גיליון 6 של פוליטון – ומילים ספורות על ביקור אובמה

הגיליון השישי של פוליטון – עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, עלה היום לאוויר. זה כבר הגיליון השישי שבו אני משמש עורך האתר – שזה אומר האיש שמעלה את כל הכתבות הערוכות לאתר, מעמד אותן, שם תמונות ואחראי על העיצוב הכולל. לעניינים שקשורים בפוליטאה אני ממליץ במיוחד על שתי כתבות מעולות: האחת, של אור טוטנאור, מסכמת בתמציתיות את תופעת הפרסונאליציה בבחירות האחרונות ומביאה תיאוריה (הסבר) מעניינת לנושא. השניה, של אסף שפירא, מסכמת ומבקרת עשור לחוק האזרחות והכניסה לישראל: אותו חוק שאוסר על איחוד משפחות פלסטינים עם ערבים ישראלים. חוק שעבר על חודו של שופט בבג"צ בניגוד לעמדת נשיאו דאז אהרון ברק שקבע שהחוק גזעני.

כמו כן,  אפשר כבר לומר כרגיל, יש מאמר קצר שלי בפוליטון. הפעם מביא כמה הגיגים אישיים יותר בנושא מדוע רציונאלי ללכת להצביע בבחירות:

דוקא אחרי הבחירות, כאשר חשש הקוראים לניגוד עניינים יורד מהפרק, ואנשים מדוכאים מתוצאות הבחירות, נראה לי כמו עיתוי מתאים, כמעט חדשני, לשוב ולדבר בסוגיה השחוקה של הסיבות ללכת להצביע. עיתוי הקריאה חשבתי, יהפוך את הדיון מקלישאתי לענייני ומעורר מחשבה…

* הערה קצרה על ביקור אובמה הארוך (אוף כמה נאומים של שמעון פרס שמענו, כן הבנו ארה"ב היא ידידה מופלאה שלנו – איזה כיף). נדמה לי שרוב הפרשנים פספסו את המסר הכי מעניין שהיה בנאום אובמה בבניני האומה: לרגע אחד בנאום עשה אובמה פאוזה שלאחריה ביקש לתת לסטודנטים עצה כפוליטקאי: "אני יכול להבטיח לכם זאת: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם האזרחים שלהם לא ידרשו מהם לעשות זאת. אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות." זוהי תפיסה מעניינת וחדשה לטעמי שמנוגדת לחלוטין לרעיון "שלום האמיצים" שהנחה את הסכמי אוסלו. גם לאחר הסכמי אוסלו התפיסה היתה של אם לא שלום האמיצים אז מלחמת הפחדנים. עראפת אשם. אבו מאזן אחראי. יש פרטנר. אין פרטנר.

ברק אובמה בנאומו ביקש להציג תפיסה חדשה שעושה דה-פרסונאליזציה לסכסוך. הוא למעשה קרא לציבור הישראלי לצאת נגד ההנהגה שלו שלא תעשה כלום אם הציבור לא ילחץ עליה. בניגוד לכל החיוכים וההסתחבקות עם "ביבי טוב לראות אותך" שהיו לפני ואחראי הנאום – בנאום בבניני האומה אמר אובמה למעשה שביבי לא יעשה כלום אם הוא לא יפחד מלחץ אזרחי לעשות משהו. נתניהו על פי אובמה הוא לא אמיץ, ואין לאובמה שום ציפיות שהוא יהפוך פתאום לאמיץ ויחליט לעשות שלום בשביל "מורשת" או משהו בסגנון. השלום, אם יהיה כזה, יהיה שלום של פחדנים. זו הייתה למעשה קריאה למחאת קיץ חברתית על נושא השלום. הקהל באולם, רובם הגדול סטודנטים מצטיינים מהאוניברסיטאות הגדולות, נראה היה מוכן ונלהב לקלוט את המסר. אלא שכמו שכולנו יודעים ספק מאוד גדול אם תצא קריאה אמיתית מתוך האוניברסטאות למחאה שמאלית עממית למען השלום. לצערנו אם יהיה לחץ שישפיע על ביבי לעשות שינויים למען הסדר זה יהיה לחץ בינלאומי ולא לחץ ציבורי עממי. הציבור בישראל מוכן לצאת ולהפגין על מחירי הקוטג', אך הפגנה למען השלום נחשבת "שמאלנית מידי" במקרה הטוב ואנטי פטריוטית במקרה הפחות טוב. אני מסכים עם אובמה שביבי עצמו לא רוצה במיוחד להכנס להליך שלום, ולא יעשה זאת מתוך גילוי אומץ פתאומי. אבל אם אובמה בונה עלינו שנפעיל את הלחץ, אז צר לי לאכזב.

גיליון בחירות מיוחד של פוליטון

פוליטון, עיתון הסטודנטים למדע המדינה באונ' העברית בירושלים, שאני נמנה על עורכיו, ופקפוק עיתון הסטודנטים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, יצאו בגיליון משותף מיוחד לרגל הבחירות. הייתי אחד מהעורכים של הגיליון ואחראי לעיצוב האתר. אני מזמין את כולם לעיין בגיליון המרתק. בגיליון ישנם 16 מאמרים וכתבות שעברו כולם עריכת תוכן מקיפה ועריכת לשון. כל הכתבות מושקעות מאוד ומעניינות. במיוחד אני חושב שקוראי הבלוג שלי ימצאו עניין ב:  מאמר מצויין שעשה מחקר על השפעת השינויים הדמוגרפים בעשור האחרון על תוצאות הבחירות. ראיון בלעדי וייחודי עם מיקי איתן לאחר ההדחה מרשימת הליכוד. כתבת ביקורת מצוינת על סרטוני השיטה של אלדד יניב ומה שהם מייצגים. מאמר סאטירי מצחיק שעוסק בליברמן וישראל ביתנו. ומאמר חשוב בנושא ייצוג נשים בכנסת.

כמו כן יש בגיליון גם מאמר שלי על היוזמה שניסינו לקדם להבאת המועמדים לראשות ממשלה לעימות באוניברסיטה העברית:

הכול התחיל בשיחה פוליטית בבלוגוספירה על השאלה מדוע אין עימותים בישראל. צפינו בעימותי הבחירות בארצות הברית והתקנאנו ששם מקיימים משחק פוליטי-דמוקרטי לתפארת, ואילו אנחנו נאלצים להסתפק, במקרה הטוב, בתגובות יחצנים להתבטאויות פוליטיקאים. רבים האשימו את התקשורת הישראלית בהיעדר העימותים. בהקשר זה חשבתי שרק גוף עצמאי, שאינו שייך לאחת מתחנות השידור הקיימות, יוכל אולי לאחד את הכוחות ולהביא את הפוליטיקאים שלנו לעימות. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר הציעה באחד הדיונים שאחת האוניברסיטאות בארץ תיזום עימות, ובתגובה החלטתי להרים את הכפפה ולנסות לעניין את האוניברסיטה העברית ביזמה כזאת. .. להמשך המאמר

פוליטון 4, פתק ההצבעה, ועדכון בחירות (ארה"ב) קצר

* פוליטון 4 עלה לאויר. פוליטון הוא עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים שהיה לי הכבוד לעזור בהקמתו. הגיליון הנוכחי הוא גיליון מעולה לדעתי. במיוחד אני ממליץ על מאמר מאלף של אודי בקר על התרומות הגדולות והקטנות בבחירות בארה"ב. בקר מסביר על חלוקת הכסף על פי הטייה מפלגתית ומדובר במידע חשוב מאוד לכל מי שרוצה להבין יותר לעומק את המניעים והכוחות מאחורי הקמפיין הנשיאותי. כמו כן יש חלק אחרון על גיוס כספים לקמפיין בישראל כהכנה לבחירות בארץ בעוד שלושה חודשים.

מאמר יפה נוסף של אודי שפיגל מביא את הטיעונים של למה לא חייבים לגייס חרדים ומדוע זה יכול גם להזיק. כידוע לקוראי הבלוג אני מסכים איתו לחלוטין.

גם בגיליון הנוכחי עזרתי בעריכת התוכן ועיצבתי את הגיליון ויזואלית.

* כמובן יש גם מאמר שלי, הפעם ביחד עם לירן הרסגור (העורכת הראשית), על המבנה הטכני של פתק ההצבעה הטיפשי בישראל. מוזמנים לקרוא:

כשמדברים על הצורך לשנות את שיטת הבחירות בישראל מזכירים לרוב את השיטה היחסית הקיצונית הנהוגה כאן שמובילה למספר מוגזם של מפלגות בכנסת, את אחוז החסימה, את העדר האלמנט האישי בבחירות וכיוצא בזה. אולם מעט מאוד מזכירים את רגע ההצבעה עצמו, דהיינו האופן שבו אנו מצביעים הלכה למעשה בבחירות. נכון, מדובר בנושא שולי יחסית, אולי טריוויאלי, ולא נטען ששינויו יביא למהפכה דרמטית בפוליטיקה הישראלית, ואף על פי כן כדאי לשים לב גם אליו. האם ניסיתם לחשוב פעם אם האופן שבו אנו מצביעים בכלל הגיוני? מגיעים למקום הקלפי, נרשמים אצל נציג הקלפי, מקבלים מעטפה, הולכים אל מאחורי הפרגוד, בוחרים פתק מתוך קופסא מחולקת מלאת פתקים, עליו רשומות אות אחת עד שלוש אשר לרוב מייצגות שם שונה לחלוטין מהמפלגה לה אנו רוצים להצביע, מכניסים את הפתק למעטפה שקיבלנו, סוגרים את המעטפה, יוצאים מהפרגוד ומשלשלים את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. האם לא ניתן למצוא שיטה יעילה יותר מזו?  [להמשך בפוליטון]

* עדכון קצר על הבחירות בארה"ב, שבועיים בדיוק לפני פרסום התוצאות: אתמול היה העימות הנשיאותי האחרון בנושאי מדיניות חוץ. רומני נקט באסטרטגיה פחדנית ואימץ לחלוטין את האג'נדה הדמוקרטית למדיניות חוץ בלי אף מילה על בוש, ובלי חזרה על הדברים שלו בכנס ה-47% על העדר פתרון מדיני עם הפלסטינים, רומני לא הציג שום דבר חדש או ביקורת אמיתית על המדיניות של אובמה. נכון, רוב הפרשנים וכנראה שגם רוב הציבור ראו את זה ולא אהבו את הרעיון שחייזר שהיה נופל מהשמים היה מאמין שדוקא רומני הוא המועמד הדמוקרטי – הסקרים הראו שאובמה ניצח את העימות ברוב ברור. אבל אני לא חושב שאובמה יצא עם ידו על העליונה באמת. בשלב הזה של המרוץ צריך לשכנע מעטי מעט של מתלבטים לא משוכנעים. מי שעדיין מתלבט בשלב הזה ספק אם הנצחון האינטלקטואלי של אובמה בעימות על מדיניות חוץ ישנה לו הרבה. רומני נתן בסך הכל הופעה בסדר, בדגש על המילה הופעה. לא היה בה שום דבר אמיתי או חכם אבל הוא "נראה" היה רציני ומסוגל לדבר על נושאי חוץ (שטחיים ככול שיהיו הדברים עצמם). עבור המצביע המתלבט הממוצע יכול מאוד להיות שזה מספיק. אולי אפילו משכנע שרומני אכן "נשיאותי" מספיק.

סקרים ראשוניים שהתפרסמו אתמול מראים שאובמה לא צבר יתרון בסקרים והמרוץ ממשיך להיות צמוד מאוד. יחד עם זאת, כמו בעימותים הקודמים, סקר שמתפרסם יום אחרי עימות מלמד מעט מאוד על ההשפעה של העימות. ולו בגלל שרוב הסקרים שמתפרסמים בארה"ב מתבצעים על פני כמה ימים. על כל פנים תמונת המצב נשארת כזו: במישור הארצי צמוד מאוד עם הובלה קטנה בנקודות לרומני. במישור המדינות המתנדנדות אובמה עדיין מוביל ברוב קטן ברובן. במדינות המפתח, ובראשון אוהיו, יתרון לאובמה. זה אמור להספיק לאובמה לנצחון בעוד שבועיים. אבל עד כמה הסקרים הצמודים מדוייקים? ובעיקר מי בסופו של דבר יגיע להצביע? במצב מרוץ כל כך צמוד לאחוזי ההצבעה יהיו השלכות קריטיות.

* שלשום פרסמתי כאן רשומה על אחוז החסימה והורדתי אותה אחרי כמה דקות. מתנצל בפני מי שמחפש אותה. אני אעלה אותה כאן שוב ממש בקרוב.

פוליטון 3, בעיות ממשל והצעת חוק פרוגרסיבית למספר החברים בממשלה

גיליון שלישי של פוליטון, עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה בירושלים, יצא היום רשמית לאור. כמו בגיליונות הקודמים, היה לי הכבוד לערוך ויזואלית את האתר והכתבות ולהיות שותף בהוצאת העיתון. אני יודע ממקור ראשון שבכל הכתבות הושקעה עבודה רבה ואני חושב שהתוצאה היא מרשימה ומעניינת. בהקשר האקטואלי של דברים שדיברתי עליהם גם כאן בבלוג בשבועות האחרונים, אני רוצה להמליץ במיוחד על הכתבה של נטע משה על האספקטים הכלכליים של הגירת עבודה לאירופה. אני חושב שבכל הדיון הישראלי על מהגרי העבודה יש לנו הרבה ללמוד מהנסיון האירופי בשנים האחרונות (בניגוד לטענה של כמה פוליטיקאים ישראלים לפיה לאירופאים יש מה ללמוד מאיתנו).

* בנוסף יש בעיתון גם מאמר שלי, שממשיך את הסדרה של מאמרים בפוליטיקה אלקטוראלית ישראלית מהגיליונות הקודמים. הפעם אני דן בסוגיה הכללית יותר של "בעיית המשילות" בישראל: אני מסביר כיצד התפיסה הרווחת רואה את הבעיה ומדוע אני חושב שתפיסה זו מוטעית מיסודה. בחלק השני של המאמר אני דן בבעיות האמיתיות, לדעתי, שעומדות בבסיסה של השיטה הישראלית ומזכיר בקצרה ממש כמה דרכים חיוביות שכדאי ללכת בהן. בקצרה, אני חושב שבניגוד לטענה הרווחת לפיה ראשי ממשלה בישראל הם חלשים מידי ורשויות הממשל הביורוקרטיות לא מתפקדות, לדעתי ראשי הממשלה בישראל הם דוקא חזקים מידי ולא מרוסנים או מפוקחים על ידי הרשות המחוקקת. עליבות הכנסת ורוב חבריה והתרפסותם בפני הממשלה מביאים לכך שהמנגנונים הביורוקרטים נאלצים להשתלט על תהליכי קביעת המדיניות לצד יישומה. תיקון אמיתי של בעיית הממשל בישראל לדעתי צריך להיות ע"י חיזוק מוסדות הרשות המחוקקות, חיזוק עצמאותה מול הממשלה, והגברת יכולת הפיקוח שלה על הראשות המבצעת.

* הצעת חוק: גודל ממשלה פרוגרסיבי

אני רוצה לנצל את הבמה שלי כאן בבלוג בשביל לתת דוגמא לחוק פשוט יחסית שאני חושב שיכול לשפר בצורה יפה את חוזקה של הכנסת, מבלי לפגוע יותר מידי בממשלה. אני מתייחס כאן לסוגיה של גודל הממשלה: קיימים שני טיעונים עיקריים נגד גודלן המנופח של ממשלות בישראל. הטיעון הראשון הוא טיעון הבזבוז. שרים עולים יותר כסף מחברי כנסת, הלשכות שלהם עולות יותר כסף, ומי צריך לזרוק כל כך הרבה כסף על שרים לשום כלום ושום דבר. זה טיעון פופוליסטי שאני לא אוהב אותו בכלל. קודם כל בגלל שהוא מעצים בעיה שלא קיימת. יאיר לפיד למשל מדגיש בנאומי הבחירות שלו (וישבתי בשורה שניה באחד כזה מתחילתו ועד סופו כשהוא הגיע לאוניברסיטה) את בזבוז הכספים על שרים ללא תיק כאילו מדובר היה בבזבוז הכספים הכי גדול שקיים במדינה (כדאי ליאיר לפיד לבדוק שוב את המספרים שלו). בפועל לשרים ללא תיק יש לשכה גדולה רק במעט מכזו של חבר כנסת, ובדרך כלל אין להם תקציב משרד עצמאי לנהל. הבעיה האמיתית היא דוקא עם משרדים מומצאים שהוקמו בדיוק בשביל להתמודד עם התדמית הבעייתית בציבור של שרים ללא תיק וניתנו להם תקציבים גדולים ללא הצדקה אמיתית. בשביל להתמודד עם הטענה הזו ההצעה היא בדרך כלל להגביל את מספר השרים בחוק יסוד הממשלה ל-18 בלבד.

הטענה השניה רצינית הרבה יותר ואיתה אני מסכים לגמרי והיא שראשות מבצעת מנופחת באה על חשבון כוחה של הכנסת. כאשר חצי ויותר מחברי הקואליציה יושבים בממשלה זה משאיר מעט מאוד חברי קואליציה שפנויים לעבודת הכנסת. מעט החברים שנשארים צריכים להתפרש על פני כל הועדות בהן מתבצעת עיקר עבודת הכנסת. בנוסף, חברי הקואליציה שנשארים מחוץ לממשלה מנופחת הם בדרך כלל מהספסלים האחוריים ביותר של הקואליציה, אנשים בעלי משקל פוליטי נמוך, שהדרך היחידה שחלקם מוצא להתבלט היא על ידי הזניית העבודה הפרלמנטארית עוד יותר בדמות הצעות חוק קיקיוניות וקיצוניות, התבטאויות הזויות, או התנהגות בלתי הולמת שמגיעה לכותרות החדשות.

גם כלפי הבעיה הזו יש מי שמציעים את הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 בלבד מחד, או אימוץ החוק הנורבגי לפיו כל חברי הממשלה מוחלפים בפרלמנט ולא מכהנים כחברי כנסת (כאילו התפטרו מהכנסת) עד עזיבתם את הממשלה. הבעיה בחוק הנורבגי היא שהוא מקיף מידי ויוצר הפרדה מלאכותית בין חברי הפרלמנט לחברי הממשלה. אני חושב שזה נכון שיהיה קשר במשטר פרלמנטארי בין חברות בממשלה וחברות בכנסת. אי אפשר לפתור את כל השרים מחובת ההצבעה עם הקואליציה על רצפת המליאה. זה לא בריא ולא טוב למשטר פרלמנטארי תקין.

עקרונית אין לי בעיה עם החוק להגבלת מספר החברים בממשלה ל-18, אלא שהסיכויים של חוק כזה להיות מיושם בפועל נמוכים מאוד. צריך לזכור שזה היה החוק בעבר, אבל החוק שונה כאשר קמה ממשלת אהוד ברק ב1999. ברק גילה שהוא זקוק ליותר שרים על מנת לייצב את הקואליציה שלו ופשוט מאוד, ההחלטה הראשונה שהעבירה הקואליציה הייתה לבטל את מכסת השרים ל-18 בלבד. היה משהו בנימוקים של מתנגדי ההקצבה: מדוע 18 שרים? מדוע לא 19 או 17 או 15 או 30? יש משהו שרירותי מאוד במספר 18 שרים שאינו בהכרח מתאים לכל קואליציה. בנוסף מסבירים המתנגדים, יציבות קואליציונית במשטר פרלמנטארי היא ערך חשוב, קואליציה גדולה ומגוונת זקוקה ליותר שרים מקרב חברי הכנסת על מנת להגדיל את המחויבות שיש לסיעות הבית להישאר בקואליציה. השררה עוברת בארץ דרך חברות בממשלה ועל כן כל השותפים הקואליציוניים ירצו, בצדק מבחינתם, חלק מהכוח הזה בשביל לתמוך לאורך זמן בממשלה.

* אז מה אני מציע: אני מציע לחוקק סעיף בחוק יסוד הממשלה לפיו: "מספר חברי הכנסת החברים בממשלה לא יעלה על שליש מחברי הקואליציה".   החוק בעצם יקבע את המפתח המקסימאלי לחברי סיעות המכהנים בממשלה – חבר ממשלה אחד על כל שלושה חברי כנסת. ככה לא משנה מה גודל הקואליציה, תמיד יהיו לפחות שני שליש מחבריה פנויים לעבודת הכנסת. בקואליציה מינימאלית מנצחת של 61 חברי כנסת המספר יהיה 18 חברי ממשלה בדיוק (אני מדבר כאן על חברי ממשלה שכוללים שרים וסגני שרים). ככול שהקואליציה תגדל כך יוכל ראש הממשלה להוסיף על המספר הזה שרים וסגני שרים נוספים בצורה פרופורציונאלית.

היתרון הנוסף של החוק הזה הוא שהוא ייתן תמריץ חיובי למספר קטן של מינויים אישיים מקצועיים. זאת בגלל שבעוד שהחוק מגביל את חברי הכנסת החברים בממשלה, הוא לא אומר שום דבר על תוספת חברים שלא מחברי הכנסת. ככה ראש ממשלה יוכל לפתות מפלגות אחרות, או בתוך המפלגה שלו, למנות מינויים חיצוניים של אנשים מקצועיים למספר תפקידים רלוונטיים. מהצד השני, שלא כמו החוק הנורבגי או הצעות קיצוניות אחרות, מדובר בתמריץ למספר מצומצם של מינויים מקצועיים לצד רוב של מינויים מקרב חברי הכנסת, ולא חוק כולל שמפריד לחלוטין בין האחריות הפרלמנטארית והממשלתית.

 זוהי דוגמא קטנה לחשיבה יצירתית יותר לעניות דעתי בנושאים של שינוי שיטת ממשל שמנסה לטפל בבעיות ממשל אמיתיות מבלי לשפוך את התינוק עם המים מרוב התלהבות לשנות משהו.

פוליטון – עיתון סטודנטים חדש

בשבועות האחרונים היה לי העונג להיות חלק מצוות הקמה של עיתון סטודנטים אינטרנטי חדש במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. עזרתי בעיצוב האתר, עריכה, וגם כתבתי כתבה אחת ביחד עם הערוכת הראשית ויוזמת העיתון, לירן הרסגור, מהמחלקה. העיתון נקרא פוליטון והגיליון הראשון שלו עלה היום. מומלץ להכנס ישירות לדף הבית ולהתרשם: http://politonhuji.wordpress.com

כאמור בעיתון יש כתבה שכתבתי אני ביחד עם לירן הרסגור: "מזג האויר בארץ ומועד הבחירות". יצאנו לבדוק מדוע מועד הבחירות הרגיל בארץ נקבע לחודש חשוון ומה ההשלכות המפתיעות של זה על זמני כהונת הכנסת.

* עדכונים רגילים לבלוג פוליטאה ימשכו כרגיל. מחר כנראה אעדכן על תוצאות הבחירות בפלורידה (רומני ינצח, אבל מדוע?).