מצב המירוץ הרפובליקאי נכון להיום: מיט רומני מוביל עם 521 צירים, ריק סנטורום שני עם 253 צירים, ניוט גינגריץ עם 136, ורון פול עם 50. דרושים 1144 צירים בשביל לזכות. 1324 צירים עדיין לא נבחרו.
* אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרץ ועדיין אין מועמד מוסכם למפלגה הרפובליקאית. בנוסף, הולכים וגדלים הסיכויים שלראשונה מזה כמה עשורים יגיעו הרפובליקאים לוועידה באוגוסט ללא מועמד. הקורא שניזון מהתקשורת הישראלית בלבד, או אפילו כאלה שמרפרפים בתקשורת האמריקאית, יכול לחשוב שיש משמעות לניצחון של רומני במדינה זו או אחרת, או לניצחונות המפתיעים של ריק סנטורום בשבוע שעבר. ככה למשל מנבאים הסקרים למיט רומני ניצחון בטוח מחר באילינוי ותהיו בטוחים שתקראו על זה אחרי מחרתיים בעיתון. אבל האמת היא שלשאלה מי מנצח באיזו מדינה משמעות קטנה מאוד בשלב זה. היה לה אולי משמעות בתחילת מערכת הבחירות שם ניצחונות ברורים לאחד מהמועמדים היו יכולים לבנות מומנטום שיביא להכרעת המאבק בשלב מוקדם, אבל עכשיו… עכשיו הולכים עד הסוף.
הסיבה לכך היא שכמעט בכל המדינות בארה"ב שיטת חלוקת הצירים של המפלגה הרפובליקאית היא שיטה יחסית, או יחסית למחצה. זאת שלא כמו השיטה של הדמוקרטים (המדמה את השיטה בבחירות הכלליות) של "הזוכה לוקח את כל המושבים". מתן שרקנסקי, חבר שלומד היום ברוצ'סטר ובעבר באוניברסיטה העברית, פרסם לפני שנתיים מאמר אקדמי שהראה שאם לדמוקרטים היתה שיטה יחסית בדומה לרפובליקאים ב-2008, הילארי קלינטון היתה צפויה לזכות בפריימריז ולא אובמה. השיטה הנוכחית של הרפובליקאים היא זו שמעמידה את רומני במצב בעייתי ומסוכן. מצד אחד הוא עדיין המועמד המוביל, יש לו יותר מכפול מהצירים מכל מועמד אחר, והוא צפוי לזכות בעוד מדינות גדולות שעדיין לא הצביעו כמו ניו יורק וקליפורניה. אבל בגלל האלמנט היחסי הוא לא מצליח לתרגם את הניצחונות שלו במדינות הגדולות להכרעת המירוץ. רומני לא מתמודד מול מועמדים בודדים – הוא מתמודד מול קואליציה של מתנגדים שמשיגים צירים בכל מדינה ומדינה.
ניוט גינגריץ חשף את האסטרטגיה המתוכננת שלו בנאום סיכום הפריימריז של שבוע שעבר: גינגריץ מתכוון לרוץ עד הסוף, והוא אינו סופר את הקולות שלו לבד, הוא סופר את הקולות שלו ביחד עם סנטורום. אנחנו רגילים שבמערכות בחירות על תפקיד אחד פיצול קולות בצד מסוים של המפה (במקרה הזה השמרני יותר) מחליש את הצד המפוצל ומעצים את הצד המאוחד (במקרה שלנו רומני, המתון). אבל בגלל האלמנט היחסי של חלוקת הצירים זה לא המצב במערכת הבחירות הזו: אם גינגריץ יפרוש עכשיו מהמרוץ זה נכון שרוב מסיבי מתומכיו יעברו לתמוך בסנטורום וכך סנטורום יצבור אולי עוד כמה "ניצחונות",אבל מצד שני מיעוט מצביעים אולי בכל זאת יעבור לרומני או לרון פול. מצביעי גינגריץ אחרים אולי יבחרו להישאר בבית ולא לבוא כלל להצביע. מנגד מציע לנו גינגריץ אסטרטגיה אחרת: הוא ירוץ עד הסוף ויצבור מעט צירים בדרך פה ושם. אז, בוועידה באוגוסט, הוא יעשה עם סנטורום דיל – כל הצירים שלו בתמורה לסגנות נשיא. לסנטורום לא תהיה ברירה אלא להסכים. בהנחה שלשניהם ביחד, אולי עם עוד כמה פורשי פול, יהיו יותר צירים מלרומני הם ינצחו. על פי החישוב הזה המצב היום הוא למעשה: מיט רומני עם בערך 550 צירים מובטחים וסנטורום-גינגריץ עם 390 (בכל מקרה רומני עדיין מוביל).
* איך כל זה משפיע על המרוץ הגדול לנובמבר וסיכויי הזכיה של אובמה? אובמה עדיין מתמודד מול עצמו ובחודש האחרון הוא ספג ירידה חדה בסקרים כפי שכתבתי בפוסט משבוע שעבר. עיקר הירידה מוסברת בגלל העליה במחירי הנפט והסתבכות מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן. אבל עד נובמבר יש עוד זמן רב ולכן להסתכל על אחוזי תמיכה בהתחשב במציאות אובייקטיבית זה לא מאוד מועיל. עדיף לנסות להבין מה עושים הפריימריז לסיכויי הזכייה של מועמד רפובליקאי כל שהוא, ומול מי יהיה לאובמה יותר קשה בנובמבר:
יש פרשנים שמשווים בין מערכת הפריימריז הארוכה והיצרית של הרפובליקאים עכשיו לזו של אובמה והילארי במפלגה הדמוקרטית ב-2008. פרשנים אלה מפנים את תשומת ליבנו לכך שהמאבק בין אובמה להילארי לא רק שלא פגע במפלגה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא כנראה רק חיזק אותה, המריץ את הבוחרים, והפך את המועמד ברק אובמה למועמד טוב יותר. מחקרים אקדמיים שונים מאששים את המגמה לפיה מערכות פריימריז ארוכות וצמודות מרמזות דווקא על מועמדים חזקים שמתחרים על מי ינצח את בעל התפקיד המכהן. אבל בכלל לא בטוח שזה המקרה שעומד לפנינו. ב2008 רוב המצביעים הדמוקרטים חשבו שגם הילארי וגם אובמה הם בחירות מצוינות והתקשו לבחור מבין שניהם. בסקרים נמצא שכמעט כל הדמוקרטים רצו לראות את אובמה והילארי רצים ביחד ורק לא ידעו להחליט מי צריך לעמוד בראש הכרטיס. המצב במפלגה הרפובליקאית היום הפוך: הרפובליקאים למעשה לא מרוצים מאף אחד מהמועמדים. הם מביעים בסקרים הסתייגויות חריפות מכולם ולמעשה בוחרים על דרך השלילה – את מי הם שונאים יותר. לא רק שהם לא רוצים לראות אותם רצים ביחד בכרטיס משותף, אחת מהסיבות המרכזיות להצביע למועמד ריק סנטורום למשל היא חוסר הרצון לראות את הפרצוף של מיט רומני בכל כרטיס רפובליקאי. במצב כזה קשה לראות את המפלגה הרפובליקאית מרוויחה משהו מהתמודדות הארוכה. ובכל זאת יכול להיות שבחירה של מועמד מוסכם באוגוסט תיצור התלהבות זמנית מהמועמד, התלהבות שאולי (בדגש על אולי) תחזיק עד נובמבר.
הסיוט של הרפובליקאים כמפלגה הוא אבל התרחיש בו האסטרטגיה של גינגריץ תצליח והוא יכפה על המפלגה כרטיס סנטורום-גינגריץ. יש שני כללי ברזל בפוליטיקה אמריקאית: אחד, המועמד הנבחר בפריימריז שובר מיד למרכז בשביל לתפוס את המצביעים העצמאיים. שתיים, המועמד לסגן הנשיא צריך להיות ההפך מהמועמד לנשיאות; אם המועמד לנשיאות נתפס שמרן וחסר נסיון, הוא צריך סגן ליברלי ורצוי עם נסיון צבאי. כרטיס של סנטורום-גיגריץ שובר את שני כללי הברזל הללו באופן גס: מדובר בקואליציה של ארכי שמרנים, דתיים, שנתפסים על ידי חלק גדול מהמרכז האמריקאי (שלא לדבר על השמאל) כהזויים. מול כרטיס כזה לאובמה אמור להיות משחק קל. עוד סיבה שבגללה סביר להניח שרומני אחרי הכל, יהיה המועמד.
Filed under: בחירות ארה"ב | Tagged: בחירות 2012, מיט רומני, ניוט גינגריץ, ריק סנטורום | 2 Comments »