תמיכה ציבורית מבשמת ומתעתעת בהמשך הלחימה

מבצע צוק איתן הוא המבצע הצבאי הרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. בתקשורת אומרים לנו שהפעם התמיכה בלחימה חסרת תקדים, האווירה הציבורית מלוכדת יותר מאיי פעם, ובניגוד לפעמים קודמות התמיכה בממשלה ובצה"ל היא גדולה ואחידה. הטיעונים הללו אינם נכונים: כמעט כל מלחמה ופעילות צבאית נרחבת של צה"ל בעבר הביאו את הציבור ללכידות ולעליית התמיכה בממשלה ובראשיה. מי שהתבשמו בנתוני הסקרים בזמן מלחמה בעבר הופתעו לגלות אחרי המלחמה שהציבור עובר מתמיכה לסלידה מהר, מהר מאוד.

מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים בסה"כ, בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט 2006. מבצע צוק איתן התחיל ב-8 ליולי והיום, רביעי באוגוסט, הוא עדיין נמשך. על פי המצב הנוכחי יתכן מאוד שגם צוק איתן יסתיים אחרי 34 יום פלוס מינוס בתוך שבוע. יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים רבים בין שני אירועי הלחימה (מלבד הנסיבות). אחד המרכזיים שבהם הוא שבמלחמת לבנון השניה צה"ל נכנס רגלית ללבנון כמעט מיד (אם כי בכוחות קטנים) והמשיך והרחיב את המבצע הקרקעי בלב האויב עד השעות אחרונות של המלחמה; עוד זכורים היטב הימים הנוראיים והאבדות הקשות בשלושת הימים האחרונים של המלחמה שעה שכבר היה ברור שהסכם סיום המלחמה עומד להכנס לתוקף. הפעם, ראש הממשלה נתניהו החליט בחוכמה רבה לדעתי, לסיים חד צדדית את עיקר הפעילות הקרקעית ברצועת עזה עוד לפני שהמבצע נגמר. מבחינת דעת קהל מדובר בהחלטה אמיצה שכן רוב הציבור תומך בסקרים (ובפומביות באינטרנט) דוקא בהעמקת המבצע ולא בקיצוצו. אבל דעת הציבור היא הפכפכה ומתעתעת.

במלחמת לבנון השניה נערכו ותועדו כמה סקרי דעת קהל בעיתונות: במלאות שבוע ללחימה למשל פורסם סקר לפיו הציבור מביע תמיכה אדירה בתפקוד הצבא והרמטכ"ל (87% תמיכה). ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הבטחון עמיר פרץ זכו לתמיכה מרשימה לא פחות של 78% ו72% בהתאמה.

בסוף יולי, אחרי 17 יום של לחימה נשארו אחוזי התמיכה גבוהים, אם כי התחילו לרדת קצת: תפקוד צה"ל 80%, אהוד אולמרט 71% ועמיר פרץ 64%. עדיין יפה ומבשם. 71% מהציבור אגב גם הביעו תמיכה בהרחבה של המבצע באותו סקר.

ואז באה התפנית, ביום ה31 למבצע, ימיה האחרונים של המלחמה המדממת, צנחו אחוזי התמיכה בראשי המדינה בצורה מדהימה: רק 47% הביאו תמיכה בתפקוד הרמטכ"ל, 48% בראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הבטחון עמיר פרץ נהנה מ37% תמיכה בלבד. הסקר כאמור נערך עדיין בעיצומה של המלחמה שכוחות צה"ל עדיין נלחמים ונהרגים בשטח. אחרי המלחמה, ועם תחושת ההפסד והבזבוז בציבור, המשיכה לצנוח התמיכה בראשי המלחמה והחלו הפגנות בקריאה להתפטרות הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה ולהקמת ועדת חקירה.

ראש הממשלה הנוכחי שלנו בנימין נתניהו ידוע כחובב ומזמין סקרים גדול. אין לי ספק שהוא הזמין סקרים בדרך כזו או אחרת בזמן המבצע הנוכחי. אנחנו יכולנו לראות לפחות את הסקר שפרסם ערוץ 10 שלשום לפיו הרמטכ"ל נהנה מציון ממוצע 8 (בסקר ביקשו מהציבור לדרג בסולם של 1-10 את התפקוד ולא שאלו לשביעות רצון), ראש הממשלה נהנה מציון טוב מאוד של 6.9 ושר הבטחון בוגי יעלון מציון קרוב של 6.8. ראש הממשלה שלנו רואה את הנתונים אבל בניגוד לקודמו בתפקיד לא מתבשם בהם. חטיפת החייל שלא היתה ביום שישי הייתה סימן לעתיד לבוא: אחרי שבוע מדמם במיוחד בו נהרגו יותר מחמישים חיילים התחיל להיות ברור שפשוט וקל זה לא יהיה. לצד קריאות התמיכה וצדקת הדרך של ישראל, נשמעו בתקשורת גם בכי ההורים ותמונות הילדים הנופלים המרגשות. הלחימה פתאום התחילה לכאוב.

שלא תהיה אי הבנה, אני לא טוען שהציבור לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד של הרג חיילים בקרב. הציבור בהחלט מלוכד ותומך בלחימה ובמטרותיה ומוכן להקרבות בדרך. גם במלחמת לבנון השניה הציבור היה מוכן להקרבות ותמכה במטרות הלחימה לא פחות מעכשיו. אין כאמור שום דבר חסר תקדים בתמיכה ובלכידות הציבורית הנוכחית. אבל באותו הזמן הציבור גם כואב את המחירים שאנחנו משלמים. מה זה אומר, זה אומר שככול שהקרבנות עולים, ככה אנחנו מצפים ליותר הישגים. יש מאזן לא מדויק אך אמין: כל עוד ההישגים הנתפסים (המוחשיים או הפוטנציאלים) של הפעילות הצבאית גדולים מהאבדות, הציבור מרוצה. אבל ברגע שמרגישים שהאבדות גדלות לצד האטה בקצב ההישגים, אז מתחילה התחושה הלא טובה. הסיבה המרכזית שבגללה הסוף של מלחמת לבנון השניה הרגיש כל כך חמוץ היא הידיעה שיכולנו להשיג את אותו הסכם הפסקת אש, כמה ימים ועשרות חיילים הרוגים לפני המועד שבו הוא הושג.

הדרג המדיני והבטחוני הם היחידים שצריכים ויכולים להגדיר את המועדים וההישגים שיביאו להפסקת אש. לציבור תמיד יהיו רצונות לא ממושים ופנטסטיים מעבר למה שאפשר להשיג. את שלטון חמאס כנראה שאי אפשר במסגרת הנוכחית להפיל ולהעלים, כמו שבזמנו אי אפשר היה להשמיד את חיזבאלה. החוכמה היא לא לסמוך על האשראי שהציבור נותן לדרג הבטחוני להשיג מטרה גדולה כזו כאשר אתה יודע שאין לך שום כוונה או יכולת הלכה למעשה להשיג אותה; הציבור רוצה פרארי ומוכן לשלם בעבורה 200 אלף ש"ח, לא ניתן לקנות פרארי ב-200 אלף אבל יש כאלה שמוכנים לקחת את כל ה-200 אלף ולקנות איתם מזדה שלוש. זה בדיוק מה שיביא את הציבור למרמור. לתחושה שהוא שילם יותר בשביל פחות.

ראש הממשלה נתניהו אם כן עשה בשכל שיצא קרקעית מעזה. אני מניח שהדרגים המחליטים הבינו שהמשך ההשארות בעזה לא יביאו בהכרח להישגים משמעותיים נוספים על אלה שכבר הושגו ממילא, בעוד שקצב החיילים ההרוגים משבוע שעבר (כ-5 חיילים ליום) היה ממשיך תוך סכנה תמידית של הישג חמאסי כמו מערב המוני או חטיפת חיילים. נתינת הישגים לחמאס, פגיעה קשה בנו, וכל זה תחת הישגים עמומים לנו אם בכלל היו יכולים להגמר בקטסטרופה ציבורית דוגמאת מלחמת לבנון השניה. בנימין נתניהו למד את הלקח החשוב ביותר מהמלחמה ההיא בה שימש כראש האופוזיציה: איך להמנע מועדת חקירה.

רגע לפני שמדברים על הרתעה

עוד מעט, יום יומיים, שבוע בשבועיים, יסתיים המבצע צוק איתן בהסכם הפסקת אש כזה או אחר. עוד כמה אזעקות פה, עוד כמה הפצצות שם. ואז כולם ידברו שוב על הרתעה. הממשלה תטעה, התקשורת תטעה ומומחי בטחון מטעם עצמם ידברו שטויות.  מבצעי אש בעזה הם אולי תגובה, אבל הם בטח לא הרתעה. תזכורת לדברים שכתבתי על הרתעה שבוע אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן לפני שנתיים: "כשהתותחים רעמו" http://goo.gl/1yPdXA

כשהתותחים רעמו…

לא עדכנתי את הבלוג במשך כל הלחימה. אולי זה בגלל שהמוזות שתקו אבל האמת היא שאני קצת לחוץ בין שני מאמרים בימים האחרונים (וזה הולך להחמיר בשבועיים הבאים). היה לי תוכנית להמשך הכתבות האלקטוראליות לקראת הבחירות אבל בזמן המלחמה זה הרגיש לא במקום. אני מקווה עוד השבוע להספיק להעלות את הכתבה הבאה בסדרה האלקטוראלית – משהו מאוד מעניין על הקולות המבוזבזים, אחוז החסימה וסקרים. אבל היום אני בכל זאת רוצה לכתוב כמה דברים שעלו לי בזמן המלחמה . [הנה הצעה, אם למישהו יש שאלה בנושאים אלקטוראליים לקראת הבחירות (שיטת הבחירות בארץ, נוסחת חישוב המושבים, מה סיכויי הכניסה, קריאת סקרים וכדומה) מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, בהודעות פרטיות, או בפייסבוק ואני אשתדל לענות כמיטב יכולתי בחודשיים שנותרו].

* אז רציתי להגיד כמה מילים על הרתעה. מטרת המבצע הרשמית היתה חיזוק "שיקום יכולת ההרתעה של מדינת ישראל". שמענו את המילה הזו כל כך הרבה פעמים מכל כך הרבה נציגים בתקשורת שהתפלאתי (לא באמת, אין לי ציפיות) שאף שדר בכלי השידור לא טרח לשאול את המרואיינים שלו מה זה בעצם אומר שיקום ההרתעה, ובכלל מה זה הרתעה.

הרתעה, כפי שכתבתי כאן בעבר בנושא איראן, היא לגרום לצד ב' לעשות (או לא לעשות) משהו לפי רצונו של צד א' בלי הפעלת עוצמה מצד א' על ב'. אם צד א' מפעיל עוצמה על צד ב' זה נקרא כפייה, לא הרתעה. פעולה צבאית ברצועת עזה לשם עצירת ירי הרקטות לא יכולה להחשב כהרתעה, זו דוגמא מובהקת של מדיניות כפייה או אכיפה (או אפילו ענישה, כמו שטענו בגילוי לב חלק מהמדינאים). זה אגב בסדר גמור, אין שום דבר פסול אינהרנטית במדיניות של כפייה, אלא שצריך להתייחס אליה ולשפוט אותה ככזו.

* אני לא מיתמם, אני מבין שאלה שמדברים על הרתעה חושבים שאחרי המבצע אז החמאס יפסיק לשגר עלינו טילים כי הוא יחשוש ששוב נתקוף אותו, כלומר אחרי המבצע תיווצר הרתעה. אבל זו הנחה שאין לה שום בסיס אמיתי. ראשית, כי כבר ביצענו את זה יותר מפעם אחת בעבר. מדוע לא נוצרה הרתעה אחרי מבצע עופרת יצוקה? הרי בעופרת יצוקה הפצצנו יותר, הרגנו יותר פעילי חמאס, אפילו נכנסנו קרקעית לרצועה ובכל זאת לא נוצרה הרתעה. עובדה הירי המשיך. אז מדוע שהפעם תיווצר הרתעה? הממשלה אומרת לנו שיעדי המבצע הפעם הושגו ונוצרה הרתעה – הממשלה או משקרת או שהיא בעצמה לא יודעת מה זה הרתעה. עובדה: הממשלה חתמה על הסכם הפסקת אש עם חמאס בתיווך אמריקאי ומצרי. הפסקת אש ומסמך הבנות של הפסקת אש הם הסכם, לא הרתעה. כלומר גם אם עכשיו לא ירו טילים אז זו תוצאה של עמידה בהסכם, לא תוצאה של הרתעה. אם מטרת המבצע היתה באמת להשיג הרתעה אז לא היה שום צורך בהסכם; ברגע שראשי הביטחון היו חושבים שנוצרה הרתעה הם היו פשוט צריכים להפסיק את הפעולה, והיה ואכן הושגה הרתעה אז החמאס היה מפסיק לירות, בלי הסכם, פשוט בגלל שהוא מורתע.

* כנראה שלהשיג הרתעה מול חמאס זה יותר קשה ממה שחושבים. חמאס שולט שלטון סמי-טוטאליטרי ברצועה. מדובר בשלטון דתי, אלים, שמוכן להקריב את האוכלוסייה שלו למען ערכי "ההתנגדות" שעליהם מבוססת התנועה הפוליטית של חמאס. בלי ההתנגדות חמאס אינה קיימת, בלי ההתנגדות לחמאס אין שום דבר להציע לפלסטינים שפתח לא מציעים בצורה טובה יותר. הפצצה ישראלית ממושכת בעזה על כן רק מחזקת את תפיסת ההתנגדות של חמאס, לא מחלישה אותה.

אין ספק שחמאס לא אוהבים את החיסולים של ראשיהם, מנהיגים לא אוהבים לחיות בפחד אישי, אבל החיסול של ג'אברי הושג כבר ביום הראשון. מדוע להמשיך? אני טוען שאם היעד במבצע עמוד ענן היה ליצר הרתעה כלשהי, ההרתעה שאפשר היה להשיג הושגה במלואה כבר בשעה הראשונה של המבצע. התמשכות המבצע רק אפשרה לחמאס להתעשת ולמכור מחדש את מסר ההתנגדות האלימה, בירי טילים במקרה הזה, כדרך הטובה ביותר להתנגד 'לתוקפנות הישראלית'. העובדה שעוד בסופו של דבר הגענו איתם להפסקת אש שבמסגרתה אנחנו נותנים הקלות לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה רק מוכיחה עוד יותר את טענתם של חמאס: ההתנגדות עובדת.

* בארבע  השנים של ממשלת נתניהו נחתמו שלושה הסכמים עם חמאס: הקלות משמעותיות בעקבות משט המרמרה, עסקת שחרור שליט, והפסקת האש שאחרי עמוד ענן. עם אבו מאן לעומת זאת לא נחתם אפילו הסכם אחד.
חמאס מקבל לגיטימציה בינלאומית בחסות ממשלת נתניהו כשלטון הלגיטימי בעזה שמביא לתושביו הישגים מול ישראל, בעוד שאבו מאזן מכונה טרוריסט מדיני באו"ם וישראל פועלת להחרמתו בעולם.
רוצים להרתיע באמת את חמאס? קודם כל תפסיקו לתת לו הישגים בדמות הסכמים שמיטיבים עם האוכלוסייה הפלסטינית בתמורה לשקט מצידו. אם אתם חייבים להגיע להבנות עם חמאס אז עדיף לתחום אותן להטבות לראשי חמאס בלבד. למשל הפסקת אש שתבטיח חסינות לראשי חמאס כל עוד לא יורים עלינו. הסכמה כזו הייתה נותנת תמריץ אישי לשמור על שקט, אבל לא קושרת בין ההתנגדות לבין הישגים מדיניים במאבק בכיבוש.

שנית וחשוב מכך, אם רוצים להרתיע באמת את חמאס אז חייבים ליצר דיאלוג והישגים למשא ומתן עם פתח בראשות אבו מאזן. המסר לפלסטינים צריך להיות שהתנגדות בלתי אלימה ופשרות דיפלומטיות יביאו להם הישגים יפים, ישירים וטובים יותר מכל מאבק אלים. הפלסטינים צריכים להרגיש תקווה ואופטימיות שבדרכי שלום הם יכולים להביא לשיפור במצבם. אנחנו צריכים לשאוף לכך שגם התקווה הפלסטינית בת שנות האלפיים תהיה להיות עם חופשי בארצם – חופשי מכיבוש, ממצוקה, ממלחמה ומטרור. מזה חמאס באמת מפחד. מדיניות כזו היתה מערערת את חמאס. אבל המסר של ממשלת נתניהו לפלסטינים הוא בדיוק הפוך. ממשלת נתניהו מעודדת את החמאס לא רק בעזה, גם בגדה.  אחרי ארבע שנים בשלטון האם נתניהו יכול להגיד בפה מלא לאזרחי ישראל שהיום הם יותר בטוחים? שהוא עשה משהו להחליש את חמאס? בדיוק להפך.