סיכום שנת 2014 בישראל!

באיחור של יום ובפעם החמישית בפוליטאה, רשימת אירועי השנה החולפת (הפעם רק בישראל):

סיכום שנה 14 ישראל

  1. צוק איתן. חצי מדינה נשלחה למקלטים במשך חופש גדול של טראומה לילדי ישראל לשנים רבות. הסתיים בעוד הסכם חסר משמעות עם חמאס. נתניהו, חזק בהסכמים עם חמאס.
  2. ממשלת נתניהו השלישית מתפרקת. ברית האחים הגיע למקום הראשון ברשימה שלי שנה שעברה. הברית הזו התפרקה סופית בצוק איתן. בנט הבין שיש לו יותר כוח באלקטורט מאשר בכנסת, ללפיד יותר כוח בכנסת מאשר באלקטורט והמתח הזה פירק את החבילה. הולכים לבחירות פחות משניים אחרי השבעת הכנסת הקודמת. נתניהו לקח הימור מסוכן, אם הוא לא יבחר שוב במרץ אז כבר מובטח לנו אירוע השנה ל-2015.
  3. גזענות והתלהמות בארץ. בישראל של בנט, אלקין ורגב לקרוא לשלום זו בגידה, להתנצל על טעויות זו בושה, ולתמוך בהפסקת אלימות זו חרפה. לבקר את הממשלה בזמן מלחמה ולתקוף אותה בחריפות לעומת זאת זה ממש בסדר, אבל רק בתנאי שהביקורת היא על זה שהממשלה לא אגרסיבית מספיק.
  4. חטיפת הנערים. שלושה נערים יהודים נחטפו ונרצחו על ידי חוליה עצמאית וקיקיונית של חלאות אדם. נער פלסטיני נחטף "בתגובה" ונרצח על ידי חוליה עצמאית וקיקיונית של חלאות אדם אחרים. וכל התושבים שממערב לירדן נסחפו בחוסר סבלנות מינימאלית או חשיבה אסטרטגית הדדית לעוד סבב של אלימות מיותרת שאף אחד לא הרויח ממנה.
  5. מע"מ אפס. התוכנית הכלכלית הטפשית והמשמעותית של השנה האחרונה. נסיון דמאגוגי וחסר הבנה כלכלית להשפיע על מחירי הדיור הסופיים באמצעות מדיניות מיסוי ישיר מפלה. הקפיא את הביקוש ואת הבניה , עורר התנגדות, ויביא להעלאת מחירים נוספת. לתוכנית גם יש אחריות תורמת להפלת הממשלה (ראו מקום ראשון לעיל על כוחו של לפיד – שאלות בסוף, אני כותב בקיצור).
  6. אין מו"מ,  יש אלימות. זו שנה חמישית שאני כותב סיכום שנה בבלוג,  ופעם חמישית שאני מתיחס להעדר המו"מ עם הפלסטינים כאחד מאירועי השנה. טוב נתניהו בשלטון כבר שש שנים כמעט. השנה גם נוספה לסיפור האלימות והתסכול. את הציבור בישראל המו"מ לא מעניין,  והתסכול הפלסטיני רק מתעצם.
  7. אסון הנפט בערבה. אנשי המשרד להגנת הסביבה הגדירו את זה כאסון האקולוגי הגדול בתולדות ישראל. אנחנו למדנו כמה דברים חדשים על חברה ממשלתית מושחתת וסודית שמספקת משכורות יפות ליוצאי מערכת הבטחון קצא"א.
  8. סין מתחייבת להעביר שני דובי פנדה בהשאלה לגן החיות בחיפה. ברצינות!  סין לא נותנת דובי פנדה להרבה מדינות,  יש פנדות בודדות בעולם מחוץ לסין. מדובר בהמחשה להישג דיפלומטי יפה של ממשלת נתניהו (כן כן, אני נותן מחמאה לממשלה) ששיפרה משמעותית,  לפחות בהיבטים הכלכליים,  את היחסים עם סין ומדינות אסיה נוספות במהלך הקדנציה האחרונה. על אירופה אולי ויתרנו, אבל מול אסיה עשו עבודה והיא השתלמה. אל תצפו להצבעות מדיניות בעדנו באו"ם אבל.
  9. רובי ריבלין נבחר לנשיאה העשירי של מדינת ישראל. אחרון הליברלים בליכוד נבחר בתמיכת חלקים גדולים באופוזיציה ובניגוד לרצונו המובהק של ראש הליכוד נתניהו לנשיאות. בחודשים הקצרים מאז היבחרו הוכח לספקנים שמדובר בנשיא ממלכתי ומצויין שממלא היטב את דרישות המשרה. הכבוד כולו שלנו.
  10. רה"מ לשעבר אהוד אולמרט מורשע בפרשת הולילנד ונשלח לשש שנות מאסר. פרשת השחיתות החמורה בתולדות ישראל, לפחות מבחינת דרג המעורבים בה, הגיעה לסיום ואז נפתחה שוב עם קלטות זקן. הבושה כולה שלנו.

סיכום שנה 2013, חלק ב' – הסיכום הישראלי!

טוב אני לא מותר על סיכום השנה בישראל. אבל אני אעשה את זה קצר. ובלי גרפיקה. אלה הם עשרת אירועי השנה בישראל של פוליטאה לשנת 2013:

1. ברית האחים – הברית בין יאיר לפיד ונפתלי בנט, בין יש עתיד לבית היהודי, היא האירוע שהכי עיצב את השנה המדינית פה בארץ. על פי הגרסה הרשמית, הברית בין בנט ללפיד התחילה במוצאי יום הבחירות כאשר הסתבר לשתי הסיעות החדשות שבלעדיהן אין לנתניהו קואליציה. לפיד ובנט החליטו לסנדל את נתניהו ולעצב את הקואליציה שלו בעצמן. נתניהו חייב היה להכניס אותן ולהשאיר את המפלגות החרדיות בחוץ. אבל הברית שעיצבה את הקואליציה היתה הרבה יותר מתכסיס חד פעמי במו"מ קואליציוני. את הברית הזו, על הסדקים שבה, ראינו שוב ושוב ושוב בשנה האחרונה בכל מלאכת חקיקה (או אי חקיקה), בקביעת מדיניות הממשלה, ובתקציב. נתניהו כבר מתפקד כנשיא ייצוגי ומנהל יחסי על, לפיד ובנט הם אלה שקובעים את העבודה השחורה בפרלמנט בפועל.

2. הרב עובדיה מת – 7.10 – האיש שהנהיג את התנועה הפוליטית המשמעותית ביותר בשנות התשעים והאלפיים מת לבסוף והשאיר תנועה מפולגת וחלשה מתמיד. אריה דרעי מנסה לשחזר את הכוח האבוד בלי האדמו"ר שהכל נעשה בדברו. עד כמה יצליח עוד ימים יגידו.

3. בחירות בישראל – 22.1   – יש עתיד מקבלת 19 מנדטים. גוש הימין נחלש לכדי 61 מנדטים בלבד בהפתעת הבחירות. הליכוד מקבלת 31 מנדטים שמתוכם היא נאלצת לתת 11 לישראל ביתנו שמצידה מכריזה על ישיבות סיעה נפרדות בכנסת. נתניהו עצמו אבל נבחר לכהונה רצופה שניה בלי עוררין.

4. בחירות מקומיות בישראל 22.10 – כמעט כל ראשי העיר המכהנים שהתמודדו בבחירות נבחרים לכהונה נוספת. מרצ צוברת הישגים יפים במקומות שונים בארץ ומפלגת העבודה מנצחת כמה בחירות לראשי ערים. ליברמן ודרעי לעומת זאת נכשלים בערי מפתח ובראשן ירושלים. יש עתיד לא ממריאה ולא מצליחה לשחזר את ההצלחה בבחירות הכלליות לסחיפת הבחירות המקומיות (כמו שעשתה שינוי בזמנו).

5. ישראל מפציצה בסוריה בחודש מאי – כך על פי פרסומים זרים. למעשה ההתערבות החיצונית הישירה היחידה במלחמת האזרחים הסורית.

6. ישראל משחררת אסירים – 30.9 . מו"מ לשם מו"מ. לאף אחד לא ברור מי הנמתח במתיחה הארוכה הזו: ציפי ליבני, ג'ון קרי, או אבו מאזן. איפה מסתתר יגאל שילון וכמה מצלמות יש בחדר?

7. נגידת בנק ישראל חדשהקרנית פלוג. אחרי סאגה בלתי נגמרת של דחיות, דיונים, אי הסכמות ונסיונות למנות נגידים ששכחו לשלם בדיוטי פרי – התקבלה לבסוף ההחלטה למנות את האישה הראשונה שתכהן כנגידת בנק ישראל. אגב פלוג היתה המשנה לנגיד, ממלאת מקומו בתקופה ארוכה ולא פשוטה, והמומלצת על ידי סטנלי פישר לירושתו. זו הסיבה שהיא הבחירה הברורה מאליה ולא היותה אישה דוקא. רק שבגלל שהיא אישה ולא מהחברה של ביבי (או שכנה של לפיד) היא לא קיבלה את המינוי הזה קודם.

8. זיכוי ליברמן – 6.11. לאחר הגשת כתב אישום שערורייתי ונטול שיניים, מזוכה ליברמן פה אחד על ידי הרכב השופטים. היועץ המשפטי נשאר בתפקידו. ליברמן נכנס למחרת היום חזרה למשרד החוץ. גן עדן.

9. ברק אובמה מבקר בישראל– 20-23 מרץ. הביקור הנשיאותי הראשון (וסביר להניח האחרון) של אובמה בארץ הקודש. כמה תוכניות בנייה בהתנחלויות אושרו באותם שלושה ימים? אה, וכמה שמעון פרס.

10.אריק איינשטיין נפטר במפתיע – 26.11.  מבול חסר תקדים בישראל של תגובות בפייסבוק. הפייסבוק הפך לסוג של נוהל חבצלת המוני. כל אחד והפוסט האישי שלו בנושא. רגע של קונסנזוס ישראלי.

אמרתי קצר, קצר נכון? תובנות? פספסתי משהו חשוב? שנה טובה לכולם. פוסטים רגילים בקרוב.

סיכום שנה 2013!

כן, כן לא שכחתי. הקוראים הותיקים של הבלוג בודאי זוכרים שזו כבר השנה הרביעית שבה אני מפרסם את רשימת עשרת אירועי השנה בעולם. למי שרוצה לחזור בזמן, את אירועי השנים הקודמות אפשר לראות כאן. ב-2010 אירוע השנה של פוליטאה היה המשבר האירופי. ב-2011 האביב הערבי. וב-2012 כמובן בחירתו של אובמה לכהונה שניה. מה הוא אירוע השנה של 2013? אילו אירועים הכי השפיעו על הווה ועתיד העולם? במזל לא היו מגה אסונות טבע השנה, ולהבדיל לא היו מערכות בחירות משמעותיות. הרשימה השנה מאופיינת בהרבה אישים בולטים: אישים שהשפיעו על העולם בפעולתם מאחורי הקלעים, בחזית העשייה, בהשראתם על אחרים ובמותם. אירוע השנה הוא אירוע מתגלגל שכבר הופיע בסיכומי השנה של פוליטאה במקום השלישי בשנה שעברה. אירוע שיכל להיות עוד הרבה יותר נפיץ במידה מסוימת הגיע לשיא ונבלם במהלך השנה.  נתחיל:

1. מלחמת האזרחים בסוריה היא אירוע השנה: האשמות כנגד אסד הועלו בדבר שימוש בנשק כימי כנגד אזרחים בכמה מועדים. בספטמבר ועדה מיוחדת של האו"ם מאשרת שאכן נעשה בסוריה שימוש בנשק כזה. העולם המערבי מתכונן לכניסה למערכה צבאית כנגד אסד. הצעות החלטה שמועלות נופלות בפרלמנט האנגלי ונגנזות בצרפת. בעקבות תיווך רוסי ובתשובה להצעה חצי מבודחת אמריקאית, אסד מסכים להתפרק באופן מוחלט מהנשק הכימי בארצו תחת פיקוח האו"ם.  פעולה צבאית של העולם נמנעת ברגע האחרון. הארגון למניעת הפצה של נשק כימי מקבל את פרס נובל לשלום לשנת 2013. מלחמת האזרחים הסורית שעדיין נמשכת ומהווה את זירת הלחימה המתמשכת האלימה ביותר היום בעולם – היא ללא ספק האירוע שעיצב את השנה והאירוע שהיה הכי קרוב להתפוצץ ולהתחיל מלחמה כוללת במזרח התיכון.

2. חאסן רוחאני מהמחנה המתון נבחר לנשיאות איראן (יוני 15). בספטמבר רוחאני נואם באו"ם נאום שלומני ומזמין את המערב לפתוח בשיחות. בנובמבר נחתם הסכם ראשוני עם המעצמות על הגבלת תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להקלה בסנקציות. כאן, עוד יותר מסוריה, מדובר באירוע שלמעשה מנע או ביטל, אירוע חמור הרבה יותר שאיים על העולם מזה כמה שנים והוא מלחמה מערבית-איראנית סביב תוכנית הגרעין. רוחאני  נבחר, הרטוריקה השתנתה, שיחות נפתחו, והדיפלומטיה החליפה את איומי הצבא. למגינת ליבו של ראש ממשלתנו נתניהו אולי.

3.  גל של אישורי נישואים של בני אותו מין בעולם: צרפת (אפריל), בריטניה (יוני), ניו זילנד (אפריל), ברזיל (מאי), אורוגוואי (אפריל). ובארה"ב ב:מיניסוטה, אילינוי, ניו ג'רסי, דלוור, מרילנד, מחוז קולומביה (וושינגטון DC), רוד איילנד, והאווי. בית המשפט הפדרלי בארה"ב בהחלטה דרמתית בוחר שלא להתערב בחקיקת המדינות  ובכך למעשה מכיר בזכות הנישואין החד מיניים ברמה הפדרלית. 2013 היתה שנת הקפיצה הגדולה ביותר בכל מה שנוגע לזכויות ומעמד הומוסקסואלים – לגאלית ותודעתית – לפחות בעולם המערבי.

4. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר מחליט להתפטר במפתיע בתחילת פברואר.   אירוע שהיה מספיק רק למקום נמוך בהרבה ברשימה אם בכלל, אלמלא נבחר במקומו חורחה מריו ברגוגליו, להלן פרנסיסקוס הראשון. האפיפיור הראשון שנבחר לא מייבשת אירופה, פרנסיסקוס הארגנטינאי נבחר לתפקיד ב-13 למרץ. מאז התגלה כאפיפיור המתון, מעורר הכבוד, והמרשים בתולדות הכנסיה המודרנית. פרנסיסקוס, מנהיג הדת הגדולה בעולם, הוא דוגמא ומופת למנהיגות דתית. ככה מנהיגים צריכים להראות ולשמש דוגמא למאמיניהם ולמנהיגים דתיים אחרים תחתיהם (מי שעוד לא ראה את המאמר הויראלי שמסתובב באינטרנט על מעשי פרנסיסוק בשנה האחרונה – מומלץ).

5. קאונטר הפיכה במצרים – מורסי מודח אחרי פחות משנה בתפקיד. 3 ביולי. מה שהתחיל כתקווה הגדולה ביותר של האביב הערבי: המפכה המצרית היתה המהירה, החלקה והלא אלימה ביותר בעולם הערבי. אולי מהמהפכות הכי לא אלימות שידע העולם. ואז היו בחירות דמוקרטיות, באמת דמוקרטיות. פחות או יותר. פחות כי התנועה היחידה שהיתה מוכנה לבחירות היתה תנועת האחים המוסלמים הדתית והקיצונית. זו הבעיה בבחירות דמוקרטיות: כאשר סיעות לא דמוקרטיות מחליטות להשתתף בהן, וגרוע מזה, מצליחות בהן. דמוקרטיה פרוצדורלית זה לא מספיק. המהפכה הדמוקרטית במצרים החזיקה מעמד בדיוק שנה.

אירועי השנה 2013 - פוליטאה

6. אדוארד סנוודן, המדליף הגדול בתולדות העולם. הסלבריטי הגדול של התנועות האנרכיסטיות. האיש שהחליט לשבור את הכלים ולבעוט בארה"ב. בנתיים זה בעיקר מביך וקצת משפיל לפעמים. אבל שום דבר עם נזק משמעותי. בעידן הפייסבוק שבו ויתרנו כולנו על הפרטיות היה זה אך טבעי שגם הפרטיות של הממשל תבוטל. האמת כבר אף אחד לא מתרגש מזה. אין כבר דבר כזה פרטיות, גם לא לגוף ציבורי. כולנו התרגלנו לזה מי יותר, מי פחות. הילדים של היום כבר גדלים לתוך עולם שבו הפרטיות היא לא ערך. אתם יודעים מה, טוב שכך.

7. מנהיג אפריקה החופשית, האיש והאגדה, נלסון מנדלה מת (5.12.13). כל מנהיגי העולם משתתפים באחת ההלוויות הקונסזואליות בהיסטוריה (טוב, כולם חוץ ממנהיגי ישראל). העובדה שכל ראשי המדינות הגיעו לחלוק כבוד אחרון למנדלה מלמדת על רוח העולם ורוח התקופה בה אנו חיים. עידן שבו הגזענות נחשבת כתכונה טמאה ובלתי לגיטימית אוניברסלית . עידן שבו דיקטטורות ודמוקרטיות כאחת חייבות להכיר בתפיסה לפיה לזכויות אדם יש ערך ושכל בני האדם שווים במהותם. גם אם ההכרות האלה חסרון תוכן ובאות מהפה אל החוץ בלבד, יש להן משמעות לא מבוטלת ולא מובנת מאליה על החברה העולמית.

8. הוגו צ'אבס, מנהיג ונצואלה בעשור האחרון, מת (מרץ 5)- הבחירות החדשות נערכו בחודש אפריל ובהן זכה יורשו ואיש מפלגתו של צ'אבס, ניקולס מדורו, ברוב זעום מול מועמד האופוזיציה. הבחירות הוכיחו לכל הפחות שכוחו המכשף של צ'אבס נמוג עם מותו ואולי ונצואלה חוזרת למסלול הדמוקרטי. צ'אבס היה כוח אנטי ארה"ב בולט בעולם בכלל ובדרום אמריקה בפרט. מותו לפחות הנמיך את אש השנאה והדמגוגיה האנטי מערבית בעולם. לצד לכתו של מחמוד אחמדיניג'אד באירן, העולם ב2014 הוא עולם מערבי עם אופוזיציה קולנית פחות.

9. אובמה מתחיל את כהונתו השניה בחודש ינואר ומכריז על שורה של מינויים חדשים לממשל בינהם ג'ון קרי למזכיר המדינה וצ'ק הייגל למזכיר ההגנה. ג'ון קרי מתגלה כמזכיר מדינה פעלתן ועצמאי מאוד שלוקח על עצמו בין השאר מעורבות אינטנסיבית ואישית יותר במזרח התיכון וספציפית בסכסוך הישראלי פלסטיני.

10. עלייתו של פוטין. לא מדובר באירוע ספציפי ועל כן זה נמצא בתחתית הרשימה של "אירועי" השנה, אבל אי אפשר לסכם את 2013 בעולם בלי להזכיר את הדיקטטור של רוסיה, ולדימיר פוטין. אם אמרתי שהאופוזיציה הקולנית למערב ירדה בכוחה ובנוכחתה בעולם השנה, הרי שהאופוזיציה החזקה באמת והשקטה יותר רק עלתה והתעצמה. רוסיה של פוטין עמדה במרכז שורה של אירועים בולטים בעולם (למעשה רוב האירועים שהזכרתי קודם) ומצבה את עצמה מחדש כמעצמה השניה והלעומתית ביותר לארה"ב בעולם. פוטין איש השנה? יכול מאוד להיות. ובודאות אחד האישים שהכי כדאי לשים לב אליהם ב-2014.

(אני עדיין מתלבט אם לעשות השנה רשימה של אירועי השנה בישראל. אולי אני אעשה מקוצרת בלעדית בפייסבוק. כבר יש לי רשימה אבל משעמם לי לפרט עליה. מה אומרים?)

שתהיה שנה טובה לכל הקוראים, לכולם, ולעולם!

 

סיכום 2011 – חלק ד'

[הי מה אתם יודעים, זה לגמרי במקרה הפוסט ה-100 בבלוג!]

באיחור אופנתי קל (הייתי מצונן) החלק האחרון ודי של סיכום השנה 2011 בעולם מובא בזאת. הבחירה בשלושת המקומות הראשונים היתה קלה (ואף צפויה) אם כי לדרג אותם היה מעט יותר מלבט. אבל לפני זה, אלו האירועים המרכזיים שהופיעו ברשימות של אחרים ולא נכנסו אצלי: סיום הכוח הצבאי האמריקאי בעיראק – פשוט כי הכנסתי את זה כבר בשנה שעברה במקום התשיעי ואני לא חושב שמה שקרה השנה שונה מהותית ממה שקרה שנה שעברה או שבטח עוד יקרה בשנים הקרובות (עדיין נשארו די הרבה חיילים אמריקאים בעיראק); המוות של סטיב ג'ובס, עצוב עצוב אבל לא אירוע בקנה מידה עולמי כמו שעושים ממנו; האזרח השבעה מילארד נולד בעולם לפי האו"ם – קרוב היה להכנס במקום העשירי אבל בסוף ויתרתי על הסימבוליקה; והחתונה המלכותית בבריטניה – כי למי לעזאזל אכפת? ועכשיו לרשימה:

5. משבר החוב בארה"ב

חודשי הקיץ עברו בצל האיום בארמגדון כלכלי. ארה"ב כבכול שנה אמורה הייתה להצביע על הגדלת תקרת החוב על מנת למנוע צניחה בשווי אגרות החוב הפדראליות. אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להמר על הכלכלה האמריקאית בשביל להוציא את הנשיא הדמוקרטי רע. בשיחות פרטיות וגם פחות פרטיות הם הודו שהמטרה העליונה שלהם צריכה להיות הדאגה שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת, ולא הדאגה לכלכלה האמריקאית. במילים אחרות הרפובליקאים החליטו להקריב את הכלכלה בשביל להגדיל את סיכוייהם לזכות בבית הלבן בנובמבר 2012. משחק מסוכן ומלוכלך. בסוף אובמה נכנע לרוב דרישותיהם ובלבד שיגדילו את תקרת החוב והארמגדון נדחה. שתי חברות אשראי צבועות בכל זאת החליטו להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב, אבל בניגוד לתחזיות המהלך (הקצת הזוי) לא הביא להעמקה של המשבר. הבורסה אומנם נפלה אבל המשקיעים בחרו להשקיע את כספם למרבה האירוניה במקום בבורסה דוקא בניירות ערך אמריקאיות. עד כמה המהלך הרפובליקני היה אפקטיבי פוליטית (או אולי יחזור אליהם כבומרנג) נדע רק לקראת סוף השנה.

4. אוסמה בין לאדן מחוסל

ומרגע השפל של אובמה השנה לרגע השיא. תמונה אחת מחדר המבצעים בזמן חיסול אוסמה בין לאדן (ראו מונטאז' למטה) הפכה את אובמה למר בטחון, לפחות יחסית למצבו קודם החיסול. אחרי ההישג המודיעיני והמבצעי הזה יתקשו הרפובליקאים לטעון את טענתם מהבחירות הקודמות שאובמה לא מתאים לכהן כראש המטות המשולבים של ארה"ב. הם גם לא ינסו, כל המועמדים הרפובליקנים הם אנשים מרקע חברתי וכלכלי ובטחון הוא לא הצד החזק שלהם. אבל מעבר להישג הפוליטי מדובר גם ברגע בעל חשיבות סימבולית היסטורית. 10 שנים בדיוק אחרי הפיגועים במגדלי התאומים (עוד אירוע סימבולי שהיה השנה) בא הדין לנבל הגדול של העשור הראשון של המאה.

3. המשבר האירופי

בשנה שעברה בחרתי את המשבר הכלכלי האירופי לאירוע החשוב ביותר של השנה. אז התנבאתי כך: "מכל האירועים שקרו השנה זהו המרכזי והמשמעותי ביותר, בעל ההשלכות המרחיקות ביותר על עתיד העולם. אין מערכת בחירות אחת באירופה שלא הושפעה או תושפע מזה […] לאן הולכים מכאן? קדימה כמובן. יותר אינטגרציה, יותר פיקוח, יותר התערבות של האיחוד בתוך המדיניות הפיסיקלית בתוך המדינות […] שנסתכל אחורה על השנה הראשונה בעשור, אין לי ספק שנזהה את משבר האירו באירופה כנקודה החשובה ביותר שהתחילה תהליך שישפיע ויעצב את העשור כולו." השנה קיבלנו חיזוקים משמעותיים לתהליך זה. חילופי שלטון ביוון ואיטליה נכפו על ידי התערבות מסיבית של האיחוד. בספרד באו חילופי שלטון דמוקרטים לאחר מהפך דרמתי בבחירות על רקע המשבר הכלכלי. גרמניה וצרפת למעשה ניהלו השנה את אירופה כולה ובשן ועין נחלצו שוב ושוב מקריסת הכלכלה האירופית כולה. זה עדיין לא סופו של תהליך, וזה ילווה אותנו גם בשנה הבאה (ספוילר, הבחירות בצרפת יהיו גבוה בדירוג של שנה הבאה).

2. הצונאמי ביפן

בשנה שעברה הגיע למקום השני אסון טבע אחר, רעידת האדמה בהאיטי. אבל אין מה להשוות בין שני האסונות הללו. יפן רגילה ברעידות אדמה, היא מדינה מערבית שמוכנה היטב לרעידות אדמה קיצוניות ותכופות. או ככה לפחות חשבנו. ואז באה הרעידה הטיטאנית ב-11 למרץ 2011 – אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה המודרנית (9 בסולם ריכטר). הרעידה כשלעצמה הייתה החלק הקל בשרשרת של אסונות לוואי כבדים בהרבה: הרעידה גרמה לצונאמי ענק ששטף את חופי מזרח יפן הרג אלפים והשאיר מאות אלפים ללא קורת גג. מעל הכל, פגע הצונאמי בכורים הגרעיניים בפוקושימה. המדינה שסבלה כל כך בהיסטוריה מנזקי האנרגיה הגרעינית הצבאית התחילה ללמוד על בשרה את נזקי האנרגיה הגרעינית "לצורכי שלום". למעשה צפון-מזרח יפן משותקת מאז האסון. מיום ליום מתגלה שנזקי הקרינה היו משמעותיים וקשים הרבה מכפי שחזו תחילה. הכלכלה השניה (או השלישית תלוי לפי איזה מדד) בעולם ספגה מכה אחת יותר מידי אחרי כמעט שני עשורים של מיתון כלכלי. או אולי היפנים יצליחו לצאת מהמשבר דווקא מחוזקים, יתאחדו למשימה לאומית ויצאו יחד ככוח עולה לקראת סוף העשור? בנתיים זה לא נראה ככה, אבל הדברים עוד יכולים להשתנות במהרה בארץ השמש העולה.

1. האביב הערבי

כן נו, כמו בסיכום השנה הישראלי גם כאן בחרתי בבחירה הבנאלית. אבל בסופו של דבר אין ברירה. אי אפשר להתכחש לכך שאם נתייחס אל אירועי האביב הערבי כמקשה אחת, אזי הם האירוע החשוב והמרכזי ביותר שקרה בעולם בשנה היוצאת. זה התחיל בחודש ינואר 2011, בתונסיה, שם אחרי שבועות ספורים של מהומות נפל שלטונו האוליגרכי של זין אל עאבדין. כחודש לאחר מכן, בפברואר, נפל מנהיג מצרים חוסני מוברק. אלו היו המקרים הקלים, אוטוריטאריים שנפלו אחרי שבועות בודדים של הפגנות מרוכזות בלחץ המון. אחרי זה התחילו המקרים הקשים יותר בתימן, בלוב, ועדיין בימים אלו בסוריה. שם, נוכח דיקטאטורים אכזריים, במקום הפגנות קיבלו המפגינים מלחמת אזרחים. בלוב הביא הדבר להתערבות בינלאומית צבאית שנגמרה בתפיסתו וחיסולו של מועמר קדאפי. בסוריה המעורבות הבינלאומית מתרחשת דוקא בלחץ דיפלומטי אגרסיבי של הליגה הערבית ושל טורקיה. ומה לגבי ההשלכות? האם האביב הערבי יגמר, כפי שנראה כרגע, בחורף אסלאמי? זאת לשנה הבאה. 2011 שייכת להפיכה, 2012 להתייצבות – גרועה או טובה ככול שתהיה.

איש השנה

ולסיום איש השנה של פוליטאה הוא…נשיא צרפת ניקולא סרקוזי.  האמת שהייתי קרוב מאוד לבחור באנגלה מרקל בגלל שאין ספק שהיא היתה הקול הדומיננטי ביותר באירופה בשנה האחרונה. גרמניה בהנהגתה של מרקל התחילה בשנה היוצאת לכבוש את אירופה, כהרגלה דרך בלגיה (האיחוד יושב בבריסל), ועם משתפי פעולה בצרפת. הפעם בדרכי שלום ולהצלתה ולא החרבתה של היבשת. אז מדוע בחרתי בסרקוזי בסוף? ראשית כי גם הוא היה חלק מרכזי ביותר לצד מרקל בניהול המשבר האירופי. שנית, וכאן יתרונו הגדול, הוא לקח חלק פעיל מאוד באירוע השנה (האביב הערבי) – סרקוזי היה האישיות הבינלאומית הבכירה ביותר שהובילה ולחצה על ההתערבות הצבאית בלוב. המהלך הצבאי נוהל אולי על ידי האמריקאים ובתמיכת אובמה, אך מי שיזם אותו היה סרקוזי. שלישית, מבחינה פוליטית בתוך צרפת סרקוזי שכבר היה על הקרשים התחזק מאוד בשנה האחרונה לקראת הבחירות באמצע 2012. בין השאר בגלל שני הדברים שציינתי קודם, אך גם בגלל המשבר שפקד את המפלגה הסוציאליסטית עם פרשת שטראוס קהן (סרקוזי היה או לא היה מעורב בה לפי תיאוריות הקונספירציה). סרקוזי עדיין מפסיד בסקרים למועמד הסוציאליסטי, אך מצבו לא אבוד. לבסוף, בונוס, סרקוזי היה המנהיג העולמי היחיד השנה שנולדה לו בת (ועוד מדוגמנית). מזל טוב.

זהו ל-2011, 2012 כבר כאן. זו צפויה להיות שנת בחירות בארה"ב, בצרפת (בישראל?). שנת אולימפיאדה בלונדון. שנת משברים כלכליים. שנת מלחמה באיראן? שנת אסון טבע גדול נוסף במקום מפתיע (ישראל?) ? נקווה רק לטוב. אני אהיה כאן (החל מהפוסט ה101). מתחילים, בהצלחה.

סיכום 2011 – חלק ג'

נגש ישר לעניין, אירועי השנה בישראל מקומות 5 – 1:

5. המדינה הפלסטינית

כמו בשנה שעברה, כך גם השנה לא תפס הסכסוך הישראלי פלסטיני את מרכז תשומת הלב הציבורית בישראל. זאת בגלל המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל שרואה בשימור הסטאטוס קוו יעד עליון, ובגלל שהמאבק הפלסטיני לא נשא אופי אלים כלל השנה. אבל אבו מאזן לא נח לרגע, במקום כותרות ראשיות בעיתון אבו מאזן בנה אסטרטגיה מרשימה של מאבק בלתי אלים לאיחוד הכוחות הפלסטינים ולכפיית מדינה פלסטינית על ישראל; אבו מאזן למד משרון שאפשר לנהל את הסכסוך ולהשיג הישגים מדיניים מרשימים בעולם גם באופן חד צדדי. מהלך המדינה הפלסטינית באו"ם אולי לא הביא את הצונאמי המדיני ששר הבטחון שלנו חזה, אבל בהחלט הביא להישגים חשובים בלגיטימיות הבינלאומית לפלסטינים מחד ובאיחוד הפלסטינים פנימה מאידך. רק השבוע שמענו  שחמאס ביקשו רשמית להצטרף לאש"ף ובכך למעשה מקבלים את ההכרה במדינת ישראל ובמשא ומתן (אי אפשר להכחיש את ההשפעה של שחרור גלעד שליט על המהלך הזה). היום התבשרנו גם שחמאס הודיע על השהיית המאבק המזוין בישראל והתמקדות במאבק עממי ברוח האביב הערבי. אבו מאזן רשם נצחון נוסף בדרך לשנה חדשה מעניינת מאוד במישור הפלסטיני.

4. תג מחיר

ואם הטרור הפלסטיני ירד כמעט לאפס בשנה האחרונה, החליף אותו סוג של טרור יהודי בשטחים הכבושים. פעולות "תג מחיר" מונהגות על ידי צעירים ובני נוער חמומי מוח שלוקחים את עקרון קביעת עובדות בשטח לשפל חדש. עקירת אלפי עצי זית, מקור פרנסה חשוב של פלסטינים שלוקח שנים לגידול וטיפוח, הפכה לתופעה שכיחה שלא זוכה לשום מענה הולם מצד הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. על ההתנכלויות לפלסטינים ולמטעים כבר בכלל לא מדווחים בארץ.  כן דיווחו על שריפת מסגדים והשחתת קברים מוסלמים, ביניהם גם כאלה בתוך שטחי ישראל – זאת בעיקר מתוך החשש שפעולות אלו יציתו גלים של אלימות איסלאמית נגדית. ואז התחילו צעירי תג מחיר לתקוף את הצבא הישראל, בגלל מה שהם מכנים עירוב הצבא בפעולות פוליטיות (כאילו שיש פעולה צבאית שאינה פוליטית). כשזה עוד קורה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, אז סוף סוף נפל האסימון שנקלענו כאן כחברה לבעיה רצינית – השאלה היא אם לא הבנו את זה מאוחר מידי.

3. החקיקה האנטי דמוקרטית בכנסת

בשני המושבים האחרונים של הכנסת הגיע החקיקה האנטי דמוקרטית לגבהים חדשים. הטקטיקה ברורה, חברי הכנסת המעטים של הקואליציה (רוב חברי הקואליציה חברים בממשלה כשרים וכסגני שרים ועל פי מנהג הכנסת לא מציעים הצעות חוק פרטיות) מתחרים ביניהם מי יציע הצעה יותר קיצונית שתזכה לזמן חשיפה תקשורתי ארוך ומופגן יותר. נכון, רוב הצעות החוק שהוצעו לא עברו, אך מה שחשוב בהן הוא לא ההצעות עצמן (שרובן חסרות משמעות פרקטית בפני עצמן), כי אם המסר שהן מנסות להעביר; המשותף להצעות החוק הוא שהן תוקפות שלושה מוסדות חברתיים שמהווים את עמודי התווך של ביקורת שלטונית בישראל: את בית המשפט, את התקשורת, ואת עמותות זכויות האדם. התקיפה היא מאורגנת ומכמה חזיתות: גם בחוקי הכנסת, גם בחקיקת משנה, גם דרך ועדות ממשלתיות וועדות הכנסת. מנסיון לקבוע במינוי פוליטי את נשיא בית המשפט העליון הבא, דרך סירוב לדחות את תשלום החוב של ערוץ 10 למדינה ועד חוקי ייבוש העמותות – המסר הוא אחד- או שתישרו קו איתנו, או שנמשיך לתקוף אתכם עד שתיעלמו. הצעות החוק לא צריכות לעבור, העיקר המסר – בעל הבית מרגיש בנוח ולא מתכוון לפנות את מקומו בקרוב, ראו הוזהרתם. ככה לא בונים דמוקרטיה.

2. המחאה החברתית

בהתחלה חשבתי לפצל את האירוע הזה לשניים: מחאת האוהלים והמחאה הצרכנית (או מחאת הקוטג'). שתי המחאות אומנם קשורות היטב זו לזו אך גם שונות במידה מספיקה. בסופו של דבר המחאה הצרכנית היא זו שרשמה את ההישגים המרשימים ביותר והיא גם זו שנמשכת למעשה יום יום מאז שהתחילה. המחאה הצרכנית חוללה קודם כל מהפכה תודעתית – פתאום הפכנו להיות הרבה יותר מודעים למה אנחנו קונים, ממי אנחנו קונים, באיזה מחיר. מחירי המוצרים הבסיסיים בישראל עדיין מאוד יקרים, אבל רשתות הייצור והשיווק הגדולות נזהרות הרבה יותר מלפני שנה. אף אחד לא רוצה לעצבן את הלקוחות יותר מידי, שלא יפתחו חלילה איזו קבוצה בפייסבוק שתגמר בפיטורי המנכ"ל. מחאת האוהלים לעומתה די נעלמה, מי זוכר היום על מה בכלל התחילה. סירובם העיקש של מובילי המחאה ההיא לתת לה אופי פוליטי השאירו אותה כאירוע תרבותי של קיץ. כמו פסטיבל קוקה קולה או כוכב נולד. אבל במחשבה שניה זה לא אומר שלא היתה לה השפעה, שוב תודעתית על הציבור. אין ספק שהציבור היום הרבה יותר מודע וחושב על סוגיות כלכליות שמשפיעות על כולנו, ושוב הפוליטיקאים מפחדים הרבה יותר להעביר הצעות חוק שיטיבו עם מגזרים קטנים או עם קבוצה של עשירים על חשבון הציבור. "תהיו כחלונים" הפציר ראש הממשלה בשרים בימי המחאה הראשונים, המסר (הפוליטי) הזה עבר גם עבר והוא ההישג החשוב ביותר של המחאה החברתית בקיץ.

1. שחרור גלעד שליט

כן אולי זה בנאלי וצפוי, כן אולי זה לא האירוע בעל השלכות הרוחב והאורך הגדולות ביותר ברשימה. אבל בהסתכלות סמלית והיסטורית אין עוד אירוע כזה השנה בישראל. לבטח אחד מאירועי העשור. יש אירועים שחשיבותם לא בהשלכות שלהם כי אם ברגש שהם מעוררים. חטיפת גלעד שליט ליוותה את כל הציבוריות הישראלית חמש שנים. חטיפתו של רון ארד יותר מ20 שנים. שחרורו של גלעד שליט בחיים לחיק משפחתו היה חוויה מתקנת ומרוממת נפש לכל ישראלי כמעט. לרגע קט שוב אפשר היה להרגיש תחושות שכמעט ואבדו מאיתנו לחלוטין: האחדות והגאווה, הציונות האמיתית, הרגשת ניצחון קולקטיבית וקונסזואלית. גלעד שליט יצא לחופשי ולזמן קצר שוב היינו כולנו יחד איתו עם חופשי בארצנו. עכשיו שנגמר העניין הזה אפשר חזור ולריב.

זוהי אם כן רשימת אירועי השנה בישראל 2011 של פוליטאה. האם יש לכם השגות מעניינות? האם יש אירוע חשוב שלא ציינתי ואתם חושבים שהיה ראוי להזכיר? כתבו בתגובות וכולנו נוכל להתרשם. בחלק ד' והאחרון של סיכום השנה שיעלה כאן בקרוב נסכם את המקומות הראשונות באירועי העולם בשנה זו, וגם נבחר את איש השנה בעולם. יש למה לחכות.

סיכום שנה 2011 – חלק ב'

חלק ב' של סיכום השנה 2011 יתרכז באירועים המרכזיים בעולם השנה. בשנה שעברה מערכות בחירות, אסונות טבע, ומשברים כלכליים שלטו בעשירייה, והשנה שלא במפתיע התוצאה דומה. אז ללא דיחוי נוסף, נתחיל:

סיכום השנה בעולם מקומות 10- 6

10. סילביו ברלוסקוני מתפטר

אחת מהדמויות הססגוניות והבולטות בפוליטיקה העולמית, ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, התפטר לפני חודש לאחר עשור בתפקיד (עם הפסקה קצרה באמצע). לא לפני שמעלליו השובביים הגיעו לשיא בפרשת הבונגה בונגה באפריל כאשר נחשף כי נהג לקיים מסיבות מין פרועות (בין השאר) עם קטינות. אל מול המשבר הכלכלי באירופה בכלל ואיטליה בפרט, הציבו מנהיגי אירופה אולטימאטום לאיטלקי וזה הבין את המסר שהחגיגה הסתיימה ופנה את מקומו לראש ממשלה סולידי הרבה יותר שיבנה תדמית פחות פרועה לאיטליה הנאבקת לצאת מהמשבר.

9. טרור בנורבגיה

ב-22 ביוני ביצע לאומן נורבגי פיגוע כפול ומזעזע במיוחד בארץ הצפונית. פיצוץ מכונית תופת בבנייני הממשל באוסלו בו נהרגו שמונה בני אדם ונפצעו עשרות היה רק ההקדמה.  הטרוריסט (Anders Behring Breivik) המשיך לאי נופש בו שהו במחנה קיץ נערים של מפלגת העבודה הנורבגית. שם טבח במשתתפים מטווח אפס ורצח 69 נערים ונערות ביריות רובה. אומנם היו פיגועי טרור רבים בעולם השנה, בעיקר במדינות איסלאם והעולם השלישי, אבל כאנשים שחיים בחברה מערבית ופתוחה, שנהנים מחיי שגרה ואיכות חיים גבוה, הפיגועים באוסלו זעזעו אותנו במיוחד. הגעת המחבל מהימין הרדיקלי והאיסלאמופובי הזכירה לכולנו שאלימות ורדיקליזם פסיכוזי יכולים להגיע מכיוונים שונים ללא קשר למוצא או דת.

8. עלייתם ונפילתם של המועמדים הרפובליקאים

הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2012 בודאי יתפסו את אחד מהמקומות הראשונים בשנה הבאה, אך בנתיים ספקה לנו 2011 הצצה מרתקת למערכת הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית. מאז חודש יולי הספיקה המערכה להעלות ולהפיל במהירות מדהימה מועמדים כה רבים, שלא ברור אם ההתמודדות וחשיפה מועילים או מזיקים קשות למפלגה בקרב על הנשיאות. מייק האקבי היה המועמד המוביל הראשון שהודיע שבכלל לא יתמודד, אחריו באה שרה פיילין שהובילה בחלק מהסקרים אך חתמה על עסקה משתלמת יותר כפרשנית בערוץ פוקס. ואז באו המועמדים הרשמיים שהתחרו ביניהם על מי יהיה הזוי ושמרני יותר מחברו בנסיון לנצח את מועמד ברירת המחדל מיט רומני. מישל בקמן עלתה ונפלה בתוך יומיים; לריק פרי זה לקח חודש; להרמן קיין חודש וחצי; ועכשיו נראה שהמועמד המוביל האחרון ניוט גינגריץ גם מתחיל בצניחה. זה יגמר ברומני. בכל מקרה אמשיך לסקר בעניין את המירוץ בחודשים הקרובים ועד נובמבר. יהיה מעניין.

7. דו"ח סבא"א על איראן

בחודש נובמבר פרסמה הסוכנות לאנרגיה אטומית דו"ח חמור שמאשים (לראשונה באופן רשמי) את איראן בחתירה לנשק גרעיני. לא שהיה בדו"ח הזה איזה פרט מידע חדש, אבל הוא היה ההצדק שהקהילה הבינלאומית נזקקה לו בשביל לפעול ביתר נחרצות. בחודשיים מאז הלך והחריף הטון של מדינות אירופה וארה"ב נגד איראן. סדרה של פיצוצים מסתוריים בבסיסים איראנים (שעל פי רוב הסיכויים בוצעו על ידי ארה"ב ולא ישראל) מרמזת שמתקפה על איראן כבר החלה. במקביל החריף הטון האיראני הרשמי כנגד העולם החופשי ופרשת הגירוש של שגרירות בריטניה באלימות מטהראן בודאי שלא שפרה את האווירה בין המערב לאיראן. לאן כל זה הולך? ימים יגידו, אבל שנת 2011 תזכר כשנה שבה התחיל העימות עם איראן לקבל צורה בוטה יותר.

6. דרום סודאן מכריזה עצמאות

ואת הרשימה היומית נסיים באירוע משמח: מזל טוב דרום סודאן הפכה ביולי האחרון למדינה ה-193 באו"ם. בחודש ינואר במשאל עם שנערך בסודאן קבעו הדרום סודאנים ברוב עצום על הפרדות מאחיהם המוסלמים בצפון. ב-9 ביוני הכריזה דרום סודאן על עצמאות וקיבלה כמעט מידית הכרה מרוב מדינות העולם. ב-14 ביוני התקבלו באופן רשמי לאו"ם. סודן, מהאזורים מוכי האלימות והמאבקים האתניים הגרועים בעולם, תדע אולי ימים מעט טובים יותר. לא שעכשיו גן עדן שם, יש עוד עבודה רבה – אבל מעט תקווה נדירה כל כך חזרה למרכז אפריקה.

* זהו להפעם. בפעם הבאה חלק ג' של הסיכום השנתי ובו חמשת המקומות הראשונים בדירוג הישראלי –  וגם הפתעה קטנה לבלוג. מי יהיה איש השנה בישראל? איזה אירוע מרגש נבחר למקום הראשון? האם ציפי ליבני נכנסה לרשימה? (ספוילר – לא) מהו החוק הגרוע ביותר שעבר השנה?  והאם פח השמן יספיק לשמונה ימים שלמים? שווה לחכות…

סיכום 2011 – חלק א'!

כמו בשנה שעברה, גם השנה אני מאחל לכל הקוראים חג מולד (השמש) שמח. החג האוניברסאלי הקדום  ביותר בעולם, חג האורות בו כדור הארץ מתחיל את מסלולו מסביב לשמש מחדש והימים מתחילים להתארך, הוא הזדמנות מצוינת לסכם את השנה הפוליטית שהייתה לנו. כמו בשנה שעברה גם הפעם לא מדובר בדירוג מדעי או מובנה באופן מיוחד. בסופו של דבר מדובר בשעשוע נחמד שמזכיר לנו בדרך של משחק אילו אירועים משמעותיים קרו השנה. הדירוגים הם פרי החלטה כמעט שרירותית שלי ועל כן אל תיקחו את ההחלטה לשים אירוע מסוים כיותר חשוב מאחר יותר מידי קשה… היום אציג את חלק א' של סיכום השנה השנתי ונתחיל הפעם עם ישראל. בימים הקרובים (אני מבטיח לסיים עד סוף השנה בעוד שבוע) אעלה את שלושת החלקים הנוספים: סיכום השנה בישראל חלק שני, ושני חלקים של סיכום שנה עולמי. נתחיל:

ישראל מקומות 10 – 6

10. משה קצב בכלא

בשנה שעברה ברגע האחרון ממש, נכנס פסק הדין החשוב במשפט קצב לעשרת האירועים של שנת 2010 בישראל. גזר הדין החמור שלא עשה הנחת סלב ושלח את קצב ל-7 שנות מאסר ניתן השנה. ביחד עם דחיית הערעור בעליון וכניסת קצב בפועל לכלא לפני שבועיים מדובר באירוע בעל משמעות לאומית היסטורית וסמל שיא במאבק באלימות כנגד נשים בישראל. נשיא מדינה הוא תפקיד ייצוגי וסמלי. סמליות התפקיד לא מתפוגגת שעה שהאדם שנושא במשרה מואשם בפלילים. כניסת קצב לכלא מוכיחה באופן ייצוגי וסמלי את השוויון בפני החוק ואת העובדה שגם האזרח מספר אחת הוא עדיין אזרח במדינת ישראל.

9. הדרת הנשים

ומרגע השיא של המאבק באלימות כנגד נשים לרגעי השפל, והיו הרבה כאלה השנה. שנת 2011 מציינת את ההקצנה חסרת התקדים ביחס של הדת בישראל לנשים. בכל הדתות המונותיאיסטיות קיימים יסודות חשוכים של הדרת וצמצום מקומן הפומבי של הנשים. ככול שהדת מקבלת ביטוי משמעותי יותר בזירה הציבורית המדינית כך מעמדן של הנשים בחברה יורד. מסורת והחזרת עתרה ליושנה הם שמות קוד לחברה פרימיטיבית ושוביניסטית שלא מקבלת את הרעיונות הליברליים והפמיניסטים שצמחו במאה ה-20 במערב. הבעיה המרכזית ביותר במדינות האסלאם היא הדרת, השפלת, תקיפת, ושנאת נשים בכסות אדיקות דתית. אומנם בארצות האסלאם שורר המצב הגרוע ביותר היום מבחינה זו, אך לצערנו היהדות לא חסינה מפני מגמות חשוכות כאלה. בימים אלו נמצאות נסיעות האוטובוס בכותרות, אך חמור מכך הוא חזרתה (או הופעתה) השנה של התפיסה האידיוטית של איסור שמיעת שירת נשים. איסור שחלחל מהחברה החרדית לחברה הדתית לאומית. המרחק מאיסור על שמיעת נשים שרות לאיסור על שמיעת נשים מדברות, בודאי בזירה הפומבית והפוליטית, קצר ומפחיד.

8. פרשת גלנט

זוכרים? כן זה קרה בתחילת השנה הזו. בחודש ינואר התחיל מבקר המדינה בחקירת גלנט, ובראשון לפברואר כבר הודיע היועץ המשפטי לבג"ץ כי יש בעיה רצינית במינוי גלנט לרמטכ"ל. המינוי בוטל ברגע האחרון ובני גנץ מונה לרמטכ"ל במקומו של גלנט. אבל מה שהכי יזכר מהפיאסקו ההוא זה הארמון שבנה גלנט לעצמו במושב עמיקם (מה שהפך את עמיקם לאחד מאתרי התיירות הפנימית הפופולאריים של תחילת השנה). המבנה האוריינטלי והצעקני, מלווה בשקרים והתעלמות מהשכנים ומחוקי הבניה, מדגימים בעיות אישיות כבדות של חלק מבכירי המדינה.

7. ישראל לא מתקיפה באיראן

אולי מדובר היה רק בתרגיל של משרד הבטחון למניעת קיצוץ בתקציבו – אבל ה"שמועות" וההדלפות על מתקפה קרובה באיראן היו כל כך מסיביות בסוף הקיץ שלרגע חששנו כולנו שהנה באה מלחמת יום הדין.  אפילו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נזעק לתקשורת והזהיר מחוסר האחריות של שר הביטחון וראש הממשלה. לא נורא, עבר פחות או יותר. ועל זה נאמר המשפט when you have to shoot – shoot, don’t talk.

6. הבחירות במפלגת העבודה

לרגעים קלים נדמה היה שמפלגת העבודה חוזרת להיות מפלגה רלונטית השנה. בחודש ינואר השנה עשה אהוד ברק טובה גדולה למפלגת העבודה ופרש מהסיעה והמפלגה (יחד עם עוד 4 אופורטוניסטים נשכחים). מפלגת העבודה התפוטרה מהקואליציה והחלה מערכת בחירות ארוכה לראשות המפלגה. בסוף המערכה נצחה שלי יחימוביץ, מי שסירבה להכנס לממשלת נתניהו מלכתחילה והביאה מסר אחיד וקוהרנטי למפלגה שהייתה חסרה מסר כזה שנים רבות כל כך. האם מדובר בתהליך שאכן יחזיר את הרלוונטיות למפלגה לשנים רבות? עוד מוקדם לקבוע, בינתיים נראה ששלי יחימוביץ דורכת מעט במקום וקולה באופוזיציה אינו דומיננטי. אך יש עוד זמן עד הבחירות הכלליות (אולי אפילו שנתיים שלמות).

* זהו להפעם, בחלק ב' נדרג את מקומות 10 עד 6 בעולם. שוב חג שמח לכולם. גם חנוכה זה טוב מאוד (ואפילו כריסמס שמועדו היום – ישו בן יוסף נולד על פי המסורת בתאריך זה 25 בדצמבר לפני 2015 שנים, בשנת 4 לפנה"ס הנוצרית).