המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מרץ

מצב המירוץ הרפובליקאי נכון להיום: מיט רומני מוביל עם 521 צירים, ריק סנטורום שני עם 253 צירים, ניוט גינגריץ עם 136, ורון פול עם 50. דרושים 1144 צירים בשביל לזכות. 1324 צירים עדיין לא נבחרו.

* אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרץ ועדיין אין מועמד מוסכם למפלגה הרפובליקאית. בנוסף, הולכים וגדלים הסיכויים שלראשונה מזה כמה עשורים יגיעו הרפובליקאים לוועידה באוגוסט ללא מועמד. הקורא שניזון מהתקשורת הישראלית בלבד, או אפילו כאלה שמרפרפים בתקשורת האמריקאית, יכול לחשוב שיש משמעות לניצחון של רומני במדינה זו או אחרת, או לניצחונות המפתיעים של ריק סנטורום בשבוע שעבר. ככה למשל מנבאים הסקרים למיט רומני ניצחון בטוח מחר באילינוי ותהיו בטוחים שתקראו על זה אחרי מחרתיים בעיתון. אבל האמת היא שלשאלה מי מנצח באיזו מדינה משמעות קטנה מאוד בשלב זה. היה לה אולי משמעות בתחילת מערכת הבחירות שם ניצחונות ברורים לאחד מהמועמדים היו יכולים לבנות מומנטום שיביא להכרעת המאבק בשלב מוקדם, אבל עכשיו… עכשיו הולכים עד הסוף.

הסיבה לכך היא שכמעט בכל המדינות בארה"ב שיטת חלוקת הצירים של המפלגה הרפובליקאית היא שיטה יחסית, או יחסית למחצה. זאת שלא כמו השיטה של הדמוקרטים (המדמה את השיטה בבחירות הכלליות) של "הזוכה לוקח את כל המושבים". מתן שרקנסקי, חבר שלומד היום  ברוצ'סטר ובעבר באוניברסיטה העברית, פרסם לפני שנתיים מאמר אקדמי שהראה שאם לדמוקרטים היתה שיטה יחסית בדומה לרפובליקאים ב-2008, הילארי קלינטון היתה צפויה לזכות בפריימריז ולא אובמה. השיטה הנוכחית של הרפובליקאים היא זו שמעמידה את רומני במצב בעייתי ומסוכן. מצד אחד הוא עדיין המועמד המוביל, יש לו יותר מכפול מהצירים מכל מועמד אחר, והוא צפוי לזכות בעוד מדינות גדולות שעדיין לא הצביעו כמו ניו יורק וקליפורניה. אבל בגלל האלמנט היחסי הוא לא מצליח לתרגם את הניצחונות שלו במדינות הגדולות להכרעת המירוץ. רומני לא מתמודד מול מועמדים בודדים – הוא מתמודד מול קואליציה של מתנגדים שמשיגים צירים בכל מדינה ומדינה.

ניוט גינגריץ חשף את האסטרטגיה המתוכננת שלו בנאום סיכום הפריימריז של שבוע שעבר: גינגריץ מתכוון לרוץ עד הסוף, והוא אינו סופר את הקולות שלו לבד, הוא סופר את הקולות שלו ביחד עם סנטורום. אנחנו רגילים שבמערכות בחירות על תפקיד אחד פיצול קולות בצד מסוים של המפה (במקרה הזה השמרני יותר) מחליש את הצד המפוצל ומעצים את הצד המאוחד (במקרה שלנו רומני, המתון). אבל בגלל האלמנט היחסי של חלוקת הצירים זה לא המצב במערכת הבחירות הזו: אם גינגריץ יפרוש עכשיו מהמרוץ זה נכון שרוב מסיבי מתומכיו יעברו לתמוך בסנטורום וכך סנטורום יצבור אולי עוד כמה "ניצחונות",אבל מצד שני מיעוט מצביעים אולי בכל זאת יעבור לרומני או לרון פול. מצביעי גינגריץ אחרים אולי יבחרו להישאר בבית ולא לבוא כלל להצביע. מנגד מציע לנו גינגריץ אסטרטגיה אחרת: הוא ירוץ עד הסוף ויצבור מעט צירים בדרך פה ושם. אז, בוועידה באוגוסט, הוא יעשה עם סנטורום דיל – כל הצירים שלו בתמורה לסגנות נשיא. לסנטורום לא תהיה ברירה אלא להסכים. בהנחה שלשניהם ביחד, אולי עם עוד כמה פורשי פול, יהיו יותר צירים מלרומני הם ינצחו. על פי החישוב הזה המצב היום הוא למעשה: מיט רומני עם בערך 550 צירים מובטחים וסנטורום-גינגריץ עם 390 (בכל מקרה רומני עדיין מוביל).

* איך כל זה משפיע על המרוץ הגדול לנובמבר וסיכויי הזכיה של אובמה? אובמה עדיין מתמודד מול עצמו ובחודש האחרון הוא ספג ירידה חדה בסקרים כפי שכתבתי בפוסט משבוע שעבר. עיקר הירידה מוסברת בגלל העליה במחירי הנפט והסתבכות מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן. אבל עד נובמבר יש עוד זמן רב ולכן להסתכל על אחוזי תמיכה בהתחשב במציאות אובייקטיבית זה לא מאוד מועיל. עדיף לנסות להבין מה עושים הפריימריז לסיכויי הזכייה של מועמד רפובליקאי כל שהוא,  ומול מי יהיה לאובמה יותר קשה בנובמבר:

יש פרשנים שמשווים בין מערכת הפריימריז הארוכה והיצרית של הרפובליקאים עכשיו לזו של אובמה והילארי במפלגה הדמוקרטית ב-2008.   פרשנים אלה מפנים את תשומת ליבנו לכך שהמאבק בין אובמה להילארי לא רק שלא פגע במפלגה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא כנראה רק חיזק אותה, המריץ את הבוחרים, והפך את המועמד ברק אובמה למועמד טוב יותר. מחקרים אקדמיים שונים מאששים את המגמה לפיה מערכות פריימריז ארוכות וצמודות מרמזות דווקא על מועמדים חזקים שמתחרים על מי ינצח את בעל התפקיד המכהן. אבל בכלל לא בטוח שזה המקרה שעומד לפנינו. ב2008 רוב המצביעים הדמוקרטים חשבו שגם הילארי וגם אובמה הם בחירות מצוינות והתקשו לבחור מבין שניהם. בסקרים נמצא שכמעט כל הדמוקרטים רצו לראות את אובמה והילארי רצים ביחד ורק לא ידעו להחליט מי צריך לעמוד בראש הכרטיס. המצב במפלגה הרפובליקאית היום הפוך: הרפובליקאים למעשה לא מרוצים מאף אחד מהמועמדים. הם מביעים בסקרים הסתייגויות חריפות מכולם ולמעשה בוחרים על דרך השלילה – את מי הם שונאים יותר. לא רק שהם לא רוצים לראות אותם רצים ביחד בכרטיס משותף, אחת מהסיבות המרכזיות להצביע למועמד ריק סנטורום למשל היא חוסר הרצון לראות את הפרצוף של מיט רומני בכל כרטיס רפובליקאי. במצב כזה קשה לראות את המפלגה הרפובליקאית מרוויחה משהו מהתמודדות הארוכה. ובכל זאת יכול להיות שבחירה של מועמד מוסכם באוגוסט תיצור התלהבות זמנית מהמועמד, התלהבות שאולי (בדגש על אולי) תחזיק עד נובמבר.

הסיוט של הרפובליקאים כמפלגה הוא אבל התרחיש בו האסטרטגיה של גינגריץ תצליח והוא יכפה על המפלגה כרטיס סנטורום-גינגריץ. יש שני כללי ברזל בפוליטיקה אמריקאית:  אחד, המועמד הנבחר בפריימריז שובר מיד למרכז בשביל לתפוס את המצביעים העצמאיים. שתיים, המועמד לסגן הנשיא צריך להיות ההפך מהמועמד לנשיאות; אם המועמד לנשיאות נתפס שמרן וחסר נסיון, הוא צריך סגן ליברלי ורצוי עם נסיון צבאי. כרטיס של סנטורום-גיגריץ שובר את שני כללי הברזל הללו באופן גס: מדובר בקואליציה של ארכי שמרנים, דתיים, שנתפסים על ידי חלק גדול מהמרכז האמריקאי (שלא לדבר על השמאל) כהזויים. מול כרטיס כזה לאובמה אמור להיות משחק קל. עוד סיבה שבגללה סביר להניח שרומני אחרי הכל, יהיה המועמד.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון פברואר

מיט רומני וריק סנטורום השיגו תיקו באיווה, ואז מיט רומני ניצח בניו האמפשיר והכל נראה מבחינתו ורוד. לפני חודש הוא הוביל בסקרים בדרום קרולינה ובפלורידה וכתבתי כאן בעדכון דצמבר שהסיפור כנראה נגמר: מיט רומני יהיה המועמד הרפובליקאי ולו בגלל שאחוזי ההסתייגות ממנו הם הנמוכים ביותר מבין כל המועמדים. אבל אז בתוך ארבעה ימים חל מהפך דרמתי בסקרים ומיט רומני ירד מהובלה של עשרה אחוזים בסקרים לפיגור של חמישה עשר אחוזים אחרי ניוט גינגריץ. ההתאוששות המפתיעה של גינגריץ באה כתוצאה מסדרה של עימותים בדרום קרולינה שבהם גינגריץ תקף בחריפות ובבוטות את רומני, את הממסד הרפובליקאי (שתומך ברומני) ואת התקשורת (הליברלית מידי לטעמו). הפרישה של ריק פרי, מושל טקסס האוונגליסט, מהמרוץ ותמיכתו בגינגריץ גם היא עזרה. ואכן גינגריץ ניצח בדרום קרולינה בגדול ולכמה ימים נדמה היה שהוא המועמד המוביל לזכיה. רק לפני שבוע זה עוד היה נכון. אבל שוב, בתמונת ראי של דרום קרולינה, בסדרה של עימותים בהם הפעם תקף רומני בחריפות את גינגריץ התהפכה התמונה ורומני ניצח אתמול בפלורידה בהיפרש דו ספרתי.
אז מה קרה כאן? האם הציבור האמריקאי באמת כל כך הפכפך ופתוח לשינוי דעות? על פניו, התשובה הפשוטה היא כן. למעלה מ80% מהנשאלים בסקרים שבוצעו ביציאה מקלפיות אמרו שהעימותים היוו חלק ניכר משיקוליהם בהצבעה. מספר העימותים הרפובליקאים בעונת הבחירות הזו הוא די מדהים: עד כה התקיימו 19 עימותים רשמיים ועוד כ-10 לא רשמיים. בחודש ינואר לבדו התקיימו שבעה עימותים. בכל עימות כזה נפגשים המועמדים על במה אחת ונאלצים להתמודד עם שאלות על מדיניותם. אפשר לבקר את התהליך ולטעון שכל מה שמעניין את הציבור והתקשורת בסופו של דבר זה הצורה בלבד, או האישיות, ולא הנושאים שעל הפרק. מועמד נחשב כמנצח אם הוא הצליח לשדר נחישות רבה יותר, בוטות, או לעשות ספין בצורה מוצלחת – ולא על המדיניות שהוא מציע בפועל. אבל מצד שני קשה שלא להתרשם: במינימום חייבים המועמדים לדעת ולהגיב במהירות על כל נושא מדיניות שאפשר להעלות על הדעת: ממדיניות חוץ, תקצוב הצבא, בעיות כלכליות, אבטלה ועד שאלות מוסריות ודת. מועמד שיכשל, אפילו פעם אחת, ולא ידע לענות תשובה לשאלה על מדיניות כלשהי עליה נשאל, יקבל עונש כבד; מי כמו ריק פרי יודע שאחרי טעות גורלית אחת, ששכח את אחת מהרשויות הפדרליות אותן רצה לקצץ, למעשה סיים את המרוץ. לא רק ציבור המצביעים צופה בעניין בעימותים – גם תורמים פוטנציאלים למועמדים צופים וכאשר הם מזהים פאשלה רצינית בעימות המשמעות היא לא אחת ייבוש המועמד וסיום הקמפיין. העימותים הם על כן מאין מבחן ארוך ומתמשך ביכולת של המועמד לעמוד בזירה ציבורית פומבית ולהתמודד עם שאלות בתנאי לחץ. לא צריך לזלזל על כן בבוחרים שמקבלים החלטה באשר להצבעתם על סמך העימותים הללו.
אבל העימותים הם לא כל הסיפור. נייט סילבר מהבלוג הסטטיסטי "538" (על שם מספר האלקטורים בבחירות לנשיאות האמריקאיות) הראה יפה השבוע את אפקט "מקפצת הפריימריז": המועמדים והתקשורת מתרכזים בכל פעם במערכת בחירות אחת, הקרובה, ועל כן התוצאות של כל מערכת בחירות צפויות לתת מקפצה למועמד שזכה בהן לבחירות העוקבות. אבל המקפצה הזו היא זמנית בלבד ולמעשה מהווה הטעיה בסקרים כלפי מעלה. ברגע שמתחיל הקמפיין המרכזי למערכת הבחירות הבאה, הולכת ופוחתת ההשפעה של ה"מקפצה". עד שמגיעים לבחירות עצמן היא כמעט ונעלמת [הערה: יש להבדיל בין אפקט המקפצה שהוא זה שנעלם, לבין אפקט המומנטום המצטבר שלו בהחלט יכולה להיות השפעה]. ההסבר הזה מסביר יפה מדוע גינגריץ שהוביל בדרום קרולינה, השמרנית מאוד, לפני תחילת הפריימריז, אכן ניצח שם בסופו של דבר אפילו שלזמן קצר נדמה היה שרומני שזכה בניו האמפשיר מוביל כתוצאה מהמקפצה גם בדרום קרולינה. ואותו דבר נכון לנצחון בסופו של דבר של רומני בפלורידה, המתונה הרבה יותר, אתמול.
אם כן בהסתכלות צרה על מערכת בחירות אחת ושינויים יום יומיים אפשר לחשוב שהציבור האמריקאי הפכפך ואי אפשר לדעת או לחזות איך יתקדם הקמפיין. אבל בהסתכלות כללית יותר ורחבה התמונה מתבהרת הרבה יותר ומה שהיה נכון לפני חודש נכון גם היום: אם לא תהיה הפתעה דרמתית בבחינת גילויים חדשים ומשונים, מיט רומני הוא המועמד שיזכה בפריימריז. זאת מעל הכל בגלל שאצל אנשים שגיבשו דעה על המועמדים הוא בעל אחוזי ההתנגדות הנמוכים ביותר. אולי המערכת עוד תגרר למערכת בחירות אחת או שתיים. אולי אפילו עד הסופר-טיוסדיי (יום שלישי ה-6 למרץ השנה שבו יתקיימו פריימריז ב-10 מדינות במקביל). גינגריץ אולי אפילו עוד ינצח כמה מהמדיניות השמרניות יותר. אבל בסופו של דבר, רומני ינצח.
ואובמה? הוא יכול בנתיים להנות מהמועמדים הרפובליקאים שמתנקשים פוליטית זה בזה. הקמפיין הארסי של גינגריץ נגד רומני מתעלם לחלוטין מהצורך של הרפובליקאים לנצח את אובמה בנובמבר ועשוי לגרום נזק רב למועמד העתידי. מלחמת ההתשה גם היא לא עוזרת לרומני. על כן, פעל חכם מאוד בנאום הנצחון שלו בפלורידה אתמול בו התעלם לחלוטין מהמועמדים הרפובליקאים האחרים והתייחס רק לברק אובמה בבחינת כאילו כבר הבטיח את המועמדות. אכן זו הדרך הנכונה מבחינתו. חבל על כל מילת קמפיין שמבוזבזת על המפלגה הרפובליקאית פנימה. הקרב הבא הוא הקרב על העצמאיים.

ביבי, גינגריץ והסופר-פאק

ניוט גינגריץ, מי שהפך כנראה שוב למועמד המוביל לראשות המפלגה הרפובליקאית בארה"ב (עוד על כך ועל איך זה קרה בשבוע הבא), הוא החלום הורוד של בנימין נתניהו. לא רק בגלל שהם שותפים לאותה אידיאולוגיה רפובליקאית כלכלית; או בגלל שגינגריץ אמר לעיתון יהודי אמריקאי בחודש שעבר שאין דבר כזה עם פלסטיני; או בגלל שגינגריץ תוקף את מדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל בכל הזדמנות שנושאי חוץ עולים לדיון. אלא קודם כל בגלל הקשר ההדוק שבין נתניהו לבין גינגריץ – שניהם נהנים מאותו פטרון: שלדון אדלסון.

אדלסון, האמריקאי השמיני בעושרו בעולם כולו, שילם מיליונים מכיסו הפרטי למימון החלק הארי בקמפיין של גינגריץ לנשיאות. כשגינגריץ פיגר אחרי כולם בסקרים ונחשב למועמד מת שלא זוכה לתרומות או תמיכה מאף גוף מרכזי, שלדון אדלסון תרם לו מיליוני דולרים והשאיר אותו במרוץ. לא פלא שגינגריץ הגדיר את הזוג אדלסון כחברים הקרובים ביותר שלו. על פי החוק האמריקאי אדלסון לא יכול לתרום את כל הכסף הזה ישירות למועמד, הוא צריך לעשות את זה דרך מנגנון עוקף שזוכה לביקורת נוקבת בחודשי הקמפיין האחרונים: הסופר-פאק. הסופר-פאק הוא בעצם סוג של עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה ללא שום הגבלה, פיקוח או שקיפות תורמים. היא יכולה לעשות עם הכסף הזה מה שהיא רוצה, ובמקרה של קמפיין בחירות זה אומר לפרסם, לשדר ולהפיץ איזה מודעות שהיא רוצה בעד המועמד שלהם או נגד המועמדים האחרים. התנאי החוקי היחיד הוא שאסור לעמותה לתאם באופן רשמי את הקמפיין שלה ישירות עם המועמד לנשיאות; כל עוד המועמד לנשיאות לא יושב בחדר עם הבעלים של העמותה והם מתאמים ביחד את הקמפיין שלהם, הכל בסדר. מנגד ברור לכל שהסופר-פאקס הללו הם למעשה צינור הלבנת הכספים של הקמפיינים הנשיאותיים. כל מועמד מחזיק סופר-פאק כזה שמשיג תרומות של מיליונים ללא פיקוח ומוציא אותם ללא הבחנה תוך רמיסת האמת (בתשדירים שקריים ומניפולטיביים) והאתיקה הפנים מפלגתית (בפרסומות נגטיביות מכוערות על מועמדים אחרים). כל זאת כאשר המועד עצמו לכאורה נקי מכל אשמה או קשר פורמאלי לעמותה שפועלת עבורו.

בישראל המצב שונה, בישראל אסור לגייס כסף לצורך קמפיין בחירות בניגוד לחוק מימון מפלגות גם דרך עמותות. בישראל גם לא קיימת האפשרות החוקית ליצירת סופר-עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה לאיזו מטרה שהיא רק רוצה בלי פיקוח או שקיפות. ממילא, שלא כמו באמריקה, אסור בישראל לפרסם קמפיינים פוליטיים בטלויזיה בזמן פרסומות מסחריות. אבל עובדות אלו לא מנעו משלדון אדלסון לאמץ את אותה פרקטיקה של סופר-פאק בישראל: לסופר-פאק של אדלסון בישראל קוראים "ישראל היום". את כל המיליונים שאדלסון היה רוצה להשקיע בקליינט שלו נתניהו, אך לא יכול חוקית, הוא השקיע בחברה שפתחה יומון המחולק חינם ברחובות ישראל. העיתון מהלל את נתניהו ומבקר את כל יריביו: בשמאל, במרכז, ובימין, במפלגת הליכוד פנימה ובארה"ב.

* אבל האומנם נתניהו צריך לשמוח על הצלחת עמיתו לקליינטורה בארה"ב? יש לזכור שבמשחק הגדול שנתניהו משחק (ומערב את מדינת ישראל כולה בתוכו) הוא מהמר על הפסד לנשיא הדמוקרטי בנובמבר. נתניהו יודע היטב שכל המהלכים שהוא עשה בשנתיים האחרונות להרחיק עצמו מהממשל הנוכחי בארה"ב ולהתקרב לפלגים הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית ישתלמו אך ורק אם אובמה יפסיד. אם ברק אובמה ינצח בבחירות בנובמבר, נתניהו ימצא את עצמו מול נשיא דמוקרט חזק, בקדנציה השניה שלו, שאין לו מה להפסיד, ובו נודה על האמת – לא סובל את נתניהו ואף נוטר לו טינה על הקדנציה הראשונה.

בחירתו של גינגריץ הפרובוקאטור למועמדות המפלגה הרפובליקאית על חשבונו של מיט רומני המתון משמעה ירידה משמעותית בסיכויים של הרפובליקאים לפנות למרכז ולזכות בנשיאות. גינגריץ הוא גם המועמד הכי פחות אהוד בכלל הציבור האמריקאי מבין כל המועמדים וגם רוב מבין הרפובליקאים עצמם (שלא לדבר על עצמאיים ודמוקרטים) רואים בו כאופציה לא מקובלת למועמדות. אם ביבי רוצה שאובמה יפסיד, אולי מוטב היה לו לשכנע את אדלסון לתמוך במישהו אחר.

אולם חמור מכך, קמפיין הנשיאות של גינגריץ נגד אובמה עשוי להרע עוד יותר את יחסי הממשל האמריקאי וישראל. אובמה והדמוקרטים יודעים היטב מי הפטרון הכלכלי של ניוט גינגריץ ובנימין נתניהו. אדלסון גם לא מכחיש בפומבי את העובדה שהדבר שהכי מעניין וחשוב לו הוא ישראל ומדיניות החוץ שלה, גם בהקשר האמריקאי. יש לצפות שגינגריץ המועמד ימשיך את הקו שכבר התחיל בו וימתח קו מפריד בין המדיניות האמריקאית בראשותו כלפי ישראל לעומת המדיניות הנוכחית של הממשל. בכך, מסורת רבת שנים שבה התמיכה האמריקאית הבלתי מעורערת בישראל היא בקונסנזוס וחוצת מפלגות, תשבר ותתעוות. השסעים הפוליטיים הפנים ישראלים יהפכו לשסעים פנים אמריקאים בין המפלגות. המשמעות לישראל באופן כללי מסוכנת, אך ספציפית לממשלת נתניהו היא עלולה להיות הרסנית. במידה ואובמה אכן יבחר לנשיאות בפעם השניה לא רק המחלוקת עם נתניהו תהיה במוקד היחסים עם ישראל כי אם גם העימות עם המועמד המובס גינגריץ. כל השפעה ממתנת שהיתה לישראל על הממשל האמריקאי במקרה כזה, תעלם כלא היתה.

המירוץ לנובמבר 2012 – דצמבר 2011

עדכון קצר על מצב המירוץ הרפובליקאי למועמדות המפלגה לנשיאות ארה"ב. הרמן קיין, הלוביסט הליצן שהואשם בהטרדות מיניות, הודיע סופית על פרישה מהקמפיין לנשיאות. היו כבר מי שטענו שכל הקמפיין של קיין היה למעשה סוג של תרגיל עוקץ תקשורתי בשביל להגדיל את הפרסום של קיין ולהביא למכירת ספרים במיליונים בהשקעה מינימאלית בפרסום. וכך בתוך חודש שוב נוצר מועמד מוביל חדש לזכיה: ניוט גינגריץ'. גינגריץ' למי שלא מכיר, נראה כמו תפוח אדמה מבושל, הוא ותיק הפוליטיקאים והממסדי ביותר מבין המועמדים. הוא כיהן כיו"ר בית הנבחרים בזמן כהונתו השניה של ביל קלינטון. בתפקיד זה היה אחד ממבקריו החריפים והוביל את ניסיון ההדחה של קלינטון על פרשת לוינסקי. בגלל עובדה זו הואשם גינגריץ בצביעות שאין כדוגמתה שכן הוא עצמו התגרש מאשתו הראשונה אחרי שבגד בה עם אשתו השניה בזמן שזו (הראשונה) חלתה בסרטן. בנוסף התגלה שתוך כדיי פרשת לוינסקי גינגריץ נהל רומן נוסף – עם מתמחה בבית הנבחרים (!) זאת בזמן שהוא מנסה להדיח נשיא מכהן על פרשת רומן עם מתמחה. הוא נפרד גם מאשתו השניה והתחתן בשלישית בשנת 2000. הוא הואשם גם בעבירות אתיות של ניגודי עניינים כספיים רבים. ובאופן כללי מדובר בפוליטיקאי ממסדי מאוד, מלב הממסד הרפובליקאי, שמייצג את ושינגטון הישנה והשנואה בציבור.

אבל כנראה שבשדה כל כך חלש של מועמדים, ובגלל השנאה הבלתי מוסברת של הרפובליקאים למועמד הכי טוב שלהם מיט רומני, הם מוכנים לבחור בכל אחד ולסלוח על כל דבר. אז גינגריץ הוא עכשיו לא רק המועמד המוביל בסקרים הארציים (הוא עלה מ-4% לפני חודש וחצי לאזור ה-30% היום), הוא גם המועמד המוביל במדינות המפתח הראשונות ובמיוחד באיווה ופלורידה. שלא כמו באקמן, קרי וקיין שהובילו את המירוץ לפניו, גינגריץ הוא פוליטקאי ותיק מאוד שנחשף לזירה הציבורית ונכווה באש התקשורת הארצית בעבר. במילים אחרות, לא צפוי שיתגלו דברים חדשים ומכאיבים עליו שלא התגלו קודם בחודש הקרוב. מסיבה זו נראה שהפעם הרפובליקאים מצאו מועמד שיכול גם לנצח.

אבל הם לא עושים את זה בהתלהבות או אופוריה. הבחירה בגינגריץ תהיה הודאה בתבוסה; הודאה בזה שהרפובליקאים נכשלו בלמצוא מועמד חדש, מענין, מלהיב שייקח את המחנה הרפובליקאי לנצחון בלבבות דוגמת זה שהביא אובמה לדמוקרטים לפני שלוש שנים. גינגריץ הוא ברירת מחדל, פוליטקאי אפור, שמן (פיזית ומטפורית) שלא יביא אפילו קול חדש אחד לרפובליקאים. אם גינגריץ אכן יבחר, אובמה יישאר למעשה מול עצמו. הבחירות יהיו הצבעת אמון באובמה בלבד. אובמה ינצח או יפסיד – הכל יהיה תלוי אך ורק בו.

בכל זאת עדיין לא צריך לפסול לגמרי את האפשרות שמיט רומני יזכה. אם סקרים ימשיכו להראות שרומני מנצח את אובמה בנובמבר, וגינגריץ מפסיד לו, אולי עוד תתהפך התמונה. בנוסף צריך לזכור שלרומני יש הרבה יותר כסף וארגון טוב יותר של פעילות מטה. אם רומני יצליח להפתיע ולנצח באיווה בעוד חודש את גינגריץ (כרגע גינגריץ מוביל שם בכ-8%) הוא יצבור מספיק מומנטום אולי לנצח.

אלא אם תהינה התפתחויות בלתי צפויות חדשות, הפעם הבאה שאכתוב על הנושא תהיה כבר אחרי הבחירות הראשונות באיווה בראשית ינואר. אז התמונה תתבהר הרבה יותר.