פראוור-בגין, סובסידיאריות והכיבוש

השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות זועמות נגד מה שמכונה תוכנית פראוור-בגין (הנוסח האחרון שלה הוכן על ידי בני בגין) ל"העתקה" ו"יישוב" ערביי הנגב. במסגרת התוכנית אמורים להתפנות בכפייה אלפי משפחות מכפרים בדואים בנגב ולעבור לעיירות פיתוח שבונה המדינה במקום. מכיוון שפרויקט עיירות הפיתוח הצליח כל כך עם יהודי ערב שעלו בשנות החמישים למדינה, המדינה רוצה לשחזר את ההצלחה: לרכז אוכלוסיה ענייה ומופלית ציבורית ממליא לאזורים קטנים ורחוקים מהעין ומהמרכז בתקווה שכך גם יתרחקו מהלב ומהכוח הפוליטי.

עכשיו ראשי השלטון בישראל לא מבינים מה רע בתוכנית, מדוע מתנגדים לה – וגם אם מתנגדים אז טוענים האחים שההתנגדות לא רלוונטית כי אנחנו מדינת חוק דמוקרטית וצריך לפעול בהתאם לחוק ובהתאם להחלטת הרוב. היישובים הערבים בנגב הם ברובם יישובים לא מוכרים או "לא חוקיים" (שכן רק ליהודים מאשרים הקמת "חוות בודדים" בנגב – אם ערבי יבקש זאת הדבר יחשב נסיון לגזול קרקע) ולתוכנית פראוור ממילא תהיה כנראה תמיכה רחבה בכנסת. ההפגנות, הזעקות וההתנגדות של נציגי הציבור הערבי לתוכנית ממש לא מעניינות את שר האוצר או את שר הכלכלה מכיוון שהמתנגדים במיעוט.  גורמים בימין הקיצוני יותר כמו שר החוץ ליברמן ויושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, טענו שאת הכפרים הבלתי חוקיים צריך לפנות ממילא (מכיוון שאינם חוקיים) ועל הציבור הבדואי בנגב להגיד תודה בכלל שהם מקבלים "הטבה" בדמות ההשקעה בתשתיות בעיירות החדשות. ליברמן איים שאם ההתנגדות תמשך אז סעיף ההטבות יבוטל ורק יפנו בכוח. כמו הרגל אוטומטי, האשימו בימין את השמאל בצביעות על כך שהם תומכים בהכשרת היישובים הערבים בנגב אבל מתנגדים למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. ובאמת מה ההבדל? אם כבר, יטענו, להכשרת המאחזים היהודים יש אולי רוב פרלמנטרי בכנסת ולהכשרת היישובים הערבים לא. אז מדוע השמאל טוען לחוסר דמוקרטיות דוקא במקרה השני?

טענות אלו ראויות, בחלקן לפחות, למענה. והתשובה המוסרית נוגעת בסוגיות סבוכות של ריבונות המדינה ומקורות הלגטימציה של ריבונות זו. בלי לגיטימציה אין ריבונות, ובלי ריבונות אין חוק. כל הרעיון הדמוקרטי בנוי מייסודו על ההנחה שהסכמת רוב תאשפר קבלת החלטות שתתפס כלגטימית על ידי הכלל ובכך תמנע סטאטיס (שזה ההפך מלגיטימציה – לשתי המילים אני לא מכיר חלופה ראויה בעברית). החלטת הרוב היא בגדר פשרה בחלוקת השררה הפוליטית – פעם אני אהיה בדעת הרוב ופעם אתה; בצורה כזו נשלוט שנינו. כמובן שעקרון זה מופר ומתיתר כאשר מישהו מוצא את עצמו תמידית בעמדת המיעוט. התופעה הופכת לחמורה כאשר האחד שמוצא את עצמו במיעוט תמידי אינו פרט יחיד כי אם אוכלוסיה שלמה.  מצב זה ידוע גם כעריצות הרוב.

לצערנו בחיים האמיתיים כמעט ובלתי ניתן להמנע מפגם זה. תמיד יהיו נושאים שיהוו מבחינת עריצות רוב ואוכלוסייה מסויימת תמיד תמצא את עצמה במיעוט בהם. אבל חשוב לשים לב לתופעה ולנסות לצמצם אותה כאשר זה אפשרי. אם אוכלוסייה ספציפית מוצאת את עצמה כמיעוט קבוע לא בנושא אחד או שניים או שלושה, כי אם בכל הנושאים כמעט – אזי הפגיעה ביסוד הדמוקרטי חמורה. אוכלוסיה מוגדרת וספציפית שתמיד נמצאת בצד המפסיד למעשה לא לוקחת חלק ולא נהנית מהדמוקרטיה.

אחד מהעקרונות הדמוקרטים שנוסחו בשביל לצמצם פגיעות מסוג זה הוא עקרון הסובסידיאריות (עקרון שמנחה משטרים פדרלים ומהווה אבן תשתית של האיחוד האירופי היום למשל). עקרון הסובסידיאריות הוא פשוט ואומר שכל החלטה תתקבל ביחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה. אם ליישם על בסיס גאוגרפי אזי כאשר כל החלטה מתקבלת על ידי הרשות הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה המלא, אזי עקרון הסובידיאריות עובד והרווח הדמוקרטי עולה. לשם המחשה בואו נפעיל את העקרון בדוגמאות: אם ההחלטה נוגעת לבטחון של המדינה, כמו למשל הגנת גבולות ובניית צבא, אזי ברור שהיחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה היא המדינה. אם ההחלטה נוגעת לריסוס פרדסים במועצת רמת השופט, ולהחלטה אין משמעות מחוץ לגבולות המועצה, אז מועצת רמת השופט צריכה לקבל את ההחלטה. ואם (בקיצוניות מכוונת) החלטה נוגעת רק לאדם יחיד ובודד – כמו למשל התפטרות של פלוני מהעבודה בשל חוסר מוטיבציה – אז פלוני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הזו.

ההחלטה על יישוב הנגב נוגעת קודם כל, ועשרות מונים יותר מבכל השאר, בתושבי הנגב. כן, להחלטה הזו יש אולי השלכות פוליטיות ארוכות טווח, והאידיאולוגיה הלאומנית של חלק מתושבי ישראל האחרים אולי תפגע במשהו מההחלטה, אבל האוכלוסיה הרלוונטית לקבלתה של ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה אוכלוסיית הנגב. מסופקני אם במשאל תושבים כולל בנגב היתה החלטת פראוור-בגין עוברת. וגם אם כן, אין ספק שהיא היתה נתפסת כלגיטימית הרבה יותר במקרה כזה.

מה בין זה ובין מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נדמה לי שהדבר כבר מובן: לא רק שלא ברור אם להכשרת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים יש תמיכת רוב בקרב הציבור בישראל, גם אם היה רוב כזה הדבר כלל אינו רלוונטי. האוכלוסיה הרלוונטית לקבלת ההחלטה היא האוכלוסיה שגרה באותם שטחים והנפגעת העיקרית מההאחזות היהודית בהם – היינו הפלסטינים ביהודה ושומרון. או אם תרצו להרחיב ולהגיד שלהחלטה כזו יש השפעה על כולנו, אז אדרבה, יש לשאול את כלל האנשים שעשויים להיות מושפעים מאותה החלטה – שזה אומר לכל הפחות כלל האנשים הגרים ממערב לירדן. החלטה של מיעוט קיצוני קטן לייהד בכוח גבעות בלב אוכלוסייה פלסטינית שלא זוכה שקולו ישמע בהחלטה היא היא הכיבוש שהימין הישראלי כל הזמן מנסה לחזור ולהגיד שלא קיים.

דמוקרטית?

לא אחת אנחנו שומעים בזמן האחרון טענות מצד הימין הישראלי בדבר הלגיטימיות של פעולות ששוברות את הסטאטוס קוו הלאומי בישראל, בשם ההכרעה הדמוקרטית. הטענה אומרת שעל הציבור הערבי, כמו גם על הליברלים היהודים, לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בבחירות ובכנסת. דמוקרטים גדולים כמו אביגדור ליברמן, מדברים בשם עקרון דמוקרטי של הכרעת רוב. אלא שבין הכרעת רוב לבין דמוקרטיות קיים קשר רופף בלבד, אסוציאטיבי, אם לא מוטעה מיסודו. נבחין בין כמה סוגים של הכרעות:

1) הכרעה דיקטטורית: אדם אחד מחליט עבור כולם. 2) החלטה אוליגרכית: מיעוט שולט מחליט עבור כולם. 3) הכרעת רוב: רוב האוכלוסייה מחליט החלטות. 4) הכרעה דמוקרטית: כל האוכלוסיה מחליטה עבור כולם (דמוקרטיה היא שלטון האוכלוסייה, הדמוס, או העם).

הכרעת רוב הנו מנגנון שלפעמים משתמשים בו על מנת לקבל החלטות במדינה דמוקרטית. כלומר הכרעת רוב הינה אחד הכלים להכרעה דמוקרטית. אבל הכרעת רוב איננה בהכרח דמוקרטית. המבחן לכך הוא כפול:

אחד, האם כל רוב הוא אפשרי באוכלוסייה המדוברת; כלומר האם אין רוב קבוע שמאפשר לקבוצה אחת לקבל תמיד את ההחלטה ללא התחשבות בקבוצה אחרת כלל. במקרה כזה אין מדובר בהכרעה דמוקרטית שכן הקבוצה היחידה שמקבלת את ההחלטה היא קבוצת הרוב. קבוצות המיעוט לא משתתפות במשחק ועל כן כלפיהן ההחלטה איננה דמוקרטית- הם לא היו שותפים לה.  המצב ההפוך הוא רוב מקרי: שכאשר מועלית החלטה, מיקומך בחברה לא מגדיר סופית את יכולת ההכרעה שלך, אלא רק המצרף של עמדותיך לעמדות האחרים. אם היום אני מיעוט בהחלטה אחת, ומחר אני יכול להשיג רוב לשנות אותה להחלטה אחרת אזי שאפשר שמדובר בהכרעה דמוקרטית. אבל זה לא תנאי מספיק. צריך דבר מה נוסף:

שתיים, שההחלטה שתתקבל תהיה רלוונטית עבור כל מי שקיבל אותה. אם קבוצה אחת מחוקקת חוק שרלוונטי רק עבור קבוצה אחרת, אזי לא מדובר בהכרעה דמוקרטית. הכרעה דמוקרטית יכולה להיות רק כזו שבמסגרתה האוכלוסייה מחוקקת את החוקים עבור עצמה ולא עבור אחרים. לדוגמא: אם במדינה של צהובים וכחולים, מקבלים הצהובים (שמהווים רוב) הצעת חוק לפיה על כל הכחולים למסור הודעת מס למדינה, אזי לא מדובר בהכרעה דמוקרטית אלא בהכרעת רוב לא דמוקרטית בעליל. אם רוצים הצהובים לקבל הודעות מס בצורה דמוקרטים הם חייבים לחוקק חוק שיהיה נכון לכולם, צהובים וכחולים כאחד. מבחינה דמוקרטית, כל אוכלוסייה צריכה לקבל החלטות עבור עצמה; גודל האוכלוסייה והרזולוציה משתנים מהחלטה להחלטה, אבל העיקרון נשמר. תל אביב למשל יכולה לקבוע לעצמה את שיעור הארנונה בצורה דמוקרטית, אבל לא יכולה לקבוע את שיעור הארנונה לרמת גן. אפילו שתל אביב גובלת ברמת גן, משקיפה עליה, ומושפעת מאורח החיים ברמת גן, אין לתל אביב מילה באשר למה שתושבי רמת גן עושים בכספם. לעומת זאת כאשר עולים לרמה הלאומית, אז יכולים אנשים תל אביבים לקבוע עובדות לרמת גן ובתנאי שהחוקקים שיחוקקו יהיו נכונים לכל הרמה הלאומית כולה.

זה לא אומר שלפעמים לא חורגים מהכלל הזה. כאן אוסיף סוג נוסף של הכרעות: הכרעות פטרנליסטיות. הכרעות פטרנליסטיות הן הכרעות שמתקבלות על ידי קבוצה אחת עבור קבוצה אחרת, ובתנאי שהחלטות אלו נעשות לצורך שמירה והגנה על האוכלוסייה המקבלת. ישנם כאלה הטוענים שכל הכרעה פטרנליסטית היא פסולה מיסודה. אני לא אחד מאותם אנשים, אני בעד פטרנליזם. אבל בתנאי שהוא מנומק, מוצדק, ואכן לטובתה של האוכלוסייה המקבלת. מה שכן, בכל מקרה כל החלטה כזו היא איננה דמוקרטית אלא סוטה  מהדמוקרטיה, מי יותר ומי פחות.

יטענו אנשי הימין בישראל מה שיטענו, ויצדיקו החלטותיהם בדרכים אשר יצדיקו. אבל בבקשה שלא ישתמשו בטיעון של "דמוקרטיות". כי דמוקרטים הם לא.

*מילה טובה על הליברלים בליכוד, הז'בוטינסקאים האחרונים: יו"ר הכנסת רובי ריבלין, השר מיקי איתן, השר בני בגין, השר לשעבר משה ארנס, ועוד כמה בודדים שיצאו נחרצות גם בכלי התקשורת וגם בכנסת נגד חוק הנאמנות של ביבי, נאמן וליברמן. חבל רק שהם עוד לא הבינו שמפלגת הליכוד היא כבר מזמן לא שלהם.

* ולסיום משהו קצר לגופו של עניין. התקשורת הישראלית קנתה לחלוטין את הבלוף של ליברמן וביבי כאילו "חוק הנאמנות" הוא הגשמה של הבטחת הבחירות של ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות". עכשיו יכול ליברמן בשקט לשמור על התדמית השקרית שלו לפיה את מה שהוא מבטיח הוא מקיים. מדובר בספין מדהים, כי אחרי כל הביקורת שכתבתי ואחרים השמיעו, בסופו של דבר החוק הנוכחי הוא תוספת מגוחכת וחסרת משמעות לחוק קיים. ליברמן הבטיח בבחירות לבוחריו משהו אחר לגמרי; ליברמן הבטיח לבוחריו שהוא ידאג לכך שערבים ישראלים שלא עומדים במבחן "נאמנות" ימנית של ישראל ביתנו, תישלל אזרחותם. החוק הנוכחי בסך הכל מוסיף את המילה יהודית להצהרת שבועה חסרת תוקף משפטי שמבקשי אזרחות צריכים להגיד. כמה ערבים כבר מקבלים בשנה אזרחות במדינה? ומה ימנע מהם לקבל אותה עכשיו שנוספו עוד שתי מילים? אבל עם השטות הזו נפתחה ישיבת הממשלה השבועית והוקדשו עשרות שעות עבודה ומאמץ מצד כמה משרדי ממשלה, שלא לדבר על הזמן התקשורתי. מדובר אם כן בכלום ושום דבר שנופחו למימדים גדולים רק בשביל ליצור הון פוליטי לליברמן וביבי על חשבון האווירה הציבורית הטובה, על חשבון היחסים בין העמים, ועל גבם של אזרחי ישראל הערבים.