תמיכה ציבורית מבשמת ומתעתעת בהמשך הלחימה

מבצע צוק איתן הוא המבצע הצבאי הרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. בתקשורת אומרים לנו שהפעם התמיכה בלחימה חסרת תקדים, האווירה הציבורית מלוכדת יותר מאיי פעם, ובניגוד לפעמים קודמות התמיכה בממשלה ובצה"ל היא גדולה ואחידה. הטיעונים הללו אינם נכונים: כמעט כל מלחמה ופעילות צבאית נרחבת של צה"ל בעבר הביאו את הציבור ללכידות ולעליית התמיכה בממשלה ובראשיה. מי שהתבשמו בנתוני הסקרים בזמן מלחמה בעבר הופתעו לגלות אחרי המלחמה שהציבור עובר מתמיכה לסלידה מהר, מהר מאוד.

מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים בסה"כ, בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט 2006. מבצע צוק איתן התחיל ב-8 ליולי והיום, רביעי באוגוסט, הוא עדיין נמשך. על פי המצב הנוכחי יתכן מאוד שגם צוק איתן יסתיים אחרי 34 יום פלוס מינוס בתוך שבוע. יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים רבים בין שני אירועי הלחימה (מלבד הנסיבות). אחד המרכזיים שבהם הוא שבמלחמת לבנון השניה צה"ל נכנס רגלית ללבנון כמעט מיד (אם כי בכוחות קטנים) והמשיך והרחיב את המבצע הקרקעי בלב האויב עד השעות אחרונות של המלחמה; עוד זכורים היטב הימים הנוראיים והאבדות הקשות בשלושת הימים האחרונים של המלחמה שעה שכבר היה ברור שהסכם סיום המלחמה עומד להכנס לתוקף. הפעם, ראש הממשלה נתניהו החליט בחוכמה רבה לדעתי, לסיים חד צדדית את עיקר הפעילות הקרקעית ברצועת עזה עוד לפני שהמבצע נגמר. מבחינת דעת קהל מדובר בהחלטה אמיצה שכן רוב הציבור תומך בסקרים (ובפומביות באינטרנט) דוקא בהעמקת המבצע ולא בקיצוצו. אבל דעת הציבור היא הפכפכה ומתעתעת.

במלחמת לבנון השניה נערכו ותועדו כמה סקרי דעת קהל בעיתונות: במלאות שבוע ללחימה למשל פורסם סקר לפיו הציבור מביע תמיכה אדירה בתפקוד הצבא והרמטכ"ל (87% תמיכה). ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הבטחון עמיר פרץ זכו לתמיכה מרשימה לא פחות של 78% ו72% בהתאמה.

בסוף יולי, אחרי 17 יום של לחימה נשארו אחוזי התמיכה גבוהים, אם כי התחילו לרדת קצת: תפקוד צה"ל 80%, אהוד אולמרט 71% ועמיר פרץ 64%. עדיין יפה ומבשם. 71% מהציבור אגב גם הביעו תמיכה בהרחבה של המבצע באותו סקר.

ואז באה התפנית, ביום ה31 למבצע, ימיה האחרונים של המלחמה המדממת, צנחו אחוזי התמיכה בראשי המדינה בצורה מדהימה: רק 47% הביאו תמיכה בתפקוד הרמטכ"ל, 48% בראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הבטחון עמיר פרץ נהנה מ37% תמיכה בלבד. הסקר כאמור נערך עדיין בעיצומה של המלחמה שכוחות צה"ל עדיין נלחמים ונהרגים בשטח. אחרי המלחמה, ועם תחושת ההפסד והבזבוז בציבור, המשיכה לצנוח התמיכה בראשי המלחמה והחלו הפגנות בקריאה להתפטרות הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה ולהקמת ועדת חקירה.

ראש הממשלה הנוכחי שלנו בנימין נתניהו ידוע כחובב ומזמין סקרים גדול. אין לי ספק שהוא הזמין סקרים בדרך כזו או אחרת בזמן המבצע הנוכחי. אנחנו יכולנו לראות לפחות את הסקר שפרסם ערוץ 10 שלשום לפיו הרמטכ"ל נהנה מציון ממוצע 8 (בסקר ביקשו מהציבור לדרג בסולם של 1-10 את התפקוד ולא שאלו לשביעות רצון), ראש הממשלה נהנה מציון טוב מאוד של 6.9 ושר הבטחון בוגי יעלון מציון קרוב של 6.8. ראש הממשלה שלנו רואה את הנתונים אבל בניגוד לקודמו בתפקיד לא מתבשם בהם. חטיפת החייל שלא היתה ביום שישי הייתה סימן לעתיד לבוא: אחרי שבוע מדמם במיוחד בו נהרגו יותר מחמישים חיילים התחיל להיות ברור שפשוט וקל זה לא יהיה. לצד קריאות התמיכה וצדקת הדרך של ישראל, נשמעו בתקשורת גם בכי ההורים ותמונות הילדים הנופלים המרגשות. הלחימה פתאום התחילה לכאוב.

שלא תהיה אי הבנה, אני לא טוען שהציבור לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד של הרג חיילים בקרב. הציבור בהחלט מלוכד ותומך בלחימה ובמטרותיה ומוכן להקרבות בדרך. גם במלחמת לבנון השניה הציבור היה מוכן להקרבות ותמכה במטרות הלחימה לא פחות מעכשיו. אין כאמור שום דבר חסר תקדים בתמיכה ובלכידות הציבורית הנוכחית. אבל באותו הזמן הציבור גם כואב את המחירים שאנחנו משלמים. מה זה אומר, זה אומר שככול שהקרבנות עולים, ככה אנחנו מצפים ליותר הישגים. יש מאזן לא מדויק אך אמין: כל עוד ההישגים הנתפסים (המוחשיים או הפוטנציאלים) של הפעילות הצבאית גדולים מהאבדות, הציבור מרוצה. אבל ברגע שמרגישים שהאבדות גדלות לצד האטה בקצב ההישגים, אז מתחילה התחושה הלא טובה. הסיבה המרכזית שבגללה הסוף של מלחמת לבנון השניה הרגיש כל כך חמוץ היא הידיעה שיכולנו להשיג את אותו הסכם הפסקת אש, כמה ימים ועשרות חיילים הרוגים לפני המועד שבו הוא הושג.

הדרג המדיני והבטחוני הם היחידים שצריכים ויכולים להגדיר את המועדים וההישגים שיביאו להפסקת אש. לציבור תמיד יהיו רצונות לא ממושים ופנטסטיים מעבר למה שאפשר להשיג. את שלטון חמאס כנראה שאי אפשר במסגרת הנוכחית להפיל ולהעלים, כמו שבזמנו אי אפשר היה להשמיד את חיזבאלה. החוכמה היא לא לסמוך על האשראי שהציבור נותן לדרג הבטחוני להשיג מטרה גדולה כזו כאשר אתה יודע שאין לך שום כוונה או יכולת הלכה למעשה להשיג אותה; הציבור רוצה פרארי ומוכן לשלם בעבורה 200 אלף ש"ח, לא ניתן לקנות פרארי ב-200 אלף אבל יש כאלה שמוכנים לקחת את כל ה-200 אלף ולקנות איתם מזדה שלוש. זה בדיוק מה שיביא את הציבור למרמור. לתחושה שהוא שילם יותר בשביל פחות.

ראש הממשלה נתניהו אם כן עשה בשכל שיצא קרקעית מעזה. אני מניח שהדרגים המחליטים הבינו שהמשך ההשארות בעזה לא יביאו בהכרח להישגים משמעותיים נוספים על אלה שכבר הושגו ממילא, בעוד שקצב החיילים ההרוגים משבוע שעבר (כ-5 חיילים ליום) היה ממשיך תוך סכנה תמידית של הישג חמאסי כמו מערב המוני או חטיפת חיילים. נתינת הישגים לחמאס, פגיעה קשה בנו, וכל זה תחת הישגים עמומים לנו אם בכלל היו יכולים להגמר בקטסטרופה ציבורית דוגמאת מלחמת לבנון השניה. בנימין נתניהו למד את הלקח החשוב ביותר מהמלחמה ההיא בה שימש כראש האופוזיציה: איך להמנע מועדת חקירה.

בחירות 2013 – מה קרה

תוצאות הבחירות הן לא פחות ממדהימות. שתי הפתעות בחירות אדירות התרחשו שלשום, ושתיהן התבטאו במפלגה אחת – יש עתיד של יאיר לפיד. ההפתעה הראשונה היא העלייה הענקית של יאיר לפיד בסקרים. לפיד עלה ב-8 מנדטים שלמים בפחות מארבעה ימים. לשם השוואה הגמלאים (שנחשבו בזמנו הפתעה אדירה) עלו בארבעה מנדטים בממוצע (מ-3 בסקרים האחרונים ל-7), קדימה של ציפי ליבני עלתה גם כן בכארבעה מנדטים (מ-24 ל28), ואפילו טומי לפיד עם שינוי ב2003 לא קיבל יותר משלושה מנדטים לעומת הסקרים האחרונים. עלייה של שמונה מנדטים בשלושה ימים וחצי היא "הפתעת בחירות" בעוצמות שלא הכרנו.

אבל הפתעת הבחירות הפעם היא יוצאת דופן בעוד מובן, אולי עוד יותר דרמתי – לעומת שישה חודשים עם סטגנציה במצבי הגושים בסקרים, כל העלייה של לפיד בשבוע האחרון באה על חשבון גוש הימין. עד השבוע האחרון ממש היה הימין עם 65 מנדטים לפחות, ברוב תקופת הבחירות הוא נהנה משיעור ממוצע של 67-69 מנדטים לעומת גוש השמאל. גם בשבוע שעבר היו עוד שני סקרים (שהסתברו כנראה כפשוט לא נכונים) שנתנו לימין יותר מ-70 מנדטים. והנה ביום הבחירות תיקו בין גושי. טוב כמעט תיקו, התיקו החזיק מעמד יום וחצי, היום בבוקר פרסמה ועדת הבחירות המרכזית עדכון כך שבנט (וגוש הימין) עומדים לקבל מנדט אחד נוסף ל-12 מנדטים על חשבון רעם-תעל שירדו ל-4.

אני לא מתחמק מהתנצלויות. בטבלה למטה אפשר לראות את תוצאות האמת מול התחזית שלי מיום שישי בהתבסס על הסקרים. טעיתי (בהתאם למודל שבניתי על הסקרים) בגדול בכל הקשור ללפיד ולימין. אבל אפשר לראות שיש הסבר (לדעתי סביר) לטעות. במילים אחרות אני רוצה להגן על המודל ולטעון שאם מנקים את שמונת המנדטים של יאיר לפיד על חשבון הליכוד והבית היהודי – התחזית משישי הייתה לא רעה בכלל. יהדות התורה, התנועה, מרצ ובלד נחזו במדויק  (אפילו באחוזים שלא הופיעו בטבלה אבל שמורים אצלי יש דיוק מרשים במפלגות אלו למשל בפועל המודל חזה למרץ 5.7 ולתנועה 6.3 – כמעט בדיוק כמו בתוצאות הסופיות). בנוסף אמרתי שאם קדימה תצליח להיכנס לכנסת זה יהיה כנראה בהיפרש קטן, ועל חשבון העבודה וש"ס – שוב מתקזז יפה.

בנוסף אני די מתגאה בתחזית שנתתי למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. כאן מדובר היה חצי בניחוש מושכל ולמעט עלה ירוק שלהם נתתי הערכת חסר גדולה מאוד, יצא לי אני חושב ממש לא רע. לשיקולכם:

אגב, 7.1% של קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה זה ממש ממש הרבה. גם בקנה מידה ישראלי וגם בקנה מידה בינלאומי. אבל לזה אקדיש פוסט נפרד וארוך עוד כמה ימים (כידוע יש לי חיבה מקצועית לנושא של אחוז החסימה, עבודת התזה שלי וכ"ו).

* אז מה קרה לנו כאן בכל זאת? איך אפשר להסביר את הפתעת הבחירות הגדולה והכפולה? לפני שבועיים וחצי כתבתי שאחת מהסיבות האפשריות לשינויים ביום הבחירות מהסקרים היא שיעור הצבעה סלקטיבי. "אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. " וזו לדעתי הסיבה להפתעה הגדולה של הבחירות, והסיבה הזו היא אולי לא פחות מדהימה מההפתעה עצמה. שימו לב לאחוזי ההצבעה הבאים:

זוהי דוגמא מדפוס שחזר על עצמו בכל הארץ. במילים פשוטות, ברוב המעוזים של הליכוד-ביתנו היה שיעור ההצבעה נמוך מהממוצע, וברוב היישובים שבהם ניצח יאיר לפיד היה שיעור הצבעה גבוה מהממוצע. עולי רוסיה למשל לא הצביעו ליאיר לפיד במקום לליכוד-ביתנו, הם פשוט לא הלכו להצביע.

אני לא מתמחה בסוציולוגה – אבל על פניו לדעתי יש לנו כאן אפקט מעניין של ההמחאה החברתית. המחאה אולי לא שינתה את הדעות של הציבור ישירות, אבל היא הפכה אותו להרבה יותר מעורב. אחרי חרמות צרכנים, הגעה להפגנות עם הילדים, כתיבה פוליטית בפייסבוק – פתאום נהיה מגניב גם ללכת להצביע. אני מצביע בקלפי בשכונה חילונית בפתח תקווה, השנה (בשונה מאוד מ-2009) היה בכניסה לקלפי תור של אנשים צעירים. רובם הגיעו  זוגות ביחד, משפחות שלמות, עם הילדים. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יכול למצוא בפייסבוק שלו תמונות של מכרים שהעלו את עצמם או ילדיהם מצביעים בקלפי. פתאום להצביע זה קול. אבל לא לכולם, אפקט המחאה החברתית הגיע באינטראקציה עם תמיכה מפלגתית: אם אתה תומך (על רצף ימין שמאל מדיני בטחוני כנראה) בימין אזי היה על המחאה החברתית אפקט שלילי על מידת ההתלהבות שלך מהצבעה. במילים אחרות, את הרצף האידיאולוגי בישראל לא הצליחו לשנות – לא היתה הצבעה כלכלית. אבל את ההתלהבות מהצבעה (שמתרגמת לגיוס, שיעור הצבעה, ופעילים) הצליחה המחאה לשנות בצורה סלקטיבית.

ולמה דוקא יאיר לפיד? למצביע הבורגני הממוצע, שלי יחימוביץ נתפסה כקומוניסטית או קשוחה מידי, לבני נתפסה לא רלוונטית, ואת נתניהו הוא לא סובל. הוא התלבט אולי להצביע לנפתלי בנט אבל בסופו של דבר החליט (בין השאר בזכות תעמולה של הליכוד) שהמפלגה של בנט מעט קיצונית מידי מדינית. מה שנשאר לו זה יאיר לפיד. בדיוק כמו תוכנית האירוח שלו בערוץ 2, יש עתיד היא מדורת שבט, המחנה המשותף הנמוך ביותר (במובן החיובי יחסית). מה שראינו ביום הבחירות הוא מה שיאיר לפיד מכיר כה טוב מהטלוויזיה: רייטינג גבוה.

בחירות 2013 – תחזית מנדטים אחרונה

ארבעה ימים לפני הבחירות והיום התפרסמו הסקרים האחרונים של מערכת הבחירות 2013. ממחר ועד יום שלישי בעשר בלילה, אסור על פי חוק לפרסם כל דבר סקר חדש באופן פומבי.  בעיתון הארץ (קמיל פוקס) ובידיעות אחרונות (מינה צמח) התפרסמו שני סקרים לפיהם הימין נחלש והפער הבינגושי עומד על שישה מנדטים בלבד (63 מול 57).  אולם מנגד התפרסמו אתמול שני סקרים במעריב וברשת ב' ולפיהם הימין מקבל יותר מ-70 מנדטים. אכן סטיית התקן בין הסוקרים השונים זינקה השבוע פי שתים מ1.7 בשבוע שעבר ל3.5 היום (עבור ממוצע המנדטים של גוש הימין).  רגע לפני הבחירות הסקרים לבסוף מעט התפצלו ונוצר סוג של מתח מי יצדק אחרון; נצחון סוחף ומוחץ לימין או נצחון דחוק, כמעט תיקו, לשני הגושים והפסד של כ-10 מנדטים לחיבור הליכוד-ישראל ביתנו.  הבעיה היא שנדמה שהסקרים התפצלו לפי השיוך הפוליטי של העיתונים – וזה אף פעם לא בריא לאף אחד. אולי בגלל זה ידועה התופעה שבה סקרים של עשרה ימים לפני בחירות הרבה פעמים מתבררים כקרובים יותר למציאות מסקרים של חמישה ימים לפני.

ניחא, ננסה בכל זאת לעשות לסקרים של השבוע בדיוק מה שעשיתי לסקרים בפעמים הקודמות ולחשב מנדטים מחדש על סמך ממוצעי הסקרים, 65% הצבעה, ושיטת חישוב המושבים בישראל (בדר-עופר). התוצאות מוצגות בטור הראשון בטבלה למטה. בממוצע, הימין התחזק השבוע ביחס לשבוע שעבר בשני מנדטים שלמים. התחזקות של שני מנדטים נרשמה אצל ש"ס – הגיוני בהחלט ממה שאנחנו מכירים מההתנהגות של מפלגה זו וסקרים במערכות בחירות קודמות. ההחלשות הגדולה ביותר היא של התנועה של ציפי לבני שאיבדה שני מנדטים שלמים בשבוע בממוצע. כאמור המדד שעושה ממוצע של סקרים שונים ואז מחשב מושבים מחדש הוא מדד שמרני יותר ושינויים של שני מנדטים בשבוע למפלגה הם שינויים גדולים מאוד.

* אבל בואו ננסה ללכת מעבר לנתונים הללו. עיתון הארץ פרסם היום נתונים מלאים מהסקר האחרון שערך עבורם קמיל פוקס ובהם נתונים מאוד מעניינים לגבי מידת הבטחון של אנשים בהצבעה שלהם. כלומר את כל האנשים שאמרו שיצביעו למפלגה מסוימת שאלו גם "האם את/ה בטוח/ה שתצביע/י עבור המפלגה שציינת או שאת/ה מתלבט?". מתוך כלל המדגם 68% מהמשיבים בטוחים בהצבעתם ו32% עדיין מתלבטים בין ההעדפה הנוכחית שלהם לבין מפלגה אחרת או יותר. כלומר כ-32% מהאנשים שיש להם מפלגה מעודפת, ממש לא מתלהבים לתמוך בה. אפשר להסתכל על הנתונים הללו גם כאינדיקציה של שיעור התמיכה הריאלי במפלגה ביום הבחירות: אנשים שבטוחים יותר בהצבעתם יטו ללכת בפועל להצביע בסבירות גדולה יותר. במקביל מפלגה עם  שיעור מצביעים בטוח גדול יותר צפויה להיות בעלת יכולת גיוס פעילים ומצביעים ביום הבחירות טובה יותר. בטור החמישי בטבלה למטה אפשר לראות את שיעור ההצבעה הבטוח למפלגה על פי הסקר של קמיל פוקס בהארץ. בואו נעשה על סמך הנתונים הללו סימולציה חדשה של מספר המנדטים והפעם ניתן לכל מפלגה שיעור הצבעה שונה על סמך המצביעים הבטוחים שלה (יתר הנתונים נשארים דומים מהתחזית בטור השני).  על סמך הסימולציה הזו (המוצגת בטור השישי בטבלה) הימין זוכה בלא פחות מ-76 מנדטים. כל מפלגות הימין מתחזקות ובמיוחד ש"ס שמתחזקת בשני מנדטים נוספים (שוב עדיין הגיוני בהתחשב במערכות בחירות קודמות). בשמאל רוב המפלגות נחלשות. מרצ היחידה ששומרת על כוחה וחד"ש היא היחידה שמתחזקת. המצביעים הבטוחים של ציפי ליבני לעומת זאת שווים בקושי שלושה מנדטים.  תוצאה כזו היא בהחלט אפשרית ביום הבחירות והיא עשויה לשקף הבדלים שבין אנשים שאומרים בסקר שהם הולכים להצביע לבין האנשים שבפועל הולכים להצביע. בואו נזכור שכ-68% הצבעה הם בהחלט נתון סביר ליום הבחירות בשבוע הבא (ומכאן והלאה התחזית הרשמית של פוליטאה לשיעור ההצבעה ביום הבחירות).

לבסוף בטור האחרון בטבלה אני מביא את התחזית הסופית של פולטיאה על סמך הסקרים והסימולציה ליום הבחירות. ההיגיון של התחזית הוא כפול: ראשית, אני חושב שיש משהו בתוצאות של הסימולציה על סמך שיעורי הצבעה שונים, אבל האפקט הוא מוגזם ולא יהיה כה חד גווני. שנית, יש לדעתי ערך שווה לסקרים של לפני שבוע ולסקרים של השבוע וצריך לקחת את שניהם בחשבון. התחזית הסופית על כן היא פשוט ממוצע של התחזית מהשבוע הזה, התחזית משבוע שעבר, והתחזית על סמך שיעורי הצבעה שונים לכל מפלגה. עד כמה זה נכון? האמת אין לי מושג. אני לא יודע עד כמה חברות הסקרים מכניסות מראש כל מיני הנחות על שיעורי הצבעה לתוך הסקרים שלהם. בהעדר מידע מינימאלי בנושא אני נאלץ פשוט לסמוך על הסקרים הקיימים. אני בכל אופן הולך על זה (ומקווה ברמה האישית לתוצאה שקרובה יותר לסקר בהארץ מהבוקר).

* לבסוף אוסיף תחזית על המפלגות שלא תעבורנה את אחוז החסימה.  קדימה היא המפלגה שהכי קרובה לכך על פי כל הסקרים מהשבוע ושבוע שעבר. למעשה היא הייתה מאוד קרובה לעבור את אחוז החסימה גם בממוצע השבועי עם תחזית של 1.77%. אם קדימה תעבור את אחוז החסימה ותקבל שני מושבים בכנסת, על פי הבדיקה שעשיתי השבוע הם יבואו אחד על חשבון ש"ס ואחד על חשבון מפלגת העבודה (כראוי למפלגת מרכז אמיתית כנראה). שוב נא לא להתבלבל, זה לא בגלל שיעברו מצביעים מש"ס והעבודה למופז, זה פשוט נגזרת של שיטת חישוב המושבים בכנסת על סמך הסכמי עודפים.

עוצמה לישראל היא המפלגה השניה בחוזקה בסקרים, ואחריה עם שלם וכוח להשפיע. התחזית שלי לאחוזי ההצבעה למפלגות שלא תעבורנה על אחוז החסימה מעט פחות "מדעית" ומתבססת רק בחלקה על הסקרים וחלקה על מערכות בחירות קודמות, וקצת "תחושות" מהאינטרנט. כמו כן רציתי לשמור על הסך הכללי של הקולות המבוזבזים באזור ה-6.5% (מהגבוהים בהיסטוריה בארץ). אם קדימה (או עוצמה) תצלחנה להיכנס בסוף לכנסת אז נהיה בממוצע או אפילו מתחתיו. להלן טבלה עם תחזית מסכמת למפלגות אלו.

בחירות 2013 – עוד 10 ימים

שבוע וחצי לפני הבחירות ומעט מאוד השתנה בשבוע האחרון – לפחות בכל הקשור לסקרי דעת הקהל. גם השבוע ביצעתי עיבוד נתונים לסקרי השבוע. את הנתונים שוב לקחתי מהפלוג של טל שניידר. בממוצע הסקרים ירד הימין השבוע ב0.14 אחוזים (מה שיתורגם למנדט אחד בהמשך). גם בחזית המפלגות אין שינויים דרמתיים. הממוצע מבוסס על תשעה סקרים שהתפרסמו מאז תחילת השבוע. כמו בשבוע שעבר גם הפעם חישבתי את כל המושבים מחדש על פי שיטת בדר-עופר המשמשת בישראל לתרגום הקולות למושבים ביום הבחירות עצמו. להלן תוצאות השבוע:

ש"ס מאבדת השבוע מנדט אחד, ביחד עם כל גוש הימין. בשמאל יש עתיד מקבלת מנדט נוסף כמו גם מרצ, והתנועה נחלשת באחד. שימו לב, לא, לא עברו מצביעים מש"ס ליאיר לפיד או מרצ – מה שקרה זה שגוש הימין ככלל נחלש בשברי אחוזים משבוע שעבר, עוצמה לישראל התחזקה מעט אבל עדיין לא עוברת את סף החסימה (בממוצע) וכתצואה מהסכמי העודפים השמאל מקבל מנדט נוסף אחד בסוף השבוע הזה וש"ס אחד פחות. אם אתם רוצים את התוצאות בשתי מילים: ללא שינוי.

אלו חדשות רעות מאוד לכל המפלגות הזעירות שרוצות לעבור את אחוז החסימה. בדרך כלל מפלגה שעתידה לעבור את אחוז החסימה בבחירות, תראה לפחות בחלק גדול מהסקרים שבוע וחצי לפני מועד הבחירות. בנוסף, השבוע ערכו רוב חברות הסקרים סקרים גדולים יותר שכללו גם טלפונים סלולאריים ותיקוני אינטרנט. בהתחשב בכך נדמה לי שאבדו התקוות של ארץ חדשה, הירוקים, גימאלים, עלה ירוק, וכל שאר המפלגות הזעירות להכנס לכנסת. יש לציין שעלה ירוק כן נכנסו בסקר אחד של אבי דגני מגיאוקטוגרפיה, אותו אבי דגני שחזה לעוצמה לישראל שישה מנדטים בשבוע שעבר (והשבוע חוזה לה 0 מנדטים) – מישהו שם צריך לעשות בדק בית למודל.

מה שמשאיר לנו רק שלוש מפלגות בעלות פוטנציאל לעבור את אחוז החסימה: עם שלם של הרב אמסלם, עוצמה לישראל מהימין הכהניסטי, וקדימה של שאול מופז. שתי האחרונות מקבלות בממוצע השבועי כאחוז אחד מקולות הבוחרים כל אחת. עם שלם מאחור עם חצי אחוז. כזכור אחוז החסימה הוא שני אחוזים, שזה נמצא בתחום של טעות סטטיסטית אבל עדיין פחות סביר. עם שלם וקדימה אגב חתמו על הסכם עודפים – אבל הסיכוי ששתי המפלגות תכנסנה לכנסת הוא אפסי. מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לא נחשבת גם להסכם העודפים. אני אגב מעריך שאף אחת מהשלושה לא תעבור את אחוז החסימה ביום הבחירות.

בנוסף, בכל מערכות הבחירות האחרונות הסקרים היו תמיד לרעת ש"ס ולטובת מרצ. מדוע להניח שדוקא הפעם יהיה שונה? אני לא רואה סיבה מיוחדת ועל כן מעריך שש"ס יקבלו לפחות 12 מנדטים. לגבי מרצ, יתכן וההתחזקות של השבועיים האחרונים מצביעים על מגמה חיובית אמיתית. צריך לזכור שבפעם שעברה ליבני שברה חזק  לשמאל לפני הבחירות וגנבה למרצ מנדטים על קו הסיום. אני לא בטוח שבמידה מסויימת זה לא קורה גם הפעם, מפלגות השמאל נאבקות בינהן בזמן המועט שנותר ויתכן שהשבירה שמאלה תבוא שוב על חשבון מרצ. אני חוזה 4 מנדטים למרצ כרגע.

* לבסוף, להלן טבלה עם הפרשי מכוני הסקרים השונים מהממוצע השבועי. גם הפעם מינה צמח היא בעלת ההטייה הגדולה ביותר לטובת השמאל (2 נקודות). אבי דגני שבשבוע שעבר הביא תוצאה חריגה שהוציאה אותו מתחומי הממוצע הסביר, מתיישר הפעם עם יתר הסוקרים ומנפיק תוצאה זהה לממוצע הכללי (לפחות בכל הקשור לגוש הימין). הסקר עם ההטייה הגדולה ביותר לטובת הימין הוא הפעם סקר של מאגר מוחות שפורסם במעריב (4.8 נקודות שהופכות את הסקר לחריג מאוד). בשבוע שעבר אגב היתה להם הטייה זניחה בלבד לטובת הימין מה שמוכיח שכל מכון סקרים יכול לפשל פעם אחת (או דוקא לדייק?).

מילים על הבחירות – עוד 15 יום

מילים קצרות על מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה

אחוז החסימה הלגאלי בישראל עומד כידוע על 2%. מפלגה שתקבל ביום הבחירות בדיוק 2% תהיה זכאית ל2.4 מנדטים שזה אומר לפחות שני מושבים בכנסת עם סיכוי סביר לשלושה. סקר של קמיל פוקס משבוע שעבר בעיתון הארץ הוא הראשון שפרסם נתונים מלאים על המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה וממנו אנחנו יכולים לכאורה ללמוד על מפלגות אלו וסיכוייהן ביום הבחירות. אולם צריך לשים לב שבסקר שפורסם השיבו בדיוק 666 איש, מספר השטן – אולי לא רק באופן סימבולי.

2% מ666 הם 13 אנשים (גם זה מספר שטני בנצרות, אבל אני מבטיח שלא לשם אני חותר). על פי נתוני הסקר עם שלם של הרב אמסלם היתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה עם 1.3%, אחריה כוח להשפיע של הרב אמנון יצחק עם 1%, הירוקים 0.9%, ארץ חדשה של אלדד יניב עם 0.7% ועלה ירוק עם 0.6%. באנשים מדובר ב: 8, 6, 5, 4 ו3 משיבים.  כך למשל פרסם הארץ בדברי הפרשנות לסקר ש25% ממצביעי ארץ חדשה שוקלים להצביע לעלה ירוק. נתון נחמד אלה שבפועל הוא אומר שבדיוק אדם אחד, מתוך בדיוק ארבעה אנשים שאמרו שהם יצביעו לארץ חדשה אמר להם שהוא מתלבט אם לא להצביע לעלה ירוק. בואו נהיה רציניים, לא ניתן לבסס שום אמירה על המפלגות הזעירות מסקר הבחירות הזה למעט העובדה שבחינה סטטיסטית ובהנחה שמדגם המשיבים לסקר הוא כביל, אף אחת מהמפלגות הללו לא עוברת את אחוז החסימה בבחירות. אפילו לא מתקרבת אליו.

אלדד יניב אומר שהוא מאוד חזק באינטרנט ושהסוקרים לא מגיעים למאות אלפי הצעירים (והצעירים ברוחם) שלא מחזיקים טלפון קווי בכלל או לא נמצאים בבית בשעות שבהן מתקשרים הסוקרים. על כן , טוען יניב ואחרים, כל הסקרים פשוט מפספסים אותם בגדול. אולי, אבל נסיון העבר מלמד אחרת.  כן, בפעם שעברה שהיו כאן בחירות כלליות הייתה שנת 2009, שזה היה רק בראשית ימי הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות באינטרנט. אולי הפעם המצב באמת שונה, אני לא יודע. אני לא יודע אם מישהו יודע. אני חושב שגם אם המצב שונה הוא לא שונה עד כדיי כך שהוא יביא לשינוי תוצאות אמיתי ביום הבחירות. מהפייסבוק שלי לפחות נדמה שמכל המפלגות הזעירות אלדד יניב הכי חזק בשטח הווירטואלי. אני לא מאמין שיש לו מספיק כוח "קלאסי" ויכולת גיוס בשביל באמת להיכנס לכנסת. אבל עוד שבועיים נדע כולנו את התשובה.

מילים טובות על בוז'י הרצוג

תמיד מתלוננים בדיעבד שכותבים על פוליטיקאים רק דברים רעים. ראו למשל את עמיר פרץ שעשה ליחימוביץ בדיוק מה שהוא שנא שעשו לו: לא קיבל ולו לשניה אחת את הפסדו בבחירות, נעלב באופן אישי וחיכה להתנצלות על נצחונה (למה?), לא הסכים לקבל תפקיד משני בקמפיין הבחירות, ולבסוף עזב ברגע האחרון לתנועה (התנועה) מתחרה ערב הגשת הרשימות. פרץ השתמש אז בתירוץ שיחימוביץ לא מוכנה, בניגוד לדרישתו, להודיע שלא תשב בממשלה עם נתניהו. חודש עבר ועכשיו מוצא עצמו פרץ יושב ברשימת השמאל היחידה שלא התחייבה שלא תכנס לבדה לקואליציית ימין של נתניהו (יאיר לפיד על אף הגמגום אמר שהוא לא יכנס לממשלה ימנית לבד). לעמרם מצנע סיפור דומה, בשעתו הוא התלונן שפואד וחבריו מעולם לא קיבלו את מרותו והנהגתו במפלגה. מהיום הראשון שבו נבחר הם פעלו נגדו ובסופו של דבר הדיחו אותו בבושת פנים אחרי הבחירות (2003). מצנע התמודד שוב ב2011 על ראשות העבודה וניהל את אחד הקמפיינים הגרועים שנוהלו (או ליתר דיוק לא נוהלו) כאן והפסיד. אחרי ההפסד הוא התאדה מהזירה הפוליטית, לא עזר למפלגה, לא עזר בהכנה לבחירות, לא התמודד בפריימריז של מפלגת העבודה (בהם אני בטוח שהיה יכול להגיע למקום מאוד גבוה), ולבסוף הופיע בפתאומיות ברשימה של ציפי לבני.

למה אני כותב את כל זאת, כי צריך להגיד מילה טובה לחבר הכנסת בוז'י הרצוג. בוז'י מהפוליטיקאים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בעשור האחרון התמודד בבחירות על ראשות המפלגה והגיע למקום השלישי. לקראת הסיבוב השני הוא סירב לתמוך באחד מהמועמדים וישב על הגדר. אולם מיד אחרי תוצאות הסיבוב השני ובחירתה של יחימוביץ נעמד בוז'י מאחוריה בלי היעלבויות ובלי מרמורים פומביים.  היום הרצוג משמש מספר 2 של יחימוביץ במפלגה הן רשמית והן אופרטיבית. הוא מגיע לכנסים, מתראיין בתקשורת, עומד על במות ובולט בכל אירועי הקמפיין. הרצוג עושה מה שכמעט כל מי שהפסיד כאן בארץ במערכת בחירות בשנים האחרונות לא הצליח לעשות, מסילבן שלום, דרך בנימין נתניהו, ועד ציפי ליבני ויוסי בילין. הוא מוכן להיות מספר 2 למופת אחרי שהפסיד את המקום הראשון. הוא אפילו מישר קו מוחלט עם כל אסטרטגיות הקמפיין של יחימוביץ למרות שאני בטוח שהוא ברמה האישית לא מסכים עם חלק מהן.

יהיו שיראו כאן את האירוניה, אבל דוקא התנהגות זו הופכת את הרצוג לכל הפחות למועמד ראוי ובולט להחליף את יחימוביץ לאחר ההפסד הצפוי בבחירות. נכון תעשה יחימוביץ אם לא תאחוז בקרנות המזבח, תחזיר טובה להרצוג, ותוריד את מועמדותה לטובתו. מחווה כזו, ממי שבודאי תהיה חזקה מאוד במפלגה גם אחרי הבחירות, תוכל לחזק את המפלגה עוד יותר. יתכן שדוקא הצמד הפוליטי הרצוג-יחימוביץ יהיה קלף חצי-חדש ומנצח במאבק הממשיך על החזרת השמאל לשלטון. מנגד, האפשרות הסבירה יותר לצערנו, היא שהאידיליה הנוכחית תהפוך ליריבות הגדולה הבאה במפלגת העבודה. בנתיים לפחות מגיעות כל המילים הטובות.

בחירות 2013 – עוד 17 יום

ושוב כולם מדברים על גושים. בעקבות הכרזתה, מוטב מאוחר מלעולם לא, של שלי יחימוביץ על כך שלא תשב בממשלת הימין הבאה של נתניהו, יצאה ליבני ביוזמה של מפגש משולש עם יאיר לפיד ויחימוביץ להקמת גוש חוסם מול נתניהו. עבור מצביעי המפלגות הללו כבר מזמן קיים גוש כזה, ויפה שסוף סוף המפלגות מישרות קו עם ציבור המצביעים שלהן. אבל רגע מה זה בעצם גוש חוסם? קודם כל מוטב להוריד ממנו את המילה השניה; אלא אם יקרה נס בלתי יאמן, גוש השמאל לא יחסום אף אחד מהימין מהרכבת ממשלה. המשמעות של גוש חוסם במקרה זה היא תאורטית, הכרזה משותפת ששלוש המפלגות ההלו מעדיפות שותפות אחת עם השניה על פני שותפות עם ראש הממשלה נתניהו והקואליציה הימנית שלו. יאיר לפיד היה מעדיף לראות את שלוש מפלגות הגוש השמאלי מצטרפות יחדיו לקואלציה "חילונית" עם הליכוד ונגד בנט והחרדים. כנראה שגם ליבני היתה חותמת על עסקה כזו. זה כמובן לא יקרה, רק בחלומות של כמה פובליציסטים בעיתון תסריט כזה הוא אפשרי. זאת מסיבה פשוטה אחת: הליכוד, מפלגת השלטון שעתידה לזכות בבחירות, היא מפלגה (לפחות) חצי דתית וימנית מאוד מאוד. כאשר הליכוד תצטרך להכריע בין קואליציה ימנית בראשותה לבין קואליציה שמאלית הבחירה של הליכוד תהיה פשוטה מאוד. הבחירה של נתניהו עצמו תהיה לא פחות קלה – אם מישהו עדיין לא הפנים את העניין: נתניהו ימני (!). הוא אינו שמאלי בתחפושת, הוא אינו רוצה ולא יכול, לא שבוי בליכוד, אפילו לא רואה משם מה שלא רואים מכאן. הוא באמת באמת ימני. לא היתה, אין לו, ולא תהיה לו שום כוונה להקים קואליציה שמאלית ("מרכזית").   משמעות הגוש השמאלי אם כן היא קודם כל הצהרתית. גם זה חשוב, זה יכול לדרבן פעילים ומצביעים אדישים לחזור ולהתעניין קצת בבחירות. לבוחרים יש גם זכות לדעת אם קולם הולך בששון לקואליציה של נתניהו ואצל אילו מפלגות הוא בטוח לא ילך לקואליציית ימין צרה.  ביום שאחרי הבחירות, ההצהרות מעכשיו עתידות לרדוף את חלק מהפוליטיקאים, ובמיוחד את לפיד שכרגע נראה כחוליה החלשה ביותר בגוש.

אבל שכל זה לא יבלבל אף אחד. הליכוד עומדים לזכות בבחירות. הליכוד אמנם איבד כ-20% עד רבע מכוחו בשבועות האחרונים, אך כל האבדה נשארה עמוק בתוך גוש הימין. הסקרים, מאז חודש מאי נמצאים בקפאון מצב כמעט מדהים (בהתחשב בנסיבות). גוש הימין מוביל בהתמדה עם כ-55% מקולות הבוחרים. סדר המפלגות בתוך כל אחד מהגושים גם כן נשמר פחות או יותר, גם אם ההפרשים ביניהן מצטמצמים. בואו נסתכל על ממוצע הסקרים מהשבוע האחרון. הממוצע מבוסס על שבעה סקרים שהתפרסמו מאז יום שלישי. את הנתונים לקחתי מהפלוג של טל שניידר שאוספת בתמדה את הסקרים באתר שלה. להלן הממוצעים וסטיות התקן:

על פי ממוצע הסקרים הליכוד ביתנו נמצאת בשפל הגדול ביותר שלה מאז תחילת מערכת הבחירות – 33.8 מנדטים בלבד, כ-10 מנדטים פחות מהסקרים של חודש אוקטובר. אולם, גוש הימין נשאר ללא שינוי 66.29 מושבים. שימו לב שסטיית התקן עבור כל המפלגות נמוכה מאוד ומצביעה על הבדלים קטנים ביותר בין כל חברות הסקרים. בטבלה הבאה סיכמתי את ההפרשים (במנדטים מגוש הימין) של כל מכוני הסקרים מהממוצע:

הטבלה מסודרת על פי ההפרש מהממוצע לטובת גוש הימין מהקטן לגדול). מכון הסקרים בעל ההטייה השלילית ביותר נגד הימין הוא מכון דחף של מינה צמח. זו לא הפעם הראשונה שאני בודק את זה ספציפית על מינה צמח ובאופן תמידי מאז תחילת מערכת הבחירות יש לה הטייה לטובת השמאל. מנגד עם הטייה משמעותית מאוד וחריגה ביותר לטובת הימין נמצא הסקר של אבי דגני לרשת ב'. יש לציין שבגלל חריגותו לא הכנסתי אותו לחישוב הממוצע הכולל (בסקר של דגני 'עוצמה לישראל' שבקושי עוברת את אחוז החסימה בסקרים האחרים מקבלת 6 מנדטים).

יחד עם זאת שימו לב, הטייה בסקרים אינה אומרת הטעייה. אנחנו לא יודעים בודאות מי צודק יותר. מבחינה סטטיסטית יש סיכוי רב יותר שסקרים שקרובים לממוצע הם סקרים מדויקים יותר. אולם, יתכן שמדובר במודלים שמרניים יותר שביום הבחירות יתבררו כלא נכונים. בכל מקרה, בהעדר מידע אחר (כמו ממה נובעים ההבדלים במודלים) אין לנו אלא להעדיף את הסקרים הממוצעים.

בטבלה האחרונה להיום ערכתי תחזית מנדטים על פי ממוצע הסקרים. את ממוצע המנדטים הפכתי לאחוזים, ומהם ערכתי סימולציה של כמות הקולות על פי 60 אחוזי הצבעה בבחירות מכלל בעלי זכות הבחירה. את המושבים חישבתי על פי שיטת תרגום הקולות למושבים בישראל על פי נוסחת ד'הונדט והסכמי עודפים (בדר-עופר). כמות המושבים הסופית שמתקבלת מוצגת בטבלה:

נוסחת חישוב המושבים הישראלית (על שם המחוקקים בדר-עופר) נותנת יתרון בחלוקת הקולות למערכי מפלגות גדולים (בהסכמי עודפים) על פני מערכים קטנים יותר. על פי הסימולציה שערכתי הליכוד ביתנו שחתמו על הסכם עודפים עם הבית היהודי יקבלו ביחד תוספת של שני מנדטים. מפלגת העבודה תזכה גם כן במנדט נוסף וזאת בזכות הסכם העודפים החכם שערכה יחימוביץ עם יאיר לפיד. לא מצאתי בשום מקום הודעה על כך שש"ס ויהדות התורה חתמו על הסכם עודפים (אם מישהו מוצא שיגיד לי איפה, גם ועדת הבחירות המרכזית לא פרסמה את  ההסכמים באופן רשמי) אבל לצורך המודל הנחתי שהם חתמו על הסכם כזה – מכיוון שכך גם הם מקבלים מושב אחד נוסף. בסך הכללי מקבל גוש הימין 67 מנדטים.

זה נכון להיום ועל פי המודלים הקיימים בסקרים. זה לא אומר שאלו יהיו התוצאות ביום הבחירות. קיימות שלוש סיבות מרכזיות להבדלים בין סקרי בחירות לתוצאות אמת. הראשונה היא טעות שיטתית בדגימת הסקרים. הסוקר קמיל פוקס פרסם השבוע שיש אצלו הפרש מאוד גדול בין הסקרים הטלפונים לסקרי האינטרנט שהוא עורך לצרכי מחקר. המודל שלו עושה תיקונים לסקרי הטלפון בהתבסס על סקרי האינטרנט אבל תיקון קטן על פי מודלים ממערכות בחירות קודמות. יכול להיות, בדגש על יכול להיות, שהשנה התוצאות בפועל יתנהגו אחרת ויהיו יותר קרובות לאינטרנט. כך למשל הבית היהודי, עוצמה לישראל, מרצ ויש עתיד חזקות באינטרנט הרבה יותר מאשר בסקרי הטלפון. הליכוד לעומת זאת חלשה עוד הרבה יותר.

הטעות השניה האפשרית היא שיעור הצבעה סלקטיבי. אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. נסיון מהעולם מלמד אותנו שככול שתוצאות הבחירות צפויות יותר (פחות תחרות או מתח) ככה שיעורי ההצבעה יורדים באופן דרמתי. כפי שכתבתי כאן בעבר, השנה צפויה להיות מערכת הבחירות הראשונה זה שנים שבהן זוכה הגוש השולט ביותר מנדטים מאשר היו לו בכנסת היוצאת. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא וכולם יודעים זאת. מסיבה זו צפויים שיעורי ההצבעה להיות הפעם נמוכים במיוחד. במקרים אלה, מי שלא עומד לזכות בבחירות צפוי להפגע יותר.

לבסוף, הסקרים לא מנבאים במדויק את תוצאות הבחירות פשוט בגלל שאנשים משנים את דעתם ברגע האחרון. זה מה שמכונה הפתעת הבחירות. יש לא מעט אנשים שמרגישים מיאוס כל כך גדול ממערכת הבחירות ומהפוליטקאים הצפויים שהם הולכים לקלפי ומצביעים למישהו אחר – ככה רק בשביל להיות מיוחדים. הצבעת מחאה, הצבעת אופנה, הצבעת דוקא, הצבעת סתם, גימלאים – תקראו לזה איך שתרצו. זה הלחם והתקווה של המפלגות הזעירות. הפעם על הפרק: עם שלם של חיים אמסלם, ארץ חדשה של אלדד יניב, ואולי משומה קדימה של מופז. יחד עם זאת, אף אחד לא מבטיח שתהיה מפלגה כזו. יתכן בהחלט שהפתעת הבחירות תהיה התחזקות נוספת של הבית היהודי על חשבון הליכוד, או פריצה מפתיעה של אחת משלוש מפלגות השמאל על חשבון האחרות.

תחזית כזו תהיה הרבה פחות מדעית מצידי (אם כי אפשר להכניס גם מגמות לתוך המודל) אבל אולי יותר מעניינת. לא אעשה את זה הפעם, אבל אולי בפעם הבאה.

פרדוקס או לא פרדוקס

אחרי הפסקה קצרה (הייתי ברומא) אני חוזר לכתוב והפעם מפנה אתכם למאמר של גבי שפר מהאוניברסיטה העברית לפני שבועיים בהארץ. במאמר, שפר מאיר נקודה חשובה ומעניינת בפוליטיקה הישראלית העכשווית לה הוא קורא בכותרת "פרדוקס ההצבעה לנתניהו". הפרדוקס הוא כזה: הציבור הישראלי של ימינו אומר בסקרים שהנושאים החברתיים כלכליים הם הנושאים החשובים ביותר מבחינתו, הרבה יותר מהנושאים המדיניים והביטחוניים. בנוסף אומר הציבור שהוא לא מעריך ולא סומך על הממשלה הנוכחית בטיפול בנושאים הכלכליים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם עמדות הציבור בנושאים כלכליים חברתיים בסקרים לאורך השנים (הציבור הישראלי תומך בעמדות סוציאליות הרבה יותר מהממשל באופן עקבי) מול העמדה הניאו-שמרנית הידועה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל הקשור לכלכלה וחברה. מנגד, באותם סקרים עכשוויים, מראה הציבור תמיכה אלקטוראלית בראש הממשלה ובמפלגתו – אילו הבחירות היו נערכות היום היה הימין זוכה ברוב גדול עוד יותר מזה שיש לו היום, ומעמדו של בנימין נתניהו כראש ממשלה בלתי מעורער בסקרים מול כל מועמד אחר. אכן סוג של פרדוקס לכאורה שמחייב הסבר.

תרשו לי להציע כמה הסברים חלופיים או משלימים לאלה שמציע שפר במאמרו. ההסבר הראשון הוא הפשוט ביותר: הציבור בסקרים משקר, או לפחות אינו כן עם עצמו; אנשים עונים שמבחינה פוליטית הנושא הכלכלי-חברתי הוא החשוב להם ביותר אך בפועל הם אינם מאמינים בזה באמת. זה אולי פופולארי להגיד את זה נוכח המחאה החברתית, אבל עובדה שמעט מאוד אנשים יסכימו לשקול בכלל להחליף מחנה פוליטי על רצף בטחוני בשביל להצביע למפלגה שמתאימה להם יותר מבחינת השקפה כלכלית.

שנית, מצידו השני של אותו מטבע, המערכת הפוליטית כולה בנויה סביב השסע המדיני בטחוני ואף מפלגה לא עושה סימנים של ניסיון אמיתי לשנות את זה. נכון, שלי יחימוביץ אולי מדגישה את הנושאים הכלכליים ומסרבת לרוץ על הנושא המדיני, אך אף אחד לא מתבלבל לחשוב שכמפלגה מרכזית בישראל העבודה תסכים לזנוח לחלוטין את הנושא המדיני בשביל למקסם את ההישגים הכלכליים. נקודה זו אולי תובהר טוב יותר בהסבר השלישי:

גם אם הפרדוקס אמיתי ואכן קיים רוב בציבור שעבורו השיקולים הכלכליים חשובים יותר מהשיקולים הביטחוניים, זה לא אומר בהכרח שנתוני הסקרים לא משקפים זאת. צריך לזכור שהליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכה יותר מכל מפלגה אחרת, אבל לא לתמיכה מוחלטת: רחוק מזה – הליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכת 25% מציבור הנשאלים בלבד. מדובר באחוז נמוך מאוד למפלגת שלטון גם במושגים השוואתיים למדינות עם שיטה פרלמנטארית יחסית אחרות. יתכן ואפשר היה ליצור בכנסת קואליציה של מפלגות התומכות במדיניות כלכלית סוציאלית יותר. קואליציה שתכלול את מפלגת העבודה, המפלגות הערביות ומרץ לצד הבית היהודי, האיחוד הלאומי, ש"ס ויהדות התורה. הצחקתי אתכם? זו בדיוק הנקודה. גם אם קואליציה כלכלית תהיה פוטנציאלית בכנסת אף אחד לא יחלום להקים אותה. אפשר לטעון בבטחון רב שאף אחד בציבור, כולל הסוציאליסטים ביותר, לא היה חותם על קואליציה כזו;  גם אם השיקול הכלכלי הוא מרכזי בשיקולי הבחירה של הבוחר במפלגה בבחירות, זה לא אומר שהוא יהיה מרכזי בשיקולי ההעדפה שלו לקואליציה. מהבוחרים בהקרנה על המפלגות: גם אם מערכת הבחירות תהיה סביב נושאים כלכליים, הרכבת הקואליציה תהיה סביב נושאים מדיניים-בטחוניים.

על כן יש אמת מסוימת בטענה של כמה בימין, שהמחאה החברתית והצפת הנושאים הכלכליים הם ניסיון של השמאל (המדיני בטחוני) לגרוף תמיכה מהימין הניצי על נושאים שלא מן העניין הפוליטי המרכזי בישראל. מבחינה זו צדקו המתנחלים בכך שהיו חשדניים כלפי המחאה החברתית. אך מנגד, צריך לזכור שלא מדובר בתרגיל פוליטי מלוכלך. זכותו של מחנה פוליטי להזכיר למצביעים פוטנציאלים שיש לו גם יתרונות אחרים להציע. לא צריך להסתיר או להתבייש בעובדה שיש קשר בין מדיניות שמאלית מדינית למדיניות שמאלית כלכלית – להיפך, אפשר להדגיש את הקשר ולנסות לשכנע משוכנעים בנושאים הכלכליים לתת צ'אנס לשמאל גם בנושאים מדיניים. זכותם של מפלגות האופוזיציה לבקר את המדיניות הכלכלית של הממשלה ולהציע אלטרנטיבה אמיתית. בואו נזכור שלמרות שמצב גוש השמאל נראה עגום על פניו, עדיין ההפרש הבין-גושי בסקרים המחמיאים ביותר לימין עומד על 8-14% . מדובר בהפרש משמעותי, אך לא בכזה שבלתי אפשרי בעליל לגשר עליו. מספיק לשכנע אחוזים בודדים של אנשים שלהם הנושאים הכלכליים אכן יותר חשובים מהמדיניים לעבור צד ויש מהפך. נו אבל בשביל זה צריך אופוזיציה יותר אקטיבית ופחות פסימית.

לבריאות

על פי סקר של ידיעות אחרונות משישי האחרון (סקר שלמען האמת נראה שרלטני במיוחד, אפילו ביחס לסקרים של ידיעות אחרונות), אם ירוץ גבי אשכנזי בראשות מפלגת העבודה בבחירות הבאות, מפלגת העבודה "המרוסקת" תשיג יותר מנדטים מהליכוד ומקדימה ותעמוד בראשות גוש חוסם שירכיב ממשלה. גם אם נניח שהסקר תקף, כמובן שמדובר בשטות מוחלטת; גבי אשכנזי הוא דמות אמורפית לחלוטין בפוליטיקה הישראלית. מישהו בכלל יודע איך נשמע קולו של גבי אשכנזי? כחלק ממדיניות עצמית הוא בחר שלא להתראיין כל השנים לתקשורות. מהמעט ששמענו אותו מדבר בטקסי זיכרון, לא הצטיירה דמות כריזמטית במיוחד (בלשון המעטה). אנו גם כלל לא יודעים את עמדותיו הפוליטיות. במצב כזה כל אחד יכול לדמיין את המנהיג האידיאלי שלו ולהשליך אותו על הדף החלק שנקרא גבי אשכנזי. אז מה הפלא שהוא מקבל 30 מנדטים בסקרים?

אבל העסק מסתבך, כי על פי החוק הקיים, גבי אשכנזי, גם אם יפרוש מהשירות היום (דה פקטו ודה יורה) עדיין תחול עליו תקופת צינון של 3 שנים לפני שיורשה להיבחר לכנסת או לכהן כשר. הרבה אחרי מועד הבחירות בחוק. חוק הצינון הוא חוק חשוב ביותר משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא הסיבה שבגללה חוקקו אותו חברי הכנסת- והיא להגן על הפוליטיקה. טוב למען האמת הם חוקקו את החוק כדי להגן על עצמם- כדי להימנע מהמצב שבו רמטכ"ל מוצלח שנהנה מכל הזוהר של התפקיד הצבאי נכנס בסערה ישר לצמרת הפוליטית הגבוהה ביותר ומדיח מטה את כל מי שהיה בה קודם. הדוגמאות לכך רבות, אהוד ברק מונה לתפקיד שר מיד לאחר שפרש ובתוך שנה כבר היה ראש מפלגת העבודה במקומו של פרס. אמנון ליפקין שחק מונה מיד עם סיום תפקידו לראשות מפלגת המרכז שהוקמה עם סקרים מחמיאים כמו ואולי יותר מאלה של אשכנזי (ותוך חודש איבד את כל התמיכה בסקרים וויתר על ראשות המפלגה לטובתו של איציק מרדכי). שאול מופז היה הקש ששבר את גב הגמל, הוא תלה את מדי הא' שלו ביציאה מלשכת הרמטכ"ל ונכנס ישר להתיישב על הכסא שבלשכת שר הביטחון. חוק הצינון נכנס לתוקף בקדנציה של בוגי יעלון, שלא בפעם האחרונה החמיץ פנים והרגיש שדופקים אותו. בוגי היה הראשון לחוות את הצינון והוא מהווה דוגמא מאלפת למשמעות של הצינון. בוגי עבר בשלוש השנים לאחר שחרורו ממפגש פוליטי אחד לאחר, הוא התראיין לכלי התקשורת ואפילו היוו אופוזיציה חוץ פרלמנטרית לשרון ואהוד אולמרט. הציבור הקשיב ולמד שלבוגי יש עמדות די יציבות וברורות. כך למשל למדנו שהוא ממוקם בקצה הימני של מפלגת הליכוד מבחינה אידיאולוגית. בבחירות המקדימות בליכוד הוא זכה במקום יפה ברשימת הליכוד לכנסת. לא מקום ראשון, כמו שהיה בודאי מקבל שלוש שנים קודם לכן, כי אם קצת צנוע יותר כיאה לאדם צנוע כמו בוגי יעלון. כך, כאשר מונה לתפקיד שר ללא תיק (או שקר כלשהו) בממשלת נתניהו, היה זה בגלל בוגי הפוליטיקאי ולא בגלל זוהר הרמטכלות.

אבל יש סיבה שנייה לחוק הצינון, וסיבה זו חשובה אף שבעתיים: והיא להגן על הצבא. ההפרדה בין כהונת הרמטכ"ל לכהונת הפוליטיקאי נועדה להפריד ככול הניתן בין הפוליטיקה לבין השירות הצבאי. רמטכ"ל שתוך כדי השירות כבר בוחש בפוליטיקה המפלגתית ובונה על קידום ישיר לתפקיד שר הוא אינו רמטכ"ל טוב. קשה שלא להירתע כשחושבים על החלטות גורליות שמתקבלות על ידי הצמרת הצבאית כאשר יודעים שהרמטכ"ל הוא כבר בעיצומו של קמפיין לתפקיד שר הביטחון, ראש מפלגה או ראשות הממשלה.  מספיק להדגים את הבעייתיות של חוסר צינון בכך ששר הביטחון והרמטכ"ל מתחילים בשנה האחרונה לפחד אחד מהשני (בצדק או שלא) מבחינה פוליטית ורואים זה בזה מתחרים על אותה משרה.

אלא שזה בדיוק מה שקרה פה בישראל בשנה האחרונה. רמטכ"ל ושר בטחון ששניהם נחשבו מצוינים ונהלו יחד מלחמה בעזה, הסתכסכו עד כדי זיוף מסמכים, הטלת רפש בתקשורת וברוגז מופגן. מה קרה? חוק הצינון היה אמור למנוע זאת. חוק הצינון נכשל לחלוטין לעמוד במשימתו להגן על הצבא מפני הפוליטיקה. למה? האם התקשורת אשמה? אם גבי אשכנזי לא יכול חוקית להתמודד בכנסת הבאה, מדוע בכלל לשאול בסקר מה אם אשכנזי יעמוד בראשות העבודה במקום ברק? לא רק בסקר הזה כמובן, כבר שנה שהתקשורת מציבה את אשכנזי כמועמד אפשרי לרשת/להדיח את ברק בראשות העבודה. לכאורה יש לכך את אותו משקל כמו לשאול את הציבור האם יצביעו למפלגת העבודה כאשר בראשה תעמוד אנגלה מרקל. התקשורת מתייחסת אל הרמטכ"ל כאילו אין חוק צינון. הפוליטיקה והיחסים הבינאישיים בין שר הביטחון (במקרה זה) לבין הרמטכ"ל מורעלים על ידי ידיעות מהתקשורת. ובכך מעוקר חוק הצינון בפועל מתוכן.

אלא שזו אינה הסיבה האמיתית. מי שאשם בכך שהתקשורת מתעלמת כמעט מחוק הצינון היא לא התקשורת עצמה כי אם הפוליטיקה. או ליתר דיוק שלטון החוק הרופף והזלזול המתמיד של חברי הכנסת בערכים מסורתיים של חוקתיות. מי שמזלזל בחוקי יסוד, ובכללי יסוד של משחק דמוקרטי הוגן, שלא יתפלא כאשר זה מתפוצץ לו בפרצוף מכיוונים אחרים. התקשרות מתייחסת לחוק הצינון כאילו הוא לא קיים פשוט בגלל שהורגלנו לכך שכאשר החוק לא מתאים למישהו ספציפי אז ממילא משנים אותו: "חוק ביבי" ביטל את הדרישה שראש ממשלה צריך להיות ח"כ על מנת שביבי יוכל להתמודד בבחירות המיוחדות בשנת 2001 (מה שלא קרה בסוף, אבל החוק עבר). "חוק דרעי" קבע שאסירים מסוימים ישוחררו אחרי מחצית הזמן שנגזר עליהם במקום שליש. "חוק מופז", אולי מפעל הדגל של ממשלת נתניהו הנוכחית, מאפשר לסיעה להתפצל ולערוק אם שבעה חברי כנסת תומכים בה. אז מה הבעיה לחוקק את "חוק אשכנזי" שקובע שרמטכ"ל ששם משפחתו מתחיל באות א' ונגמר באות י' לא צריך צינון.

ממשלת נתניהו הביאה את הזלזול בנוהגי הכנסת לכדי אומנות. בסידור ועדות הכנסת, בכמות השרים, חוקים שכל מטרתם לפרק את קדימה, הצעות חוק שמבקשות להגביל את השפעות האופוזיציה וכ"ו. אפילו חוק האזרחות הוא דוגמא לניסיון לשינוי דבר חוקתי סמלי רק בשביל רווח פוליטי רגעי. שינויים חוקתיים (כאלה הנוגעים לכללי המשחק הדמוקרטי עצמם), להבדיל משינויים חקיקתיים, הם שינויים שצריך לעשות רק מתוך מטרות ראויות באמת ומתוך שיקול דעת עמוק ובהסכמה רחבה. מי שמשתמש בשינויים חוקתיים, אפילו קטנים ומינוריים, רק בשביל להשיג רווחים פוליטיים אישיים- בעצם הורס את המשטר הדמוקרטי. אולי לאט, אולי גרגר גרגר, אבל בביטחון. את ההשלכות לכך לא בהכרח רואים במבט ראשון. אבל התהליכים האלה משפיעם גם משפיעים על שחיקתה של מדינת ישראל. חוק הצינון הוא דוגמא מצויינת לכך- הנה איך משפיעה השחיקה בכבוד לחוקי המשחק, על תפקודה של מערכת הבטחון במדינת ישראל. לשחק בחוקי המשחק זה לשחק באש, מי שעושה זאת מסכן את עצם קיומה של המדינה הדמוקרטית הישראלית, לא פחות.