כשלונות

* האמת שתכננתי לכתוב פוסט על גלעד שליט, אבל היום בבוקר קראתי פוסט מצוין של יוסי מלמן (פרשן מעיתון הארץ, הפוסט פורסם בדמרקר קפה) שפשוט כותב את כל מה שתכננתי לכתוב. אז אין לי אלה לקשר ולהגיד שאני מסכים עם כל מילה. ובמיוחד עם הפרשנות בסוף של מדוע העסקה לא תקרה ובאיזה סיטואציה (לא סבירה) כן תקרה. רק אוסיף דבר קטן והוא הוכחה פוליטית לנכונות הדברים: ביבי יכול לעשות עסקה בקלות, אין לו שום מניעה מפלגתית, קואליציונית או ציבורית לזה. בציבור יש רוב די גדול לעסקה, ואם בנימין נתניהו יעמוד מאחוריה הרוב הזה רק יגדל. אף אחד מהמחנה השמאלי לא יתנגד לעסקה בגלוי ולפחות חצי מהימין המתון תומכים בה. מפלגות הקואליציה יתמכו בעסקה ולא נראה שיש מפלגה כלשהי שמתנגדת. היחיד שיכול לעשות בעיות זה ליברמן, אבל חוסר העניין שלו בנושא ניכר היטב ולא נראה שהוא יעשה מזה סיפור. בבית בתוך הליכוד יש רוב לעסקה, בוגי יעלון הוא היחיד שמתנגד בפומביות אבל הוא לא יעשה משהו רדיקלי נגד נתניהו דוקא בנושא הזה. מבחינה מדינית עסקה עם חמאס תוריד מבנימין נתניהו קצת לחץ מדיני בטווח הקצר ותסיט את תשומת הלב המדינית מההכרזה על מדינה פלסטינית בספטמבר . בקיצור אם ביבי רוצה, פוליטית הוא יכול בקלות רק להרוויח מזה.

אז מה המסקנה? פשוט שביבי לא רוצה. מכל הסיבות שמלמן מזכיר ולא אחזור עליהן כאן. המסקנה השניה של מלמן נכונה גם כן, שרק מחאה ציבורית נרחבת יכולה לשנות את התמונה. כלומר במקום תמריץ חיובי על הגדלת התמיכה במקרה של עסקה, מחיר שלילי באי ביצועה. וזו מחאה שונה לחלוטין מזו הנוכחית. רק מחאה כזו שתתחיל לפגוע בנתניהו באלקטורט שלו (ולא, זה לא אומר הפגנות במרכז תל אביב עם סלבריטיז שמאלנים) תתחיל להוות מחאה אפקטיבית. הסיכוי לכך כרגע נראה די קלוש.

* ומקמפיין כושל אחד לאחר, הקמפיין של מצנע לראשות מפלגת העבודה לא יכול להיות יותר גרוע. רק לפני שבועיים כתבתי כאן שהדרך למצנע פחות או יותר סלולה והוא רק צריך להימנע מטעויות, והנה בשבוע שעבר הוא עשה את כל הטעויות הללו יחד. תקף את עמיר פרץ (במה שנתפס כהתבטאות גזענית), יצא נגד המפקד והגיש בקשות ערער על שחיתות (בשביל מה? אתה יוצא נגד המפלגה שאמורה להצביע לך? ואתה משדר פאניקה במקום בטחון), והגיב בחריפות כלפי תקיפה נגדית של עמיר פרץ. זה אולי הדבר החמור מכל – מצנע קיבל על עצמו את התפיסה שפרץ הוא היריב שלו. טעות קשה. ראשית כי פרץ אינו היריב שלו, וזה כבר הסברתי בפוסט הקודם. ושנית, כי עמיר פרץ הוא הסיכוי הטוב ביותר של מצנע להפוך את מפלגת העבודה למפלגת שלטון עתידית; בארה"ב רצים נשיא וסגן נשיא על מה שמכונה "כרטיס", כרטיס של מצנע ופרץ בארץ היה יכול להיות כרטיס מנצח. שניהם מה שמכונה חברתיים ובאים מעבודת שטח בעיירות פיתוח. מאחורי שניהם פעילות ביוזמות שלום וקשר עם מנהיגות מתונה בצד הפלסטיני. שניהם בדיוק באותן עמדות מדיניות. מצנע בראש הכרטיס מביא איתו את התדמית הביטחונית, נקי הכפיים ויכול לשמור על המרכז המסורתי. ביחד עם פרץ, בקמפיין חכם, הם יכולים לסחוף את הארץ עם קמפיין חברתי כלכלי מול פערי השכר ועליות המחירים. מצנע צריך היה לחבק את פרץ, או לפחות להשאיר מספיק מקום לחיבוק כזה מיד אחרי הבחירות על ראשות העבודה. מה שהייתי רוצה לראות אחרי ספטמבר זה את מצנע ופרץ הולכים יד ביד מעיירה לעיירה, כפר לכפר, עיר לעיר ומכוונים לא ל-20 מנדטים, כי אם לראשות הממשלה.

מצנע לא צריך לדבר על פרץ, מצנע צריך מהבוקר ועד הערב לדבר על ביבי ורק על ביבי. הקמפיין הטוב ביותר למישהו שמגיע מעמדת הזינוק של מצנע הוא כאילו להתעלם מהקמפיין הפנימי ולהתחיל בפועל את הקמפיין הארצי. בהעדרה של אופוזיציה מצד קדימה, מצנע צריך לתפוס את המשבצת הריקה ופשוט להתבטא בכל נושא שעולה על סדר היום. לשלוח הודעה לעיתונות כל יום ועל כל נושא. השבוע היינו צריכים לשמוע אותו על גלעד שליט ועל המשט לעזה. להציג עמדות נחרצות וחדשות, או לפחות לתקוף את הממשלה. לא משנה על מה. ככה כל יום. התודעה צריכה להיות כזו שמי שחושב על אופוזיציה לביבי חושב על דבר אחד בלבד – עמרם מצנע. קמפיין כזה יביא לו את מפלגת העבודה על מגש, הוא לא צריך לדאוג. ואחר כך ישמש כנקודת זינוק טובה נגד קדימה. ביחד עם עמיר פרץ הם כבר יכולים להתחיל לתקוף את מעוזי הליכוד היחידים שיכולים לעבור למפלגת העבודה – המעוזים החברתיים כלכליים. אבל עצות לחוד ומציאות לחוד, בפועל מצנע טובע בתוך הביצה של מפלגת העבודה, וראשות המפלגה (ובוודאי שהשלטון במדינה) מתרחקים.