מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.

 

המשבר שאין

האם באמת יש משבר קואליציוני? פרשנים וכתבים פוליטיים מקצועיים, כאלה שנמצאים במסדרונות הכנסת ומקבלים "הדלפות" ישירות מהזבובים על הקיר בחדר השינה של נתניהו, יודעים להגיד שכן. מה זה משבר, עוד מעט בחירות. בחירות או שלום או מלחמה או משהו כזה. ולמה? כי נתניהו ובנט לא מדברים זה עם זה. מה חדש? נתניהו ובנט לא דיברו זה עם זה גם בימי הרכבת הקואליציה ובכל זאת היא הוקמה. למעשה מה שקורה עכשיו הוא הגשמת התזה השלטת בתקשורת שהממשלה הנוכחית לא נוכל לעמוד במשבר מו"מ עם הפלסטינים. מימיה הראשונים של הממשלה ידעו רוב הפרשנים בתקשורת להסביר שהמו"מ עם הפלסטינים, תחת ידיה המשגיחות של אמריקה, הוא זה שיביא להפלת הממשלה. בשלב מסויים, גורסת התזה, יגיע המו"מ למצב כזה שבו ישראל תאלץ לעשות משהו שמפלגת הבית היהודי לא תוכל לעמוד בו. הבית היהודי תפרוש, ואז שתי ברירות – או בחירות או שמפלגת העבודה תכנס במקומה ותציל את הממשלה. נתניהו, על פי כל התזות הללו, ממילא שונא כל כך את בנט שזה מבחינתו מצב עדיף.

כתבתי את זה כאן בעבר וזה נכון גם עכשיו, כל הפרשנויות הללו שגויות מסיבה פשוטה אחת: נתניהו ימני! לא ברור למה נוכח כל העובדות, האמירות, ומה שקורה שוב ושוב בשטח, עדיין מתקשים לעכל את זה. נתניהו היה ימני, נשאר ימני, וכנראה שגם יהיה ימני. זו אידאולוגיה, צריך לכבד אותו על זה, ולא להניח כל מיני הנחות מוזרות שלא מתבססות על שום דבר שהוא עושה או אומר. האינטרס של נתניהו ושל הבית היהודי בכל הקשור למו"מ עם הפלסטינים הוא זהה. נתניהו לא מנסה להתחנף למרכז ליכוד, למצביעי הימין, או למצביעי המרכז והשמאל לצורך העניין. הוא פועל, בודאי שבזירה הפלסטינית, מתוך אידיאולוגיה שלו עצמו. הוא ימני. כל המו"מ הזה הוא בדיחה מתחילתו ועד סופו. כל מטרתו למשוך זמן. זו היתה המטרה של המו"מ לפני שנה, זו היתה המטרה בממשלה הקודמת, וזו גם המטרה עכשיו.

יאיר לפיד בטח לא מדיר שינה בנושא זה והוא האחרון שצריך לצפות ממנו לפרוש מהממשלה על רקע זה שלוש שנים לפני מועד בחירות. וליבני (ומצנע ועמיר פרץ), הם כבר על תקן בדיחה עצובה. לראות את פרץ בפגוש את העיתונות לפני שבוע יושב ומגן על הישיבה בממשלה בחירוף נפש היה מחזה מגוחך שהאירוניה ההיסטורית נשפכה ממנו בצורה גרוטסקית.

אז על מה בדיוק המשבר? האם בנט יפיל את הממשלה על משיכת זמן נוספת בעניין הפלסטיני, כאשר ראש הממשלה משרת אותו ואת הציבור האידואולוגי שאותו הוא מייצג בצורה כל כך טובה? ומה האלטרנטיבה של בנט? שמפלגת העבודה תכנס? שלא תבינו לא נכון, זה שמפלגת העבודה תכנס לממשלה (וכמובן שעם בוז'י הרצוג בראשותה יש תמיד את החשש הזה) לא יביא לשום שינוי מדיניות אמיתי במו"מ או כלפי הפלסטינים. לכל היותר מצג השווא בעיני האמריקאים יהיה קל יותר, ובוז'י הרצוג יזכה לנסוע הרבה לחו"ל ולדברר את ישראל. במובן מסויים הדבר יכול להקל על מדיניות החוץ של ממשלת נתניהו, אבל הבית היהודי לא יותרו על צינור הכסף להתנחלויות שנקרא משרד השיכון (בראשות השר אורי אריאל) בשביל לשפר במשהו את העמדה הישראלית בארה"ב.

אז אין משבר, ולא יקרה שום דבר. לא לעולם, אבל בטח שלא בסיבוב הזה. מה שכן, לדבר על בחירות מקדם את הכתבים הפוליטיים מהערת שוליים באמצע לפתיחת מהדורות החדשות וגם זה כנראה חשוב.

* ואפרופו בחירות, משה כחלון הודיע שלא במפתיע על כוונתו להקים מפלגה חדשה ולהתמודד בבחירות. על פי סקרים ראשונים המפלגה החדשה עומדת "לפגוע" בליכוד רק מעט ולפגוע הרבה יותר בש"ס וביאיר לפיד. כחלון מיהר להגיד כן ולא, דבר והיפוכו, שום דבר והרבה מאוד, בכל עניין הסכסוך הלאומי מדיני כיאה למסורת יאיר לפידית מודרנית; טשטוש העמדות בא להעביר מסר פשוט – כחלון לא רץ על זה. זה לא מעניין אותו. רק לכאורה כמובן, כחלון כזכור היה מהמורדים בשרון בליכוד בזמן ההתנתקות. זה שהנושא המדיני כרגע פחות מעניין אותו לא אומר לרגע שהוא יתמוך בממשלה בראשות מפלגת העבודה עם מרצ והערבים חלילה. כחלון ישב רק בממשלת ליכוד. ומכיוון שכך הוא למעשה מפלגת לווין של הליכוד לכל דבר ועניין. מבחינה זו כחלון הוא בעצם אינטרס של נתניהו. נתניהו למד את הלקח משרון והבין שאין לו שום אינטרס לשמור על ה"ליכוד" עצמו חזק וגדול. מרכז הליכוד זה סיוט, חברי הליכוד מעצבנים, ואת כאבי הראש הגדולים ביותר בקואליציה שלו הוא מקבל מהספסלים האחרונים של הליכוד. הרבה יותר קל להתמודד עם שניים שלושה דיקטאטורים בתפקידים בכירים שמאחורי כל אחד מהם מפלגה בינונית שמצביעה כאיש אחד בהתאם להנחיית העריץ. אז כחלון יהיה עוד אחד כזה, תמיכה בטוחה בימין, עם אוסף של אנשים שלא מחוייבים למרכז ליכוד ויעשו כמו שהקודקוד מורה. הוא ימנה אותו לשר בכיר. אם זה יבוא על חשבון ש"ס ולפיד מה טוב. הליכוד אולי ייפגע קצת, אבל לנתניהו לא אכפת, הוא דוקא יתחזק.

סיכום שנה 2013, חלק ב' – הסיכום הישראלי!

טוב אני לא מותר על סיכום השנה בישראל. אבל אני אעשה את זה קצר. ובלי גרפיקה. אלה הם עשרת אירועי השנה בישראל של פוליטאה לשנת 2013:

1. ברית האחים – הברית בין יאיר לפיד ונפתלי בנט, בין יש עתיד לבית היהודי, היא האירוע שהכי עיצב את השנה המדינית פה בארץ. על פי הגרסה הרשמית, הברית בין בנט ללפיד התחילה במוצאי יום הבחירות כאשר הסתבר לשתי הסיעות החדשות שבלעדיהן אין לנתניהו קואליציה. לפיד ובנט החליטו לסנדל את נתניהו ולעצב את הקואליציה שלו בעצמן. נתניהו חייב היה להכניס אותן ולהשאיר את המפלגות החרדיות בחוץ. אבל הברית שעיצבה את הקואליציה היתה הרבה יותר מתכסיס חד פעמי במו"מ קואליציוני. את הברית הזו, על הסדקים שבה, ראינו שוב ושוב ושוב בשנה האחרונה בכל מלאכת חקיקה (או אי חקיקה), בקביעת מדיניות הממשלה, ובתקציב. נתניהו כבר מתפקד כנשיא ייצוגי ומנהל יחסי על, לפיד ובנט הם אלה שקובעים את העבודה השחורה בפרלמנט בפועל.

2. הרב עובדיה מת – 7.10 – האיש שהנהיג את התנועה הפוליטית המשמעותית ביותר בשנות התשעים והאלפיים מת לבסוף והשאיר תנועה מפולגת וחלשה מתמיד. אריה דרעי מנסה לשחזר את הכוח האבוד בלי האדמו"ר שהכל נעשה בדברו. עד כמה יצליח עוד ימים יגידו.

3. בחירות בישראל – 22.1   – יש עתיד מקבלת 19 מנדטים. גוש הימין נחלש לכדי 61 מנדטים בלבד בהפתעת הבחירות. הליכוד מקבלת 31 מנדטים שמתוכם היא נאלצת לתת 11 לישראל ביתנו שמצידה מכריזה על ישיבות סיעה נפרדות בכנסת. נתניהו עצמו אבל נבחר לכהונה רצופה שניה בלי עוררין.

4. בחירות מקומיות בישראל 22.10 – כמעט כל ראשי העיר המכהנים שהתמודדו בבחירות נבחרים לכהונה נוספת. מרצ צוברת הישגים יפים במקומות שונים בארץ ומפלגת העבודה מנצחת כמה בחירות לראשי ערים. ליברמן ודרעי לעומת זאת נכשלים בערי מפתח ובראשן ירושלים. יש עתיד לא ממריאה ולא מצליחה לשחזר את ההצלחה בבחירות הכלליות לסחיפת הבחירות המקומיות (כמו שעשתה שינוי בזמנו).

5. ישראל מפציצה בסוריה בחודש מאי – כך על פי פרסומים זרים. למעשה ההתערבות החיצונית הישירה היחידה במלחמת האזרחים הסורית.

6. ישראל משחררת אסירים – 30.9 . מו"מ לשם מו"מ. לאף אחד לא ברור מי הנמתח במתיחה הארוכה הזו: ציפי ליבני, ג'ון קרי, או אבו מאזן. איפה מסתתר יגאל שילון וכמה מצלמות יש בחדר?

7. נגידת בנק ישראל חדשהקרנית פלוג. אחרי סאגה בלתי נגמרת של דחיות, דיונים, אי הסכמות ונסיונות למנות נגידים ששכחו לשלם בדיוטי פרי – התקבלה לבסוף ההחלטה למנות את האישה הראשונה שתכהן כנגידת בנק ישראל. אגב פלוג היתה המשנה לנגיד, ממלאת מקומו בתקופה ארוכה ולא פשוטה, והמומלצת על ידי סטנלי פישר לירושתו. זו הסיבה שהיא הבחירה הברורה מאליה ולא היותה אישה דוקא. רק שבגלל שהיא אישה ולא מהחברה של ביבי (או שכנה של לפיד) היא לא קיבלה את המינוי הזה קודם.

8. זיכוי ליברמן – 6.11. לאחר הגשת כתב אישום שערורייתי ונטול שיניים, מזוכה ליברמן פה אחד על ידי הרכב השופטים. היועץ המשפטי נשאר בתפקידו. ליברמן נכנס למחרת היום חזרה למשרד החוץ. גן עדן.

9. ברק אובמה מבקר בישראל– 20-23 מרץ. הביקור הנשיאותי הראשון (וסביר להניח האחרון) של אובמה בארץ הקודש. כמה תוכניות בנייה בהתנחלויות אושרו באותם שלושה ימים? אה, וכמה שמעון פרס.

10.אריק איינשטיין נפטר במפתיע – 26.11.  מבול חסר תקדים בישראל של תגובות בפייסבוק. הפייסבוק הפך לסוג של נוהל חבצלת המוני. כל אחד והפוסט האישי שלו בנושא. רגע של קונסנזוס ישראלי.

אמרתי קצר, קצר נכון? תובנות? פספסתי משהו חשוב? שנה טובה לכולם. פוסטים רגילים בקרוב.

בחירות 2013 – נושאים וחידות

נושא הבחירות

לכל מערכת בחירות יש "נושא". סוגיה, מדיניות, מאורע או אפילו התבטאות שזוכים למרב תשומת הלב התקשורתית ומעצבים את מרב השינויים האלקטוראליים במערכת הבחירות. בתחילת המערכת הנוכחית (איי שם בסוף חודש אפריל) שאלתי מה יהיה נושא הבחירות הפעם. הזכרתי כאפשרות את איראן (נתניהו), המחאה החברתית (יחימוביץ), והסכסוך הישראלי פלסטיני (בנט, ליבני). כל הנושאים הללו עלו והועלו במידה כזו או אחרת, אבל רק לנושא אחד אפשר לקרוא "נושא הבחירות" של בחירות 2013 בישראל: המערך המפלגתי. זה התחיל באיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אחר כך היה לנו את כחלון לא כחלון. ולבסוף הפיצול בשמאל תפס את מירב תשומת הלב. אם יש נושא אחד שהעסיק ומעסיק את כל התקשורת סביב הבחירות הוא הפיצול בגוש השמאל, אחדות נתניהו ליברמן והשפעתם על הימין. מנושא זניח, טקטי, נושא מערכי המפלגות הפך לנושא הבחירות עצמו. בכל פעם ששלי יחימוביץ, ציפי ליבני, יאיר לפיד או שאול מופז עולים לשידור הם נשאלים רק על דבר אחד: אחד על השני. תצטרף עם, תצטרף בלי, עם מי ישבת, למי הצעת, מדוע לא איחדת, למה לא הוזמנת, בבית של מי נפגשת, מדוע פרשת. המדיום (המפלגתי) הוא המסר (הפוליטי).

בנתיים בליכוד מנסים לעצור את הסחף למפלגות הימין האחרות בגלל מה שנתפס (בצדק) כבחירות גמורות. בוחר ימני אומר לעצמו שאם הוא רוצה להשפיע על מערכת הבחירות אזי ניתנה לו הזכות (בתור ימני תומך נתניהו) להשפיע ישירות על אופי הממשלה הבאה. זאת הוא יכול לעשות על ידי הצבעה למפלגה שאיננה הליכוד. אם הוא מעדיף קואליציה שבה ש"ס חזקה הוא יצביע לש"ס, אם קואליציה שיהיה לה יותר קשה לעשות מחוות פרגמטיות לעולם הוא יצביע בנט או אפילו עוצמה לישראל. אם הוא רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל מעדיף סיכוי לקואליציה בלי החרדים הוא יצביע ליאיר לפיד או שאול מופז. לבוחר הימני יש המון אופציות והרבה יכולת השפעה.

מי יהיה בקואליציה?

נושא הקואליציה הבאה של נתניהו דומה לחידת היגיון מהסוג שנמצאת בבחינות הפסיכומטריות (יוסי גר קומה אחת מעל דני, דני לא גר בקומה התחתונה, דניאלה לא גרה בשכנות לאליהו, בבנין עשרים קומות, מי רצח את אליהו ומדוע).  המפלגות השונות ממהרות לצאת בהצהרות שונות ומשונות על ישיבה אפשרית בקואליציה עתידית ובכך מטפסות על עצים גבוהים. אם כולם יעמדו במילתם ואף אחד לא משקר עכשיו לבוחריו, הרי שקשה לראות איך תוקם כאן קואליציה אחרי הבחירות. ברור שמישהו עומד לאכזב את מצביעיו. אבל בואו קודם ננסה לענות אנחנו על החידה על פי ההצהרות הרשמיות של הפוליטיקאים בלבד:

השותפים הטבעיים:

הבית היהודי – נפתלי בנט

 התנאי: מוכנים לשבת בקואליציה של נתניהו כמעט בכל תנאי, מבקשים חופש הצבעה בנושא השטחים. דווקא הדרישה הזו היא הכי פרגמאטית שיכולה להיות. המשמעות שלה היא שהם מוכנים לשבת בממשלה שתנהל מו"מ ופשרות כל עוד הם עצמם לא ידרשו להצביע בעד זה בכנסת. מצד שני: עכשיו הם מציגים פרגמאטיות בגלל שהם בקרב עם הליכוד על מנדטים. אחרי הבחירות, ובמיוחד אם יקבלו הישג אלקטוראלי מרשים, יצאו כל הקיצוניים מהספסלים האחוריים של הרשימה ויהיו אולי קצת פחות מוכנים להתגמש עם קואליציה "שמאלית".

ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן

התנאי: ישראל ביתנו רצה ברשימה אחת עם הליכוד אז לכאורה אין תנאי. אבל בכירים בישראל ביתנו חוזרים ומדגישים שהם למעשה רק תופסים טרמפ על הליכוד ובכנסת יפעלו כסיעה עצמאית. ליברמן הציב גם הציב לנתניהו תנאים, רובם כנראה פרסונאליים: תיק בכיר מאוד שמור לו עד תום ההליך המשפטי. לפחות עוד תיק בכיר (פנים, משפטים, בטחון פנים) אחד ועוד תיקים בינוניים. בנוסף ליברמן התבטא על רצונו בתיקי הפנים והשיכון, שני תיקים שכרגע מוחזקים על ידי ש"ס. מצד שני: ליברמן יהיה פחות חזק בבחירות האלה. אחרי שנבחר מתוך הליכוד אין באמת חשש שיערוק לקואליציה אחרת. הבחירות באות לו בזמן מאוד לא טוב, לפני שהתיק שלו נסגר לכאן או לכאן ונתניהו לא יוכל למנות אותו לשר מיד עם קום הממשלה. אם ביבי יחליט להשאיר את תיק הפנים בידי ש"ס ואת תיק השיכון אצלו, לליברמן לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

הליכוד – בנימין נתניהו

התנאי: עד כה הציג נתניהו שני תנאים מפורשים למשא ומתן הקואליציוני העתידי: 1. תיק השיכון יישאר בידי הליכוד. 2. ציפי לבני לא תגע בנושא הפלסטיני בממשלה. מה שאומר שכל יתר הדברים פתוחים למשא ומתן. מצד שני: בבחירות צריך לשדר נוקשות נגד לבני בקרב עם בנט על קולות הימין. אבל אחרי הבחירות נתניהו ירצה אולי להרכיב קואליציה שתפחיד קצת פחות את העולם. נפתלי בנט שר חוץ ואביגדור ליברמן שר בטחון לא באים בחשבון. אז אולי לבני בכל זאת "תגע" בנושא הפלסטיני? לפחות למראית עין.

ש"ס – ישי/דרעי/אטיאס

התנאי: ש"ס כרגע לא מציבים תנאים פומביים. הם נמצאים בעמדת נחיתות והם יודעים את זה. יש להם חשש כבד שנתניהו יבחר להקים קואליציה עם לפיד במקום איתם. ש"ס זקוקים להפתעת בחירות ולהישג אלקטוראלי. אם יאיר לפיד יעבור ויקבל יותר מנדטים מהם (כמו שחלק מהסקרים חוזים) הם כבר יהיו ממש בבעיה. על כן ש"ס לא נאחזת פומבית בתיק הפנים והשיכון. מצד שני: נחכה ונראה אחרי הבחירות. אם ביבי יזדקק לש"ס הם עתידים להחזיר לו על ההשפלה המסוימת שהם חווים עכשיו. ש"ס לא יותרו לביבי במילימטר, ואם זה יגיע לכדיי זה שהוא ממש יהיה זקוק להם – הם לא יותרו לו לא על הפנים ולא על השיכון. ככה בשביל העיקרון.

המרכז שמאל. אלה שממש לא רוצים שנתניהו ינצח אבל מוכנים אולי לשבת איתו אם אין ברירה:

קדימה – שאול מופז

התנאי: נתניהו גרוע, שקרן, זגזגן, לא אחראי, מסוכן, בזבזן. מופז לא יוותר על השפעה מכרעת על מדיניות הבטחון של ישראל. פלסנר (מקום 3) לא יוותר על שוויון מוחלט בנטל. מצד שני: הכל מאחורינו. אם קדימה תכנס זה יהיה עם שלושה מנדטים. תיק בטחון הם לא יקבלו. אני חושב שהשר לעניינים אסטרטגיים יקנה את מופז בקלות. אבל אולי תהיה כאן עסקה משולשת עם לפיד. ראו למטה.

יש עתיד –  יאיר לפיד

התנאי: יש הרבה. יאיר לפיד לא ישב בממשלה שבה ליברמן הוא שר בטחון. לא ישב בממשלה שלא מקיימת משא ומתן עם הפלסטינים. לא ישב בממשלה גדולה ומנופחת. לא ישב בממשלה שלא תתחייב לשנות את שיטת הממשל. ובכלל לא ישב לבד בממשלה של נתניהו-בנט-חרדים. בנוסף הוא רוצה את תיק החינוך והשיכון (כולם רוצים את השיכון). מצד שני: יאיר לפיד נורא רוצה לשבת בממשלה. הוא אומר את זה. "משפיעים רק מתוך הממשלה" ושם הוא רוצה להיות. אז או שאיר לפיד בצדק מאוד מאמין בכישורי המשא ומתן שלו. או שהוא עומד ללמוד על בשרו מה זה "פוליטיקה ישנה". הדרך היחידה לישב את כל הדרישות של לפיד הוא בקואליציה חילונית בראשות נתניהו ועם ליבני, מופז ולפיד בקואליציה. לא בטוח שיהיה להם רוב בכלל. ובכל מקרה לנתניהו אין שום כוונה להקים קואליציה כזו. אז על משהו יאיר לפיד יאלץ לותר.

התנועה – ציפי לבני

התנאי: למרבה הפלא זו ששמה לעצמה מטרה לתקוף אישית את נתניהו הכי בחריפות במערכת הבחירות הזו היא גם זו ששמה הכי פחות תנאים על כניסה לממשלה. לפחות באופן רשמי. לבני אומרת שהיא תכנס לממשלה שתהיה מוכנה לתהליך מדיני אמיתי ואם תהיה לתנועה בראשותה יכולת השפעה על התהליך הזה. לא אכפת לה גם להיכנס "לבד" לממשלה כזו. מצד שני: זה בדיוק התנאי היחיד שעליו הכריז הליכוד מפורשות שלא יענה. לבני אולי רוצה אבל כרגע נראה שדוקא נתניהו הוא זה שפוסל אותה. בנוסף צריך לזכור שמספרי שתיים (מצנע) ושלוש (פרץ)  בתנועה מאוד לא יהיו מרוצים מכל נסיון להיכנס לממשלתו של נתניהו.

מפלגת העבודה – שלי יחימוביץ

התנאי:  יחימוביץ הודיע שלא תכנס לממשלת נתניהו ותנהיג את האופוזיציה. מצד שני: אנחנו עוד לא יודעים את תוצאות הבחירות הסופיות. בתסריט אפשרי, אם כי בסיכוי מאוד קטן יש לקוות, הליכוד והעבודה נחלשים עוד יותר ובנט מקבל יותר מנדטים ממפלגת העבודה. נתניהו על מנת לבלום את הימין הקיצוני, ונוכח לחץ חסר תקדים מהעולם, מחליט להקים קואליציית מרכז שמאל בלי בנט. במקרה כזה יחימוביץ תהיה לא יו"ר אופוזיציה ולא בממשלה אם תעמוד במילתה. ועל כן לא תהיה לה ברירה אלה להיענות להזמנתו של נתניהו. בכל מקרה, אני לא חושב שהתסריט הזה יקרה ככה שאין מה לחשוש (/לקוות?).

הפתרון לחידה

אם היינו שופטים אך ורק על פי ההצהרות הרשמיות לפני הבחירות של הפוליטיקאים היינו חוזים את הקואליציה הבאה:

בנט-נתניהו-ליברמן-לפיד-מופז. בלי ש"ס, ובלי לבני. לקואליציה כזו יהיו על פי הסקרים הנוכחיים כ-62-64 מנדטים. לפיד ומופז יגידו שהצליחו להוציא את ש"ס, להביא לרפורמה בגיוס לצה"ל ואולי גם יסגרו עם ליברמן על שינוי שיטת הממשל לרוחם. ליברמן יקבל את תיק הפנים שלו. הליכוד ישמרו על השיכון. ולאג'נדה הימנית מתנחלית יהיה מונופול וזכות וטו על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האפשרות השניה היא קואליציית ימין צרה: בנט-נתניהו-ליברמן-ש"ס-יהדות התורה. על פניו לליברמן אמור להיות קשה בקואליציה כזו שבה לראשונה בתולדות ישראל יש רוב של חובשי כיפות מתוך כלל חברי הקואליציה (וכנראה שגם הממשלה). אבל זה רק על פניו. בפועל לליברמן שגר בהתנחלות אכפת מעט מאוד מהאג'נדה האזרחית של מפלגתו. הוא כמעט ולא עוסק בכך ועם כל כוחו לא הצליח להעביר אפילו רפורמה אזרחית אחת בכל העשור האחרון. קואליציית הימין הצרה תהיה חזקה, מאוחדת ואחידה – ושיקפוץ כל העולם.

האפשרות השלישית והרעה ביותר לדעתי היא "בגידה" של אחת ממפלגות המרכז/שמאל וכניסה של אחת מהן לקואליציית הימין הצרה. זה מה שנקרא "עלה התאנה". הקואליציה תהיה בדיוק אותה קואליציה ימנית, אבל הימין יוכל להאשים את כל הבעיות שיצוצו במפלגת השמאל שנכנסה. בדיוק כמו שעכשיו הם עושים בחדווה לאהוד ברק. אופיר אקוניס מהליכוד למשל אמר לפני חודשיים שברק הוא שר הבטחון הגרוע בתולדות ישראל. נפתלי בנט אמר שאמנם נבחרה כנסת ימנית ב2009 אבל הוקמה "ממשלת שמאל" – רק בגלל הנוכחות של אהוד ברק בקואליציה. אני באמת מאחל לימין, לשמאל ולכל עם ישראל שאם כבר קמה כאן ממשלת ימין אז שתהיה ממשלת ימין בלי אף עלה תאנה ושעיר לעזאזל. שאול מופז ויאיר לפיד: האחריות עליכם (אויי ווי).