מרצ ואחוז החסימה – לא הבחירה האסטרטגית

בימים האחרונים מרצ שוב, וזו כבר כמעט קלישאה, בקמפיין גוואלט שקורא לציבור השמאלי להציל אותה מאיימת אחוז החסימה. זו כבר הפעם הרביעית לפחות שמרץ עושים את זה רגע לפני הבחירות. למעשה הפעם זה היה הקמפיין של מרצ כולו. מסר אחד: אנחנו, הציבור, חייבים להם, הפוליטיקאים, להעביר אותם את אחוז החסימה. למה? זה התחיל מהרגש – כי מרצ מפלגה אמיתית, עם מסורת, אמא שולה מסתכלת מלמעלה, בשביל הנוסטלגיה. ונגמר עכשיו ספק בתחינה אסטרטגית ספק באיום: אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה אז לנתניהו יהיה רוב של 61.

אני מאוד לא אוהב את הקמפיין הזה. אותם אנשים, אותה מפלגה, שלא הצליחה לייצר תמיכה מספיקה אמיתית או מסר מעניין אקטואלי לפוליטיקה הישראלית, באה שוב, בדגש על שוב, ומבקשת – לא, דורשת, (!) שאנחנו הציבור נציל אותה ואם לא, אנחנו נדפק.

אתחיל מהסוף – אם האיום המרכזי שלכם על הבוחרים זה שאם לא תעברו את אחוז החסימה אז לביבי יהיה רוב – יש לזה פתרון הרבה יותר פשוט ועם הרבה פחות סיכון לכולם – אל תתמודדו. אם מרצ לא תתמודד לא תהיה בעיה. לכן אני גם מתעקש שלא מדובר בתחינה כי אם באיום. מרצ אומרים שאנחנו נתמודד עד הסוף ואת האחריות על כשלוננו האפשרי אנחנו מעבירים על הציבור.

הצבעה אסטרטגית היא בחירה של בוחרים בבחירות מתוך שיקול אסטרטגי על התוצאה המכאנית של הבחירות – אם מתוך שיקולים של חלוקת המנדטים או שיקולים של ההרכב הקואליציוני הסופי. הגורם המגביל ביותר בשיטה הישראלית הוא אחוז החסימה המכאני שהוא מהגבוהים ביותר בעולם הדמוקרטי  3.25 אחוז.

כמה גבוה? בבחירות מועד א' ב2019 התמודדה לראשונה מפלגת הימין החדש בראשות נפתלי בנט בבחירות. הם זכו בסקרים ערב הבחירות ב5 מנדטים. בחלק מהסקרים 7. אבל בקלפי לא סופרים מנדטים כי אם אחוזים מסך הקולות הכשרים, ובספירה הסופית הסתבר שלימין החדש חסרים 1454 קולות בשביל לעבור את אחוז החסימה. הם נשארו בחוץ וזאת למרות שקיבלו 140 אלף קולות (בארבעה מנדטים). להבדיל ב2013 על רקע המחאה החברתית התמודדה מפלגה מאוד רועשת ופעילה ברשתות החברתיות בשם ארץ חדשה של אלדד יניב. המפלגה, שפיזרה הבטחות והייתה בטוחה שתעקוף את אחוז החסימה בקלות, קיבלה בקושי 28 אלף קולות שהם 0.7 אחוזים שלא היו מספיקים למנדט בודד גם ללא אחוז חסימה. בשתי הדוגמאות לעיל קיבלו המפלגות אותו מספר מנדטים בכנסת – 0. אבל עוצמת הבזבוז הייתה שונה. הימין החדש בזבזו הרבה יותר קולות מאשר ארץ חדשה. הסקרים ניבאו שארץ חדשה לא עבור את אחוז החסימה ועל כן מצביעים פוטנציאלים רבים החליטו לא "לבזבז" את  קולם ולעשות הצבעה אסטרטגית למפלגה בטוחה יותר שתבטיח את ייצוג קולם בכנסת. עבור הימין החדש הייתה פרשנות לא נכונה, הסקרים הראו על יציבות מעל אחוז החסימה ובוחרים הרגישו בנוח להצביע להם ללא חשש שלא יעברו.

כיצד צריך להתנהג מצביע אסטרטגי עכשיו שהוא רואה שמרצ בודאות מתנדנדת על אחוז החסימה? בחלק מהסקרים היא עוברת ובאחרים לא. משמעות הטעות הסטטיסטית קריטית – למעשה באף סקר מרצ לא עוברת בבטחה את אחוז החסימה. בכולם היא לא עוברת או עוברת עם כוכבית וספק גדולים. בחירה של שונאי סיכון על כן צריכה להיות ברורה – לא להצביע למרצ.

אבל במרצ טוענים לשיקול קואליציוני. בלעדיהם אין 61 לטענתם. זה לא מדוייק בלשון המעטה. ראשית אם מספיק אנשים לא יצביעו למרצ כי אם למפלגות אחרות בגוש אז הבעיה הפוטנציאלית של בזבוז לגוש תצטמצם ולא תחריף. שנית, אם יותר מידי אנשים יצביעו אסטרטגית למרצ על חשבון מפלגת העבודה למשל אז יש סכנה שגם מפלגת העבודה לא תעבור. 6 מנדטים בסקרים עם טעות דגימה של 3% (טעות דגימה שגדלה ככול שמתקרבים למטה) זה רחוק מבטוח. שלישית, ממילא מבחינה קואליציונית הסיכוי שמרצ יתרמו לקואליציה הבאה הוא קלוש. זו זכותה של מרצ למצב את עצמם ככאלה, אידיאולוגיה לא מתפשרת וכ"ו וכ"ו, אבל אי אפשר גם לאכול את העוגה האידיאולוגית וגם לנהל קמפיין שקורא לבוחרים אסטרטגיים. מי שמאוד מאוד אסטרטגי נגד ביבי – יש לו חלופות עם תמורה אסטרטגית טובה בהרבה לסיכוי להחליף את נתניהו.

הצבעה למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לא משולה לאי הצבעה או הצבעה בפתק לבן. הקול של המצביע למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה כן נספר. הוא מגדיל את מניין הקולות הכשרים ובכך מגדיל את סף החסימה בקולות בפועל. ככול שמניין הקולות הכשרים גדול יותר כך המספר האבסולוטי של קולות שאותו צריכה מפלגה לקבל על מנת לעבור את אחוז החסימה גדל. מכאן שככול ששיעור ההצבעה גדול יותר, כך קשה יותר לעבור את אחוז החסימה. במיוחד למפלגות סקטוריאליות. כאשר בוחר מצביע ליהדות התורה, או לעוצמה יהודית, או לליכוד, או אפילו לזליכה, הוא בפועל מצביע ישירות נגד מרצ ונגד הסיכוי שלהם לעבור את אחוז החסימה.  בפעם האחרונה שמרצ רצו (אז עם המחנה הדמוקרטי, עם סתיו שפיר ועם ברק) אפריל 2019 (מועד ב') הם קיבלו 156 אלף קולות. לא בטוח שגם שחזור של ההישג הזה יספיק בשביל לעבור את אחוז החסימה הפעם.

אני כותב את הדברים נגד הקמפיין המאשים והאסטרטגי של מרצ. לא נגד מרצ. אם יש סיבה להצביע למרצ היא סיבה אידיאולוגית, ערכית, ייצוגית או אישית. זה בסדר גמור ומעבר לזה. אבל דוקא אם אתם רוצים לעשות בחירה "אסטרטגית" גרידה אז מרצ זו הפעם לא הבחירה שלכן.

הפרסונאלי הוא הסקטוריאילי החדש

על מה היו הבחירות?

* רק לא ביבי. אחרי שש שנים בשלטון נדמה שלרוב הציבור נמאס מביבי. גם תומכיו לא נלהבים וילכו להצביע מתוך פחד "השמאל" בלבד. רבים מהם לא ילכו להצביע כלל. אם נתניהו יפול ביום שלישי (מה שבכלל לא בטוח) זה יהיה רק באשמתו. לא הישגי הקמפיין הגאוני של המחנה הציוני (קמפיין חלש), לא הכריזמה של הרצוג (שלא קיימת), לא בשורה מנהיגותית חדשה מכיוון המרכז (אין כזו). פשוט נמאס מביבי. הליכוד עשו טעות שלא החליפו אותו בגדעון סער. גם הם יודעים זאת. גם המגינים על ביבי, ארדן, כ"ץ, גמליאל, אקוניס, עושים זאת בחוסר חשק. לא אתפלא אם סלבן שלום כבר מתכונן לקמפיין היום האחרי. גם יולי אדלשטיין יכול למצוא את עצמו כיו"ר זמני לליכוד במידה ונתניהו יפרוש.

ובכל זאת יש תובנות חברתיות מעניינות יותר לסיכום מערכת הבחירות:

* מה גורם לאנשים לשקול להצביע למפלגה כזו או אחרת, מה יגרום להם להצביע לאותה מפלגה בסופו של דבר? הסיבות מגוונת כמובן. הרבה מדברים על פרסנואליזציה של העדפות ומתכוונים שבוחרים מצביעים לפי האדם שעומד בראש המפלגה ולא לפי העמדות. אני חושב שיש מימד פרסונאליציה נוסף, פרסונאליציה לא של האישים כי אם של מה שהבוחרים עצמם מחפשים. הם מחפשים את התרומה הפרסונאלית של המועמדים להם עצמם. מי הכי עוזר לי במישור האישי, והמיידי מאוד. המניעים החדשים של המצביע הם תהליך הפרסונאליציה של בחירות 2015.

אנשים רבים מצביעים למפלגה (או אדם) שתשכנע אותם שעשתה הכי הרבה בשבילם. בטווח המיידי. נצחון הקפטיליזם על הסולידריות. זו אג'נדת הצבעה שיצאה מהמחאה החברתית ובעצם הפוכה לחלוטין למחאה או לחברה. זה יוצר שיח של הישגים חומריים ששונה לחלוטין משיח "פוליטי" של מי שינה מדיניות, מי מציע אלטרנטיבה רעיונית, דרכים לשנות את המדינה, וליצור חברה טובה יותר.

כחלון שווה 10 מנדטים פלוס רק בגלל שהוא הוריד "לי" את מחירי הסלולאר בעשרות אחוזים. אני מזהה אותו עם הטבה מידית לכיס שלי וזה מספיק. לפיד מתפאר בשורה של "הישגים" לכאורה ובשורה ארוכה עוד יותר של הישגים שלא ממושו מפאת קוצר הכהונה. גם בנט בבית היהודי התנסה בקמפיין כזה דרך הישגים לכאורה של משרד הכלכלה בראשו הוא עומד. רשימת הישגים שאם אתה מוצא את עצמך כאחד מהאנשים שקיבלו ממנה משהו ישירות או שעתידים בעתיד אז אתה מצביע פוטנציאלי ואם לא אז לא.

ש"ס זרמו עם המסר ואמרו לאנשים מרמת אביב שלא יצביעו להם כי הם לא דואגים להם, אבל למי שעובד אצלם כן, לשקופים. בעצם ש"ס המציאו את זה עוד הרבה קודם בשם אחר, סקטוראיליות. אבל אם הסקטוראליות הייתה דאגה להעברת תקציבים והטבות לסקטור מסויים, הרי שהפרסונאליציזיה הפוליטית היא סקטוראיליות ברמת הפרט. כבר אין מדינה, אין קבוצת שייכות, ואין מיעוט. יש תקציב, פוליטקאים ושורה של פרטים. ולעזעזל עם תוכניות ארוכות טווח, מדיניות, רעיונות, או שאיפה לשלום.

לצערי גם המחנ"צ ברשות הרצוג הלכו בכיוונים האלה של רוח התקופה; התוכנית הכלכלית של טרכנטברג היא לא תוכנית כלכלית או הצעה לתקציב, היא עוד תוכנית הטבות או הבטחות להטבות. הרעיונות התקציביים שלה לא שונים בהרבה מכל הצעה אחרת של משרד האוצר בשנים האחרונות. במקום מע"מ אפס, אפס קשישים עניים. אבל רק כאלה שהם בוגרי צבא ונשואים בטח יוסיפו בועדות בדרך לקריאה שניה.

* ואף על פי כן אני אצביע למחנה הציוני. הרשימה של המחנה הציוני היא הטובה ביותר לדעתי שהוצגה בבחירות. בלי להתאמץ יותר מידי, הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב מנתניהו בהרבה. עם כחלון שר אוצר שאולי לראשונה ילחם בבנקים, לפיד שר חוץ, יעל גרמן תשאר להמשיך לעשות עבודה במשרד הבריאות אבל הפעם עם גיבוי, שלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה הטובה בתולדות ישראל והראל מרגלית יתקן סדרי העדפות  במשרד הכלכלה. ואז  אולי באמת יהיה כאן טוב יותר. לגבי התהליך המדיני, כנראה שנצטרך לחכות כמה שנים נוספות, אבל גם ייבוש החטיבה להתישבות והקפאה שקטה של ההתנחלויות הם צעד בכיוון הנכון. אני מצביע למחנה הציוני בשביל העקרון שראש ממשלה כושל צריך להחליף, בגלל שמפלגת העבודה מציגה דמוקרטיה פנימית, מדיניות שלמה להנהגה, ובשלות שלא נראתה מאז 1992. אני מצביע למחנה הציוני בשביל התקווה למהפך. ואם לא, אז גם בתור אופוזיציה הם יהיו מצויינים. עוד יומיים בחירות, לכו להצביע. רק לא לא ביבי.

מילים על הבחירות – עוד 15 יום

מילים קצרות על מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה

אחוז החסימה הלגאלי בישראל עומד כידוע על 2%. מפלגה שתקבל ביום הבחירות בדיוק 2% תהיה זכאית ל2.4 מנדטים שזה אומר לפחות שני מושבים בכנסת עם סיכוי סביר לשלושה. סקר של קמיל פוקס משבוע שעבר בעיתון הארץ הוא הראשון שפרסם נתונים מלאים על המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה וממנו אנחנו יכולים לכאורה ללמוד על מפלגות אלו וסיכוייהן ביום הבחירות. אולם צריך לשים לב שבסקר שפורסם השיבו בדיוק 666 איש, מספר השטן – אולי לא רק באופן סימבולי.

2% מ666 הם 13 אנשים (גם זה מספר שטני בנצרות, אבל אני מבטיח שלא לשם אני חותר). על פי נתוני הסקר עם שלם של הרב אמסלם היתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה עם 1.3%, אחריה כוח להשפיע של הרב אמנון יצחק עם 1%, הירוקים 0.9%, ארץ חדשה של אלדד יניב עם 0.7% ועלה ירוק עם 0.6%. באנשים מדובר ב: 8, 6, 5, 4 ו3 משיבים.  כך למשל פרסם הארץ בדברי הפרשנות לסקר ש25% ממצביעי ארץ חדשה שוקלים להצביע לעלה ירוק. נתון נחמד אלה שבפועל הוא אומר שבדיוק אדם אחד, מתוך בדיוק ארבעה אנשים שאמרו שהם יצביעו לארץ חדשה אמר להם שהוא מתלבט אם לא להצביע לעלה ירוק. בואו נהיה רציניים, לא ניתן לבסס שום אמירה על המפלגות הזעירות מסקר הבחירות הזה למעט העובדה שבחינה סטטיסטית ובהנחה שמדגם המשיבים לסקר הוא כביל, אף אחת מהמפלגות הללו לא עוברת את אחוז החסימה בבחירות. אפילו לא מתקרבת אליו.

אלדד יניב אומר שהוא מאוד חזק באינטרנט ושהסוקרים לא מגיעים למאות אלפי הצעירים (והצעירים ברוחם) שלא מחזיקים טלפון קווי בכלל או לא נמצאים בבית בשעות שבהן מתקשרים הסוקרים. על כן , טוען יניב ואחרים, כל הסקרים פשוט מפספסים אותם בגדול. אולי, אבל נסיון העבר מלמד אחרת.  כן, בפעם שעברה שהיו כאן בחירות כלליות הייתה שנת 2009, שזה היה רק בראשית ימי הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות באינטרנט. אולי הפעם המצב באמת שונה, אני לא יודע. אני לא יודע אם מישהו יודע. אני חושב שגם אם המצב שונה הוא לא שונה עד כדיי כך שהוא יביא לשינוי תוצאות אמיתי ביום הבחירות. מהפייסבוק שלי לפחות נדמה שמכל המפלגות הזעירות אלדד יניב הכי חזק בשטח הווירטואלי. אני לא מאמין שיש לו מספיק כוח "קלאסי" ויכולת גיוס בשביל באמת להיכנס לכנסת. אבל עוד שבועיים נדע כולנו את התשובה.

מילים טובות על בוז'י הרצוג

תמיד מתלוננים בדיעבד שכותבים על פוליטיקאים רק דברים רעים. ראו למשל את עמיר פרץ שעשה ליחימוביץ בדיוק מה שהוא שנא שעשו לו: לא קיבל ולו לשניה אחת את הפסדו בבחירות, נעלב באופן אישי וחיכה להתנצלות על נצחונה (למה?), לא הסכים לקבל תפקיד משני בקמפיין הבחירות, ולבסוף עזב ברגע האחרון לתנועה (התנועה) מתחרה ערב הגשת הרשימות. פרץ השתמש אז בתירוץ שיחימוביץ לא מוכנה, בניגוד לדרישתו, להודיע שלא תשב בממשלה עם נתניהו. חודש עבר ועכשיו מוצא עצמו פרץ יושב ברשימת השמאל היחידה שלא התחייבה שלא תכנס לבדה לקואליציית ימין של נתניהו (יאיר לפיד על אף הגמגום אמר שהוא לא יכנס לממשלה ימנית לבד). לעמרם מצנע סיפור דומה, בשעתו הוא התלונן שפואד וחבריו מעולם לא קיבלו את מרותו והנהגתו במפלגה. מהיום הראשון שבו נבחר הם פעלו נגדו ובסופו של דבר הדיחו אותו בבושת פנים אחרי הבחירות (2003). מצנע התמודד שוב ב2011 על ראשות העבודה וניהל את אחד הקמפיינים הגרועים שנוהלו (או ליתר דיוק לא נוהלו) כאן והפסיד. אחרי ההפסד הוא התאדה מהזירה הפוליטית, לא עזר למפלגה, לא עזר בהכנה לבחירות, לא התמודד בפריימריז של מפלגת העבודה (בהם אני בטוח שהיה יכול להגיע למקום מאוד גבוה), ולבסוף הופיע בפתאומיות ברשימה של ציפי לבני.

למה אני כותב את כל זאת, כי צריך להגיד מילה טובה לחבר הכנסת בוז'י הרצוג. בוז'י מהפוליטיקאים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בעשור האחרון התמודד בבחירות על ראשות המפלגה והגיע למקום השלישי. לקראת הסיבוב השני הוא סירב לתמוך באחד מהמועמדים וישב על הגדר. אולם מיד אחרי תוצאות הסיבוב השני ובחירתה של יחימוביץ נעמד בוז'י מאחוריה בלי היעלבויות ובלי מרמורים פומביים.  היום הרצוג משמש מספר 2 של יחימוביץ במפלגה הן רשמית והן אופרטיבית. הוא מגיע לכנסים, מתראיין בתקשורת, עומד על במות ובולט בכל אירועי הקמפיין. הרצוג עושה מה שכמעט כל מי שהפסיד כאן בארץ במערכת בחירות בשנים האחרונות לא הצליח לעשות, מסילבן שלום, דרך בנימין נתניהו, ועד ציפי ליבני ויוסי בילין. הוא מוכן להיות מספר 2 למופת אחרי שהפסיד את המקום הראשון. הוא אפילו מישר קו מוחלט עם כל אסטרטגיות הקמפיין של יחימוביץ למרות שאני בטוח שהוא ברמה האישית לא מסכים עם חלק מהן.

יהיו שיראו כאן את האירוניה, אבל דוקא התנהגות זו הופכת את הרצוג לכל הפחות למועמד ראוי ובולט להחליף את יחימוביץ לאחר ההפסד הצפוי בבחירות. נכון תעשה יחימוביץ אם לא תאחוז בקרנות המזבח, תחזיר טובה להרצוג, ותוריד את מועמדותה לטובתו. מחווה כזו, ממי שבודאי תהיה חזקה מאוד במפלגה גם אחרי הבחירות, תוכל לחזק את המפלגה עוד יותר. יתכן שדוקא הצמד הפוליטי הרצוג-יחימוביץ יהיה קלף חצי-חדש ומנצח במאבק הממשיך על החזרת השמאל לשלטון. מנגד, האפשרות הסבירה יותר לצערנו, היא שהאידיליה הנוכחית תהפוך ליריבות הגדולה הבאה במפלגת העבודה. בנתיים לפחות מגיעות כל המילים הטובות.

שלי יחימוביץ לאן מכאן?

בשבוע שעבר הייתי בחוג בית עם שלי יחימוביץ. זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא במפגש עם יחימוביץ, בשנה שעברה שמעתי אותה מדברת בפני קהל סטודנטים באוניברסיטה העברית. הפעם הפורום היה אינטימי מעט יותר, וכלל בעיקר פעילים ותיקים של מפלגת העבודה בפתח תקווה. השאלות מהקהל המבוגר היו טובות בהרבה משאלות הסטודנטים באוניברסיטה. אולי בגלל שהשיחה היתה בין "חברים" או פשוט בגלל שסטודנטים מקריים לא יודעים לשאול שאלות. למרות זאת, השיפור בשאלות לא הביא לתשובות מעניינות יותר או שונות ממה ששמעתי בפעם שעברה. בכמעט שנה שעברה, שנה שבמהלכה כמעט והיתה מערכת בחירות ויחימוביץ הכריזה בגיבוי סקרים מחמיאים על מועמדותה לראשות ממשלה, לא הרבה השתנה. המגרעת המרכזית שהייתה ונותרה ליחימוביץ מבחינה פוליטית היא חוסר יכולתה לשכנע שהיא באמת רוצה להיות ראש ממשלה. אולי היא באמת לא רוצה.

הדבר נכון במיוחד לחוסר יכולתה של יחימוביץ לדבר מדינית. זה לא שהיא מסרבת לעשות את זה – מאז שנבחרה לראשות מפלגת העבודה לפני שנה יחימוביץ מקפידה להתייחס לסוגיות מדיניות בנאומים ומפגשים. זה הדרך שבה היא עושה את זה: בחוסר חשק מופגן, בציניות לפעמים, ובמיוחד בלי להציע שום דבר חדש או מקורי. הקונטרסט הזה בולט במיוחד נוכח ההתלהבות, היושר והמקוריות שיחימוביץ מפגינה בכל שאר הנושאים ובמיוחד בנושאים כלכליים. אפשר להסכים איתה או לא (ובהרבה דברים אני אישית לא מסכים איתה) אבל אי אפשר להגיד שהיא לא רצינית מאוד, מדברת לעניין, מבינה , מתעניינת, ומספקת השקפת עולם סדורה ומגובשת בכלכלה. אלא שבקונטרסט הזה היא בדיוק היא נופלת. תבינו, גם בארה"ב במערכת הבחירות הנוכחית מעלים על נס את נושא הכלכלה והמועמדים מדברים בעיקר עליו. אבל אף אחד מהבוחרים לא מתבלבל לחשוב שהנשיא לא יאלץ להתעסק גם, ואולי רוב הזמן, במדיניות חוץ ובטחון. שלי יחימוביץ כל כך מתלהבת לדבר על כלכלה לעומק  ובכל המישורים  – מעובדים במפעל מזון בצפון, דרך קופאיות בסופר, תקציב המדינה ותיק ההשקעות של נתניהו – שנדמה שהיא לא רק בוחרת שלא לדבר על נושאים מדיניים, הם פשוט לא מעניינים אותה בכלל. מה לעשות אבל שראש ממשלה, גם אם קרה הנס והוא הצליח להיבחר על טהרת הנושא הכלכלי במדינה כמו ישראל,  עדיין יאלץ להתמודד עם שאלות מדיניות וביטחוניות על בסיס יום יומי.

לכן שיחימוביץ אומרת בחטף שהיא בעד פתרון שתי המדינות ותוכנית קלינטון מלפני עשור וחצי, זה פשוט לא מספיק. שהיא אומרת שאת ההתנחלויות הקימה מפלגת העבודה ועל כן היא צריכה לקחת עליהן אחריות ולראות איך פותרים את הבעיה ולא מתנגשים בה, זה נחמד, אבל זה ממש לא מספיק. שהיא אומרת שהיא מתנגדת לחוק הצינון ופעלה נגדו, ובכך רומזת שהיא תפעל להבאתו של גבי אשכנזי למפלגת העבודה, זה כבר כמעט מעליב. האם שלי יחימוביץ באמת רוצה להיות ראש ממשלה? או שזה גדול עליה? בציבור בהחלט קיימת תחושה שהמשימה גדולה על יחימוביץ, זה משתקף בסקרים שאמנם מחמיאים לה כפוליטיקאית וחברת כנסת, אבל לא רואים בה מועמדת מתאימה לראשות ממשלה. אפילו לא קרוב. העניין הוא ששלי יחימוביץ לא עושה מספיק בשביל לתקן את הרושם הזה. ליתר דיוק, נדמה יותר ויותר שהיא לא מאמינה בעצמה שהיא מתאימה לתפקיד.

וגם בכלל, איפה מפלגת העבודה? יחימוביץ מדברת, מתראיינת, היא שולחת לפעילים מייל כל שבוע שמסכם את כל ההופעות שלה בתקשורת והמחשבות שלה על אירועי השבוע. אבל איפה כל שאר הפוליטיקאים של המפלגה? מדוע יחימוביץ עצמה לא מזכירה אותם? האם הם בכלל שותפים למסר הכלכלי של שלי יחימוביץ? או מכיוון שיחימוביץ היא היחידה במפלגה שמסוגלת לדבר בהתלהבות על המסרים הכלכלים הסוציאל דמוקרטים אז היא היחידה שנשלחת לחזית בנושא? האם ככה בונים מפלגת שלטון?

* אני מבין את כל האסטרטגיה של הצמדות לנושא הכלכלי חברתי. אם הציבור נטש את השמאל בנושאים המדיניים, אז ינסו לזכות במנדטים חזרה עם נקודת החוזקה הציבורית של השמאל הכלכלי שמייצגת מפלגת העבודה. בעיקר קל לעשות את זה מול בנימין נתניהו הניאו שמרן. רבים שוכחים שגם אהוד ברק ניצח את בנימין נתניהו ב1999 במסרים כלכליים על אבטלה וקיצוצים ברווחה ולא על הנושא המדיני. אבל האסטרטגיה הנוכחית של הצמדות לנושא הכלכלי בלי הצגת יכולת מדינית עצמאית מינימאלית לא תביא את ראשות הממשלה. המצב הנוכחי מביא פרשנים, פוליטיקאים ואישים רבים בציבור לחשוב שיחימוביץ רצה בכלל לתפקיד שרת האוצר בממשלת נתניהו. זו התשובה ההגיונית ביותר שהם מוצאים לאסטרטגיה התמוהה של יחימוביץ. אם יחימוביץ רצה עצמאית לתפקיד שרת אוצר בממשלת נתניהו אז הכל נראה הגיוני הרבה יותר. רק לכאורה. אני עדיין לא השתכנעתי.

רק היום קראתי בדה-מרקר מאמר תחת הכותרת "איך תיראה ממשלת נתניהו-יחימוביץ'?". הכותב, סמי פרץ, ממהר לקבוע: "לכאורה, קשה לראות את השניים משתפים פעולה לאחר הבחירות הבאות, אבל הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה שהיא יודעת ליצור זיווגים מוזרים יותר, והשאלה אם ילכו השניים יחדיו בלתי אם נועדו יכולה לקבל מענה חיובי לאחר הבחירות הבאות." אני מצטער, אבל להגיד את זה שוב ושוב לא הופך את זה לעובדה. לא, לא היו זיווגים מוזרים יותר בפוליטיקה הישראלית. אני מזמין אתכם לחפש. כן היו אנשים שתיעבו אחד את השני והפכו לחברים הכי טובים או לפחות שותפים בעל כורחם לדרך משותפת אחרי הבחירות, כן. אבל זה לא הופך אותם לזיווגים יותר מוזרים מיחימוביץ ונתניהו.  באיזה סיטואציה בדיוק רואים כל אותם פרשנים את נתניהו מזמין את יחימוביץ לממשלתו ונותן לה את תפקיד שרת האוצר? באיזו קונסטלציה פוליטית זה קורה? איך זה עובד?

נתניהו שכמעט ולא נתן ליובל שטייניץ, ממקורביו הגדולים ביותר, להיות שר אוצר כי הוא רצה את התפקיד לעצמו. נתניהו הנאו שמרן שכל רפורמה שכוללת בתוכה הפרטה מסיבית הופכת מיד ל"בייבי שלו". אותו נתניהו טוענים  יתן ליחימוביץ את משרד האוצר. למה? בגלל שהוא ירצה לעשות תוכנית מדינית גדולה ופשרה כואבת שלא תאפשר לו לשבת עם הימין בממשלה? הצחקתם אותי ואותו. שוב בגלל ההתקפה באיראן ושנת הכרעה הבאמת באמת באמת אחרונה שמצדיקה כל דבר? מה יגרום לנתניהו לותר על המשרד היקר ביותר לליבו? בהנחה שלמפלגות שמימין למפלגת העבודה יש רוב בפרלמנט, שלי יחימוביץ לא תהיה שרת האוצר.

האם יחימוביץ תסכים להכנס לממשלת נתניהו שלא בתמורה לתיק האוצר? בחייכם. תנו לה קצת יותר קרדיט. היא הרוויחה אותו ביושר. כל כתב שאומר שיחימוביץ תכנס לממשלת נתניהו הבאה ללא תיק האוצר חייב לה התנצלות מיידית. יחימוביץ לחמה נגד כניסת העבודה לממשלה. גם אחרי שהועידה כבר הכריעה הוצע לה תפקיד שרת התמ"ת, התפקיד הכלכלי הכי חשוב אחרי שר האוצר, והיא סירבה לקבל אותו. זה היה לפני שלוש וחצי שנים ולפני שהיא היתה יו"ר המפלגה השניה בחוזקה במדינה. דבר אחד אי אפשר לקחת מיחימוביץ – היא עקבית. היא לא תקריב את האידיאולוגיה הכלכלית שלה בשביל משקפת מושחרת של משרד הבטחון.

* אז לאן זה מביא אותנו? מה תוכנית האם של יחימוביץ? איך אפשר להסביר את האסטרטגיה? אני פשוט חושב שאי אפשר. מדובר באסטרטגיה פוליטית טובה לטווח קצר וגרועה בטווח ארוך. אין תוכנית אם, זה כל הסיפור. יחימוביץ מעודדת על ידי מאות ואלפי פעילים, רובם צעירים, שמתלהבים מהמסר הכלכלי ומוכנים לפעול, לחרוש, ולעודד אנשים להצביע. זה יביא למפלגת העבודה קרוב ל-20  מנדטים בבחירות הבאות. זה גם יביא לנתניהו עוד ארבע שנים. יחימוביץ אחרי הבחירות תהיה שוב יו"ר האופוזיציה, הפעם לתקופה ממושכת יותר. אם היינו חיים באירופה זה לא היה נורא: עכשיו משתפרים, ובעוד חמש שנים חוזרים לשלטון. אבל אנחנו חיים בישראל שבמזרח התיכון בעידן בעייתי ביותר מבחינה היסטורית. בעוד חמש שנים לא בטוח שיהיה לאופוזיציה שמאלית עוד מה לתקן או סיכוי. גם מבחינה כלכלית וחברתית! איך חושבת יחימוביץ שתצליח להשפיע יותר על העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל – בחמש שנים נוספות של ראשות אופוזיציה (בהנחה שלא ידיחו אותה במפלגה שלה לפני זה), או אם השמאל יחזיק בראשות הממשלה?

אסטרטגיה אמיתית להחלפת נתניהו בראשות הממשלה בבחירות הבאות היא לא רק אפשרית, היא גם נחוצה. גם בשביל העתיד של מדינת ישראל וגם ספציפית בשביל העתיד של השמאל ואפילו העתיד של האג'נדה החברתית כלכלית של יחמוביץ. אם יחימוביץ רוצה את ראשות הממשלה היא חייבת לפעול מידית בכיוון. כולם כבר יודעים מה האג'נדה הכלכלית שלה. היא צריכה להעביר את המושכות הכלכליות לידיים של חברים אחרים במפלגת העבודה ולשלוח אותם השכם וערב לדבר על כלכלה בתקשורת. היא לעומת זאת צריכה לשבת לעשות שיעורי בית. דיבורים על כלכלה באים לה בקלות, בזה היא לא צריכה חיזוקים, היא צריכה ללמוד ולשנן ולהביא מסר מדיני שהיא תוכל להאבק עליו בכבוד. היא צריכה לקשור בין הכלכלה לבין מדיניות החוץ. אם אין לה עמדות כאלה היא צריכה לגבש אותן. היא צריכה יועצים בכיוון. היא צריכה להציג מועמד מטעמה לתפקיד שר הבטחון – רצוי מישהו מקורי (או מקורית) מאוד, לא עוד אלוף משומש בדימוס.

ואם יחימוביץ רוצה להיות שרת האוצר הבאה של ישראל ולא ראש ממשלה? גם לזה יש פתרון. היא לא חייבת. היא יכולה למצוא בעצמה מועמד או מועמדת לראשות הממשלה מטעמה. מישהו או מישהי שיכנס לרשימה משותפת עם מפלגת העבודה כאשר ההסכם יהיה כזה: שלי יחימוביץ עומדת בראש הרשימה המאוחדת ומועמדת הרשימה לתפקיד שרת האוצר. מספר שתיים, שלא יהיה שייך ישירות למפלגת העבודה, הוא המעומד של הרשימה לראשות הממשלה. נשמע מופרך? זה בטח יותר הגיוני בפוליטיקה הישראלית מהזיווג של נתניהו-ויחימוביץ. כל מה ששני האישים (או הנשים) יצטרכו לעשות הוא לוותר קצת על האגו שלהם לפני הבחירות, במקום אחריהן.

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).

בכל זאת שלי

המירוץ לראשות מפלגת העבודה מתקרב לרגעי הכרעה. התמונה מתחילה להתבהר. ביומיים האחרונים שמענו שבוז'י הרצוג ועמרם מצנע מקיימים שיחות ביניהם בכוונה לאחד כוחות. הם אומנם עדיין מתווכחים על מי צריך לפרוש מהמרוץ, אך כבר ברור שלקראת הסוף אחד מהם יפרוש ויצטרף לשני. יפה, אם כי קצת מאוחר מידי. היום הם יודעים להסביר שההבדלים אינם גדולים, שהם חברים ויכולים לעבוד יחד. לפני שלושה חודשים חבירה משותפת כזו הייתה יכולה להיתפס ככנה ולשרת את שניהם. עכשיו די ברור שמדובר בשותפות מתוך מצוקה. בוז'י ומצנע ראו איך הקמפיין שלהם מתרסק בחודשים האחרונים ובמיוחד מאז החלה המחאה החברתית. אגב דוקא לשניהם היה פוטנציאל: אחד שר רווחה לשעבר שנחשב מוצלח ושני ראש עיר חברתי שירד לשירות לאומי בירוחם, שניהם יכלו לנצל את המחאה החברתית  לטובתם אך כישלונם הגדול ביותר הוא בכך שלא השכילו לעשות מאומה עם המצב. למעשה הם נעלמו מאחורי המחאה, אפילו לא בתוכה. בשבועות האחרונים היחידה שמנהלת קמפיין בחירות אמיתי היא שלי יחימוביץ. יחמוביץ נצלה את נסיונה התקשורתי וידעה בדיוק מה לעשות בזמן של מחאה חברתית גועשת – פשוט להיות קיימת. היא התראיינה, הוציאה הודעות לעיתונות ופרסמה פרסומים בנושאים שונים, כמעט אף אחד מהם אגב לא בנושא המחאה ישירות. אבל המסר עבר: אני קיימת ואני מעניינת. בשביל מישהי שהרבה לפני המחאה אמרה שהנושאים הכלכלים חברתיים הם הנושאים החשובים באמת על סדר היום, זה מספיק. היום, כבר לאף אחד אין ספק, שלי יחמוביץ היא המועמדת המובילה לזכות בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה. בוז'י ומצנע בלחץ.

ואז בא הראיון המדובר משבוע שעבר, הראיון שבו העיזה יחימוביץ להגיד שההתנחלויות אינן חטא או פשע. התבטאות קצרה זו זיכתה אותה בתגובות זועמות וכעוסות מצד אנשי שמאל וכבר הובילו לקמפיין מלוכלך של ממש מולה. לא, אני לא מסכים עם שלי יחומיבץ בעניין ההתנחלויות. אמרתי בעבר ואני מוכן להגיד גם עכשיו שיש סיכוי לא רע ששלי יחמוביץ כמעט ימנית בדעותיה המדיניות. אבל מכאן ועד להפוך אותה לימין קיצוני, סרח עודף של הליכוד או להציג בקמפיין מלוכלך באינטרנט את חברותה האישית עם גדעון סער כקונספירציה ימנית, המרחק גדול.

בוז'י הרצוג יצא נגד שלי יחמוביץ ואמר שדרכה מנוגדת לדרכה של מפלגת העבודה. באמת בוז'י? אתה? שישבת כמעט שנתיים כשר בממשלה של ביבי, ליברמן וישי אומר לשלי יחמויבץ, שסרבה לשבת בממשלה זו על אף שהוצע לה תפקיד כלכלי בכיר, שדרכה אינה הדרך של מפלגת העבודה?

אני לא מכיר את שלי יחמוביץ, אבל מההתנהלות הציבורית שלה, ולמרות ההתבטאות, אני מנחש שעמדתה המדינית לא נמצאת מימין לליכוד, וסביר להניח שלא מימין לקדימה. בכלל חלק מאותם אנשי שמאל שמזדעזעים משלי יחמוביץ,  היו מוכנים לתמוך בציפי ליבני וקדימה שחלק מחבריה מאמינים בארץ ישראל השלמה. כן שלי יחימוביץ אמרה שההתנחלויות אינן חטא,היא לא אמרה שהן עצמן דבר צודק, סלע קיומנו או אבן שאין לה הופכין. היא הציגה תפיסה שמרנית לפיה ההתנחלויות הוקמו כדבר לגיטימי (עובדתית זה נכון, גם אם לא מוסרית) ושהן עובדה קיימת בשטח שיש לקחת אותה בחשבון. זו בדיוק העמדה המסורתית של מפלגת העבודה. אין כאן חדש – זה לא חיובי במיוחד, אבל גם לא מאוד מזיק.

אבל שלי יחמוביץ מביאה באמת אג'נדה שמאלית אחרת, כזו של צדק סוציאלי והתרכזות בנושאים כלכליים. כראש ממשלה היא בודאי שלא תהיה פחות טובה בנושאים המדיניים מ"אנשי שמאל" כמו אהוד אולמרט, עמיר פרץ  ואהוד ברק, אלופי המלחמות. לשלי יחמוביץ יש סיכוי טוב יותר לחתום על שלום מאשר לציפי לבני. אני לא אוהב את עמדותיה המדיניות הפומביות; אני גם לא מאוד מחבב את עמדותיה הכלכליות; ואני אפילו מתנגד לתפיסת עולמה שהנושאים הכלכליים הם הדבר היחיד שחשוב.    אבל אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל ריאליסטי ופרגמטי, ומבחינה פרגמטית צריך להודות ששלי יחמוביץ היא כרגע הסיכוי הטוב ביותר של השמאל בישראל. מצנע ועמיר פרץ נכשלו, בוז'י מעולם לא היה אופציה, ועל ציפי ליבני בכלל כבר מיותר לדבר. אם יש מנהיגה כריזמטית, עקבית מאוד בעשייה ובדיבור, עם רקורד מרשים של יושר מקצועי (הזכרתי כבר את סירובה לשבת בממשלה), שמצליחה לסחוף אחריה רבים – וביניהם פעילים אקטיביים מאוד וצעירים, אז צריך לבחור בה. כי המטרה של השמאל צריכה להיות מטרה פוליטית: רק דרך השלטון אפשר להביא לשינויים אמיתיים במדינה. לא דרך שלושה מנדטים של מרץ או הפגנות אווירה לא מדווחת ליד החומה. המטרה הקיומית של מפלגת העבודה צריכה להיות שכנוע הציבור בדרך שמאלית יותר ומציאת קולות של אנשים שמסורתית מצביעים למפלגות הימין. לשלי יחמוביץ היום יש את היכולת לעשות זאת. על כן היא האופציה הטובה ביותר של מפלגת העבודה בימים אלו. שלי יחמוביץ הרוויחה מעמד זה ביושר.

האם היא גם תזכה? בכלל לא בטוח, מול הצעירים הנלהבים שתומכים בה נמצאים זקני המפלגה. אלה שגירשו ממנה בבושת פנים את עמי אילון ובחרו באהוד ברק פעם שניה, רק בגלל שעמיר פרץ העז לתמוך באילון. זקני העבודה עשויים לחשוש מאישה חזקה עם דעות לא שגרתיות ולתמוך במישהו עם רקע צבאי יותר – כמו עמרם מצנע. נחכה ונראה, עוד שלושה שבועות, עדכונים בהמשך.

המחאה בזירה המפלגתית

המחאה ממשיכה וזה נחמד, ולעיתים מרגש. נדמה שהאג'נדה הכלכלית כאן בשביל להשאר (לפחות בנתיים).  יחד עם זאת, אין סיבה לחיות באשליות – הממשלה של ביבי לא בסכנה, ואין שום סיכוי נראה לעין שהקואליציה תתפרק בעקבות המחאה. הציבור מפגין נגד הממשלה, אך בשביל להפיל אותה המחאה צריכה להתרגם לאיום אלקטוראלי כזה שיביא לערעור היחסים הקואליציוניים בכנסת ולנפילת דומינו של מפלגות מהקואליציה. נתניהו יכול להיות רגוע, אין שום סכנה כזו. ירון לונדון היטיב לתאר השבוע בתוכניתו את הקואליציה כ"קואליציה של מיעוטים", כזו ששמה את מעמד הביניים כולו באופוזיציה. על כן מחאה של מעמד הביניים לא מסכנת את הקואליציה פוליטית:

ליברמן הבהיר היטב שהוא המתנגד החריף ביותר למחאה. מחאת מפונקים הוא אמר, זאת לפני שציין שכשישב במסעדה בנווה צדק העשירה, הוא ראה שהמסעדות באזור מלאות [כנראה שמדובר בנוק אווט]. אבל ליברמן תמיד יצג את הימין הכלכלי השמרני ביותר. ליברמן בהשקפתו הכלכלית ימני אפילו עוד יותר מביבי, והיה יכול לשמש שר אוצר מושלם (לשיטתם) בממשלתו.

החוליה החלשה היחידה מבחינתה של הקואליציה היא ש"ס. ש"ס נתפסת לפחות בציבור כתנועה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שתומכת בשכבות חלשות ומתנגדת לעשירים. ש"ס היתה אמורה לתמוך בהורדת מחירים, ולהתנגד למדיניות כלכלית ניאו שמרנית אותה מייצג נתניהו. אבל לש"ס יש בעיה עם המחאה הנוכחית. כי ש"ס באופן מסורתי מתנגדים למעמד הביניים; מעמד הביניים מבחינתם הוא אשכנזי, חילוני, שמאלני, וגר במרכז. כל מי שהם מסמנים כמתחרים של קהלם האמיתי : מזרחים, דתים, ימנים וגרים בפריפריה. העובדה שמחאת המחירים חזקה גם בפריפריה ובקרב ימנים וחילונים כאחד (על פי הסקרים ועל פי מוקדי ההפגנות) מציקה לש"ס כי היא פועלת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם – חבירת כוחות של מעמדות הביניים והמעמדות החלשים נראית לש"ס מוזרה. ש"ס לא יכולים להתנגד למחאה, שכן הם תומכים ומבקשים על בסיס יומי התערבות ממשלתית כלכלית במשק (לטובתם), אך הם גם מתקשים מאוד לתמוך. הפתרון שלהם הוא אם כן להעלם לשוליים ולא לטלטל את הסירה.

* התסריט היחיד שאני רואה שבו הממשלה מתערערת הוא אם אריה דרעי מחליט להיכנס לתמונה. אריה דרעי אומנם מאמין במדיניות כלכלית ניו-ליברלית של כלכלה חופשית, ורוב חבריו הם עשירי ישראל (הגדולים ביותר), אבל בציבור הרחב לפחות הוא נתפס כ"חברתי". על כן חבירה פוליטית למחאה יכולה להראות לציבור שתומך באריה דרעי כדבר טבעי.  אם אריה דרעי יחליט לנצל את המחאה כפלטפורמה לחזרתו לזירה הפוליטית המתוכננת ממילא, הוא יכניס את כל המערכת הפוליטית ללחץ. ובמיוחד את ש"ס. במקרה כזה יגברו הלחצים בתוך ש"ס להראות חברתיים יותר ולהוביל את המחאה הכלכלית בזירה הפוליטית. המשמעות של זה היא ערעור יציבות הממשלה והתחלה של תהליך שיכול בסופו של דבר להפיל אותה. זה עוד רחוק מאיתנו, ותלוי בהמשך המחאה בחודשים (כן חודשים) הקרובים. אגב, גם יאיר לפיד בדרכו יכול ליצור לחצים דומים, אם כי כאלה שיפעלו יותר בתוך הליכוד ועל כן סכנתם לממשלה פחותה.

* ומה עם האופוזיציה? שוב האופוזיציה בישראל מוכיחה את העדר קיומה המוחלט. אופוזיציה כל כך עלובה שלא מצליחה ליצור רווח פוליטי אפילו שכל הארץ רותחת במחאות נגד הממשלה. קדימה בבעיה שכן מבחינה כלכלית היא לא שונה בכלל מנתניהו (אם כי באופוזיציה לא מאוחר להשתנות). אבל מה לגבי מפלגת העבודה? מפלגת העבודה אמורה להיות הבית הפוליטי הטבעי ביותר לרבבות המפגינים ולכל האנשים שלא מרוצים מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. מפלגת העבודה קיבלה מהציבור על מגש של כסף את ההזדמנות לחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. ומה עושה המפלגה בתגובה? (מה היא עושה באמת? מישהו יודע?) אה כן, הם מתכוננים לפריימריז וממשיכים לריב על המפקד. זה באמת מדהים, לפעמים נדמה לי שאף אחד מחמשת המופלאים שם לא רוצה לזכות בתפקיד. נראה שהם מתים מפחד. קחו את שלי יחימוביץ לדוגמא, היא זו שהטיפה לנו במשך שנים שהנושאים הכלכלים הם לא פחות חשובים מהנושאים המדיניים ואולי אפילו יותר. והנה עכשיו בדיוק לפני שהיא מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה הציבור מישר קו עם התפיסה ומדגיש כבר יותר מחודש את הנושאים הכלכלים. ואיפה שלי יחימוביץ? מגישה ערעור על עשרת אלפים מתפקדים של עמיר פרץ. ומה היא תגיד, אם היא עצמה אמרה לפני כמה חודשים שלמפלגת העבודה אין סיכוי לזכות בבחירות הבאות (ולכן ממילא הנושא המדיני לא חשוב).  איך עכשיו היא תוביל את המפלגה לנצחון דוקא כשהבסיס הכלכלי הופך לשסע פוליטי מרכזי? הפירוש שלי הוא שהיא פשוט מפחדת מעצמה. היא לא יודעת מה לעשות במקרה שתזכה, איך תנהל קמפיין לראשות ממשלה? יחד עם זאת, יש לציין שאין ספק שהמחאה מטיבה איתה ומשפרת פלאים את הסיכוי שלה לזכות בפריימריז.

* נ.ב. 1. נגמר לי המקום להתחיל נושא חדש על תאריך הבחירות. אז נשמור את זה לפעם הבאה.

*נ.ב. 2. היום תשעה באב. הנה תזכורת על דברים שכתבתי כאן שנה שעברה על מדוע מדובר ביום שמח. והיום גם יום השנה להפלת פצצת האטום על נגאסקי, יפן. הנה תזכורת לדברים שכתבתי גם כן שנה שעברה בנושא. מחא

תסריט פוליטי

בשבוע שעבר נסגר מפקד הבוחרים של מתפקדי מפלגת העבודה. כצפוי, אחרי פרישת ברק והתחממות המרוץ לראשות המפלגה, העבודה שילשה את קהל מתפקדיה. התקשורת יודעת לדווח שעמיר פרץ פקד הכי הרבה אנשים (קרוב ל-20 אלף) ועל כן הוא המועמד המוביל במרוץ. עמרם מצנע לעומתו, שעל פי הסקרים מביא למפלגת העבודה הכי הרבה מנדטים בציבור, פקד הכי מעט (כמה אלפים בודדים בלבד). לרביב דרוקר הנתונים הללו הספיקו בשביל לקבוע שהמרוץ הוא של כל החמישה האחרים נגד פרץ. הרשו לי לערער על הקביעה הזו:

ראשית מה זה אומר שמישהו פקד כך וכך אנשים. אף אחד מהמועמדים  לא החתים בעצמו אנשים על טפסים והגיש אותם לסניף המפלגה הקרוב למקום מגוריו. בדרך כלל זה אומר שפעילים מקצועיים, מה שנקרא קבלני קולות, החתימו כמות מסוימת של מתפקדים חדשים על טפסים (אני מדבר על המקרה החוקי כן…) ושמרו אותם אצלם. סמוך למועד סגירת המפקד הם הביאו את הטפסים הללו למפלגה. היכן טמון הכוח? לכל קבלן קולות יש את מלוא הפרטים האישיים ובמיוחד פרטי ההתקשרות של המתפקדים שלו. קבלן שעובד עבור מועמד מסוים יכול לספק לו את הפרטים הללו ובאמצעותם קשר ישיר עם הבוחר. אם כן, זה שמועמד פקד עשרת אלפים אנשים, לא אומר שעשרת אלפים מצביעים יצביעו לו בקלפי. רחוק מזה. זה רק אומר שיש לו גישה קצת יותר קלה מאשר למועמדים האחרים לגיוס המתפקדים הללו. עדיין צריך להלהיב ולשכנע אנשים ללכת להצביע, ולהצביע עבורך.

עמיר פרץ רץ מול שמעון פרס ב-2005. פרס, זה שאף פעם לא נבחר לועד הבית והיה כבר לכל הדעות בסוף הקרירה הפוליטית. יתר המתמודדים פרשו שבוע לפני הבחירות ורק עמיר פרץ נשאר. עמיר פרץ ניצח – לא בהפרש עצום, אבל ניצח. מצביעים חופשיים רבים הצביעו אז לפרץ כי רצו להכניס קצת רוח חדשה במפרשים של מפלגת העבודה הזקנה וזה הצליח. פרץ היה אז בשיא כוחו. זה היה לפני מלחמת לבנון השניה כמובן. היום פרץ הוא לא המועמד החדשני והנלהב שבא להחיות את המפלגה. הוא יו"ר כושל לשעבר. המסקנה היא פשוטה – עמיר פרץ לא ינצח את הפריימריז ב-2011. אין שום סיכוי. לדעתי הוא בעצמו יודע את זה וכל הקמפיין הנוכחי הוא רק נסיון להחזיר את פרץ לעמדת הנהגה במפלגה ולייצר תלות של המועמדים האחרים בו.

על כן, גם אם נניח ועמיר פרץ יסיים מצויין, ראשון או שני בסיבוב הראשון, ויעלה לסיבוב שני – מי שלא יהיה המועמד נגדו בסיבוב השני ינצח בקלות. על כן התחרות היא לא של חמישה נגד פרץ, אלא של חמישתם אחד נגד השני. או ליתר דיוק תחרות בין שלושה: עמרם מצנע, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. ומכיוון שלהערכתי סיכוייה של שלי יחימוביץ למעשה התאפסו מרגע שמצנע נכנס למירוץ – אנחנו נשארים רק עם מצנע ובוז'י. בוז'י נהנה מתמיכת פעילים רחבה בסניפים. שנותיו כשר קנו לו הרבה אנשים שחייבים לו משהו בתוך המנגנון המפלגתי. זקני העבודה, אם יגיעו לקלפי בשלום בספטמבר, גם יעדיפו את בוז'י בשביל המסורת. ובכל זאת, קשה להאמין שבוחר שהתפקד למפלגה מרצונו החופשי עשה זאת בשביל להצביע לבוז'י הרצוג. על כן אפשר לשער שמצנע ישיג בקלות יחסית את אחד משני המקומות הראשונים. ואולי אפילו ישיג כבר בסיבוב הראשון את 40% הדרושים לנצחון. סיבובים שניים במפלגת העבודה הם נדירים.

* שלי יחימוביץ אמרה שבוע שעבר שמפלגת העבודה לא תחזור להיות מפלגת שלטון בעתיד הנראה לעין. כן גם, ואולי במיוחד, בראשותה. מכיוון שאני מניח ששלי יחימוביץ לא מניחה שהליכוד ישלוט במדינה לנצח, האלטרנטיבה השלטונית לפי יחימוביץ אם כן היא כנראה קדימה. שימו לב אם כן מתפקדי ומצביעי מפלגת העבודה, מפלגה מרכזית עם נטייה שמאלה שהיוותה בעבר אלטרנטיבה לשלטון, אם אתם רוצים להשפיע ולקחת חלק בשלטון המדינה הצטרפו והצביעו לקדימה. או ככה לפחות אומרת לכם בפועל שלי יחימוביץ (אגב תזכורת קלה לשלי, הליכוד עלו ב-2009 לשלטון מ-12מנדטים ל-27).

* כנראה שיחימוביץ רואה בתסריט הכי ורוד שלה את עצמה בראשות המפלגה השלישית או השנייה בגודלה בקואליציה בראשות ציפי ליבני. מה שיחימוביץ לא לוקחת בחשבון הוא שהסיכוי שציפי ליבני תהיה בבחירות הבאות ראש קדימה נמוך מאוד; ציפי ליבני ניצחה באוקטובר 2008 את שאול מופז על חוט השערה. 502 קולות בלבד הפרידו בין שאול מופז וראשות קדימה. זה היה אז, ואז ציפי ליבני הייתה בשיא כוחה הציבורי. ציפי ליבני בראשות האופוזיציה רחוקה מאוד מלהרשים. כמה קל לתקוף את ממשלת נתניהו, וכמה עלובות המתקפות שיוצאות מקדימה. איפה היתה ציפי ליבני לפני שבועיים בשיאה של הסערה המדינית? מה חושבת ליבני על נאום נתניהו? או על נאום אובמה? האם לליבני יש אלטרנטיבה? האם היא יודעת להסביר מדוע אינה בליכוד? לפני כחודש ראיתי את ציפי ליבני בטלויזיה אומרת לדנה וייס בתשובה לשאלה היכן קדימה נלחמת בממשלה, שקדימה נאבקת על מחירי הדלק. עם מאבק פופוליסטי על מחירי הדלק לא מייצרים אלטרנטיבה שלטונית. והציבור יזכור לליבני את זה. לא, זה לא אומר שקדימה בראשות ליבני לא יכולה לזכות בהרבה מנדטים, אבל זה כן אומר שלא יהיה ציבור תומכים רחב ונלהב שיתפקד לקדימה במיוחד בשביל להצביע לליבני. בדיוק אותו ציבור שב-2008 הביא לה לפחות 502 קולות יותר מאשר לשאול מופז.

* אז עוד שנתיים נלך לבחירות ומופז יעמוד בראשות קדימה, יפסיד בבחירות ויצטרף לממשלת ביבי. מפלגת הליכוד-קדימה (שכולה מורכבת מאנשי ליכוד ודליה איציק) תשלוט עם 50 מנדטים (הם עדיין יצטרכו את ליברמן או ש"ס בשביל להבטיח רוב בכנסת).  האם לא כדאי שמפלגת העבודה לפחות תנסה לתת פייט לתסריט כזה?

האקבי לא רץ

מייק האקבי, כומר אוונגליסטי שהתמודד על הכרטיס הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ב-2008, הודיע במפתיע כי הוא החליט שלא להתמודד על התפקיד ב-2012. מדובר בהפתעה גדולה שכן האקבי היה אחד המועמדים הבולטים ביותר בסקרים ובזירה התקשורתית. האקבי נחשב כמועמד מבטיח ביותר שכן הוא נחשב שמרן בנושאי חברה לא פחות משרה פאלין (מה שמחבב אותו על אנשי מסיבת התה), אך שלא כמו פאלין הוא נתפס גם כחביב, חכם, ולא מרחיק את המרכז באישיותו. לפי הסקרים, מבין כל המועמדים הרפובליקנים הפוטנציאלים, האקבי פיגר בהפרש הקטן ביותר אחרי אובמה. האקבי היה פעיל מאוד בחודשים האחרונים בתקשורת האמריקאית ולמעשה החל כבר את הקמפיין לנשיאות לכל דבר ועניין. הוא אפילו הוציא ספר שפורש את משנתו. החלטתו שלא לרוץ בסופו של דבר לכן יותר ממפתיעה. ומדוע בעצם הוא החליט זאת? כנראה שהוא הבין שהסיכוי שלו לנצח את הפריימריז הרפובליקנים לא מספיק ודאי מצד אחד, ומצד שני הסיכוי שלו לנצח את אובמה נמוך עוד יותר. במילים אחרות, האקבי לא רצה להשקיע משאבים וכוחות רבים כל כך בפריימריז רפובליקנים, רק בשביל להפסיד לאובמה בנובמבר.

האקבי באמת אדם נחמד מאוד, או כך לפחות הוא מצטייר בראיונות בתקשורת (לפני חודשיים או שלושה הוא ביקר בארץ ואמר כמה מילים חמות על ישראל וגם התקשורת הישראלית התאהבה בו). בדיוק מסיבה זו אבל, הוא אחד האנשים המסוכנים. שכן מאחורי כל הנחמדות הזו צריך לזכור שמדובר בכומר אוונגליסטי בעל דעות שמרניות קיצוניות ביותר. גם אהבתו לישראל היא מתוך תפיסה נוצרית משיחית על מלחמת הר מגידו, גוג ומגוג ושות'. ובכל זאת היום אני אומר עליו דברים טובים על תבונה פוליטית, ועל יושר אישי ברמה גבוהה; במיוחד על המשפט הבא שליווה את הודעתו: "I'm not a megalomaniac. I don't think I'm the only person who can save America. I wouldn't vote for someone who was that full of themselves."

מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטקאי שאומר משהו כזה? מעניין להשוות את זה למועמדים הרבים על ראשות מפלגת העבודה — מפלגה במשבר שהסקרים חוזים לה פחות מעשרה מנדטים (למעט אם יעמוד בראשה המועמד היחיד הראוי באמת לתואר). לפחות ארבעה מהמועמדים הכריזו על מועמדותם, חסרת הסיכוי ככול שתהיה, בגלל שרק הם מסוגלים לשקם את המפלגה, את השמאל, ואת המדינה בכלל. עמיר פרץ אפילו הגדיל להצדיק את חזרתו לזירה הציבורית (לא שפורמאלית הוא עזב אותה)  בכך שהמוני ישראל מבקשים ממנו לחזור. הוא מרגיש את זה ברחוב… וכנראה גם באויר; גם איש ההיי טק אראל מרגלית, שהסקרים חוזים לעבודה בראשותו שני מנדטים, הודיע על התמודדותו בגלל ש"לא יכולתי עוד לשבת מנגד כאשר ישנה הידרדרות חברתית בארץ וישראל מבודדת ברמה הבינלאומית". כאילו שהדרך הפוליטית היחידה "לא לשבת מנגד" היא להתמודד על ראשות מפלגה; שלי יחימוביץ הכריזה על מועמדותה בלי לספר לנו מה עמדותיה המדיניות, כאילו שזה לא חשוב לראש מפלגת השמאל בישראל; יותר מכל בוז'י הרצוג שעובד על מפקד ומועמדות כבר שנים ולכן יש לו סיכוי אמיתי לזכות. ומה אז? הוא יוביל את מפלגת העבודה לתבוסה הגדולה בתולדותיה. היה שווה?

מדוע לא נמצא המועמד הרציני, כן הוא חייב להיות רציני, שיגיד לא הפעם. אני מותר על מועמדות וחושב שיש עוד אנשים ראויים לתפקיד מלבדי. אין בי שום דבר נדיר עד כדיי כך שמחייב אותי דוקא לגאול את המדינה. אני נשאר ואעזור לכל מי שיבחר. ורצוי לבחור את בעל הסיכויים הטובים ביותר למקסם את הפוטנציאל של המפלגה בבחירות. לא, אין האקבי כזה בישראל.

* עדכון 16.5 : גם דונאלד טראמפ הודיע היום שהוא פורש מהמירוץ לבית הלבן. אבל הסיבה של טראמפ היא כי אישרו לו עונה חדשה לתוכנית הריאלתי שלו "המתמחה". ואולי גם לגריל שהוא חטף במסיבה לכבוד כתבי הבית הלבן לפני שבועיים היה משהו לתרום לזה. בכל מקרה, ברוך שפתרנו וכ"ו…

סידור עבודה

ביבי לא הרוויח שום דבר היום. בעצם כל מה שהיה היום זו הפתעה יחסית מבחינת העיתוי בלבד. לכל המאוחר בחודש יוני השנה היה צפוי להיקבע מועד לבחירת יו"ר חדש למפלגת העבודה. ברק, שהודיע בעבר כי אין לו כוונה להתמודד (ולהפסיד בטוח) בבחירות אלה היה צפוי לפרוש ולעבור לנתניהו עוד קודם. תסריט אחר דיבר על כך שבוז'י, ברוורמן ופואד, בלחץ הסקרים וליברמן, יכנסו את הועידה ויקבלו החלטה על פרישה מהממשלה.  גם את האירוע הזה לא היתה לברק כוונה לראות או ליישם. על כן הפרישה של ברק והמעבר ליכוד היה צפוי. אבל ברק שם לב לחוק שאם הוא רוצה לעבור לליכוד בלי מפלגת העבודה, הוא חייב או להתפטר מהכנסת או מתפקידו כשר. על מנת להימנע מרוע הגזירה הוא צריך להתפלג מהסיעה בכנסת עם שליש מחברי הסיעה. ברק הסתכל על המספרים וידע ששני חבריו הטובים- מתן וילנאי ושלום שמחון- מתכוונים לפרוש בקרוב מהכנסת לטובת קק"ל. אחרי הפרישה של אלה ברק יהיה במיעוט במפלגת העבודה. המהלך של פרישה מהמפלגה עכשיו, ביחד עם ארבעת חברי הכנסת שלו, היא צעד מתבקש- כמעט הכרחי מנקודת ראותו.

הטיעון שנשמע היום בתקשורת הוא שנתניהו זכה בניצחון חשוב היום כי הוא מנע בכך את התפרקות הממשלה הצפויה שלו כתוצאה מפרישה של מפלגת העבודה; וקיבל חמישה חברים נאמנים במיוחד ובחינם. אלא שהתזה הזו מתבססת על ההנחה השטותית שמפלגת העבודה, בכל גרסא שלא תהיה, יכלה לאיים על ממשלת נתניהו בכנסת הזו. נדמה לי שאחרי הקריסה הרשמית של תהליך השלום וההתרפסות של ביבי לש"ס ולליברמן כל שני וחמישי, היה כבר צריך להיות ברור לכל שאף אחד לא סופר את מפלגת העבודה. אפילו לא השרים של מפלגת העבודה. אם ממשלת נתניהו תיפול (ובשלב מסוים היא תיפול כי אנחנו חיים במשטר פרלמנטארי) היא תיפול מהימין. ליתר דיוק מצידו של ליברמן- ליברמן יפיל את ממשלת נתניהו, והשאלה היא רק מתי. סביר להניח כחצי שנה עד 9 חודשים לפני מועד הבחירות בחוק.

* מפלגת העבודה- המותג לא האנשים- היא המרוויחה הגדולה של היום. בעצם ברק הציל את מפלגת העבודה מעצמה. הפרישה שלו הכריחה את הרופסים והפחדנים בראשות הרשימה להסיק מסקנות מיידיות. עכשיו אין להם ברירה אלא לייצר אופוזיציה. אין להם ברירה אלא להקדים את תהליכי הבחירות והחלוקה במפלגה ולהבנות מחדש. הסיפור של היום גם מאלץ את כל גופי השמאל על המדף שאנחנו שומעים עליהם לבקרים, לקבל החלטות מהירות יותר ולהיערך. נדמה שאין מנוס מהשתלטות על מפלגת העבודה (בניגוד להקמת מפלגה חדשה).

* יש שאומרים שבעצם מפלגת העבודה היא כבר מניה שלא שווה שום דבר ועדיף להקים מערך שמאל חדש וחיצוני שיכלול גורמים שהיום הם חוץ פרלמנטרים ואת מרץ. אלא שזה לא נכון- יש רווח גדול בהשתלטות על מפלגת העבודה. נכון המותג לא משהו. אבל קל הרבה יותר לשקם מותג הרוס מאשר לבנות מותג חדש. תשאלו את ביבי: הוא הביא את הליכוד ל-12 מנדטים בלבד, ובמערכת בחירות עוקבת ל27. אבל יש סיבה אחרת, חשובה בהרבה: מפלגת העבודה הקימה את המדינה הזו- אין לזה שום ערך נוסטלגי אלקטורלי- אבל יש לזה ערך כלכלי אדיר. מפלגת העבודה היא פשוט מכרה זהב. יש למפלגת העבודה כמות נכסים אדירה בכל רחבי המדינה. רובם לא ידועים לציבור אפילו. הגרעון של המפלגה הוא רק גרעון במאזן תקציבי הבחירות. אבל הכסף נמצא שם, והסניפים נמצאים, והתפקידים השמורים לאנשי המפלגה בארגונים השונים, וכדומה. לא מותרים על "מורשת" כזו בקלות כל כך.

* שלי יחימוביץ היא היום האישה החזקה במפלגת העבודה. ראשית כי היא היחידה מבין חבריה שגם נשארו נאמנים למפלגה לכל אורך הדרך, וגם קראה את המפה נכון ושמשה אופוזיציה לברק ממזמן. שנית, כי כל הסקרים מראים שמבין חברי העבודה הנוכחיים היא זו שמביאה את מספר המנדטים הרב ביותר למפלגה. לבסוף, כנראה שהיא החכמה מבין חברי הכנסת של העבודה. לפי הבנתנו היא זו ששכנעה היום את בוז'י לפרוש מידית מהממשלה ובכך הוכרחו גם פואד וברוורמן ללכת בעקבותיו. שלי יחימוביץ גם מביאה בשורה אמיתית חדשה למפלגת העבודה ועל כן מבין חברי הסיעה הנוכחיים היא בלי ספק המועמדת הטובה ביותר לראשות המפלגה.

ובכל זאת הייתי מעדיף לראות את שלי יחימוביץ תומכת במועמד חיצוני חזק יותר והופכת למספר 2 אקטיבית במפלגת עבודה מחודשת וחזקה יותר. כי אם כל הכבוד לשלי, ויש הרבה כבוד, המטרה הסופית צריכה להיות יצירת אלטרנטיבה שלטונית אמיתית לימין. כרגע זה אולי נראה בלתי אפשרי אבל היו דברים מעולם. עם גישה נכונה ומנהיגות נכונה, עם אריה דרעי ויאיר לפיד ברשות מפלגות מרכז דמיקולו ועם נתניהו בראשות הליכוד, לא מן הנמנע שיווצר גוש חוסם משמאל לליכוד בבחירות הבאות.

* ומילה אחרונה על הצלחה של "אם תרצו" ודומיהם: אהוד ברק וחבריו אמרו היום בציניות שמפלגת העבודה הלכה שמאלה מידי לטעמם ובנשימה אחת האשימו את חבריהם ב"פוסט ציונות". זו היתה המטרה הגדולה של אם תרצו והימין הקיצוני- להפוך את עצם השמאלנות לפוסט ציוניות- ולכן ללא לגיטימית. הנה עכשיו אהוד ברק במהלך קלאסי של שריפת גשרים, מאמץ לחלוטין את הרטוריקה הזו. מעבר לזה שזה מגוחך (בוז'י ופואד לקחו את המפלגה שמאלה מידי? בדיחה עצובה) זה בעיקר מטריד. ככול שעוברים הימים ככה דוחק הימין את השמאל יותר ויותר מחוץ לקונסנזוס. השמאל מצידו לא עושה דבר למנוע זאת. מסוכן.