הפופוליסטים החדשים הם אנחנו

(פוסט ראשון מזה הרבה זמן, לאא ששמתם לב)

ראשית אני רוצה להמליץ למי שעוד לא קרא על המאמר המצוין של רותם שטקרמן בדמרקר  מאתמול על מלחמתם של נתניהו ולפיד ב"פופוליזם". שטקרמן מפנה את תשומת ליבנו לשינוי בדף המסרים של נתניהו-לפיד להתקפה שיטתית על מה שהם מכנים רוחות פופוליסטים המאיימים על הכלכלה והחברה בישראל. למעשה מדובר בהחרפה נוספת של הטון נגד המחאה החברתית שנכנסה לחיינו בדיוק לפני שנתיים והשתלבה במגמה עולמית של עניין ציבורי חדש בכלכלה, בחלוקת הכוח הפוליטי, בניהול חיינו המשותפים. מהאביב הערבי, דרך ההפגנות הכלכליות באירופה, ועד המחאות הצרכניות, הויכוחים בפייסבוק וכ"ו העולם כולו השתנה בשנים האחרונות וכוח חדש ישן עלה – הכוח העממי. או בלטינית: הפופוליזם.

במהלך המאה הקודמת הצליחו השמרנים להפוך את המילה "פופליסט" ו"פופוליזם" למילות גנאי שמבטאות פניה לרגשות עממיים שלא מבוססים על אמת או על העיקר רק בשביל להתחבב על ציבור נבער שלא מבין כלום. בפועל זו אינה משמעותה של המילה. בתרגום חופשי פופליזם הוא "עממיות". כתנועה פוליטית היו לה תבניות וגרסאות שונות לאורך השנים. מאז מהפכת האיטרנט, עליית הדיונים הפוליטיים ברשתות החברתיות והיציאה לרחובות בעקבותיהם, קמה לה תנועה פופליסטית חדשה. נתהיו ולפיד צודקים על כן חלקית – האויב שלהם הוא אכן הפופוליזם. אבל הפופוליזם אינו האויב שלנו, אנחנו הפופוליסטים החדשים.

מקור המילה בלטינית מרומא העתיקה. הסיעה הפופוליסטית היתה מקבילה במידה מסויימת לסיעה הדמוקרטית ביוון. מנהיגיה (שכונו הפופולארים) –  הסתמכו על כוח פוליטי שנבע מאסיפות העם, מהטריבונאט של הפלבס (מוסד מדיני שייכל להכריז שביתה כללית כדיי למנוע יישום חוק שפגע בפלבס, המעמד הלא-אריסטוקרטי ברומא), ומהפגנות רחוב. זאת לעומת השמרנים, האופטימאטים, שהסתמכו על כוח פוליטי מהסנאט בלבד – כלומר מקשרי האריסטוקרטיה המסורתיים. גם הפופולארים וגם האופטימאטים היו אריסטוקרטיה פוליטית קטנה, שלא תהיה טעות, ההבדל נבע מאילו מקורות הם שאבו את כוחם הפוליטי. שאיבת הכוח הפוליטי אבל משמעה בפועל היתה לטובת מי יפעלו. על מנת להשיג את תמיכת העם היו צריכים הפופלארים להיות… הובכן, "פופולארים" ולפעול למען האינטרסים של העם (או שוב אם להיות כנים, להצטייר ככאלה). מהפופולארים הראשונים המפורסמים היה אחד צעיר בשם טיבריוס גרקכוס, בן המאה השניה לפני הספירה, שהציע רפורמה אגראגית שנועדה לחלק את האדמות הציבוריות לעם הרומי ובאמצעות זאת להגדיל את מעמד בעלי האדמות (ועל כן את המעמד הלוחם בצבא) על חשבון בעלי האחוזות הגדולות. האופטימאטים נאבקו בגרקכוס בסינאט ובאמצעות שוחד לטריבון של הפלבס שפעל למענם. גרכוס בצעד חריג דילג על הסינאט לחלוטין: הוא ביקש מאסיפת הפלבס להדיח את הטריבון האופטימאט ולאפשר לחוק לעבור. במהלך אסיפת עם דרמתית פרצה האלימות ונאמני האופטימאטים יצאו מהסינאט באלות וסכינים (על אף האיסור המפורש להכניס נשק לתחומי מרכז העיר רומא) ובהמלך התגרה נרצח גרקכוס. מאה שנים מאוחר יותר נרצח פופלאר אחר, יוליוס קיסר, על ידי הסיעה האופטימאטית בהיכל הסנאט מה שהחל את מלחמת האזרחים שהביאה בסופו של דבר לקץ הרפובליקה.

בסוף המאה ה-19 היתה בארה"ב מפלגה שנקראה הפופליסטים שאיגדה חקלאים רבים ועובדי מפעלים כנגד בעלי העסקים הגדולים שניהלו כלכלה "חופשית" וחסרת כל רסן. עד היום מדובר באחת ההצלחות הפוליטיות הגדולות ביותר של תנועה עממית בארה"ב. יוצאי התנועה הפופליסטית השתלבו מאוחר יותר בסיעה הפרוגרסיבית שהביאה את מדיניות הרגולציה לכלכלת המאה ה-20.

לא הכל אידילי כמובן בפופוליסטים. גם כוחות אפלים השתמשו בפניה לרגשות ההמון כנגד האליטה האריסטוקרטית על מנת לעלות לשלטון ולפעול "בשם העם" לדכאו. התנועות הפאשיסטית והנאצית היו תנועות פופוליסטיות לפחות בראשיתן כשבאו להחליף את האליטה הישנה.

אבל אין מה להשוות את הפופליזם הישן עם החדש. החברה העממית היום משכילה יותר מאיי פעם בהיסטוריה האנושית. קשרים בינלאומיים, רשתות החלפת ידע, התייעצויות מומחים וכדומה הם היום נחלת הכלל. גוגל, ויקיפדיה, פייסבוק, טוויטר מאפשרים לכל אדם עם מחשב נייד לקיים מחקר מהיר ואיכותי בכל נושא ולהצטרף לדיון מלומד עם קהילה של מתעניינים. הפופולוס החדש מבין שעובדים עליו בעיניים. הוא רואה טייקונים שלא יודעים לשלוח פקס והולכים לרבנים ומגידי עתידות תוך שהם מקבלים משכורות עתק ובונוסים על ניהול כושל של חברות שלא הם השקיעו בהם. רואה ומבין שאנחנו יותר חכמים מהם. כפרטים וכקולקטיב אנחנו יודעים יותר טוב מה טוב לנו מהם. החלטה על ייצוא הגז שפעם היתה עוברת בלי שבכלל מישהו היה חושב לדווח עליה לציבור, היא פתאום עניין לשיחות ברכבת, להפגנות, לקריאה להתחשבות ציבורית. מנהלת בנק נאלצת לחזור בה מהבטחה לעשות "תספורת" לחובות של בעל הון בגלל תגובה ציבורית מהירה. באירופה יש כבר הצעות חוק שקוראות להטיל אחריות פלילית על מנהלי בנקים וחברות ביטוח שנוקטים במדיניות לא אחראית.

כן, נתניהו ולפיד, האופטימאטים שלנו, עדיין מצפצפים על הפופלוס. הם מבקשים למנות את מי שצריך לשבת בכלא על מעורבותו בקריסת AIG והמשבר הכלכלי של 2008 לנגיד בנק ישראל כפרס על היכרותו עם האליטה הכלכלית העולמית. הם מבקשים לעשות מה שהם רגילים בלי להתחשב בעם הלא סבלני פתאום. אבל הפופולוס משיב להם מאבק. לא ירחק היום שכמו באיראן, בטורקיה, בארה"ב, בצרפת, באיסלנד ועוד גם בארץ תעלה אליטה פוליטית שתסתמך על כוח העם.

* ובנתיים הנה קישור ששלח לי חבר להרצאה קצרה ומאלפת שנתן דב חנין בנושא מאוד דומה לפוסט הזה בפני כנסת ריקה מאדם ויו"ר כנסת מנומנם על המתח בין קפיטליזם ודמוקרטיה במאה ה-21.  מומלץ.

ביבי, גינגריץ והסופר-פאק

ניוט גינגריץ, מי שהפך כנראה שוב למועמד המוביל לראשות המפלגה הרפובליקאית בארה"ב (עוד על כך ועל איך זה קרה בשבוע הבא), הוא החלום הורוד של בנימין נתניהו. לא רק בגלל שהם שותפים לאותה אידיאולוגיה רפובליקאית כלכלית; או בגלל שגינגריץ אמר לעיתון יהודי אמריקאי בחודש שעבר שאין דבר כזה עם פלסטיני; או בגלל שגינגריץ תוקף את מדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל בכל הזדמנות שנושאי חוץ עולים לדיון. אלא קודם כל בגלל הקשר ההדוק שבין נתניהו לבין גינגריץ – שניהם נהנים מאותו פטרון: שלדון אדלסון.

אדלסון, האמריקאי השמיני בעושרו בעולם כולו, שילם מיליונים מכיסו הפרטי למימון החלק הארי בקמפיין של גינגריץ לנשיאות. כשגינגריץ פיגר אחרי כולם בסקרים ונחשב למועמד מת שלא זוכה לתרומות או תמיכה מאף גוף מרכזי, שלדון אדלסון תרם לו מיליוני דולרים והשאיר אותו במרוץ. לא פלא שגינגריץ הגדיר את הזוג אדלסון כחברים הקרובים ביותר שלו. על פי החוק האמריקאי אדלסון לא יכול לתרום את כל הכסף הזה ישירות למועמד, הוא צריך לעשות את זה דרך מנגנון עוקף שזוכה לביקורת נוקבת בחודשי הקמפיין האחרונים: הסופר-פאק. הסופר-פאק הוא בעצם סוג של עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה ללא שום הגבלה, פיקוח או שקיפות תורמים. היא יכולה לעשות עם הכסף הזה מה שהיא רוצה, ובמקרה של קמפיין בחירות זה אומר לפרסם, לשדר ולהפיץ איזה מודעות שהיא רוצה בעד המועמד שלהם או נגד המועמדים האחרים. התנאי החוקי היחיד הוא שאסור לעמותה לתאם באופן רשמי את הקמפיין שלה ישירות עם המועמד לנשיאות; כל עוד המועמד לנשיאות לא יושב בחדר עם הבעלים של העמותה והם מתאמים ביחד את הקמפיין שלהם, הכל בסדר. מנגד ברור לכל שהסופר-פאקס הללו הם למעשה צינור הלבנת הכספים של הקמפיינים הנשיאותיים. כל מועמד מחזיק סופר-פאק כזה שמשיג תרומות של מיליונים ללא פיקוח ומוציא אותם ללא הבחנה תוך רמיסת האמת (בתשדירים שקריים ומניפולטיביים) והאתיקה הפנים מפלגתית (בפרסומות נגטיביות מכוערות על מועמדים אחרים). כל זאת כאשר המועד עצמו לכאורה נקי מכל אשמה או קשר פורמאלי לעמותה שפועלת עבורו.

בישראל המצב שונה, בישראל אסור לגייס כסף לצורך קמפיין בחירות בניגוד לחוק מימון מפלגות גם דרך עמותות. בישראל גם לא קיימת האפשרות החוקית ליצירת סופר-עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה לאיזו מטרה שהיא רק רוצה בלי פיקוח או שקיפות. ממילא, שלא כמו באמריקה, אסור בישראל לפרסם קמפיינים פוליטיים בטלויזיה בזמן פרסומות מסחריות. אבל עובדות אלו לא מנעו משלדון אדלסון לאמץ את אותה פרקטיקה של סופר-פאק בישראל: לסופר-פאק של אדלסון בישראל קוראים "ישראל היום". את כל המיליונים שאדלסון היה רוצה להשקיע בקליינט שלו נתניהו, אך לא יכול חוקית, הוא השקיע בחברה שפתחה יומון המחולק חינם ברחובות ישראל. העיתון מהלל את נתניהו ומבקר את כל יריביו: בשמאל, במרכז, ובימין, במפלגת הליכוד פנימה ובארה"ב.

* אבל האומנם נתניהו צריך לשמוח על הצלחת עמיתו לקליינטורה בארה"ב? יש לזכור שבמשחק הגדול שנתניהו משחק (ומערב את מדינת ישראל כולה בתוכו) הוא מהמר על הפסד לנשיא הדמוקרטי בנובמבר. נתניהו יודע היטב שכל המהלכים שהוא עשה בשנתיים האחרונות להרחיק עצמו מהממשל הנוכחי בארה"ב ולהתקרב לפלגים הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית ישתלמו אך ורק אם אובמה יפסיד. אם ברק אובמה ינצח בבחירות בנובמבר, נתניהו ימצא את עצמו מול נשיא דמוקרט חזק, בקדנציה השניה שלו, שאין לו מה להפסיד, ובו נודה על האמת – לא סובל את נתניהו ואף נוטר לו טינה על הקדנציה הראשונה.

בחירתו של גינגריץ הפרובוקאטור למועמדות המפלגה הרפובליקאית על חשבונו של מיט רומני המתון משמעה ירידה משמעותית בסיכויים של הרפובליקאים לפנות למרכז ולזכות בנשיאות. גינגריץ הוא גם המועמד הכי פחות אהוד בכלל הציבור האמריקאי מבין כל המועמדים וגם רוב מבין הרפובליקאים עצמם (שלא לדבר על עצמאיים ודמוקרטים) רואים בו כאופציה לא מקובלת למועמדות. אם ביבי רוצה שאובמה יפסיד, אולי מוטב היה לו לשכנע את אדלסון לתמוך במישהו אחר.

אולם חמור מכך, קמפיין הנשיאות של גינגריץ נגד אובמה עשוי להרע עוד יותר את יחסי הממשל האמריקאי וישראל. אובמה והדמוקרטים יודעים היטב מי הפטרון הכלכלי של ניוט גינגריץ ובנימין נתניהו. אדלסון גם לא מכחיש בפומבי את העובדה שהדבר שהכי מעניין וחשוב לו הוא ישראל ומדיניות החוץ שלה, גם בהקשר האמריקאי. יש לצפות שגינגריץ המועמד ימשיך את הקו שכבר התחיל בו וימתח קו מפריד בין המדיניות האמריקאית בראשותו כלפי ישראל לעומת המדיניות הנוכחית של הממשל. בכך, מסורת רבת שנים שבה התמיכה האמריקאית הבלתי מעורערת בישראל היא בקונסנזוס וחוצת מפלגות, תשבר ותתעוות. השסעים הפוליטיים הפנים ישראלים יהפכו לשסעים פנים אמריקאים בין המפלגות. המשמעות לישראל באופן כללי מסוכנת, אך ספציפית לממשלת נתניהו היא עלולה להיות הרסנית. במידה ואובמה אכן יבחר לנשיאות בפעם השניה לא רק המחלוקת עם נתניהו תהיה במוקד היחסים עם ישראל כי אם גם העימות עם המועמד המובס גינגריץ. כל השפעה ממתנת שהיתה לישראל על הממשל האמריקאי במקרה כזה, תעלם כלא היתה.