבי מיד צחק צחוק של ספק מבוכה ספק היסטריה קלה, וענה. אם לנסות לנחש מה עבר במוחו בשניה וחצי בדיוק שלקחה לו מרגע סיום השאלה לרגע זריקת התשובה "אני קורא ספר שנקרא" , זה בטח היה משהו כזה: [גוד דמט, שכחתי להתכונן לזה. נו תזכר מה הכנתי בפעם שעברה ולא השתמשתי בו. מה זה היה? בטחון, שלום ובטחון] " the security of state ביטחון המדינה" [שיט שכחתי מי כתב את זה, יש בכלל משהו כזה?] "ע"י איש מודיעין בריטי" [יפה זה נשמע טוב. למה דנה עושה לי עם הראש כאילו היא הולכת לשאול מה זה. תמשיך לדבר] "למה? כי הוא עוסק שם באיומים חדשים, כמו איום הטילים שאנחנו מכירים ואיום הסייבר שלא כ"כ מכירים". [וואו מאיפה הבאתי את זה, כל הכבוד. בואי תראי איך אני משנה נושא] "אני מקים עכשיו מענה לבעיית הטילים ואני מקים מענה לאומי לבעיית הסייבר." דנה וייס הסתפקה בזה וסיימה את הראיון.

זה כמעט מיותר לציין אבל בכל זאת תוכנית המקור בערוץ 10 הספיקה לחשוף ביום רביעי, שאין שום ספר כזה. לשכת נתניהו בתגובה מהירה מסרה שהוא התבלבל בשם האנגלי ושקוראים לספר Securing the State. Securing the State עוסק אומנם במודיעין, אבל לא בהערכת סיכונים, טילים וסייברספייס כי אם באתיקה מודיעינית מול סוגיות של צדק, חופש וחיים ציבוריים תקינים. למחבר אגב קוראים דיויד אומנד והספר התפרסם ביולי 2010.

נו טוב אז יכול להיות שביבי שמע משהו על ספר כזה והיו לו לפחות חלק מהפרטים. אתם יודעים מה, יכול להיות שאפילו הוא ראה בעיניו את הספר הזה. אולי קיבל אותו מתנה מאיזה ידיד אמריקאי או הולנדי. אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא למה בכלל ביבי נדרש לשקר. מדוע מנהיג פוליטי אינו מסוגל להגיד: "אני לא קורא ספרים, זה לא מעניין אותי". בואו ננסה לקבוע מה התשובות שייתן ראש ממשלה בישראל לכל אחת מהשאלות הבאות:

1. איזה תוכנית טלויזיה אתה רואה בקביעות: "מי שמכיר את לוח הזמנים הצפוף של ראש ממשלה בישראל, יודע שאין לו זמן לצפיה קבועה בטלויזיה".

2. מה הסרט האחרון שראית: "כמו שאת מתארת לעצמך, אין לי הרבה זמן ללכת לסרטים. וגם אם הייתי רוצה אז השב"כ לא מרשה לי".

3. איזה ספר אתה קורא עכשיו: "ביוגרפיה של [השלם]" או "בטחון המדינה של איש מודיעין בריטי".

תרשו לי לנחש שכל אחת מהתשובות הללו היא שקר. אך לא רק שהיא שקר, היא גם לא התשובה שאמורה להיות נכונה למנהיג עם גדלות נפש אמיתית. כי האמת היא שמנהיג אמיתי חייב להיות מודע ולצרוך תרבות איכותית. לא כי זה מחבר אותו אל העם או משהו בסגנון הזה, אלא כי זה חלק מאישיותו של אדם. ומנהיג פוליטי חייב להיות קודם כל אדם. זה לא אומר שהוא צריך לצרוך את מה שאני או איזה מבקר תרבות בעיתון חושב שהוא נכון. אבל הוא כן צריך לבחור לעצמו טעם אומנותי מנומק. הוא צריך לאהוב דברים מסויימים ולשנוא אחרים. לדעת להנות מקריאה ומצפייה. ללכת לתיאטרון אולי, לתערוכה.

אז ביבי גם נהנה: מטיסות ומלונות פאר. זה מה שעושה לו את זה. לא ספרי קריאה חס וחלילה (גם בטחון המדינה איננו ספר קריאה כי אם ספר עיון. ספרות עבודה שהיינו מצפים שראש הממשלה יקרא במסגרת תפקידו וללא שום קשר לספרי הקריאה של זמנו הפנוי. באותה מידה הוא יכל להגיד שהוא קרא את הצעת החוק האחרונה של משרד האוצר שהיא יותר ארוכה מספר). לא, זה לא חובה לקרוא. זו אפילו לא דרישת סף לראשות ממשלה. אבל לא יזיק שראש ממשלה ישדר לפחות סוג מסויים של תרבותיות שהוא יכול לעמוד מאחוריה. שתהיה לו אמירה תרבותית ערכית. אבל אולי אני דורש יותר מידי מאדם שבסה"כ רוצה לנסוע בזול במחלקה ראשונה לחול, כי אחרי הכל "כולם עושים את זה".