19 שנה לרצח רבין: הליכוד מייצג את השמאל הפוליטי בישראל?

פרדוקס שכבר דנתי בו בעבר: נורא קל לנו, כמעט אינטואיטיבי, לזהות בין כל שני ישראלים מי שמאלי יותר ומי ימני. אנחנו עושים את ההשוואה הזו יום יום, כמעט לא במודע וכמעט לכל אדם שאנחנו פוגשים. מספיקות לרוב כמה שיחות קצרות, לפעמים מפגש בודד, בשביל לקבוע די בבטחון אם אדם חדש שפוגשים הוא שמאלי יחסית בדעותיו או ימני יותר.  ועם זאת כאמור הפרדוקס: אנחנו יודעים לזהות אך אנחנו לא יודעים להגדיר; מה הוא שמאל? האם יש בכלל שמאל? איפה עובר הגבול בין שמאל לימין? האם השמאל הפוליטי נעלם? האם השמאל הישראלי נרצח באותו ערב נורא בדיוק לפני 19 שנים?

ויכוח כזה התעורר למשל בעיתון הארץ לאחרונה. מאמר של גדעון לוי בו קבע שאין יותר שמאל פוליטי בישראל עורר תגובות רבות. עוזי ברעם ניסה להגדיר מחדש את השמאל הציוני. ועוד דוגמאות. אפשר גם להזכר בשאלה לפני הבחירות הקודמות האם שלי יחימוביץ מייצגת בכלל את השמאל כשהיא מתרחקת מהנושא המדיני (בקרוב נוכל לשאול שאלה הפוכה בדיוק את משה כחלון). היום, נוכח אי הצלחתו המהדהדת של בוז'י הרצוג להמריא בסקרים, מה זה להמריא – להתניע, נשאלת השאלה מי מייצג את גוש השמאל בישראל? אולי בכלל בנימין נתניהו?

אפשר ליישב בצורה פרגמטית את שאלת ההגדרה בדיוק על ידי ההכרה בפרדוקס ככזה. אנחנו משתמשים במושגי ימין ושמאל בשביל להגדיר שני דברים שונים: האחד הוא את נטיית הדעות ותפיסת העולם של אדם (או מפלגה) ביחס לאדם או גורם אחר. והשניה היא הגדרה של מציאות פוליטית בהתאם למצב הקיים בשטח.

המציאות הפוליטית תלויה בזמן, במקום ובפרספקטיבה: לא מוגזם לטעון שהשמאל "החדש" של טוני בלייר בבריטניה ימני יותר מהימין המתון של אנגלה מרקל בגרמניה. מפלגת הימין המתון השבדית שמאלית יותר מהסוציאליזם של פרנסואה הולנד בצרפת. בארה"ב הדמוקרטים והרפובליקאים מובדלים ודומים זה לזה בו זמנית ושניהם היו נתפסים כימנים באירופה. רבין עצמו נחשב בזמנו לסמן הימני במפלגת העבודה, עמדותיו בזמן האינתיפדה הראשונה יראו לנו ימניות יותר מעמדותיו של נתניהו היום ביחס לערבי השטחים.

במדעי הפוליטיקה ההשוואתית על כן כבר שנים רבות שבוחנים שמאל וימין על פי החציון בכל משטר פוליטי נתון. אסביר את המבחן על ידי תרגיל מחשבתי:  אם ננסה לדמיין את הרצף בין ימין לשמאל כקו מתוח ארוך בין רדיקאליות פאשיסטית בצד האחד, ועד אוטופיה קומוניסטית בצד האחר, וננסה למקם על הקו הזה כל אחד ואחת מבני האדם על פני כדור הארץ, נוכל למצוא את החציון העולמי שבין ימין ושמאל – אותו אדם שמשמאלו נמצאים 50% מאוכלוסיית העולם ומימנו החצי הנותרים. ברור שגם בדיקה כזו לא תייצר לנו גבול גושי ברור בין שמאל לימין. האיש הבודד מימין לחציון והאיש הבודד שמשמאלו יהיו דומים הרבה יותר זה לזו, אם לא זהים, מאשר לאנשים קיצוניים יותר על הרצף משני הצדדים. יחד עם זאת, בדיקה כזו בתוך משטר אחד, נאמר בתוך מערכת בחירות בודדת במדינה, תוכל לקבוע  שהבוחרת החציונית, אותה אחת שמחצית מהציבור נמצא משני צדדיה, היא ורק היא מייצגת את המרכז באותה מערכת. כל יתר האנשים ימנים יותר ממנה או שמאליים יותר. זו תהיה הגדרה פרקטית לשמאל וימין והיא תהיה נכונה רק באותו זמן ומקום ולאותה סיטואציה.

השמאל הפוליטי לפי הגדרה כזו לא נעלם ולא יכול להעלם. הוא רק משתנה עם הזמן ובהתאם לנסיבות. השאלה היא למה הוא השתנה בישראל? הליכוד חולש בבטחה ובלי עוררין על החציון הישראלי, הן בבחירות הקודמות והן על פי הסקרים בבחירות הבאות הליכוד יהיה מפלגת השלטון. זו לא השאלה המציקה. עכשיו מגיע החלק שצריך להטריד רבים: על פי הסקרים האחרונים המפלגות שמשמאל לליכוד הצטמקו עוד לאחר צוק איתן  והיום המפלגות שמימין לליכוד (לא כולל הליכוד) ביחד זוכות לתמיכה יותר גדולה מכל המפלגות שמשמאל לליכוד ביחד. אם מצב דברים זה יימשך לאורך זמן יהיה מקום אולי לטענה שמבחינה פוליטית בישראל נתניהו והליכוד מייצגים את המפלגה הגדולה בחצי השמאלי של המפה הפוליטית!  בנט או ליברמן ייצגו במקרה כזה את האלטרנטיבה הימנית לשלטון.

רגע רגע, לנשום עמוק, אנחנו עדיין לא שם. לדעתי אנחנו עדיין רחוקים משם. רק בבחירות האחרונות, שגם בהן היה השמאל פיסימי מתמיד, בסופו של דבר קיבלו המפלגות שמשמאל לליכוד 58 מושבים.  אבל מספיקה האפשרות הזו של הליכוד כנציג השמאל האלקטוראלי בשביל לגרור את משבר הזהות העמוק בשמאל המסורתי בישראל היום. הדאגה היא לכל הפחות מוצדקת.

עדיין לא פתרתי את כל הפרדוקס: הצעתי לדבר במונחים של גושים, ימין ושמאל, בהקשר אלקטוראלי פוליטי בהתאם למצב בפועל; עכשיו לחלק השני, בו זמנית אפשר לדבר על דעות שמאליות ודעות ימניות וזאת תמיד בהשוואות של שני גורמים או יותר זה לזו. מה המבחן הבסיסי ביותר להשוואה כזו? אם לתמצת את המאפיינים ההשוואתיים בין שמאלי לימני בקצרה נראה דומה ושונה: הרדיקלים בשני הצדדים רוצים להפוך לחלוטין את הסדר החברתי הקיים, מי למשטר דתי או פאשיסטי ומי לביטול המשטר בכלל. אך הרדיקלים הם מיעוט קטן ברוב המקומות והזמנים. לרובנו אין רצון במהפכה. רובנו, משמאל ומימין, אנשים פסימיים וחששניים שמקווים שיהיה לנו ולילדנו יותר נוח בחיים. ההבדל בין ימין לשמאל הוא בסוגי הפחדים: הימני יותר פסימי לגבי ההווה ורוצה לחזור לעבר והשמאלי יותר פסימי לגבי העתיד ורוצה לשנות את ההווה.

על איזה סיעות אפשר לותר?

על איזה סיעות הייתם אתם מותרים בכנסת? אחת מהטענות הרווחת ביותר המושמעות כנגד שיטת המשטר בישראל היא ריבוי המפלגות המוגזם שיש כאן. או ליתר דיוק, ריבוי הסיעות הנבחרות לכנסת. אכן ישראל היא מהמדינות עם הפיצול הפוליטי הגדול ביותר בעולם כולו. עם ממוצע של 11 מפלגות בפרלמנט ומספר אפקטיבי של מפלגות הגדול מ-7, ישראל היא מהדוגמאות הבולטות בעולם לשיטה מפוצלת ומשוברת (והמיטיבים יגידו פלורליסטית). יחד עם זאת, צריך לזכור שלא בהכל אשמה השיטה. ישנן שיטות בחירה יחסיות הדומות לישראל שעדיין מנפיקות מספר נמוך של מפלגות. שיטת הבחירות הישראלית מאפשרת ריבוי סיעות בפרלמנט, אך לא מחייבת זאת. הסיבה לפיצול הכה גדול בישראל טמונה קודם כל בפיצול פוליטי העמוק שקיים בחברה השסועה שלנו.

אם כן, לפני שבאים לקבוע חוקים שיגבילו ויקטינו בצורה מלאכותית את מספר המפלגות החברות בכנסת (עיין ערך אחוז חסימה ושות'), כדאי לשאול את עצמנו בכנות על איזה מפלגות בדיוק היינו מותרים:

* ראשית, על דוכן "הנאשמים", המפלגות הערביות. ישראל כפי שחוזרים ומזכירים לנו היא קודם כל  מדינה יהודית – כלומר מדינת הלאום של העם היהודי. מכיוון שכך, ישראל, ועל כך (לצערי) יש קונסנזוס רחב, מתנגדת בכל תוקף ליצירת לאומיות ישראלית אחידה; לאומיות אזרחית דוגמאת זו האמריקאית או הצרפתית פשוט לא באה כאן בחשבון. לאומיות אזרחית אחידה, שבה כל אדם בין אם הוא מהגר, דתי, אתיאיסט או בן מיעוטים, יכול להזדהות עם ערכים משותפים לכלל החברה – היא תנאי ראשון לאפשרות של קיום מערכת דו מפלגתית, "ימין ושמאל", במדינה. מכיוון שבישראל אין לנו הסכמה על לאומיות כזו (למעשה יש הסכמה רחבה נגדה) עלינו להכיר בכך שאין ברירה אלא לקיים מערכת מפלגתית נפרדת למיעוט האתני הגדול שחי כאן – היינו המיעוט הערבי.  בלי ייצוג ערבי הולם בכנסת לא נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה. גם היום, כאשר הציבור הערבי אמנם נבחר לכנסת אך מודר אוטומטית מכל מוסדות השלטון, הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות ולמעשה נמצאת תמידית תחת סימן שאלה או לכל הפחות כוכבית.

על המפלגות הערביות לא ניתן "לותר". יתרה מזו, מכיוון שהציבור הערבי ראוי לייצוג מפלגתי משלו עליו גם לקבל את זכות הבחירה הסבירה מבין מבחר של אפשרויות. התביעה השטותית של חלק מהפוליטיקאים היהודים שכל המפלגות הערביות תתאחדנה למפלגה אחת, כאילו אין ביניהן הבדלים אידיאולוגים עמוקים, היא לא רק פטרנליסטית ושוגה בבורות עמוקה, היא גם למעשה תביעה למנוע מהערבים את זכות הבחירה. מפלגה ערבית אחת תייצג רק את עצם "הערביות" כאידיאולוגיה מתחרה לאידיאולוגיה "היהודית", לא תיתן לערבים זכות בחירה הוגנת ויכולת ויכוח אידיאולוגית, ותעקר את מושג הייצוג מכל משמעות זולת זו הדסקריפטיבית. התוצאה תהיה כמובן הקצנה נוספת של החברה הערבית לצד ניכור נוסף של הערבים מהמערכת הפוליטית היהודית.

אם יוחלט להעלות את אחוז החסימה, אפילו לרמה של שלושה אחוזים "בלבד", הסכנה של הכחדת המערכת המפלגתית הערבית תהיה מיידית. סביר להניח שבתוך מערכת בחירות אחת אכן תתאחדנה המפלגות הערביות והויכוח הפוליטי הפנים ערבי בישראל יעלם – לרעת הדמוקרטיה הישראלית. על כן, בתור אחד שחקר וחוקר את נושא אחוז החסימה אני ממליץ, ואני לא יכול להיות נחרץ יותר בהמלצה זו, לאמץ את החוק הסרבי לאחוז חסימה לפיו על מפלגות המוגדרות כמפלגות של מיעוט אתני מוכר  לא יחול חוק אחוז החסימה הארצי שחל על כל יתר המפלגות. החלה של חוק כזה היא לדעתי התנאי היחיד שבו בכלל אפשר להתחיל לשקול להעלות את אחוז החסימה בישראל לרמה של מעבר ל-2%.

* אם כן, (לפחות) על שלוש מפלגות ערביות אנחנו לא יכולים לותר. נשארנו עם כשמונה-תשע מפלגות "יהודיות". שנית, יעלו על דוכן הנאשמים המפלגות "החרדיות". בישראל קיימים שני שסעים פוליטיים מרכזיים ולא אחד – לצד השסע המדיני בטחוני המרכזי, קיים שסע פוליטי וחברתי עמוק סביב יחסי הדת במדינה. מכיוון שכך, מראשית ימי הציונות היו בארץ מפלגות דתיות-חרדיות שייצגו את החלקים האולטרה-דתיים בחברה. עם כל הכבוד לכל מי שלא אוהב את המפלגות החרדיות ואת מה שהן מייצגות, אני לא חושב שיכול מישהו לטעון שהן או מיותרות או שבכלל אפשר למצוא מנגנון שיבטל אותן ויכריח אותן להתמזג אל תוך אחת המפלגות הקיימות. וגם אם אפשר היה ליצור מנגנון כזה, האם הייתם רוצים שהשסע החרדי-חילוני יכנס וישתלט על המפלגות הגדולות? האם הייתם רוצים לראות מפלגה ימנית גדולה אחת שש"ס ומנהיגיה הם חלק בלתי נפרד מההנהגה שלה? בהנחה שהתשובה היא לא קטגורי, אז כנראה עצם הקיום של מפלגות חרדיות הוא לא "בעיה". אני גם בספק אם מישהו יצליח למצוא לי טיעון משכנע על למה הפיצול הפנים חרדי בין ש"ס לבין יהדות התורה הוא פיצול שלילי לדמוקרטיה הישראלית. מה מפריע לנו שהחרדים האשכנזים מצביעים למפלגה אחת והחרדים המזרחים מצביעים למפלגה אחרת? האם "הפיצול" הזה הפריע לאיזשהו ראש ממשלה בישראל לבנות קואליציה? אם כבר בדיוק ההפך הוא הנכון. הפיצול הזה מאפשר לש"ס, שמבחינת היחס למוסדות המדינה מעט יותר פתוחה מיהדות התורה, לשבת בקואליציה ובממשלה גם ללא אחיהם הליטאים. מה רע בכך?

* בימין אם כן נשארו לנו רק ארבע מפלגות מרכזיות: הליכוד, המפלגה הגדולה שמחזיקה בשלטון במדינה ברוב השנים מאז 1977, מפלגה ימנית דתית "מתנחלית" מימין לליכוד, עוד מפלגה ימנית קיצונית אנטי ממסדית שלרוב לא עוברת את אחוז החסימה (השנה מדובר היה בעוצמה לישראל שזכתה ב1.7% מקולות הבוחרים), ובשני העשורים האחרונים מפלגה "רוסית" גדולה שמייצגת לכאורה את ציבור העולים דוברי הרוסית בישראל. לקראת הבחירות האחרונות כידוע התאחדה ישראל ביתנו עם הליכוד, והיום בכנסת יש רשמית רק שתי מפלגות ימין: הליכוד ביתנו, והבית היהודי. ככה שבחזית הימין נראה על פניו שאין בעיה של פיצול יתר. אגב, שימו לב שכאן כבר אפשר להתחיל לראות מדוע כל השיח של פיצול יתר הוא לא באמת רלוונטי למספר המפלגות בכנסת. כי הבעיה של בנימין נתניהו הרבה יותר גדולה עם הסיעות השונות בתוך מפלגתו, ואני גם בטוח שבקרוב מאוד יגלה נפתלי בנט שהאיחוד שהוא עומד בראשו הוא לא בדיוק "איתן כסלע".

* אז מכל השיח על פיצול יתר של המפלגות בכנסת נשארנו עם הפיצול בגוש השמאל מרכז. אכן נראה שעל פניו שלוש מפלגות מרכז (קדימה, יש עתיד והתנועה) ושתי מפלגות שמאל (העבודה ומרצ) זה הרבה יותר מידי. אבל האם השיטה עצמה נפגעת מזה או בכלל אשמה בזה? או רק השמאל עצמו שנמצא במשבר זהות קשה? בואו נניח רגע בצד את השאלה התועלתנית מהסתכלות שמאלית על המפה הפוליטית ונשאיר רק את הטיעון "פיצול סיעות פוגע במשילות" על הפרק. האם הפיצול בגוש השמאל פוגע או מחזק את המשילות בישראל? תשאלו בבקשה את בנימין נתניהו האם יותר קל לו לקיים משא ומתן עם יאיר לפיד, ציפי לבני ושאול מופז לחוד, או שהוא היה מעדיף לקיים משא ומתן עם מפלגה אחת בת 28 חברים.

הבעיה של הפיצול בגוש השמאל (וזו בהחלט בעיה) היא בעיה של משבר זהות, לא בעיה של ריבוי מפלגות. כל עוד קיים משבר זהות זה לא משנה כמה מפלגות בפועל נבחרות בבחירות. תראו למשל את מפלגת קדימה שב-2009 זכתה ב28 מנדטים: האם הם תפקדו כמפלגה אחת? האם האחידות לכאורה עזרה לציפי לבני לקיים אופוזיציה יעילה וחזקה? או שבעצם האחדות המלאכותית והסיעתנות בתוך קדימה הן בדיוק אלו שהביאו לסופה המוקדם.

* כתמיד בישראל, אנשים נוטים להשוות אותנו לארה"ב ולהתקנא במערכת הדו מפלגתית שם. אבל מעבר להבדלים התהומיים בין שתי המדינות, הבדלים כה עמוקים שכל ניסיון להשוואה כלשהי הוא נסיון סרק מראש, צריך להבין שבארה"ב יש אמנם רק שתי "מפלגות" אך בפועל בקונגרס מכהנים 435 סיעות יחיד עצמאיות. כל אחד מהמחוקקים האמריקאים נבחר באופן אישי והוא מחויב אך ורק לבוחרים שבמחוז הבחירה שלו (ולתורמים הגדולים שלו כמובן). אם כבר מתעקשים להשוות לארה"ב אז תדעו שמצבנו טוב בהרבה מבחינת מספר הסיעות ויכולת "המשילות" הנגזרת ישירות מכך.

* אז על איזה מפלגות אתם הייתם מותרים? ואם כבר ויתרתם האם המנגנון שאתם מציעים להורדת מספר המפלגות בכנסת הוא אכן המנגנון שיוריד את המפלגות הנכונות? כי אם כבר ניגשים לשחק בחוקי המשחק עצמם, כדאי מאוד שנוודא קודם שהחוקים החדשים שאנחנו מציעים אכן ישפרו את המשחק לטובה ולא סתם ישברו אותו.

התזה על אחוז החסימה (והזמנה לכנס)

אני כותב בזמן האחרון לבלוג מעט פחות ממה שהייתי רוצה בתקופת בחירות. יש לפחות שני פוסטים חשובים על קולות מבוזבזים ועל התפקידים בממשלה הבאה, שמזמן אני רוצה לכתוב אבל לא יוצא לי. הסיבה היא שאני צריך עד סוף החודש להגיש את התזה למוסמך שלי למזכירות המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית והמאמץ גוזל ממני חלקים נכבדים מהמוזה לכתיבה.

ביום חמישי הקרוב, בשעה 16:30, אני אציג חלק נכבד מהתזה שלי על אחוז החסימה (בעולם ובישראל) במסגרת הכנס השנתי השמיני לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחב"ל ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל, בית מאירזדורף, קמפוס הר הצופים – האוניברסיטה העברית בירושלים. אני משתתף בפאנל בנושא פוליטיקה אלקטוראלית ולצידי יוצגו עבודות של רועי צור מאוניברסיטת תל אביב על מפלגות המרכז בישראל, ושל חברי אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על  אופוזיציות פרלמנטאריות במבט השוואתי.

כסוג של בונוס (עצלני מצידי) לקוראי הבלוג אני מציג כאן חלק מהמבוא למאמר אותו אציג. לצורך הפוסט בבלוג הורדתי הפניות למקורות שלא מעניינים אף אחד מחוץ לאקדמיה, והוספתי כמה הפניות לדוגמאות ידועות שיקלו על הקריאה. מי שרוצה לשמוע עוד מוזמן להגיע לכנס או לחכות שיהיה לי משהו מוכן לפרסום רחב יותר:

ההגדרה הטובה ביותר לדמוקרטיה ניתנה אולי על ידי נשיא ארה"ב בזמן מלחמת האזרחים אברהם לינקולן בנאום בפני חיילים בגטיסבורג: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". עם זאת, ממשלה "על ידי העם" תמיד הייתה קשה, אם לא בלתי אפשרית, להשגה. גם בדמוקרטיה הישירה העתיקה של אתונה הוגבל הייצוג במועצה ("הבולה" האתונאית) שהייתה אחראית על ניהול העיר והכנת החקיקה. במדינות מודרניות המשימה של ייצוג "העם" גדולה מאי פעם; ככל שיש יותר אנשים במדינה, ככה העיוות הבלתי נמנע  של המושג "דמוקרטיה על ידי העם" גדול יותר. אנשי העם, או יותר נכון הבוחרים, מביעים את העדפותיהם מעת לעת בבחירות ושיטת הבחירות הנהוגה במדינה מתרגמת את ההעדפות הללו לרשימה של נציגים ששולטים ומחוקקים בשם העם לשנים הקרובות. כל שיטת בחירות חייבת בסופו של דבר, בהגדרה, לעוות את העדפות הבוחרים. על הבוחרים בדמוקרטיה לתת אמון שהעיוותים הללו מובאים למינימום ההכרחי ולכל הפחות "ההוגן". מבחינה זו ידועה במיוחד החשיבות של מידת הסגירות של מערכת הבחירות. ככול ששיטת הבחירות מאפשרת ליותר אנשים, זרמים, קבוצות ויחידים להיכנס לפרלמנט – ככה רמת הייצוגיות עולה ורמת העיוות יורדת.

ההבחנה המרכזית והבסיסית ביותר המקובלת בין שיטות בחירה דמוקרטיות שונות היא ההבחנה בין שיטות יחסיות לרוביות. מקובל להגיד שהשיטות היחסיות מדגישות את ערך הייצוגיות של המערכת הפוליטית, והשיטות הרוביות מדגישות את ערך המשילות. אני מעדיף את הגישה לפיה מדובר למעשה בהדגשה של שתי תפיסות נפרדות של ייצוגיות. האחת, זו שמדגישה השיטה היחסית, היא תפיסה דסקריפטיבית של ייצוגיות: זו מבקשת  לאפשר לכמה שיותר סקטורים, תפיסות ואוכלוסיות ייצוג בתוך הפרלמנט. בגרסאתו המושלמת, לפי תפיסה זו, צריך להוות הפרלמנט מיקרוקוסמוס של החברה כולה על כל השסעים שבה. מנגד התפיסה שמדגישה השיטה הרובית היא תפיסת ייצוגיות פרסונאלית ולרוב גיאוגרפית. הנציג הנבחר בשיטה הרובית הוא נציג שנבחר באופן אישי על ידי רוב (כזה או אחר) של בוחרים במחוז בחירה אותו הוא מייצג. הנציגה הרובית מייצגת לאו דווקא את הסקטור או האנשים הספציפיים שהביאו לבחירתה, כי אם את כל מחוז הבחירה על כל תושביו. אם יש לה תפיסת עולם ספציפית, הרי שהרעיון הוא שהרוב בחר שתפיסת עולם זו תייצג את האינטרסים של המחוז. גישה זו קרובה יותר לייצוגיות המהותית לפיה על הנציג לייצג באופן ישיר (ומהותי) את האינטרסים של כלל האזרחים שמקרבם הוא נבחר.

אלה אם כן האידיאלים של שתי הגישות, אך המנגנונים להשיג אותם שונים ומגוונים. אלה משתנים על פי: עוצמת מחוז הבחירה, אחוז החסימה, מבנה פתק ההצבעה, ואופן ספירת הקולות ו/או תרגומם למושבים. הגורם הראשון, היינו מספר הנציגים הנבחרים במחוז התמודדות במערכת בחירות אחת,  הוא אולי הגורם החשוב ביותר המגדיר את שיטת הבחירות ולו בגלל שהוא משפיע ישירות על התנהגות יתר הגורמים. עוצמת המחוז קובעת את סף החסימה הטבעי שעל מפלגה לעבור על מנת לזכות במושב בפרלמנט: במחוז בחירה ובו מושב אחד בלבד, מפלגה (או מועמדת) תזדקק ל50% מהקולות ועוד קול אחד על מנת להבטיח את קבלת המושב. במחוז ובו 100 מושבים מפלגה תזדקק לקצת פחות מאחוז אחד בלבד מקולות הבוחרים על מנת להבטיח זכייה במושב אחד לפחות. עוצמת מחוז קטנה אם כן (ובמיוחד עוצמת מחוז בגודל 1) מאפיינת שיטות בחירה רוביות המדגישות מועמדים פרסונאלים הנבחרים ברוב גדול במחוז הבחירה שלהם (כמו למשל בארה"ב, אנגליה וצרפת), ומחוזות בחירה בעוצמה גדולה מאפיינים שיטות יחסיות המעוניינות לאפשר לכמות גדולה של מפלגות וזרמים הזדמנות הוגנת לקבלת ייצוג בפרלמנט (כמו בישראל והולנד). בחלק מהמדינות נקבע בשיטת הבחירות גם אחוז חסימה לגאלי – בחוק – המהווה סף חסימה קשיח שעל מפלגה לעבור על מנת זכות במושב בפרלמנט. אחוז חסימה זה אמור להוות גורם מגביל שימנע ממפלגות זעירות להכנס לפרלמנט ובכך יפגע מעט עקרון היחסיות (בישראל אחוז החסימה הלגאלי עומד כידוע על 2%).

התשובה לשאלה עד כמה מנגנון זה מחזק, אם בכלל, את עקרון הייצוגיות הפרסונאלית נשארת בשלב זה פתוחה. אני מבקש לטעון שבניגוד לירידה בעוצמת המחוז (שמעלה את אחוז החסימה הטבעי), אחוז חסימה לגאלי גבוה אינו מחזק את הייצוגיות הפרסונאלית כי אם מחליש אותה. מכיוון שכך מדובר במנגנון שלמעשה מחליש הן את הייצוגיות הדסקריפטיבית והן את הייצוגיות המהותית ועל כן הוא מנגנון אנטי ייצוגי מובהק שתועלתו הדמוקרטית לעיתים מוטלת בספק. יתרה מכך, במאמר אני מראה שגם ההנחה לפיה אחוז החסימה הלגאלי יחזק לכל הפחות את עקרון המשילות ויכולת הרכבת הקואליציה אינה נכונה בהכרח; במצבים מסוימים עלול אחוז החסימה הלגאלי להזיק ולפגוע גם בעקרון זה ורק להחליש את המערכת הפוליטית. לקריאה נוספת בנושאים אלו ראו פוסטים קודמים שלי בפוליטון ובפולטיאה.

יחד עם זאת, איני בא לשלול לחלוטין את נחיצות המנגנון של אחוז חסימה לגאלי. המטרה הראשונה של המאמר היא להראות שמדובר במנגנון מורכב, קשה להשוואה, שיפעל באופנים שונים בכל מערכת ומערכת. יתכנו מערכות פוליטיות שבהן אפשר להשתמש בצורה מסוימת של אחוז חסימה לגאלי ככלי של "דמוקרטיה מתגוננת" שימנע כניסתם של כוחות מסוכנים אנטי דמוקרטים לפרלמנט וזאת במקום לפסול אותם מלהתמודד מראש באופן רשמי.  אני לא חושב שישראל היא מקרה המבחן הנכון לכך.

בחירות 2013 – סיפור הגושים

זה נשמע על פניו נדוש, אולי ברור מאליו, אבל בפועל מעט מידי תשומת לב מוקדשת לנושא הגושים הפוליטיים. אפשר היה לצפות שאחרי מערכת בחירות (ב-2009) שבה המפלגה הגדולה ביותר לא נקראה להקים את הממשלה, יותר תשומת לב תופנה לנושא הגושים; אבל גם היום עיקר תשומת הלב בניתוח הסקרים, בדיון על התחזקות והחלשות מפלגות, ואפילו בסיכויים להקים ממשלה, כולם מדברים על מפלגות. כחלון לוקח שני מנדטים מהליכוד, אמסלם לוקח שלושה מנדטים מש"ס, מפלגת העבודה מתחזקת בשניים וחצי מנדטים, הבית היהודי מתאחדת עם האיחוד הלאומי, כמה מנדטים מביאים ביברמן ביחד וכ"ו. אני לא אומר שהמשחק במנדטים הוא לא נחמד, לפעמים גם מועיל, אבל הכותרת, ולא הסיפא, של כל פרסום סקר וסקר היתה צריכה להיות מצב הגושים.

מה זה גוש?  גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

גוש הוא במידה רבה מושג אובייקטיבי והוא לא נקבע על סמך אידיאולוגיה או שיפוט ערכי.מאותה סיבה אין דבר כזה "גוש מרכז". המרכז הוא נקודה, נקודה אחת ברצף פוליטי מסוים. כמו שכולם זוכרים משיעורי הגיאומטריה לנקודה אין נפח. כאשר ממקמים את כל המפלגות על פי רצף אידיאולוגי כלשהו אפשר למצוא את הבוחר החציוני – הבוחר שהצביע למפלגה שסך המושבים מימינה ומשמאלה שווה. הגוש שכולל בתוכו את הבוחר החציוני הוא הגוש המנצח בבחירות ובסבירות גבוהה מאוד שמנהיגו ייקרא להרכיב את הממשלה. לא קשה למצוא את הגושים בישראל – בכל מערכת בחירות אפשר להסתכל על כל מפלגה ומפלגה ולשאול את השאלה: במי תתמוך במידה והדבר יהיה תלוי רק בה לראשות הממשלה, במועמד הימין או השמאל? לרוב לא יהיו "דילוגים" חוצי אידיאולוגיה לשאלה הזו.

על כן בכל מערכת בחירות אפשר למצוא גוש ימין וגוש שמאל. שאפשר גם לקרוא להן המפלגות שמשמאל לבוחר החציוני והמפלגות שמימינו (למי שממש לא אוהב להיות מוגדר שמאל). מאז 1977 אפשר גם פשוט להשוות לליכוד – המפלגות שמשמאל לליכוד והמפלגות שמימינו כולל. שמאל לפי ההגדרה הזו היא הגדרה לא שיפוטית ולא אידיאולוגית כי אם פוליטית מרחבית.

אבל האם הגדרה כזו לא כופה חלוקת המערכת חצי חצי? במידה מסויימת התשובה חיובית, אבל לא הכרחית. כן חלוקה כזו של "מימין לחציון" או "משמאל לחציון" נוטה לחלק את המערכת לחצי, אבל זה לא אומר שלא ימצא רוב לאחד הצדדים בכל פעם. שנית, וחשוב מכך, מכיוון שהשיוך לצד מסויים נקבע על פי העדפות המפלגה לראשות הממשלה, אפשר תיאורטית שיווצרו גושים הגדולים משמעותית מחצי ובכך ההגדרה עומדת במבחן הפרכה. אתן דוגמא על מנת להמחיש את הכוונה: אני מגדיר ב-2006 את קדימה כמפלגת שמאל. אפשר לטעון, ורבים טוענים, שקדימה ב-2006 היתה מפלגה שייצגה את הימין הרבה יותר מאשר את השמאל ולראיה מביאים את הרכבה שנשען ברובו על יוצאי ליכוד. אם נשאל את קדימה עצמה היא תגדיר עצמה כמפלגת מרכז ותסרב בכל תוקף להכריז על עצמה כעל שייכת לשמאל. אבל על פי ההגדרה שהצעתי כאן לגושים המבחן היחיד לימין ושמאל הוא במי יתמכו המפלגות שמשמאל לקדימה ובמי יבחרו המפלגות שמימין לה – ומכיוון שקדימה לבדה קיבלה פחות ממחצית המושבים על מנת להבטיח רוב בכנסת (29 מתוך 61) השאלה רלוונטית גם לקדימה עצמה. אם מדובר היה במפלגת ימין אזי היינו צריכים לצפות שגם אם קדימה הייתה מגיעה שנייה, באותה מערכת בחירות, אחרי הליכוד או ישראל ביתנו, היא הייתה מעדיפה לתמוך בראשות הממשלה של הליכוד על פני הרכבת ממשלה חלופית בגוש השמאל עם עמיר פרץ. אני לא חושב שיש מי שחושב שזה נכון. קדימה היתה בבירור מפלגה שמשמאל לליכוד ונקודת המרכז לכן הייתה בדיוק בין קדימה לבין גוש הימין. יש לזכור שגם מבחינה אידיאולוגית קדימה רצה בקמפיין על תוכנית ההתנתקות ועל הצגת תוכנית ההתכנסות ככה שאין שחר לטענה כאילו קדימה הסתירה את היותה שמאלית מהליכוד על מנת למשוך קולות מהימין.

שנית ההגדרה הלא שיפוטית של גושים טובה בהרבה על פני הגדרה סובייקטיבית על פי אידיאולוגיות ולו בגלל ההיבט ההשוואתי. נניח ונצליח להגיע להסכמה באשר למיקום האידיאולוגי של כל מפלגה היום – ולא נצליח להגיע להסכמה כזו, תשאלו מתנחלים והם יגידו לכם שליברמן שמדבר על חילופי שטחים הוא בכלל איש שמאל, וחלק מהעיתונאים בארץ (ב'הארץ') בטוחים ששלי יחימוביץ היא עמוק בימין – אבל בואו נניח שנגיע להסכמה בנקודת זמן אחת; כיצד נוכל להשוות את המפה הזו למפות במערכות בחירה קודמות? האם הליכוד היום שמכיר בראשות הפלסטינית ומדבר (לפחות כלפי חוץ) על פתרון שתי מדינות הוא יותר שמאלי או ימני ממפלגת העבודה בשנות השמונים? האם מפלגת העבודה היום שבוחרת להתעלם מדחיפות הנושא הפלסטיני לטובת סדר יום חברתי והתנגדות נחרצת לליברליזם כלכלי היא שמאלית יותר או פחות ממפלגת העבודה של רבין ב-92 שהובילה הן את המשא ומתן לשלום באוסלו והן את ההפרטות הגדולות של תחילת שנות ה-90?

המציאות משתנה כל יום; כיבוש טרי בן 10 שנים אינו אותו דבר כמו כיבוש בן 40. כלכלה פרוטקציונרית בעידן תחילת ההיי טק אינה אותו דבר כמו כלכלה מופרטת בעידן של משבר קפיטליסטי עולמי. כל ניסיון להשוות אידיאולוגיות בצורה כמותית על פני ציר אחד ולאורך שנים הוא ניסיון סרק. אפשר לדבר על תהליכים, על השינויים, ניתוח איכותי של שינויים היסטוריים, אבל זה לא יקדם אותנו כלל בבחינה אלקטוראלית.

סיפור הגושים ב-30 השנים האחרונות. בגרף הבא מיקמתי את גודלם היחסי (באחוזים מכלל חברי הכנסת) של שני הגושים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות מאז 1984. שימו לב שהמספרים על הציר האנכי הם באחוזים ולא במנדטים. 50% בדיוק מייצגים 60 מנדטים בכנסת. כל הנתונים שמורים אצלי ואשמח להעביר אותם למי שיבקש במייל (מדובר פשוט בתוצאות הבחירות הרשמיות וספירה על פי הגושים בהגדרה שלמעלה). שתי הנקודות האחרונות בגרף, שמסומנות בצהוב, מתייחסות לממוצע הסקרים משבוע שעבר לקראת בחירות 2013 שלקחתי מעמוד הסקרים בפלוג. בואו נראה קודם את הגרף ואז נדבר על כמה מסקנות מתוכו:

1. הדבר הבולט ביותר ואולי המעניין ביותר הוא העקביות בצורת הגרף. אחרי כל מערכת בחירות ב-28 השנים האחרונות שבה קיבל הימין הישגים יחסיים, קיבל השמאל הישגים יחסיים בבחירות העוקבות. פעם הימין מרוויח ופעם השמאל באופן עקבי מאוד. הדבר ממחיש יפה מדוע נקראת התקופה הזו בספרות "העידן הבין-גושי" בניגוד לעידן "הדומיננטיות של מפא"י" שקיים היה לפני מהפך 77.

2. אני אומר "הישגים" ו"רווח" ולא נצחון מכיוון שכפי שאפשר לראות כאשר השמאל "מרוויח" הוא לא בהכרח מנצח.    גם 1984 וגם  1999 היו שנים חזקות יחסית לשמאל אולם הוא לא קיבל בהן רוב. ב-1984, על אף נצחון דחוק לימין, הוקמה ממשלת רוטציה. ב-1999 קיבל גוש השמאל 60 מנדטים, בדיוק כמו גוש הימין, אולם בגלל הבחירה הישירה מי שנקרא להרכיב את הממשלה היה אהוד ברק. התיקו הבין גושי מסביר אולי את קוצרה של ממשלה זו. במילים אחרות, כאשר הימין מנצח הוא עושה זאת בדרך כלל בהיפרש גדול יחסית, וכאשר השמאל מנצח מדובר בדרך כלל בהיפרש בין-גושי מזערי.

3. שימו לב ל-1996. למרות שנתניהו ניצח את פרס בבחירה הישרה בשברי אחוז בלבד (הדבר נתפס לתיקו), ולמרות שמפלגת העבודה קיבלה שני מנדטים יותר מהליכוד באותה שנה (34 מול 32) – בפועל מדובר באחת השנים החזקות ביותר לגוש הימין בשלושים השנים האחרונות: 56.7 אחוזים בכנסת לעומת 43.3 בלבד לגוש השמאל.

4. אפשר לראות כמה משמעותית היתה התוספת של קדימה ב-2006 ומדוע היה משהו בטענת ה"מפץ הגדול". לא רק שמדובר בהישג הגושי הגדול ביותר בכל התקופה שנסקרת כאן (70 מנדטים שהם 58.3% מכלל המושבים בכנסת) אלא שההישג הזה שייך לגוש השמאל – גוש שבקושי עבר את 50% לפני זה. נכון, השנים שעברו מאז הורידו מעוצמת ההישג ועכשיו נדמה שקדימה נעלמת כליל מהמפה הפוליטית, אבל אין ספק שהפוטנציאל לשינוי עומק פוליטי היה אמיתי. פוטנציאל שבוזבז על מלחמת לבנון השנייה ועל שורה של טעויות בהרכבת הקואליציה של אהוד אולמרט. גם האירוע המוחי של אריאל שרון לא עזר כמובן לשינוי ההיסטורי הפוטנציאלי.

5. הנתון המעניין ביותר לימינו הוא עד כמה לא מיוחד המצב הנוכחי של מאזן הגושים. התפיסה המקובלת בציבור היום היא שהימין חזק מאיי פעם, השמאל חלש ומשובר, שאין סיכוי למהפך או לשלום, שהתיקו הגושי נשבר ושנכנסנו לעידן הדומיננטיות של הליכוד. אבל שימו לב, גוש הימין היום לא גדול באופן משמעותי מהתקופות החזקות של גוש הימין ב-8 מערכות הבחירות האחרונות. למעשה גוש הימין היום קטן מגוש הימין שנבחר ב2003 וב1996 ושווה בדיוק לגוש שנבחר ב-1988. גוש השמאל לעומת זאת הגיע להשיג הגדול ביותר שלו מאז מלחמת יום הכיפורים רק לפני שש שנים, ב-2006. הפער הבין-גושי אינו גדול. היום נתניהו נהנה מרוב של 9% בלבד, מעבר חוצה גושים של 4.5% מקולות הבוחרים בבחירות בהשוואה לבחירות הקודמות יביא למהפך.

6. יחד עם זאת, אם נסתכל גם על שתי הנקודות האחרונות שמייצגות את ממוצע הסקרים משבוע שעבר נראה נתון מעניין שאולי מסביר את המלנכוליות של השמאל: אם הסקרים יתאמתו אזי לראשונה מזה 30 שנה שהימין ישמור על כוחו ואולי אף יתחזק בשתי מערכות בחירות עוקבות. מצב זה צריך לשים נורה אדומה גדולה מול שלי יחימוביץ. יכול להיות שיחימוביץ תכפיל את כוחה של מפלגת העבודה בבחירות, אבל כמנהיגת הגוש (וזה לפחות כתר שהיא טוענת לו בגלוי) היא תהיה הראשונה שמביאה לשמאל הפסד שני רצוף בבחירות. הדבר מעמיד בסימן שאלה גדול מאוד את אסטרטגיית ההשענות על האג'נדה החברתית בלבד.

* אני רוצה להבהיר את הנקודה האחרונה הזו, אף על פי שכתבתי עליה בהרחבה לפני שבועיים – הרעיון של להביא מנדטים שמסורתית שייכים לגוש הימין לגוש השמאל על סמך דברים הנוגעים לליבם (לכאורה) של מצביעי ימין חברתיים הוא רעיון טוב וראוי. מפלגת העבודה בהחלט צריכה לטעון את הטענה שהיא זו שמשרתת באמת את האינטרסים של השכבות המוחלשות ושל מעמד הביניים מול האג'נדה הקפיטליסטית הפרוטקציונרית החדשה של ברית ההון-מתנחלים-חרדים שמייצג נתניהו. נורמטיבית כן, רעיונית מצוין, אלא שבפועל (נכון לעכשיו) מדובר בכישלון מוחלט. כל מה שיחימוביץ עשתה הוא להביא אליה חלק מהמנדטים האבודים שנדדו מהעבודה לקדימה במערכות בחירה קודמות בלי לחזק את הגוש אפילו לא במנדט אחד לרפואה. הדבר מחייב חשבון נפש מהיר. אולי עוד אפשר לשנות את התמונה.

שיטות אלקטוראליות

לא אחת אני מזכיר כאן בבלוג את הנושא של שיטות בחירה שונות וסוגי משטר דמוקרטיים שונים. אין פלא בדבר שכן הנושא המרכזי בו אני מתעסק וחוקר באוניברסיטה הינו פוליטיקה אלקטוראלית. אני מודע לזה שלא כולם ערים להבדלים, הדקים והעבים, בין שיטות בחירה שונות. לבקשת הקהל אם כן, פוסט מיוחד על הבדלים בין שיטות בחירה שונות, או בשם היותר רחב שיטות אלקטוראליות, על רגל אחת. לשם הפשטות אציג את ההבדלים בין השיטות האלקטוראליות על פי כמה קריטריונים נפרדים.  לסיכום אסיים בהקשר אקטואלי חשוב.

* שיטות ממשל שונות:

מדינה יוניטרית מול פדראלית

מערכת פדראלית היא מערכת בה יש לפחות שתי שכבות של ממשל נפרדות. המקרים הקלאסיים הם מקרים בהם יש מערכת אחת מקומית או אזורית, לצד מערכת מרכזית. קיימת חלוקת סמכויות מסוימת בין המערכות השונות. ארה"ב היא הדוגמא הקלאסית בה המדינות השונות מקיימות מערכת ממשל עצמאית אחת, מול השלטון המרכזי (שנקרא גם השלטון הפדראלי) ששולט מוושינגטון.

שיטה נשיאותית מול פרלמנטארית

שיטה נשיאותית היא שם כולל לשיטות בהם ראש הרשות המבצעת נבחר (בדרך כלל) ישירות על ידי העם; הרשות המבצעת היא מקצועית; ובנוסף נפרדת מהפרלמנט ואינה זקוקה לאמונו. יחד עם זאת, קיים פיקוח ואיזון בין הנשיאות לפרלמנט כאשר בדרך כלל לא ניתן להעביר חוקים ללא הסכמה משותפת של שתי הרשויות, ובנוסף הפרלמנט גם אם אינו יכול להדיח- מפקח על עבודת הרשות המבצעת. בשיטה פרלמנטארית לעומת זאת, הבוחרים בוחרים רק את הרשות המחוקקת, וראש הרשות המבצעת ממונה מתוך הפרלמנט. הממשלה בשיטה פרלמנטארית אם כן יוצאת מתוך הרשות המחוקקת וזקוקה לאמון תמידי בפרלמנט.

ביקמרליזם מול יוניקמרליזם

הכוונה למספר הבתים שמרכיבים את הרשות המחוקקת. ביקמרליזם הינו מצב בו הרשות המחוקקת מחולקת לשני בתים. שוב הדוגמא האמריקאית היא הקלאסית כאשר הקונגרס מחולק לסנאט ובית נבחרים. במדינות שונות קיימת חלוקת סמכויות שונה בין שני הבתים. מחלוקה שווה של סמכויות, ועד מצב בו לבית העליון כמעט ואין שום סמכויות פורמאליות. ביקמרליזם זה כרגע הנושא שאני אישית חוקר לתזה; בבדיקה שערכתי עולה שבקרב המדינות הדמוקרטיות ביותר קיימת חלוקה כמעט שווה בין מדינות ביקמרליות למדינות בעלות בית אחד בלבד.

* חוקי בחירה:

גודל מחוז

הכוונה לכמה מושבים בפרלמנט בוחר כל מחוז. בישראל לדוגמא יש רק מחוז בחירה אחד, ארצי. כלומר בישראל הבחירות הן כלליות וכל אזרחי ישראל בוחרים ביחד את 120 חברי הכנסת. שימו לב: ישראל היא מדינה אחת מתוך שלוש בלבד בכל העולם הדמוקרטי בהן יש מחוז בחירה אחד בלבד. ברוב מדינות העולם קיימת חלוקה כלשהי לאזורים. יש מדינות בהן גודל המחוז משתנה ויש מחוזות גדולים מאוד לצד מחוזות קטנים. יש מדינות בהן כל המחוזות הם בגודל בינוני. ויש מדינות בהן גודל המחוזות הוא 1- כלומר שכל מחוז בוחר נציג אחד בלבד. זה המצב בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובקנדה למשל. ממחקרים עולה שככול שגודל המחוז יותר קטן ככה יהיו פחות מפלגות בפרלמנט. אם לדוגמא גודל המחוז הוא אחד בלבד, אז בכל מחוז תהיה תחרות בין שני אנשים מובילים על הזכייה במושב. לבוחרים לא יהיה כדאי להצביע למועמד שלישי או רביעי כי זה יהיה בבחינת בזבוז קול (ולמועמדים עצמם לא משתלם להתמודד במחוזות בהם סיכויי הזכייה שלהם אפסיים). לעומת זאת במדינה עם גודל מחוז גדול כמו בישראל, גם למפלגה העשירית יש סיכוי טוב להיכנס לפרלמנט ועל כן יותר מפלגות ירוצו לבחירות, ויותר מפלגות יקבלו קולות.

מצד שני, בשיטות עם גודל מחוז גדול מאוד, הקשר בין הבוחר לנבחר הוא קטן יותר. כאשר הבוחרים בוחרים רשימות גדולות אין להם דרך כמעט לדעת למי ספציפית הם מצביעים. כך ומידת האחריותיות של הנבחרים תהיה נמוכה. אם אני מצביע בפתק אחד למפלגת קדימה למשל, אני בוחר נגיד בין 20 ל40 אנשים שאת רובם אני לא מכיר והם לא יכולים לקשר את הבחרותם אלי. לעומת זאת במחוזות קטנים, גם אם לא הצביע למי שנבחר בסוף, קל לבוחר לזהות כל מועמד ולבחון אותו בשבע עיניים על ביצועיו. חבר הפרלמנט יודע שעל כל דבר שיעשה ויצביע הוא יבחן על ידי בוחריו במחוז. קשר ישיר של ייצוגיות. על כן, מדובר על שני סוגים של ייצוגיות ויש ויכוח פילוסופי ארוך שנים על מי מהן עדיפה.

שיטה יחסית מול רובית

זוהי הגדרה כללית הנוגעת לצורה שבה מחושבים המנצחים בבחירות.  בשיטה יחסית יותר המנצחים יחולקו בצורה יחסית למספר הקולות שקיבלה כל מפלגה. אם מפלגה קיבלה 22% מקולות הבוחרים בשיטה יחסית, היא צפויה לקבל כ-22% מהמושבים בפרלמנט. שיטה רובית לעומת זאת, היא שיטה שמעדיפה הכרעות של רוב. ככול שהשיטה רובית יותר ככה ההכרעות תהיינה ברורות יותר ולא תהיה יחסיות בין אחוז הקולות לאחוז המושבים. שיטות רוביות מזוהות בדרך כלל עם מחוזות בגודל אחד (אבל לא בהכרח)- כך לדוגמא בבריטניה אם מתמודדים 5 מועמדים במחוז ומתוכם ארבעה מקבלים 19% ואחד מקבל 22%, המועמד שקיבל 22% ינצח ו78% מהקולות לא יזכו למושב בפרלמנט. לעומת זאת מחוזות הגדולים מאחד מזוהים לרוב עם שיטות יחסיות. אולם אין התאמה מלאה; ישנן וריאציות שונות על חוקי הבחירות המאפשרות גם למחוזות קטנים להיות יחסיים יותר, או למחוזות גדולים יחסיים פחות:

אחוז חסימה גבוה הוא למשל שיטה שבה מפחיתים את היחסיות של מחוזות בחירה גדולים. העלאת אחוז החסימה, אחוז הקולות שמפלגה צריכה לקבל בשביל לזכות במושב, מקטינה את מספר המפלגות הקטנות שנכנסות לפרלמנט ופוגעת ביחסיות. שיטה נוספת, אם כי פחות מקובלת, היא מענק בונוס של מושבים למפלגה הגדולה ביותר. כמו כן קיימות שיטות לחישוב עודף הקולות שגם כן נותנות עדיפות למפלגות הגדולות בשיטה יחסית (שיטה כזו קיימת בישראל כך שלמפלגות הגדולות קל הרבה יותר לקבל מושב נוסף מעודפי הקולות מאשר למפלגות קטנות).

במחוזות קטנים או בגודל אחד, ניתן לעשות את התוצאה ליותר יחסית על ידי קביעה שמועמד חייב לזכות בלפחות 51% מהקולות על מנת לזכות. אם לא השיג אף מועמד 51% ניתן לגשת לסיבוב שני (כמו בשיטה הצרפתית לדוגמא). שיטה נוספת היא הכנסת אלמנט של דירוג עדיפויות:  בשיטה של דירוג עדיפויות הבוחרים לא מצביעים למועמד אחד בלבד, אלא מדרגים את העדפותיהם בין המועמדים. בשלב ספירת הקולות, אם אף מועמד לא הגיע ל-51% מהקולות, מנפים את המועמדים החלשים ביותר ועוברים לעדיפות השניה והשלישית של הבוחרים שבחרו במועמד שנופה. כך עוברים על העדיפויות ומנפים עד שמועמד מקבל 51% מהקולות. המועמד שנבחר הוא זה שלפחות 51% מהציבור מעדיפים אותו יחסית לכל אחד מהמועמדים האחרים (למעט הסתייגות קטנה שלא אכנס אליה כאן).

* הבטחתי הקשר אקטואלי: בבריטניה לאורך כל השנים היו שתי מפלגות גדולות בלבד כאשר המפלגה שזכתה בבחירות, נהנתה מרוב מוחלט בפרלמנט ולא נאלצה להרכיב קואליציה. בבריטניה קיימת כאמור השיטה הכי לא יחסית שיכולה להיות. מחוזות בגודל אחד בשיטה רובית בסיסית. התוצאה היתה שמפלגה קיבלה באזור ה-30% מהקולות ונהנתה מיותר מ50% מהמושבים בפרלמנט. המפלגה השלישית בבריטניה בשנים האחרונות לעומת זאת, הפסידה מושבים פעם אחר פעם. המפלגה הליברל-דמוקרטית קיבלה נגיד 20% מקולות הבוחרים (מה שבישראל היה מבטיח לה לפחות 24 מנדטים) אך בפועל זכתה לפחות מ-10% מהמושבים בפרלמנט. הסיבה היתה שבאזורים רבים המפלגה הליברל-דמוקרטית היתה שנייה, פעם ללייבור ופעם לשמרנים- אבל מקום שני לא מקבל כלום. בבחירות האחרונות, לראשונה בתולדות בריטניה, המפלגה השמרנית נאלצה להרכיב קואליציה עם הליברל-דמוקרטים על מנת להרכיב ממשלה. אף מפלגה לא הצליחה להבטיח רוב בפרלמנט. הליברלים דרשו רק דבר אחד- שינוי שיטת הבחירות.

בתחילת חודש מאי הקרוב, בהתאם להסכם הקואליציוני, הולכת בריטניה למשאל עם על שינוי שיטת הבחירות. מה ההצעה? לא מעבר לשיטה יחסית כמו בישראל (כפי שאמרו כמה כתבים נמהרים בעיתוני הארץ)- ההצעה היא בסך הכל הכנסה של אלמנט של דירוג עדיפויות. בוחרי בריטניה עדיין יצביעו במחוזות בחירה חד נציגים תחת השיטה החדשה, אבל עכשיו יאלצו לדרג את ההעדפות. על מנת לזכות המועמד יצטרך להיות עדיף על ידי לפחות 51% מהבוחרים מול כל מועמד אחר. הסיבה לכך היא פשוטה, שיטה כזו צפויה להפוך את יחס הקולות-מושבים של המפלגה השלישית (הליברל-דמוקרטיים) לטוב בהרבה. המפלגה השלישית היא בדיוק זו שיכולה להיות מועדפת על ידי 51% מהבוחרים במחוז מסוים על פני המפלגה המובילה-ללא-רוב במחוז. מפלגה רביעית וחמישית לעומת זאת לא צפויות להרוויח מהמהלך.

נכון להיום עדיין לא ידוע מה יהיו התוצאות של משאל העם. הסקרים מלמדים על ציבור חצוי בשאלה, ואחוז די גדול של אנשים שעדיין לא החליטו. אבל אתם חושבים שזה מה שמטריד עכשיו את הבריטים? ממש לא. הבריטים כולם עסוקים עכשיו רק בדבר אחד, החתונה של יורש העצר. זמן מעולה להעלות רפורמה אלקטוראלית למשאל עם! החתונה תזכיר לבריטים כמה הם אוהבים את בריטניה השמרנית והישנה. חתונה מלכותית תזכיר נוסטלגיה לאימפריה ותדגיש את העובדה שהבריטים לא אוהבים שינויים. המפלגה השמרנית, שהולכת למשאל עם מחוסר ברירה של הסכם קואליציוני, לא יכלה לבחור זמן טוב יותר מבחינתה להעלאת המשאל להצבעה. התוצאות? כשבוע אחרי החתונה המלכותית, יהיה מעניין.

נ.ב.

למי שרוצה להעמיק קצת יותר בנושא ולשמוע הרצאה מרתקת על מה עושים במדע המדינה עם המידע הזה, אז בדיוק השבוע היתה הרצאה של המנחה שלי, פרופ' אורית קדר, באוניברסיטה העברית במסגרת "מדוע: סדרת הרצאות לקהל הרחב". ההרצאות של מדוע מועלות לרשת, גישה להרצאה (כשעה) בלחיצה על הקישור. אפשר לדלג כ-10 דקות על הקטע המוזיקלי.