נקודות חיוביות על ממשלת ישראל השלושים וארבע

לא, אני לא ציני, וזה לא פוסט הומוריסטי. אני כותב פוסט על ההיבטים החיוביים בממשלת נתניהו הרביעית, הטובה מבין ממשלות נתניהו. בחיי. לא, אני לא אומר שזו ממשלה טובה, רחוק מזה. סביר להניח שהיא תעשה הרבה נזקים לפני שתתפרק. אבל עדיין, בהשוואה לשש השנים האחרונות מדובר בשיפור. יתרה מזו, מדובר בממשלה השמאלית ביותר שנתניהו עמד בראשה. כן, ממשלת ה-61, השותפים הטבעיים, הימין, ה-30 מנדטים לליכוד – היא ממשלה בפועל הרבה יותר שמאלית משתי הממשלות הקודמות בהן ישבו לכאורה סיעות שמאליות יותר כמו התנועה, יש עתיד, והעצמאות.

* קודם כל מבחינה כלכלית. ביבי הוא אולי אידיאולוג ניאו שמרני קיצוני, אבל הפעם הוא לא רק ויתר על כל המשרדים הכלכליים החשובים (כמו שעשה בפעם הקודמת) אלא גם ויתר עליהם לטובת אנשים אידיאולוגית הרבה יותר שמאליים ממנו:

אריה דרעי שדוגל פחות או יותר בהשקפות מרכז שמאל כלכליות יהיה שר הכלכלה במקום נפתלי בנט ההיפר קפיטליסט. בנט כשר כלכלה אמר מפורשות שלא מעניינים אותו המפעלים בדרום וכל מה שמעניין אותו זה השקעות בהיי טק. הוא התנגד להעלאת שכר המינימום (עד שההחלטה התקבלה בלעדיו), יצא נגד התאגדויות עובדים, ולא השקיע דבר בשירותי התעסוקה או במעונות היום שהיו תחת פיקוחו. יש לשער שאצל דרעי סדר העדיפויות יהיה בדיוק הפוך.

זה נכון שהחרדים בקואליציה ידאגו קודם כל ובעיקר לציבור שלהם. אבל צריך לזכור שהציבור שלהם הוא גם הציבור העני ביותר בארץ. בנוסף, חברי הכנסת החרדים הם מהחרוצים והמקצועיים ביותר שפועלים בכנסת. משה גפני שיתף פעולה בקואליציה ובאופוזיציה עם חברי כנסת שמאליים לטובת חוקים מיטיבים עם כלל האוכלוסיה. כיו"ר ועדת כספים הוא יהיה הגון הרבה יותר ומקצועי הרבה יותר מניסן סלומאנסקי מהבית היהודי.

ומעל הכל משה כחלון – שר האוצר השמאלי הראשון מזה עשורים. אפשר לבקר את כחלון, אפשר להיות חשדנים לגבי יכולותיו. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שמדובר בפוליטיקאי היחיד שסימן ופעל במשך כמה שנים כדי להשיג תפקיד אחד: משרד האוצר. עוד שהיה שר התקשורת בזמן ימי המחאה החברתית רואיין לעיתון, וכאשר נשאל על תגובותיו לקריאות מהרחוב לנתניהו להחליף את שטיניץ בו במשרד האוצר אמר בלי להתבייש שמשרד האוצר הוא השאיפה האישית והחלום שלו (לא ראשות ממשלה). כחלון בא לעבוד, הוא לא לפיד. התפקיד לא נכפה עליו, לא הופל עליו בהפתעה. הוא היחיד שציפה לו, ניהל עליו קמפיין, וקיבל עבורו את אמון הציבור. הוא אולי לא סוציאליסט אבל הוא בהחלט שמאלי, או שמאלי יותר, מכל שרי האוצר האחרונים. הוא מדבר על מלחמה בבנקים, על העלאת מיסים פרוגרסיבים, על הגברת רגולציה. אני לא אומר שהוא יהיה מושלם ובודאי שעיקר מבחן ההוכחה עליו, אבל הוא בהחלט רוח חדשה וראויה. מגיעה לו הזדמנות.

* כמובן שאין שום דבר שמאלי מבחינה מדינית בממשלה הזו, זו גם הממשלה הראשונה שבקווי היסוד שלה לא מוזכר כלל תהליך מדיני. נו אז? בממשלה הקודמת ישבו יאיר לפיד וציפי לבני, וזה לא הפריע להם לבנות בהנחלויות ולהכריז על אבו מאזן כלא פרטנר. בהשוואה לממשלה הקודמת מצבנו לא הורע. אם כבר השתפר, לפחות ליברמן לא שם. וגם אין כסות או אחיזת עיניים. הממשלה הנוכחית לא מתכוונת לנהל מו"מ ואין לה שום חזון מדיני. זהו. בלי מסכות. לא רע יחסית לממשלת ימין.

* ממשלת 61 לא תוכל להעביר שום רפורמה דרמתית, נגיד בבתי המשפט, בחוקי הלאום, או סיפוח, ללא פשרות רציניות בדרך שיעקרו אותה מתוכן. מבחינה זו, ובהתחשב בזה שמדובר בממשלת נתניהו, מדובר בשיפור משמעותי מהכנסות הקודמות.

* אין לממשלה סמן שמאלי, עלה תאנה או בובה להאבק בה. בהעדר כזה את המתחים המדיניים הפנים ישראלים יאלצו לפתור בקואלציה מול האופוזיציה ולא בתוך הממשלה. קרבות בנט-ליבני ולפיד-ליברמן בכנסת הקודמת היו סתם קרבות על ריק שגרמו לכמה אנשים לחשוב כאילו האופוזיציה בכלל יושבת בממשלה. הדיון הציבורי, כמו גם הדיון הבינלאומי על ישראל, יהיה בעד או נגד הממשלה ולא בעד ונגד גורמים בתוך הממשלה. אין מסכות, לא לקואלוציה ולא לאופוזיציה. זו הזדמנות טובה לראות אם לימין יש משהו מעניין אמיתי להציע לציבור בישראל.

* ממשלת נתניהו רחוקה מלהיות טובה, אבל היא הכי טובה שהיינו יכולים לקבל בנסיבות הנוכחיות. נתניהו קיבל בבחירות הרבה פחות כוח ממה שהיה לו אחרי הבחירות הקודמות. חלקנו כתבנו ואמרנו את זה מיד אחרי הבחירות, בשעה שנתניהו חגג את 30 המנדטים שלו וחלקים בתקשורת דיברו על נצחון ענק. לא ענק, בקושי נצחון.  עכשיו רואים זאת בפועל בממשלה שהקים. נתניהו יודע זאת, כל שריו יודעים זאת.

בכל מקרה, שיהיה הרבה בהצלחה. באמת.

הפרסונאלי הוא הסקטוריאילי החדש

על מה היו הבחירות?

* רק לא ביבי. אחרי שש שנים בשלטון נדמה שלרוב הציבור נמאס מביבי. גם תומכיו לא נלהבים וילכו להצביע מתוך פחד "השמאל" בלבד. רבים מהם לא ילכו להצביע כלל. אם נתניהו יפול ביום שלישי (מה שבכלל לא בטוח) זה יהיה רק באשמתו. לא הישגי הקמפיין הגאוני של המחנה הציוני (קמפיין חלש), לא הכריזמה של הרצוג (שלא קיימת), לא בשורה מנהיגותית חדשה מכיוון המרכז (אין כזו). פשוט נמאס מביבי. הליכוד עשו טעות שלא החליפו אותו בגדעון סער. גם הם יודעים זאת. גם המגינים על ביבי, ארדן, כ"ץ, גמליאל, אקוניס, עושים זאת בחוסר חשק. לא אתפלא אם סלבן שלום כבר מתכונן לקמפיין היום האחרי. גם יולי אדלשטיין יכול למצוא את עצמו כיו"ר זמני לליכוד במידה ונתניהו יפרוש.

ובכל זאת יש תובנות חברתיות מעניינות יותר לסיכום מערכת הבחירות:

* מה גורם לאנשים לשקול להצביע למפלגה כזו או אחרת, מה יגרום להם להצביע לאותה מפלגה בסופו של דבר? הסיבות מגוונת כמובן. הרבה מדברים על פרסנואליזציה של העדפות ומתכוונים שבוחרים מצביעים לפי האדם שעומד בראש המפלגה ולא לפי העמדות. אני חושב שיש מימד פרסונאליציה נוסף, פרסונאליציה לא של האישים כי אם של מה שהבוחרים עצמם מחפשים. הם מחפשים את התרומה הפרסונאלית של המועמדים להם עצמם. מי הכי עוזר לי במישור האישי, והמיידי מאוד. המניעים החדשים של המצביע הם תהליך הפרסונאליציה של בחירות 2015.

אנשים רבים מצביעים למפלגה (או אדם) שתשכנע אותם שעשתה הכי הרבה בשבילם. בטווח המיידי. נצחון הקפטיליזם על הסולידריות. זו אג'נדת הצבעה שיצאה מהמחאה החברתית ובעצם הפוכה לחלוטין למחאה או לחברה. זה יוצר שיח של הישגים חומריים ששונה לחלוטין משיח "פוליטי" של מי שינה מדיניות, מי מציע אלטרנטיבה רעיונית, דרכים לשנות את המדינה, וליצור חברה טובה יותר.

כחלון שווה 10 מנדטים פלוס רק בגלל שהוא הוריד "לי" את מחירי הסלולאר בעשרות אחוזים. אני מזהה אותו עם הטבה מידית לכיס שלי וזה מספיק. לפיד מתפאר בשורה של "הישגים" לכאורה ובשורה ארוכה עוד יותר של הישגים שלא ממושו מפאת קוצר הכהונה. גם בנט בבית היהודי התנסה בקמפיין כזה דרך הישגים לכאורה של משרד הכלכלה בראשו הוא עומד. רשימת הישגים שאם אתה מוצא את עצמך כאחד מהאנשים שקיבלו ממנה משהו ישירות או שעתידים בעתיד אז אתה מצביע פוטנציאלי ואם לא אז לא.

ש"ס זרמו עם המסר ואמרו לאנשים מרמת אביב שלא יצביעו להם כי הם לא דואגים להם, אבל למי שעובד אצלם כן, לשקופים. בעצם ש"ס המציאו את זה עוד הרבה קודם בשם אחר, סקטוראיליות. אבל אם הסקטוראליות הייתה דאגה להעברת תקציבים והטבות לסקטור מסויים, הרי שהפרסונאליציזיה הפוליטית היא סקטוראיליות ברמת הפרט. כבר אין מדינה, אין קבוצת שייכות, ואין מיעוט. יש תקציב, פוליטקאים ושורה של פרטים. ולעזעזל עם תוכניות ארוכות טווח, מדיניות, רעיונות, או שאיפה לשלום.

לצערי גם המחנ"צ ברשות הרצוג הלכו בכיוונים האלה של רוח התקופה; התוכנית הכלכלית של טרכנטברג היא לא תוכנית כלכלית או הצעה לתקציב, היא עוד תוכנית הטבות או הבטחות להטבות. הרעיונות התקציביים שלה לא שונים בהרבה מכל הצעה אחרת של משרד האוצר בשנים האחרונות. במקום מע"מ אפס, אפס קשישים עניים. אבל רק כאלה שהם בוגרי צבא ונשואים בטח יוסיפו בועדות בדרך לקריאה שניה.


* ואף על פי כן אני אצביע למחנה הציוני. הרשימה של המחנה הציוני היא הטובה ביותר לדעתי שהוצגה בבחירות. בלי להתאמץ יותר מידי, הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב מנתניהו בהרבה. עם כחלון שר אוצר שאולי לראשונה ילחם בבנקים, לפיד שר חוץ, יעל גרמן תשאר להמשיך לעשות עבודה במשרד הבריאות אבל הפעם עם גיבוי, שלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה הטובה בתולדות ישראל והראל מרגלית יתקן סדרי העדפות  במשרד הכלכלה. ואז  אולי באמת יהיה כאן טוב יותר. לגבי התהליך המדיני, כנראה שנצטרך לחכות כמה שנים נוספות, אבל גם ייבוש החטיבה להתישבות והקפאה שקטה של ההתנחלויות הם צעד בכיוון הנכון. אני מצביע למחנה הציוני בשביל העקרון שראש ממשלה כושל צריך להחליף, בגלל שמפלגת העבודה מציגה דמוקרטיה פנימית, מדיניות שלמה להנהגה, ובשלות שלא נראתה מאז 1992. אני מצביע למחנה הציוני בשביל התקווה למהפך. ואם לא, אז גם בתור אופוזיציה הם יהיו מצויינים. עוד יומיים בחירות, לכו להצביע. רק לא לא ביבי.

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

בחירות15

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

סקרים21דצמבר

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.

בחירות 2015 הערות ראשונות

טוב לא באמת הערות ראשונות, כבר כתבתי כמה דברים על הבחירות, אבל זו ההזדמנות לחשוף את הבאנר שהכנתי לבלוג לכבוד בחירות 2015. יאי!

בחירות15

הערות קצרות הפעם:

* יותר אנשים אומרים בסקרים שיצביעו למפלגות שלא תומכות בנתניהו מאשר אנשים שאומרים שיצביעו למפלגות שרוצות בנתניהו. זה הנתון היחיד הרלוונטי כרגע בסקרים, ועל זה צריך להסתכל. בליכוד צודקים, מערכת הבחירות הזו תהיה על מנהיגותו של ביבי; משאל עם על האם להעניק לנתניהו קדנציה רביעית אחרי שלוש קדנציות כושלות או לא.

* אם גדעון סער יתמודד בליכוד הוא יזכה. אם הוא יזכה הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. למעשה הקרב הקשה יותר יהיה בתוך הליכוד, הציבור הכללי כבר יגיע לבד אם אכן יצליח וינצח את נתניהו.

* אגב משהו מונע ממשה כחלון להתמודד על ראשות הליכוד?

* להערכתי בוז'י הרצוג (לאחר האיחוד עם ליבני ומופז) זקוק ליתרון חיובי של כ-3 מנדטים על הליכוד בבחירות בשביל להרכיב את המשלה הבאה עם כחלון, מרצ והחרדים (ובלי לפיד). משה כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להרכיב בעצמו ממשלה דומה (עם ליברמן). שני התסריטים סבירים כרגע באותה מידה, ולגמרי סבירים בפני עצמם בכל מקרה.

* אין גבול לחוצפה של נתניהו. במשך שלוש שנים בין 1996 ל-1999 צחקו עליו שהוא שוב ושוב מאשים את הממשלה הקודמת, זו של פרס, בכל הכשלים והבעיות במדינה. נתניהו בשלטון כבר שש שנים ואיכשהו הוא ממשיך להאשים אחרים בכל הבעיות. אם מקשיבים לנתניהו ובכירי הליכוד שמתראיינים בשבוע האחרון בתקשורת אפשר לחשוב שהם בכל היו באופוזיציה בשנים האחרונות בעוד לפיד היה ראש הממשלה.

* אגב גם לפיד לא חף מהחוצפה הזו. גם הוא מתנהג כאילו ישב באופוזיציה ולא היה שר אוצר, חבר קבינט, ויו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת. איפה לקיחת האחריות? איפה הודעה בטעויות? איפה קצת צניעות? כל הבעיות של הממשלה ושל המדינה היום זה אשמת האחרים (כולל אשמת האופוזיציה איכשהו) וכל הישג מינימלי לכאורה שהיה לממשלה הזו זה מקור לגאווה והוכחה שיש עתיד עשתה הרבה והביאה הישגים בכנסת. זאת גם שההשיגים לא קשורים אליהם בכלל כמו למשל הורדת מחירי החשמל כתוצאה ממעבר חברת החשמל לגז טבעי: ההודעה על ההוזלה הצפויה במחירים יצאה כבר לפני שנתיים ובכל מקרה מי שקובע אותה זה ראשות החשמל ולא משרד האוצר, או שר האוצר, או חברי יש עתיד. כן היתה להם הזדמנות לעשות נזק ולמנוע את ההוזלה הזו – תודה באמת שלא הזקתם. בכל מקרה בדבר אחד בטוח, יש עתיד קיבלו הזדמנות מהבוחר לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, לכל היותר, הם הביאו שורה של יוזמות וכוונות שטובות ככול שיהיו, הגיעו ממקום של הזזת גבינה ממקום למקום ולא שינוי אמיתי במדיניות והחברה בישראל.

* ודבר מדאיג שכדאי לשים אליו לב: אחרי שהבינו שהעלאת אחוז החסימה המוגזמת כנראה לא תביא למשילות מוגברת בכנסת הבאה, התחילו בליכוד לדבר על האפשרות הנוראית של "חוק הבונוס". הכוונה לכך שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תקבל בונוס מושבים שיבטיח לה רוב בפרלמנט בניגוד לרצון הבוחר. בצורה כזו רוב מקרי של פחות מרבע מהאוכלוסייה למשל, יקבל שליטה מוחלטת בפרלמנט למשך ארבע שנים. בעצם מדובר בהצעה לסיום דרכו של המשטר הפרלמנטרי בישראל.  לא עוד פשרה בין מרכיבי אוכלוסייה שונים כי אם דיקטטורה של הרוב בכסות החוק. המציעים מרבים להביא את איטליה שהעבירה חוק דומה כדוגמה (אגב איטליה היא לא דוגמה טובה לשום דבר בכל הקשור למשטר, ממשל או מדיניות), אבל למה איטליה – אולי דוגמה טובה יותר היא גרמניה ב1933 שהעבירה חוק לפיו המפלגה המנצחת בבחירות תקבל רוב מוחלט בפרלמנט, חוק שעבר בגלל קשיים אלקטורליים לקיים ממשל יציב בגרמניה שאחרי המשבר הכלכלי. מה? לא טוב? דוגמה לא מספיק טובה? מבחינת משילות זה הצליח מעל ומעבר.

 

הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.

המשבר שאין

האם באמת יש משבר קואליציוני? פרשנים וכתבים פוליטיים מקצועיים, כאלה שנמצאים במסדרונות הכנסת ומקבלים "הדלפות" ישירות מהזבובים על הקיר בחדר השינה של נתניהו, יודעים להגיד שכן. מה זה משבר, עוד מעט בחירות. בחירות או שלום או מלחמה או משהו כזה. ולמה? כי נתניהו ובנט לא מדברים זה עם זה. מה חדש? נתניהו ובנט לא דיברו זה עם זה גם בימי הרכבת הקואליציה ובכל זאת היא הוקמה. למעשה מה שקורה עכשיו הוא הגשמת התזה השלטת בתקשורת שהממשלה הנוכחית לא נוכל לעמוד במשבר מו"מ עם הפלסטינים. מימיה הראשונים של הממשלה ידעו רוב הפרשנים בתקשורת להסביר שהמו"מ עם הפלסטינים, תחת ידיה המשגיחות של אמריקה, הוא זה שיביא להפלת הממשלה. בשלב מסויים, גורסת התזה, יגיע המו"מ למצב כזה שבו ישראל תאלץ לעשות משהו שמפלגת הבית היהודי לא תוכל לעמוד בו. הבית היהודי תפרוש, ואז שתי ברירות – או בחירות או שמפלגת העבודה תכנס במקומה ותציל את הממשלה. נתניהו, על פי כל התזות הללו, ממילא שונא כל כך את בנט שזה מבחינתו מצב עדיף.

כתבתי את זה כאן בעבר וזה נכון גם עכשיו, כל הפרשנויות הללו שגויות מסיבה פשוטה אחת: נתניהו ימני! לא ברור למה נוכח כל העובדות, האמירות, ומה שקורה שוב ושוב בשטח, עדיין מתקשים לעכל את זה. נתניהו היה ימני, נשאר ימני, וכנראה שגם יהיה ימני. זו אידאולוגיה, צריך לכבד אותו על זה, ולא להניח כל מיני הנחות מוזרות שלא מתבססות על שום דבר שהוא עושה או אומר. האינטרס של נתניהו ושל הבית היהודי בכל הקשור למו"מ עם הפלסטינים הוא זהה. נתניהו לא מנסה להתחנף למרכז ליכוד, למצביעי הימין, או למצביעי המרכז והשמאל לצורך העניין. הוא פועל, בודאי שבזירה הפלסטינית, מתוך אידיאולוגיה שלו עצמו. הוא ימני. כל המו"מ הזה הוא בדיחה מתחילתו ועד סופו. כל מטרתו למשוך זמן. זו היתה המטרה של המו"מ לפני שנה, זו היתה המטרה בממשלה הקודמת, וזו גם המטרה עכשיו.

יאיר לפיד בטח לא מדיר שינה בנושא זה והוא האחרון שצריך לצפות ממנו לפרוש מהממשלה על רקע זה שלוש שנים לפני מועד בחירות. וליבני (ומצנע ועמיר פרץ), הם כבר על תקן בדיחה עצובה. לראות את פרץ בפגוש את העיתונות לפני שבוע יושב ומגן על הישיבה בממשלה בחירוף נפש היה מחזה מגוחך שהאירוניה ההיסטורית נשפכה ממנו בצורה גרוטסקית.

אז על מה בדיוק המשבר? האם בנט יפיל את הממשלה על משיכת זמן נוספת בעניין הפלסטיני, כאשר ראש הממשלה משרת אותו ואת הציבור האידואולוגי שאותו הוא מייצג בצורה כל כך טובה? ומה האלטרנטיבה של בנט? שמפלגת העבודה תכנס? שלא תבינו לא נכון, זה שמפלגת העבודה תכנס לממשלה (וכמובן שעם בוז'י הרצוג בראשותה יש תמיד את החשש הזה) לא יביא לשום שינוי מדיניות אמיתי במו"מ או כלפי הפלסטינים. לכל היותר מצג השווא בעיני האמריקאים יהיה קל יותר, ובוז'י הרצוג יזכה לנסוע הרבה לחו"ל ולדברר את ישראל. במובן מסויים הדבר יכול להקל על מדיניות החוץ של ממשלת נתניהו, אבל הבית היהודי לא יותרו על צינור הכסף להתנחלויות שנקרא משרד השיכון (בראשות השר אורי אריאל) בשביל לשפר במשהו את העמדה הישראלית בארה"ב.

אז אין משבר, ולא יקרה שום דבר. לא לעולם, אבל בטח שלא בסיבוב הזה. מה שכן, לדבר על בחירות מקדם את הכתבים הפוליטיים מהערת שוליים באמצע לפתיחת מהדורות החדשות וגם זה כנראה חשוב.

* ואפרופו בחירות, משה כחלון הודיע שלא במפתיע על כוונתו להקים מפלגה חדשה ולהתמודד בבחירות. על פי סקרים ראשונים המפלגה החדשה עומדת "לפגוע" בליכוד רק מעט ולפגוע הרבה יותר בש"ס וביאיר לפיד. כחלון מיהר להגיד כן ולא, דבר והיפוכו, שום דבר והרבה מאוד, בכל עניין הסכסוך הלאומי מדיני כיאה למסורת יאיר לפידית מודרנית; טשטוש העמדות בא להעביר מסר פשוט – כחלון לא רץ על זה. זה לא מעניין אותו. רק לכאורה כמובן, כחלון כזכור היה מהמורדים בשרון בליכוד בזמן ההתנתקות. זה שהנושא המדיני כרגע פחות מעניין אותו לא אומר לרגע שהוא יתמוך בממשלה בראשות מפלגת העבודה עם מרצ והערבים חלילה. כחלון ישב רק בממשלת ליכוד. ומכיוון שכך הוא למעשה מפלגת לווין של הליכוד לכל דבר ועניין. מבחינה זו כחלון הוא בעצם אינטרס של נתניהו. נתניהו למד את הלקח משרון והבין שאין לו שום אינטרס לשמור על ה"ליכוד" עצמו חזק וגדול. מרכז הליכוד זה סיוט, חברי הליכוד מעצבנים, ואת כאבי הראש הגדולים ביותר בקואליציה שלו הוא מקבל מהספסלים האחרונים של הליכוד. הרבה יותר קל להתמודד עם שניים שלושה דיקטאטורים בתפקידים בכירים שמאחורי כל אחד מהם מפלגה בינונית שמצביעה כאיש אחד בהתאם להנחיית העריץ. אז כחלון יהיה עוד אחד כזה, תמיכה בטוחה בימין, עם אוסף של אנשים שלא מחוייבים למרכז ליכוד ויעשו כמו שהקודקוד מורה. הוא ימנה אותו לשר בכיר. אם זה יבוא על חשבון ש"ס ולפיד מה טוב. הליכוד אולי ייפגע קצת, אבל לנתניהו לא אכפת, הוא דוקא יתחזק.