הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

הפופוליסטים החדשים הם אנחנו

(פוסט ראשון מזה הרבה זמן, לאא ששמתם לב)

ראשית אני רוצה להמליץ למי שעוד לא קרא על המאמר המצוין של רותם שטקרמן בדמרקר  מאתמול על מלחמתם של נתניהו ולפיד ב"פופוליזם". שטקרמן מפנה את תשומת ליבנו לשינוי בדף המסרים של נתניהו-לפיד להתקפה שיטתית על מה שהם מכנים רוחות פופוליסטים המאיימים על הכלכלה והחברה בישראל. למעשה מדובר בהחרפה נוספת של הטון נגד המחאה החברתית שנכנסה לחיינו בדיוק לפני שנתיים והשתלבה במגמה עולמית של עניין ציבורי חדש בכלכלה, בחלוקת הכוח הפוליטי, בניהול חיינו המשותפים. מהאביב הערבי, דרך ההפגנות הכלכליות באירופה, ועד המחאות הצרכניות, הויכוחים בפייסבוק וכ"ו העולם כולו השתנה בשנים האחרונות וכוח חדש ישן עלה – הכוח העממי. או בלטינית: הפופוליזם.

במהלך המאה הקודמת הצליחו השמרנים להפוך את המילה "פופליסט" ו"פופוליזם" למילות גנאי שמבטאות פניה לרגשות עממיים שלא מבוססים על אמת או על העיקר רק בשביל להתחבב על ציבור נבער שלא מבין כלום. בפועל זו אינה משמעותה של המילה. בתרגום חופשי פופליזם הוא "עממיות". כתנועה פוליטית היו לה תבניות וגרסאות שונות לאורך השנים. מאז מהפכת האיטרנט, עליית הדיונים הפוליטיים ברשתות החברתיות והיציאה לרחובות בעקבותיהם, קמה לה תנועה פופליסטית חדשה. נתהיו ולפיד צודקים על כן חלקית – האויב שלהם הוא אכן הפופוליזם. אבל הפופוליזם אינו האויב שלנו, אנחנו הפופוליסטים החדשים.

מקור המילה בלטינית מרומא העתיקה. הסיעה הפופוליסטית היתה מקבילה במידה מסויימת לסיעה הדמוקרטית ביוון. מנהיגיה (שכונו הפופולארים) –  הסתמכו על כוח פוליטי שנבע מאסיפות העם, מהטריבונאט של הפלבס (מוסד מדיני שייכל להכריז שביתה כללית כדיי למנוע יישום חוק שפגע בפלבס, המעמד הלא-אריסטוקרטי ברומא), ומהפגנות רחוב. זאת לעומת השמרנים, האופטימאטים, שהסתמכו על כוח פוליטי מהסנאט בלבד – כלומר מקשרי האריסטוקרטיה המסורתיים. גם הפופולארים וגם האופטימאטים היו אריסטוקרטיה פוליטית קטנה, שלא תהיה טעות, ההבדל נבע מאילו מקורות הם שאבו את כוחם הפוליטי. שאיבת הכוח הפוליטי אבל משמעה בפועל היתה לטובת מי יפעלו. על מנת להשיג את תמיכת העם היו צריכים הפופלארים להיות… הובכן, "פופולארים" ולפעול למען האינטרסים של העם (או שוב אם להיות כנים, להצטייר ככאלה). מהפופולארים הראשונים המפורסמים היה אחד צעיר בשם טיבריוס גרקכוס, בן המאה השניה לפני הספירה, שהציע רפורמה אגראגית שנועדה לחלק את האדמות הציבוריות לעם הרומי ובאמצעות זאת להגדיל את מעמד בעלי האדמות (ועל כן את המעמד הלוחם בצבא) על חשבון בעלי האחוזות הגדולות. האופטימאטים נאבקו בגרקכוס בסינאט ובאמצעות שוחד לטריבון של הפלבס שפעל למענם. גרכוס בצעד חריג דילג על הסינאט לחלוטין: הוא ביקש מאסיפת הפלבס להדיח את הטריבון האופטימאט ולאפשר לחוק לעבור. במהלך אסיפת עם דרמתית פרצה האלימות ונאמני האופטימאטים יצאו מהסינאט באלות וסכינים (על אף האיסור המפורש להכניס נשק לתחומי מרכז העיר רומא) ובהמלך התגרה נרצח גרקכוס. מאה שנים מאוחר יותר נרצח פופלאר אחר, יוליוס קיסר, על ידי הסיעה האופטימאטית בהיכל הסנאט מה שהחל את מלחמת האזרחים שהביאה בסופו של דבר לקץ הרפובליקה.

בסוף המאה ה-19 היתה בארה"ב מפלגה שנקראה הפופליסטים שאיגדה חקלאים רבים ועובדי מפעלים כנגד בעלי העסקים הגדולים שניהלו כלכלה "חופשית" וחסרת כל רסן. עד היום מדובר באחת ההצלחות הפוליטיות הגדולות ביותר של תנועה עממית בארה"ב. יוצאי התנועה הפופליסטית השתלבו מאוחר יותר בסיעה הפרוגרסיבית שהביאה את מדיניות הרגולציה לכלכלת המאה ה-20.

לא הכל אידילי כמובן בפופוליסטים. גם כוחות אפלים השתמשו בפניה לרגשות ההמון כנגד האליטה האריסטוקרטית על מנת לעלות לשלטון ולפעול "בשם העם" לדכאו. התנועות הפאשיסטית והנאצית היו תנועות פופוליסטיות לפחות בראשיתן כשבאו להחליף את האליטה הישנה.

אבל אין מה להשוות את הפופליזם הישן עם החדש. החברה העממית היום משכילה יותר מאיי פעם בהיסטוריה האנושית. קשרים בינלאומיים, רשתות החלפת ידע, התייעצויות מומחים וכדומה הם היום נחלת הכלל. גוגל, ויקיפדיה, פייסבוק, טוויטר מאפשרים לכל אדם עם מחשב נייד לקיים מחקר מהיר ואיכותי בכל נושא ולהצטרף לדיון מלומד עם קהילה של מתעניינים. הפופולוס החדש מבין שעובדים עליו בעיניים. הוא רואה טייקונים שלא יודעים לשלוח פקס והולכים לרבנים ומגידי עתידות תוך שהם מקבלים משכורות עתק ובונוסים על ניהול כושל של חברות שלא הם השקיעו בהם. רואה ומבין שאנחנו יותר חכמים מהם. כפרטים וכקולקטיב אנחנו יודעים יותר טוב מה טוב לנו מהם. החלטה על ייצוא הגז שפעם היתה עוברת בלי שבכלל מישהו היה חושב לדווח עליה לציבור, היא פתאום עניין לשיחות ברכבת, להפגנות, לקריאה להתחשבות ציבורית. מנהלת בנק נאלצת לחזור בה מהבטחה לעשות "תספורת" לחובות של בעל הון בגלל תגובה ציבורית מהירה. באירופה יש כבר הצעות חוק שקוראות להטיל אחריות פלילית על מנהלי בנקים וחברות ביטוח שנוקטים במדיניות לא אחראית.

כן, נתניהו ולפיד, האופטימאטים שלנו, עדיין מצפצפים על הפופלוס. הם מבקשים למנות את מי שצריך לשבת בכלא על מעורבותו בקריסת AIG והמשבר הכלכלי של 2008 לנגיד בנק ישראל כפרס על היכרותו עם האליטה הכלכלית העולמית. הם מבקשים לעשות מה שהם רגילים בלי להתחשב בעם הלא סבלני פתאום. אבל הפופולוס משיב להם מאבק. לא ירחק היום שכמו באיראן, בטורקיה, בארה"ב, בצרפת, באיסלנד ועוד גם בארץ תעלה אליטה פוליטית שתסתמך על כוח העם.

* ובנתיים הנה קישור ששלח לי חבר להרצאה קצרה ומאלפת שנתן דב חנין בנושא מאוד דומה לפוסט הזה בפני כנסת ריקה מאדם ויו"ר כנסת מנומנם על המתח בין קפיטליזם ודמוקרטיה במאה ה-21.  מומלץ.