המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שישה ימים

נובמבר מתחיל בעצם כבר מחר ואולי היה צריך לקרוא לפינה "המרוץ ל-6 בנובמבר 2012" אבל הכוונה ברורה – המרוץ לבית הלבן 2012 עומד בפני סיום. התוצאה רחוקה מלהיות ידועה והמתח בשיאו. אין ספק שאובמה קיווה למערכה קלה בהרבה. למשך כמעט חודש ימים, חודש ספטמבר ליתר דיוק, נראה היה שיהיה לנו "נוק-אווט" מוקדם; ברק אובמה הוביל בכל הסקרים ומיט רומני היה בצלילה חופשית. ואז הגיע העימות ה(אולי) גורלי בדנוור ב-3 לאוקטובר. ברק אובמה הפסיד בצורה כואבת: הוא נראה רדום, משועמם, לא מפוקס. אך גרוע מזה, רומני נראה נלהב, רציני, סימפטי, "נשיאותי". אין דבר שחשוב יותר למועמד לנשיאות מאשר להראות נשיאותי. אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק שממצבת מועמד בתודעה של בוחרים כאפשרות סבירה להנהגת מדינה. מרגע שלמועמד יש את זה, הדרך שלו לזכות בבחירות הופכת קלה בהרבה. זו בדיוק התכונה שלשלי יחימוביץ בארצנו עדיין חסרה. היא מודדת את המוכנות של הציבור לקבל את המועמד כאפשרי. המהפך בסקרים היה דרמתי, מידי ובעל השפעה ארוכת טווח. גם כאשר ברק אובמה ניצח בעימות השני והשלישי זה לא הספיק בשביל לשנות את המסר הבסיסי שרומני הצליח להעביר בעימות הראשון: הוא מוכן להיות נשיא.

המרוץ אם כן מאוד צמוד, ממש כמו בתחילתו אבל לאובמה עדיין יש יתרון קל. יתרון שאם הסטטיסטיקה והסקרים יסתברו כנכונים יספיק לו בשביל לזכות בכהונה שניה. כן, גם היום רוב הסיכויים הם שאובמה ינצח. רוב הסיכויים, לא כל הסיכויים. יש יותר מסיכוי סביר שביום רביעי בבוקר, בעוד שבוע בדיוק, יוכרז מיט רומני כמנצח בבחירות לנשיאות.

בנתיים אין עוד טעם להמר נגד הסקרים או בעדם. צריך פשוט לחכות ולראות. לאחוזי ההצבעה באוהיו עשויות להיות השפעות מכריעות על המרוץ. יתכן ובעקבות הסופה סנדי שאריות מזג אויר יובילו לסופת שלגים באוהיו בשבוע הבא. המשמעות עשויה להיות קריטית – על פי כל ההערכות מזג אויר קשה ביום הבחירות עשוי לעזור מאוד למיט רומני שנהנה מקהל מצביעים מבוסס יותר כלכלית שיוכל להגיע לקלפי ההצבעה גם בתנאים קשים.

יחד עם זאת, ברק אובמה זוכה לציונים גבוהים בהתמודדותו עם הסופה. האם זה עדיין משנה? האם הפוטואפ היום עם כריס כריסטי, המושל הרפובליקאי (רשמית תומך רומני) של ניו ג'רסי יעשה משהו לאחוזי התמיכה של אובמה באוהיו, קולורדו ופלורידה? לא בטוח כלל. מדובר בשלב מאוחר במרוץ והמדינות מוכות האסון – ניו יורק וניו ג'רסי, ממילא בכיס של אובמה.

מה שבטוח, יהיה מעניין. בלילה שבין שלישי לרביעי תתחלנה להתפרסם תוצאות הבחירות בערוצים השונים. הכלל הוא כזה, כאשר לרשת טלוויזיה מגיעים דיווחים על שיעור ספירת קולות מספיק לצד אחוזי תמיכה ברורים לצד כזה או אחר, היא מכריזה על המדינה לצד המנצח (וצובעת אותה באדום רפובליקאי או כחול דמוקרטי). ברגע שיכריזו על המנצח באוהיו נדע בוודאות די גדולה את תוצאות הבחירות ונוכל ללכת לישון. אלא שהרשתות יודעות את זה והן תזהרנה מאוד מאוד בדיווח על אוהיו. אף רשת לא רוצה להיות כזו שתדווח על נצחון של מועמד אחד בעוד שבפועל ניצח השני. על כן נשמע הרבה לאורך הלילה את המילים: "too close to call". רק כאשר (ואם) יווצר רוב ברור ומוצק בספירת הקולות לאחד המועמדים תאזור אחת הרשתות אומץ להכריז על המנצח. אחריה שאר הרשתות יצאו בהצהרה דומה. אם המרוץ יהיה צמוד באוהיו, כפי שחוזים הסקרים כרגע, יחכו ברשתות הגדולות עד שאחרוני הקולות יספרו במדינה המתנדנדת לפני שיכריזו על התוצאה הסופית בה. יהיה לילה ארוך. אני אהיה ער ומוכן לענות לשאלות בפייסבוק אם יתעוררו למישהו. אני בטוח אבל שיהיו מספיק פרשנים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא תצטרכו אותי.

את סדרת הכתבות "המרוץ לנובמבר" התחלתי כאן בפוליטאה בדיוק לפני שנה. את כל המאמרים בסדרה אפשר לראות בעמוד הזה. הרוב כבר לא רלוונטי, אבל חלק עדיין כן. סיקרתי את מערכת הבחירות גם כאשר התעניינו בה הרבה פחות מעכשיו. אני עוקב אחרי מערכות בחירות בארה"ב באדיקות מאז שנת 1996 בערך. עוד בתיכון בשנת 2000 העברתי שעת חברה על מניין האלקטורים ועל החשיבות האפשרית של פלורידה בהכרעת המרוץ. יחד עם זאת השנה זו השנה עם הכי הרבה התעניינות ציבורית בישראל שאני זוכר במערכת בחירות אמריקאית.

דבר אחרון, כן אני תומך באובמה. גם בגלל שהסיפור, הנארטיב, של אובמה הוא הרבה יותר טוב ומעניין משל רומני, אבל בעיקר בגלל שאני דמוקרט בהשקפתי הפוליטית. הלוואי והיתה מפלגה דמוקרטית בישראל כמו שהליכוד של נתניהו בנתה מפלגה רפובליקאית תאומה. ועם כל זאת אני חייב להגיד שגם אם מיט רומני יזכה זה לא נורא. כתבתי כאן בעבר שמיט רומני הוא מועמד ראוי לנשיאות, בודאי בהשוואה להרבה מועמדים רפובליקאים אחרים, והוא עשוי להיות נשיא בסדר גמור. הרבה יותר טוב מג'ורג' בוש בקלות. לגבי ישראל אני לא יודע, העובדה שרומני מצהיר על חברות אישית עם נתניהו, והעדר הנסיון המוחלט שלו במדיניות חוץ, לא מלמדת טובות לדעתי. אני בכל אופן אמשיך להחזיק אצבעות לנשיא המכהן, Go OBAMA עוד שישה ימים.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון ספטמבר

בדיוק חודשיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב אפשר כבר לומר בביטחון שברק אובמה הוא המועמד המוביל לזכייה בתקופת כהונה שניה בבית הלבן. בשבועיים האחרונים גם הרפובליקאים וגם הדמוקרטים קיימו את הועידה השנתית שלהם ולשני המחנות היו ועידות מוצלחות יחסית,לפחות במבט ראשון. במבט שני ובמבחן התוצאה הועידה הרפובליקאית הייתה מאוד לא מוצלחת מבחינתם. מיט רומני נכנס לועידה הרפובליקאית בפיגור קל אחרי אובמה. הוא, יותר מאובמה, נזקק לועידה בשביל להחזיר את המומנטום לקמפיין שלו. בזה הוא ככול הנראה כשל. אומנם בסקרים הכללים רומני פיגר אחרי אובמה  באחוזים בודדים בלבד והצליח לעלות ליתרון מזערי אחרי הועידה, אך בבדיקת המדינות המתנדנדות המצב של רומני נראה עגום בהרבה והועידה הדמוקרטית מחקה את היתרון האפסי ואף יצרה יתרון משמעותי יותר לברק אובמה . אובמה מוביל, גם אם באחוזים בודדים, בכל המדינות המתנדנדות למעט צפון קרולינה. ברק אובמה לא זקוק לכל המדינות הללו. בספירת האלקטורים הבטוחים ברק אובמה מוביל בבטחה. ברק אובמה צריך לזכות בממוצע רק בשלוש מדינות מתוך 8 מתנדנדות בשביל לזכות בבחירות. כרגע הסקרים חוזים לו נצחון ב-7 מתוכן.

* הרפובליקאים קיימו את הועידה שלהם בפלורידה. מדינה מתנדנדת בעלת מספר גבוה של אלקטורים. בשנת 2000 הכריעו האלקטורים של פלורידה את הבחירות לטובת ג'ורג' בוש בניגוד לקול הפופלארי הכללי שנתן לאל גור יתרון קל. בלי פלורידה למיט רומני אין סיכוי לזכות בבחירות (אובמה יכול לזכות גם בלי נצחון בפלורידה). נכון לעכשיו ברק אובמה מוביל בסקרים בפלורידה באחוזים בודדים אבל עקביים. אף על פי כן, אני מעריך היום שבסופו של דבר מיט רומני יזכה בפלורידה. המושל הרפובליקאי בשיתוף מחוקקים רפובליקאים ברמת המדינה דואגים בשורה של חוקים ותקנות בחירות להקשות על מיעוטים ובוחרים במחוזות דמוקרטים לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע, ומקלים על אוכלוסיות שנוטות להצביע רפובליקאים. בשנת 2000 טקטיקה מלוכלכת דומה הביאה להם את הבחירות הכלליות. אובמה להערכתי זקוק ליתרון אמיתי של 4 נקודות ויותר בסקרים בפלורידה בשביל להשיג יתרון דחוק ולזכות במדינה ביום הבחירות.

הדמוקרטים מצידם קיימו את הועידה שלהם בעיר שרלוט בצפון קרולינה. צפון קרולינה היא מדינה שנמצאת גם גיאוגרפית וגם אידיאולוגית בדיוק בין הצפון הדמוקרטי לדרום הרפובליקאי. בבחירות האחרונות ב-2008 ברק אובמה ניצח שם אחרי שנים רבות של שליטה רפובליקאית. בבחירות הנוכחיות אובמה כנראה לא יצליח לשחזר את הישגו, אבל הוא גם לא ממש זקוק לו; הסיכוי שצפון קרולינה תהיה המדינה שתכריע את הבחירות נמוך מאוד. יחד עם זאת, היום צפון קרולינה, המדינה המתנדנדת היחידה שנוטה לכיוונו של רומני, היא גם המדינה שהמודלים והתחזיות הכי לא בטוחים בתוצאה הסופית שלה. במילים אחרות, לאובמה יש יותר סיכוי לזכות גם בצפון קרולינה מאשר לרומני יש לזכות בכל מדינה מתנדנדת אחרת.

המצב של רומני אם כן מסתמן השבוע כלא פחות מגרוע. מה שהביא את רוב הפרשנים הפוליטיים בארה"ב להכריז רשמית על אובמה כמועמד המוביל לזכייה אם לא תהיינה הפתעות בלתי צפויות או שינוי כיוון דרמתי ואפקטיבי בקמפיין של רומני. כמובן ששלושת העימותים המתוכננים בעוד חודש יכולים גם הם לשנות את התמונה. אבל אני בספק אם מישהו חושב שרומני יצליח להשפיל את אובמה בעימות טלוויזיוני. במצב הכי טוב רומני צריך לקוות לתיקו מכובד. תיקו בעימותים במצב כמו היום לא יספיק לרומני לזכות בבחירות.

 *  מה הם הדברים הזכורים מהועידה הרפובליקאית? בראש ובראשונה הנאום של קלינט איסטווד בפני הכסא הריק. איסטווד ניסה לעשות אימפרוביזציה קומית בשידור חי ולנהל שיחה משועשעת וביקורתית עם ברק אובמה דמיוני. זה היה יכול להיות חינני ולדעתי קלינט איסטווד , שחקן טוב ובימאי מצויין, הצליח לעשות אימפרוביזציה לא רעה (הוא ממש לא נראה סנילי כמו שהיו מי  שטענו) – אלא שאתה לא עושה אימפרוביזציה קומית (אם כי לא מצחיקה במיוחד), בלי פאנצ' ליין או מסרים ברורים, בנאום מפתח שמוצג כהפתעה גדולה, בפריים טיים, מול אולם ועידה עם קהל של למעלה מעשרת אלפים איש, רבע שעה לפני שהמועמד שלך לנשיאות ארה"ב עולה לדבר, ועל חשבון הזמן שלו. התוצאה: אנשים זוכרים ועוד ידברו על הפדיחה הלא מתוכננת של הכסא הריק הרבה יותר מאשר דיברו על הנאום של רומני. מי זוכר בכלל את הנאום של רומני? או של פול ריאן, המועמד לסגן הנשיא, שנאם יום קודם לכן נאום סולידי מאוד שלא הציג שום תוכנית כלכלית מגובשת (בניגוד לציפיות ממנו). במקום שרומני יהיה מסמר הערב ושיחת היום, כולם דיברו על כסא ריק.

* למרבה הפלא גם בועידה הדמוקרטית הנאום של ברק אובמה היה כנראה הנאום המשמעותי הכי פחות זכור. אבל זה בגלל שהאפיל עליו נאום יוצא דופן ואדיר של ביל קלינטון. הנאום של קלינטון, שחרג ב-20 דקות מהזמן המתוכנן ונמשך 49 דקות, הצליח גם לשלהב את הקהל, גם לתקוף את הרפובליקאים וגם לרענן במשהו חדש: עובדות וטענות. קלינטון, בשינוי מרענן מפוליטיקה בת זמננו, בנה את הנאום שלו כסדרה של תשובות והצגת נתונים בתגובה לכל הטענות הרפובליקאיות חסרות התימוכין מהשבוע הקודם. בדרכו הייחודית הוא הצליח להפוך את המספרים והתוכניות לנאום פוליטי מלהיב. לא פלא שכל הפרשנים מנתחים היום את הסקרים כ-לפני הנאום של קלינטון, ואחריו. אם אובמה יקבל מומנטום חיובי ומקפצה בסקרים של השבוע, לפחות חצי ממנה שייכת ישירות לנאום של קלינטון אם לא יותר. אם לא ראיתם אף נאום בשבועיים האחרונים ובא לכם לראות רק אחד, זו לבטח הבחירה הטובה ביותר.

* לדמוקרטים גם היתה פאשלה מזהירה שתזכר היטב. אני מדבר על השמטת המילים "אלוהים" ו"ירושלים בירת ישראל" ממצע המפלגה ואז הנסיון הטיפשי, הפתטי, וההזוי להכניס את זה חזרה בזמן הועידה מול אולם ספורט מלא בפעילים. מי שלא ראה את הקטע הקצר הזה חייב לראות. זה אדיר. אני לא חושב שזה יפגע באובמה יותר מידי אם בכלל: לרפובליקאים אין שום אינטרס להפוך את מערכת הבחירות לנושא של אלוהים בעד ונגד ולא הכלכלה, וממילא לא ברור כמה חזק יצליחו לקשור בין אובמה לבין הפאשלה הזו. אבל זו עדיין דוגמא נפלאה לפוליטיקה מטופשת ולמה לא צריך לעשות ברגע מבוכה. הנפגע העיקרי הוא היו"ר הנבוך שעמד והקריא מהטלפרומפטר "לדעת היו"ר שני שליש הצביעו בעד" למרות שברור לכל שלא על דעתו ולא בדעתו של איש היה להחלטה רוב. הצירים הדמוקרטים אגב לא התנגדו לירושלים. אני בספק כמה אכפת להם בכלל מהנושא. הם התנגדו לסעיף שנגע להכנסת אלוהים למצע ולמה שנתפס בצדק ככניעה מהירה וחלטוריסטית של ממסד המפלגה הדמוקרטית לתעמולה הזולה של הרפובליקאים בהנהגת פוקס-ניוס. למי אכפת כמה פעמים מוזכרת המילה אלוהים במצע? למה להתרפס למי שממילא לא יצביעו דמוקרטים ולא יהיו מרוצים בכל מקרה? היה רשום על האירוע הזה "טעות אחת גדולה" מתחילתו ועד סופו.

* לעומת זאת, הדמוקרטים השקיעו בהצלחה מרובה לדעתי בדבר הרבה יותר חשוב: חיזוק קואליציית המיעוטים שמהווה את הבסיס הדמוקרטי המודרני מאז ימיו של פרנקלין  ד. רזוולט. נציגי הועידה הדמוקרטית בבגדים צבעוניים ומכל הדתות והמוצאים נראו כקונטרסט חד וברור לועידה הרפובליקאית בשבוע שעבר בה בשביל להסתכל על הקהל רצוי היה להשתמש במשקפי שמש (גברים לבנים מאוד בגיל העמידה, ונשותיהן צבועות הבלונד). השינויים הדמוגרפים בארה"ב הם התקווה הגדולה ביותר של הדמוקרטים לשנים הבאות. ארה"ב מדינה שבנויה על אתוס ההגירה והחלת האחר לתוך לאומיות אזרחית אמריקאית, עברה תמיד ועוברת גם עכשיו שינויים דרמתיים של כוחות באוכלוסייה. אנשי מסיבת התה הרפובליקאים, הפונדמנטליסטים הנוצרים והשמרנים הקיצונים, הם לא יותר מתגובת נגד חזקה אך רגעית לשינויים בלתי נמנעים שעתידים להפוך אותם למיעוט  חסר חשיבות בטווח הבינוני.

הדמוקרטים פתחו את הועידה שלהם בנאום מרשים של ראש עיר צעיר היספאני מטקסס, ג'וליאן (או חוליאן) קסטרו. האוכלוסיה ההיספנית היא זו שאולי תביא לאובמה נצחון בבחירות הקרובות בפלורידה, מדינה עם שיעור לטיניים הולך וגדל.  הלטינים אמנם לא מצביעים לדמוקרטים בשיעור מוחץ כמו השחורים, אבל בבחירות הנוכחיות על פי רוב ההערכות הקהילה הלטינית תצביע לדמוקרטים באחוזים ניכרים. מערכת בחירות בדגש על כלכלה (בניגוד לערכי משפחה או דת נגיד, שמה חלק גדול מהלטינים קרוב לרפובליקאים השמרנים מעט יותר) בצירוף "חוק החלום" של אובמה שמבטיח מסלול אזרוח למהגרים לטינים בלתי חוקיים שמעוניינים ללמוד ו/או לשרת בצבא ארה"ב, צפויים לחזק את ההצבעה הלטינית לדמוקרטים השנה ובשנים הבאות. ג'וליאן קסטרו הוא דוגמא מצוינת לעתיד המפלגה הדמוקרטית. השאיפה היא שקסטרו, או מישהו כמוהו, יוכל לזכות במושלות טקסס כבר בשנים הקרובות. ממושלות טקסס המרחק לא גדול מלהפוך את טקסס למדינה מתנדנדת ואולי תומכת דמוקרטים בבחירות לנשיאות (ג'וליאן קסטרו עצמו הוא מועמד פוטנציאלי לנשיאות בעוד שמונה או שניים עשר שנים). טקסס היא המדינה עם מספר האלקטורים השני בגודלו בארה"ב אחרי קליפורניה הדמוקרטית. כבר יותר משלושים שנה שמדובר במדינה רפובליקאית בטוחה, כזו שמצמיחה מועמדים רפובליקאים (כמו הבושים), ושמהווה את מדינת התשתית של המפלגה. בלי טקסס המפלגה הרפובליקאית כפי שהיא היום פשוט לא תוכל לזכות בבחירות – נקודה. הכשלון של הרפובליקאים השבויים בידי אנשי מסיבת התה הקיצונים  לעשות צעדים לקראת הקהילה ההיספנית היום עשויים לעלות להם ביוקר ולא רק במערכת הבחירות הקרובה.

* הקטע המרגש ביותר בשתי הועידות לדעתי שייך גם כן לדמוקרטים כאשר גבריאל גיפורדס, חברת הקונגרס שנורתה בראשה בנסיון התנקשות לפני שנתיים ועברה שיקום ממושך , עלתה על הבמה על רגליה ובחיוך גדול ולקול תשואות הקהל שיצא מגדרו קראה את קטע שבועת האמונים של הועידה. ככה בונים גיבורים אמיתיים.

* אם אובמה אכן יבחר לכהונה שניה בנובמבר הוא צריך לזכור שזה למרות הטעויות הרבות והפניית העורף במקרים רבים לשמאל שבחר בו לפני ארבע שנים. יש לקוות שאובמה של הכהונה השניה יהיה נחוש ומדויק הרבה יותר מזה של הכהונה הראשונה. הנה קישור לסרטון מעולה של הדיילי שואו שמבקר את כהונתו של אובמה ביקורת שמאלית. הקריינות, הקסם, וחלק גדול מהבדיחות בתרומתו של הגאון הקומי האחד והיחיד, לארי דיויד!

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון אוגוסט

הפעם דיון מיוחד בארבע נקודות על בחירת סגן, מצב המירוץ, האולימפיאדה, והקשר האיראני

* מיט רומני, אחרי חודש מאוד לא מוצלח מבחינתו בקמפיין לנשיאות, הכריז אתמול על בחירתו בפול ריאן, חבר קונגרס מויסקונסין, כמועמדו לסגן נשיא ארה"ב.  חבר הקונגרס ריאן הוא מטאור צעיר במפלגה הרפובליקאית: הוא נבחר לראשונה לקונגרס בגיל 27 בלבד בשנת 1999. בקונגרס האחרון מונה ליו"ר ועדת התקציב בקונגרס. בתפקידו זה היווה למעשה את האופוזיציה החריפה ביותר לממשל ברק אובמה בקונגרס הלעומתי. ריאן נחשב לאידיאולוג הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית. ריאן היה זה שניסח את "מפת הדרכים לעתיד של אמריקה" שהיא למעשה מצע כלכלי שלם וקיצוני ששימש בסיס לכל הדיון הרפובליקאי בשנה האחרונה. מפת הדרכים של ריאן נחשבה בהתחלה כקיצונית גם על ידי הממסד הרפובליקאני הוותיק, אבל אחרי ההובלה הנחושה של ריאן בועדת התקציב, לצד תמיכה של צעירים ואנשי מסיבת התה הקיצונים שנבחרו לקונגרס ב-2010, הפכה התוכנית של ריאן למעשה למצע הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית ב-2012. מיט רומני, שנתפס בעבר כמועמד מרכז פרגמאטי, אימץ את התוכנית של ריאן לחלוטין. לפחות כלפי חוץ. רומני ממשיך לנסות להתחנף לבסיס הרפובליקאי שממשיך להיות חשדן כלפיו. הבעיה היא שרומני לא מצליח למכור היטב את המסרים האידיאולוגים של הרפובליקנים החדשים. לא באותה ההתלהבות והשכנוע של צעירים כמו פול ריאן ומארק רוביו. בחירה באחד מהם היא על כן לא מפתיעה.

מצד שני היא יוצרת לרומני גם בעיות. הקלף החזק ביותר שהיה לרומני להציע הוא טענתו להבנה בכלכלה. הצלחתו הכלכלית, שהסבה לו גם צרות לא קטנות בקמפיין, נתפסת באתוס האמריקאי כסימן להצלחה בדוקה ויכולת כלכלית. הבחירה בריאן למעשה נותנת גושפנקה לתוכנית הכלכלית של ריאן (שגם ככה שלטה ברוב המפלגה הרפובליקאית) על פני תוכניתו של רומני העמומה הרבה יותר כיאה למועמד שרץ לנשיאות וצריך לתפוס את המרכז הפוליטי. עכשיו רומני למעשה ירוץ על התוכנית האידיאולוגית של סגנו. עובדה שכבר הביאה כמה פרשנים לשאול האם פול ריאן לא יעמוד טוב יותר בעימותים הפומביים מול אובמה באוקטובר.

* בכל אופן החדשות על בחירתו של ריאן אמורות לספק לקמפיין של רומני מעט רוח אחרי חודש נוראי. הכלכלה אמנם לא התאוששה פלאים בחודש האחרון, אבל המצב גם לא הורע. במצב כלכלי יציב ברק אובמה מנצח את רומני על פי כל המודלים. בעוד שאובמה מתרומם בכל הסקרים בכל מדינות המפתח, רומני לא מצליח לשמור על אחוזי התמיכה שכבר יש לו בסקרים הארציים. ביקור מאוד לא מוצלח מבחינה תקשורתית של רומני בחו"ל (בבריטניה, פולין וישראל), השאיר רושם רע על תדמיתו הבעייתית ממילא בכל נושא הנסיון המדיני. בנוסף פורסמו גילויים חדשים על פעילותו של רומני בחברה "ביין קפיטל", חברה שפירקה חברות אמריקאיות והרוויחה כסף מהעברתם לחו"ל כאשר רומני עמד בראשה. על פי המודל של נייט סילבר מהבלוג 538, סיכוייו של אובמה להיבחר מחדש עלו בחודש האחרון ל72%.

* בינתיים הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים של האולימפיאדה ה-30 הצליחה להביא את ההישגים הגדולים ביותר לנבחרת אמריקאית מאז שנות ה-80. 16% מכלל מדליות הזהב, ושבע מדליות זהב יותר מסין, הם הישג מרשים שאמור לעודד את מצב הרוח הלאומי באמריקה. וכשמצב הרוח הלאומי טוב, אז נשיא מכהן אמור להרוויח מהאווירה. אני במקום אובמה הייתי מארגן מסיבת ברביקיו גדולה על מדשאת הבית הלבן לכל חברי המשלחת האמריקאית למשחקים. הזדמנות התמונה המחויכת תהיה לשם שינוי לא פחות חשובה לו מאשר להם.

* האם מתקפה ישראלית באיראן באמת רעה לברק אובמה וטובה למיט רומני? אני חושב שבשלב הזה התשובה על כך היא דווקא הפוכה. בכל סקרי דעת הקהל בארה"ב שומר ברק אובמה על יתרון חד משמעי, וגדול, על מיט רומני בנושא המדיני-בטחוני. מסורתית המפלגה הרפובליקאית נתפסת ניצית יותר ומתאימה יותר להתמודדות עם משברים בטחוניים, אבל מאז כישלונות בוש במלחמת המפרץ השניה, וההצלחות של אובמה בלוב ובחיסול אוסמה בין לאדן, דוקא אובמה הדמוקרטי הוא זה שנתפס כרגע כמנהיג החזק יותר בזירה הבינלאומית. רומני לעומת זאת, ברוב הסקרים, נתפס כמבין יותר בכלכלה. הנה עוד סיבה לבחירה בפול ריאן – רומני מחזק עוד יותר את הצד החזק שלו בתקווה ליצור משקל קריטי בנושא אותו הציבור תופס כחשוב ביותר למערכת הבחירות (הנושא הכלכלי). למעשה, הנושא המדיני בטחוני נמצא בשפל גדול בהעדפות הבוחרים לבחירות. פחות מ-5% מהציבור האמריקאי חושבים שזה הנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות.  מתקפה ישראלית באיראן יכולה לשנות דרמתית את המאזן הזה ולהעביר את מירב הפוקוס התקשורתי והפוליטי מהזירה הכלכלית לזירה המדינית. מיט רומני ופול ראיין, חסרי כל נסיון מדיני בטחוני, יתקשו מאוד במצב כזה לעמוד בסדר היום הפוליטי החדש. הכלכלה תזוז לשוליים, וברק אובמה, בהנחה שלא יפשל בגדול בהתמודדות עם האירוע, יהנה מתרגום נסיונו המדיני להצלחה מוחצת בבחירות בנובמבר. ביבי אולי עדיין לא מעודכן, אבל יכול להיות שבעקבות הבחירה בפול ריאן כבר היום יקבל שיחת טלפון משלדון אדלסון שתסביר לו שבעצם לא כל כך נוח לתקוף לפני נובמבר. בשביל להמתיק את התרופה יבטיח אדלסון לביבי שנשיא רפובליקני בבית הלבן בינואר יהיה סימפטי בהרבה לאפשרויות התקיפה. אהוד ברק יאלץ שוב להמתין.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון יולי

* הערה: בשעה זו מודיע שאול מופז לקדימה שלדעתו צריך לפרוש מהממשלה, ואולי הייתי צריך לכתוב על זה פוסט. אבל אני לא מאמין לשאול מופז בכלל, בשום דבר יותר, לעולם. אז אני אאמין שהוא פורש אחרי שמכתב ההתפטרות שהוא יגיש לראש הממשלה יכנס לתוקף. בינתיים, בואו נדון בארה"ב:

* עובדה ראשונה: המצב הכלכלי בארה"ב לא משהו. נתונים אחרונים מראים האטה בקצב ההתאוששות הכלכלית, האטה בתוספת מקומות העבודה וירידה בתחזיות הצמיחה. המצב באירופה אפילו פחות טוב. אם אירופה תיפול למשבר כלכלי נוסף היא עלולה לגרור את ארה"ב למיתון ואולי משבר כלכלי חמור שני בתוך ארבע שנים עוד לפני הבחירות בנובמבר. במצב (כרגע היפותטי) כזה קשה לראות נשיא אמריקאי כלשהו מנצח בחירות.

עובדה שניה: הקמפיין של אובמה מדשדש. הם לא מצליחים, ואולי לא ממש מתאמצים, למכור לציבור האמריקאי את מדיניות הפנים של ברק אובמה. אבד לחלוטין הקסם מהקמפיין הקודם שבו ברק אובמה הצליח להסביר ולהחדיר לקהל גדול במסרים פשוטים וישירים אמת כלכלית וחברתית דמוקרטית שמנוגדת למצע הדורסני של המפלגה הרפובליקאית היום. זה לא שאין לאובמה עם מה לעבוד: ג'ורג' בוש ושמונה שנות שלטונו אשמים במצב הכלכלי בארה"ב היום. המדיניות של בוש היא זו שהביאה לגרעון הענק של ארה"ב, המדיניות של בוש היא זו שהביאה להורדת הרגולציה על וול סטריט והבנקים שהביאה למשבר המשכנתאות ב-2008. בתקפותו של בוש נכנסה ארה"ב למיתון. ברק אובמה אמר בכנות כבר בנאום ההשבעה שלו שהיציאה ממיתון כלכלי ומשבר כאלה היא משימה ארוכה ואיטית ולא בטוח שתושלם בקדנציה אחת. פרנקלין ד. רזוולט נכנס לתפקידו בתחילת 1933, שלוש וחצי שנים אחרי תחילת המשבר הכלכלי הגדול של 1929 – הוא נבחר שנית ב1936אף על פי שבקדנציה הראשונה שלו המשיכה אווירת המשבר וארה"ב לא יצאה מהמיתון. מעטים מזכירים שהניו-דיל הראשון נחשב בהתחלה לכישלון יחסי. למעשה רק בניו-דיל השני, שהתחיל מיד עם הקדנציה השניה של פד"ר ב1937, החלו לראות את ניצני ההצלחה. חופשי מלחצים של בחירות ולאחר שביסס איתן את מעמדו, הניו דיל השני של פד" הרשה לעצמו להיות מקיף ואמיץ בהרבה ביישום המדיניות הקנטיאנית של רוזוולט. מה שארה"ב צריכה עכשיו זה ניו-דיל שלישי, ואובמה צריך להיות זה שמוכר את זה בהתלהבות ומרץ לציבור האמריקאי. בינתיים הוא לא עושה זאת.

למעשה הקמפיין הנוכחי של אובמה נכנסת למלכודת בניסיונות כמעט פתטיים לצבוע את המציאות הנוכחית בורוד מצד אחד, ובנסיון להשחיר את הרקורד המקצועי של מיט רומני מהצד השני. הרעיון שמטה אובמה מנסה להכתיב לציבור האמריקאי הוא שגם אם עכשיו לא משהו, זה יחסית טוב, ואצל רומני יהיה הרבה יותר גרוע כי הוא עשיר ומנותק. זה מסר פשוט ופשטני שלא בטוח שהציבור האמריקאי יקנה אותו. במקום להבטיח תקווה חדשה בכהונה השניה של אובמה, הם בעצם מבקשים מהציבור להסתפק "בסביר" ולפחד מהלא נודע בדמות רומני. כל שנותר לרומני הוא לטעון שאובמה טועה בהערכתו אליו, ולהבטיח שאצלו יהיה יותר טוב, ובמינימום לא יותר גרוע.

עובדה שלישית: רומני הוא מועמד חלש מאוד. עם כל הצרות בקמפיין של אובמה והרעת המצב הכלכלי היינו יכולים לצפות שבשלב הזה רומני יוביל, אם לא בבטחה אז לפחות בהיסוס, על פני אובמה ברוב הסקרים והתחזיות. אבל זה לא המצב: נכון להיום בקול הפופולארי בכלל ארה"ב אובמה מוביל הובלה קטנה מאוד אך עקבית. במצב האלקטורים (אותם צירים נבחרים שכל מדינה שולחת כבלוק ושבוחרים בפועל את נשיא ארה"ב) אובמה כבר מוביל הובלה משמעותית. הוא המועמד המוביל לזכיה בכמעט כל המדינות המתנדנדות. הוא עתיד להפסיד בחלק מהן כמובן (פלורידה היא דוגמא בולטת בה יש כמעט תיקו בסקרים עם הובלה קטנה לאובמה, אבל בגלל המושל הרפובליקני שעושה כל שביכולתו להמריץ מצביעים רפובליקנים ולמנוע הצבעת מועמדים דמוקרטים – אפשר להמר שרומני ינצח שם) אבל הוא לא זקוק לכולן בשביל לזכות. ניצחון באוהיו למשל, המדינה המתנדנדת הגדולה ביותר אחרי פלורידה, יביא לאובמה כמעט בוודאות את הניצחון בבחירות. אובמה כאמור מוביל בסקרים באוהיו, ובמדינות מפתח נוספות. נייט סילבר, מהבלוג הסטטיסטי המעולה 538 תחת הניו יורק טיימס, נותן לאובמה, על סמך המודל שלו שמתחשב בסקרים ובתחזיות כלכליות עכשוויות, 68% סיכויי הבחרות מחדש בנובמבר.

אין ספק שמועמד רפובליקני כריזמטי יותר, בעל חיבור טבעי יותר לאנשים, בעל קסם אישי כלשהו, בעל מסרים לא זגזגניים – היה מנצח ביתר קלות או לפחות נמצא בעמדה טובה יותר מול אובמה מאשר רומני היום. אחת מהדרכים של רומני לגשר על החולשה הזו היא לבחור מועמד לסגן נשיא איש כריזמטי מאוד כזה. מארק רוביו, סנאטור צעיר ומרשים מאוד מפלורידה, הוא הבחירה המתבקשת ועל פי רוב ההערכות הבחירה הטובה ביותר שרומני עתיד לעשות בחודש הקרוב. אני ממליץ על ראיון ארוך בשלושה חלקים שערך איתו ג'ון סטיוארט (כנראה המראיין הטוב ביותר שמשדר כיום בארה"ב) למי שרוצה להתרשם.

אבל הבעיה המרכזית של רומני היא לאו דוקא העדר הכריזמה שלו, אלא ההססנות והפחד שהוא מפגין מפני גרעין המפלגה הרפובליקאית השמרני והקיצוני; נדמה שרומני עוד לא התגבר על הטראומה של הפריימריז הארוכים והמפרכים מבחינתו והוא ממשיך להתחנף ולנסות למצוא חן בעיני אנשי מסיבת התה והרפובליקנים הקיצוניים. ממועמד שרוצה לזכות בנשיאות היה מצופה שישבור חזק למרכז מיד אחרי הבטחת מועמדותו, אבל רומני לא עושה זאת. מצד אחד זה משפר את הסיכויים של אובמה מולו וזה לדעתי טוב, אבל מצד שני זה מדאיג מבחינת נשיאותו הצפויה (אם תהיה) של רומני – אם ימשיך במגמה זו כנשיא.

השערה אחרונה: אם המצב ימשיך פחות או יותר כמו שהיום אל תוך הסתיו אז סביר להניח שמה שיכריע את המרוץ הצמוד הם סדרה של שלושה עימותים שנקבעו לחודש אוקטובר בין אובמה לרומני. בעימותים הללו יתגלה אם אובמה יחזור לעצמו ויצליח למכור אג'נדה ברורה ונחרצת לעתיד של אמריקה תחת כהונתו השניה; אם מיט רומני יצליח להתעלות ולנצח את אובמה בעימות על דעת הקהל האמריקאית; אם מישהו יעשה טעות מביכה שתפיל את הקמפיין שלו; אם מישהו מהמועמדים ייתפס כמחובר יותר לאזרח הפשוט, או לחילופין מנותק.

עד העימותים באוקטובר צפויות שתי הועידות הגדולות של המפלגות שבהן תהינה כל ההכרזות המפתיעות (או לא), תמרוץ הפעילים המרכזי ובעצם ההתחלה של השלב האחרון בקמפיין לנשיאות 2012. הועידה הרפובליקאית תתחיל ב27/8, והדמוקרטית שבוע אחריה ב3/9.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מאי ויוני

בשבוע שעבר עבר מיט רומני פורמאלית את סף הנציגים שמבטיח לו רשמית את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב. מיט רומני הוא המועמד האפור, שלא לאמר משעמם, ולא צפויות הפתעות מרעישות מכיוונו עד הבחירות הכלליות בנובמבר. הוא לא מלהיב יותר מידי את הבוחרים (לא את הבסיס הרפובליקאי ולא את העצמאיים המתנדנדים) ובכלל הוא נדמה כמועמד ברירת מחדל שיצא מספר דוגמאות לנשיא גנרי. בהתחשב בכך שגם אובמה איבד מהקסם שהיה לו והלהיב את העולם לפני ארבע שנים, והבחירות הקרובות מצטיירות כהולכות להיות משעממות (אולי עוד מישהו יפתיע עם בחירה מעניינת לסגן נשיא). זה לא אומר שהן לא תהינה מותחות וצמודות. אובמה נלחם בעצמו – וצפוי לו מאבק קשה. ארבע שנים של דכדוך כלכלי פגעו קשות במועמד הכריזמטי והצעיר שהבטיח לעולם שינוי. אין היום באמריקה ויכוח על השאלה האם המצב הכלכלי קשה. השאלה היא רק האם אובמה מצליח לשמור על ארה"ב בצמיחה איטית ובטוחה בדרך ליציאה עתידית מהמשבר, או האם הוא לקח מצב כלכלי גרוע ותוך כדיי לחיצה חזקה על דוושת הגז, קבר את גלגלי הכלכלה בבוץ עוד יותר.

השבוע התפרסמו בזה אחר זה הנתונים הכלכליים לחודש מאי, ולמזלו הרע של אובמה כולם היו שחורים ומתחת לציפיות המוקדמות. במיוחד מצבו של אובמה בעייתי אל מול נתוני האבטלה שלראשונה זה כמה חודשים חזרו לעלות. אם להוסיף עוד שמן למדורה, הבורסות האמריקאיות הגיבו לנתוני האבטלה בירידות חדות. אם המצב הזה ימשיך עד נובמבר , או חלילה יחמיר, אובמה יהיה בבעיה קשה. כבר עכשיו בעקבות הנתונים על חדש מאי יש מי שאומרים שאובמה עבר מיתרון קל בסיכויי הזכייה, למאזן שלילי שחוזה לו כרגע סיכויים גבוהים יותר להפסיד. אחוזי שביעות הרצון ממדיניותו של הנשיא גם כן לא מחמיאים לו במבט השוואתי: בדרך כלל נשיאים מכהנים עם אחוזי שביעות רצון ציבורית הנמוכים מ50% בתקופה המקבילה של כהונתם, לא זוכים בבחירות. אחוזי שביעות הרצון מאובמה לא עברו את 50% כבר למעלה משנה (מאז חיסול אוסמה בין לאדן). יש לציין שאחוזי שביעות הרצון ממיט רומני לא גבוהים יותר, אבל הוא לא עמד במבחן ביצועי.

המצב של אובמה אבל לא לגמרי אבוד. למעשה אני חושב שאובמה נמצא בעמדה נוחה בהרבה ממה שאפשר אולי לחשוב ואני חוזה לו יתרון (אם כי מאוד מאוד קל): סקרי הבחירות הארציים שמים את אובמה ואת רומני בשיוויון מוחלט (פעם 2-3 נקודות יתרון לאובמה, ופעם לרומני), אבל כידוע הבחירות בארה"ב הן לא כלליות ולא נקבעות על פי הקול הפופלארי. את נשיא ארה"ב בוחרים אלקטורים שנבחרים בגוש אחד מתוך כל מדינה ומדינה בארה"ב. בשלב הזה לכן סקרי דעת הקהל הארציים חשובים הרבה פחות והפוקוס עובר לסקרי המדינות.

לאובמה יש נכון להיום 217 אלקטורים בטוחים פחות או יותר מול 206 לרומני. יתרון קטן אך משמעותי בדרך ל-270 אלקטורים שדרושים בשביל להבטיח ניצחון בבחירות. זה אומר שבממוצע אובמה זקוק למדינה אחת פחות בשביל לנצח. אבל זה לא נגמר כאן. מסקרי מדינות שפורסמו בשבוע שעבר עולה שאובמה מוביל בארבע עד שש נקודות בפנסילבניה, קולורדו, וויסקונסין, מדינות שהצביעו דמוקרטים בבחירות האחרונות וכרגע הסיכויים של אובמה לזכות בהם שוב לא נראים רעים. אם המצב הזה ישאר עד נובמבר, אובמה יזדקק רק לאוהיו או פלורידה בשביל להבטיח את הנצחון. אוהיו ופלורידה שתי המדינות הגדולות (18 ו29 אלקטורים בהתאמה) שהכריעו את בחירות 2000 ובחירות 2004 על חודן של קולות בודדים וידועות בשל כך לשמצה. אבל על פי הסקרים האחרונים משבוע שעבר המצב במדינות הללו לא כך כך צמוד: אובמה מוביל בשתיהן בשש וארבע נקודות, הרבה מעבר לאחוזי התמיכה הארציים. לאובמה כמובן אין עדיין סיבה לנשום לרווחה. שתי המדינות הללו ידועות בהפכפכות של תושביהן. שינויים קטנים בדעת הקהל הארצית יכולים להיתרגם לשינויים דרמתיים בסקרי דעת הקהל במדינות המתנדנדות. נתוני הכלכלה והאבטלה שהתפרסמו השבוע יכולים באחת לשנות את תמונת הסקרים של השבוע הבא. האם המצב הכלכלי יכריע את הבחירות לרעתו של אובמה? האם תהיינה הפתעות של מסע הבחירות או הפתעות מדיניות בקיץ?   נמשיך לעקוב עד הפעם הבאה. הקמפיין רק בתחילתו.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון אפריל

ריק סנטורום פרש השבוע מהמרוץ הרפובליקאי לבית הלבן ובכך סגר את עונת הפריימריז. הקמפיין לנשיאות ארצות הברית מתחיל רשמית: הנשיא המכהן, ברק אובמה הדמוקרטי, מצד אחד, מול מיט רומני הרפובליקאי, מושל מסצ'וסטס לשעבר ומיליונר בהווה. מי ינצח? מוקדם לקבוע. בגלל אחוזי התמיכה הנמוכים יחסית של ברק אובמה, ובגלל שארה"ב עדיין לא יצאה לגמרי מהמשבר הכלכלי של 2008, המרוץ נראה לפחות בשלב זה צמוד. כנשיא מכהן לברק אובמה עדיין יש יתרון מובנה, והעובדה שהמועמד שמולו הוא לא אדם כריזמטי ואהוד במיוחד רק מחזקת את המגמה הזו. על פי הסקרים היום ברק אובמה מוביל על פני מיט רומני בקול הפופלארי בכ-4 עד 8 אחוזים.  היתרון הזה לא בהכרח יספיק. אבל על מה יהיו הבחירות? מה יכריע אותן? מה יעסיק אותנו בחודשים הקרובים בדרך לנובמבר 2012? להלן התיאוריות הבולטות:

* זו הכלכלה טמבל. סיסמת הבחירות הגאונית של ביל קלינטון מבחירות 1992 תמיד היתה מדויקת ובבחירות הנוכחיות במיוחד. בסופו של דבר ההבדלים בין המפלגות בארה"ב הם בראש ובראשונה הבדלים כלכליים. מיט רומני, שהוא לא גנרל צבאי ומתון בכל מה שקשור לערכי המשפחה, חזק רק בדבר אחד – הכלכלה. איש עסקים מצליח מאוד שעסק בפירוק חברות ינסה להציג את עצמו כמומחה כלכלי, טכנוקרט אפילו, בעל השקפה שמרנית ש"תציל" את אמריקה מהמדיניות ה"ניסויית המסוכנת" של אובמה. האיש הנכון לזמן המשבר. אובמה מנגד ינסה להבהיר שהמדיניות השמרנית שרומני מייצג למעשה תיטיב רק עם שכבה זעירה של עשירים ותפריע ליציאה האיטית אך הבטוחה של מעמד הביניים האמריקאי מהמשבר הכלכלי. מי שיצליח לשכנע הכי טוב במסר הכלכלי יזכה בנשיאות.

* וריאציה אחרת על "הכלכלה טמבל" אומרת שאולי הכלכלה תכריע את הבחירות אבל למיט רומני אין שום חלק בסיכויי הזכייה שלו.  גם לא לשכנוע כזה או אחר. הבחירות הן של אובמה מול עצמו. אם המצב הכלכלי בארה"ב ימשיך להיות במגמת שיפור עד נובמבר, אחוזי האבטלה ירדו והכלכלה תצמח, אובמה יזכה. אם האבטלה תעלה, והצמיחה תיעצר אובמה יפסיד. על מיתון בכלל אין מה לדבר. פשוט כל כך.

* אישיות המועמדים. הבחירות בארה"ב הן בחירות אישיות והקרב על הנשיאות לא יהיה על כלכלה פר סה כי אם על אישיות המועמדים. רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות ניסו להציג את אובמה כאליטיסט ומתנשא. לרומני, מולטי מיליונר שסבל בפריימריז קשות מתדמית של מנותק חברתית ואליטיסט אמיתי, יהיה קשה לשחק בקלף הזה מול אובמה. סקרים אחרונים מצאו שההפרש בין אנשים שחשבו שאובמה "מבין יותר את האדם הפשוט" לבין אלה שחשבו שרומני מבין יותר הם עצומים (יותר מ25%). מנגד ינסו הרפובליקאים להמשיך וללחוץ על תדמית הסוציאליסט הלא אחראי שהם הדביקו לאובמה. רומני אולי לא מבין את האדם הפשוט הם ירמזו, אבל הוא המנהל האחראי שיקבל את ההחלטות הקשות והנכונות. כלומר הקרב יהיה על האישיות של מי מהמועמדים מתאימה יותר לנהל את הכלכלה, ולא על התוכניות הכלכליות עצמן.

 * ויהיו שיצמצמו את הקרב  לתדמית בלבד, בלי הכלכלה.  מי יצליח לגרום לאמריקאים לחשוב שב-2013 יהיה טוב יותר תחתיו. הגרסא הזו שמה דגש רב על הקמפיין עצמו של שני הצדדים. קמפיין נכון, בחירה נכונה של סגן נשיא, ביצוע טוב בעימותים, גיוס תרומות, תשדירים אפקטיביים. אלה יכריעו את הבחירות ולא "נושאים".

* בגרסא עוד יותר מצומצמת של הנקודה הקודמת יהיו שיגידו שהכל יקום ויפול על העימותים. על פי הגרסא הזו ברק אובמה שכבר הוכיח את עצמו בעימותים בבחירות הקודמות ונהנה כרגע ממילא מהובלה (קלה) בדעת הקהל הוא המועמד המוביל הברור. אבל עימות אחד יכול לשנות את זה. אם בעימות בינו לבין רומני יצליח אובמה למחוץ את רומני ולנצח ניצחון ברור – כאשר ניצחון בעימות זה ניצחון צורני ולאו דווקא תוכני – מדובר יהיה בנוק אווט וניצחון סוחף בנובמבר. אם לעומת זאת רומני יוכיח שהוא מסוגל לעמוד יפה בעימות מול אובמה הוא יצליח לצבור מומנטום חיובי שיהפוך את המרוץ לצמוד. ניצחון ברור של רומני על אובמה בעימות כבר יהפוך אותו למועמד המוביל ואת אובמה לאדם שקסמו אבד לו. התיאוריה הזו גם מסתמכת על רגעי "אופס" כמו שהיה לריק פרי בתחילת הפריימריז הרפובליקאים. אירוע מביך במיוחד בעימות, בראיון, או משהו כזה יכול פשוט לגמור מועמד ברגע אחד בלי שום קשר למה שהיה לפני זה או אחרי זה.

* זה הבטחון טמבל. עזבו אתכם מכלכלה, אישיות, אבטלה או הפלות. בסופו של דבר תחושת הבטחון, אויבים חיצוניים, פטריוטיות, מלחמה – מנצחים הכל. עכשיו כולם מתעסקים בכלכלה, אבל אם יקרה אירוע בטחוני כלשהו באחת, כל מהדורות החדשות יפתחו בזה ולאף אחד לא יהיה אכפת מהמצב הכלכלי. מלחמה במזרח התיכון, עימות עם אירן או פקיסטן, פיגוע גדול, משהו מפתיע וגדול בעיראק או אפגניסטן. כל אלה יכולים לטרוף בשנייה אחת את כל הקלפים  של מערכת הבחירות. ברק אובמה הוא היום המועמד עם הניסיון הביטחוני. הציבור האמריקאי זוקף לזכותו ומרוצה מחלק גדול ממדיניות החוץ והמלחמה בטרור שלו שבשיאם חיסול אוסמה בין לאדן. עימות שיפרוץ שלא באשמתה הישירה של ארה"ב ומחוץ לגבולות ארה"ב אמור לשרת אותו – בתנאי שיגרור תגובה הולמת. אבל פיגוע גדול או סימן אחר לחולשה מדינית יכולים גם מאוד לפגוע באובמה. האמריקאים, כמו כל אומה, אוהבים להרגיש חזקים, מנצחים ובידיים טובות. בזמן של אירוע בטחוני כזה או אחר הם יבחרו בלי לחשוב פעמיים בנשיא שייתן להם להרגיש חזקים ולא חלשים – נקודה.

* האולימפיאדה. בכל ארבע שנים יש בחירות לנשיאות ארה"ב ושלושה חודשים לפני כן, בכל ארבע שנים, מתקיימת אולימפיאדה. בהעדר מלחמה,  זו הזירה הטובה ביותר לגאווה ותחרותיות לאומית. הישגים נאים רגילים למשלחת האמריקאית באולימפיאדה לא ישנו הרבה. אבל במצב של בחירות צמודות הצלחה בלתי רגילה באולימפיאדה, כזו שתרומם את רוח האמריקאים בצורה משמעותית, יכולה ליצור תחושה מספיק טובה של אחדות שתמשיך עד נובמבר ותסייע מאוד לנשיא המכהן. הפסדים מביכים לעומת זאת, והרגשה שאמריקה ירדה מגדולתה, גם בספורט, יכולים להכניס את האמריקאים לסוג של דיכאון קולקטיבי והרגשת אי אמון בשיטה. זו תהיה בשורה רעה לנשיא אובמה. אל תצחקו, במרוץ צמוד אירועים דוגמת האולימפיאדה (או אירועים "טבעיים" אחרים) יכולים להיות הגורם המכריע את התוצאה בנובמבר, בלי שום קשר אמיתי לנושאי הבחירות.

** על כל אלו ועוד  אכתוב בהרחבה בחודשים הקרובים. מה יכריע את הבחירות בסופו של דבר? מתי נדע מי המנצח הצפוי? האם הבחירות באמת יהיו צמודות? יהיה מעניין זה בטוח.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מרץ

מצב המירוץ הרפובליקאי נכון להיום: מיט רומני מוביל עם 521 צירים, ריק סנטורום שני עם 253 צירים, ניוט גינגריץ עם 136, ורון פול עם 50. דרושים 1144 צירים בשביל לזכות. 1324 צירים עדיין לא נבחרו.

* אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרץ ועדיין אין מועמד מוסכם למפלגה הרפובליקאית. בנוסף, הולכים וגדלים הסיכויים שלראשונה מזה כמה עשורים יגיעו הרפובליקאים לוועידה באוגוסט ללא מועמד. הקורא שניזון מהתקשורת הישראלית בלבד, או אפילו כאלה שמרפרפים בתקשורת האמריקאית, יכול לחשוב שיש משמעות לניצחון של רומני במדינה זו או אחרת, או לניצחונות המפתיעים של ריק סנטורום בשבוע שעבר. ככה למשל מנבאים הסקרים למיט רומני ניצחון בטוח מחר באילינוי ותהיו בטוחים שתקראו על זה אחרי מחרתיים בעיתון. אבל האמת היא שלשאלה מי מנצח באיזו מדינה משמעות קטנה מאוד בשלב זה. היה לה אולי משמעות בתחילת מערכת הבחירות שם ניצחונות ברורים לאחד מהמועמדים היו יכולים לבנות מומנטום שיביא להכרעת המאבק בשלב מוקדם, אבל עכשיו… עכשיו הולכים עד הסוף.

הסיבה לכך היא שכמעט בכל המדינות בארה"ב שיטת חלוקת הצירים של המפלגה הרפובליקאית היא שיטה יחסית, או יחסית למחצה. זאת שלא כמו השיטה של הדמוקרטים (המדמה את השיטה בבחירות הכלליות) של "הזוכה לוקח את כל המושבים". מתן שרקנסקי, חבר שלומד היום  ברוצ'סטר ובעבר באוניברסיטה העברית, פרסם לפני שנתיים מאמר אקדמי שהראה שאם לדמוקרטים היתה שיטה יחסית בדומה לרפובליקאים ב-2008, הילארי קלינטון היתה צפויה לזכות בפריימריז ולא אובמה. השיטה הנוכחית של הרפובליקאים היא זו שמעמידה את רומני במצב בעייתי ומסוכן. מצד אחד הוא עדיין המועמד המוביל, יש לו יותר מכפול מהצירים מכל מועמד אחר, והוא צפוי לזכות בעוד מדינות גדולות שעדיין לא הצביעו כמו ניו יורק וקליפורניה. אבל בגלל האלמנט היחסי הוא לא מצליח לתרגם את הניצחונות שלו במדינות הגדולות להכרעת המירוץ. רומני לא מתמודד מול מועמדים בודדים – הוא מתמודד מול קואליציה של מתנגדים שמשיגים צירים בכל מדינה ומדינה.

ניוט גינגריץ חשף את האסטרטגיה המתוכננת שלו בנאום סיכום הפריימריז של שבוע שעבר: גינגריץ מתכוון לרוץ עד הסוף, והוא אינו סופר את הקולות שלו לבד, הוא סופר את הקולות שלו ביחד עם סנטורום. אנחנו רגילים שבמערכות בחירות על תפקיד אחד פיצול קולות בצד מסוים של המפה (במקרה הזה השמרני יותר) מחליש את הצד המפוצל ומעצים את הצד המאוחד (במקרה שלנו רומני, המתון). אבל בגלל האלמנט היחסי של חלוקת הצירים זה לא המצב במערכת הבחירות הזו: אם גינגריץ יפרוש עכשיו מהמרוץ זה נכון שרוב מסיבי מתומכיו יעברו לתמוך בסנטורום וכך סנטורום יצבור אולי עוד כמה "ניצחונות",אבל מצד שני מיעוט מצביעים אולי בכל זאת יעבור לרומני או לרון פול. מצביעי גינגריץ אחרים אולי יבחרו להישאר בבית ולא לבוא כלל להצביע. מנגד מציע לנו גינגריץ אסטרטגיה אחרת: הוא ירוץ עד הסוף ויצבור מעט צירים בדרך פה ושם. אז, בוועידה באוגוסט, הוא יעשה עם סנטורום דיל – כל הצירים שלו בתמורה לסגנות נשיא. לסנטורום לא תהיה ברירה אלא להסכים. בהנחה שלשניהם ביחד, אולי עם עוד כמה פורשי פול, יהיו יותר צירים מלרומני הם ינצחו. על פי החישוב הזה המצב היום הוא למעשה: מיט רומני עם בערך 550 צירים מובטחים וסנטורום-גינגריץ עם 390 (בכל מקרה רומני עדיין מוביל).

* איך כל זה משפיע על המרוץ הגדול לנובמבר וסיכויי הזכיה של אובמה? אובמה עדיין מתמודד מול עצמו ובחודש האחרון הוא ספג ירידה חדה בסקרים כפי שכתבתי בפוסט משבוע שעבר. עיקר הירידה מוסברת בגלל העליה במחירי הנפט והסתבכות מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן. אבל עד נובמבר יש עוד זמן רב ולכן להסתכל על אחוזי תמיכה בהתחשב במציאות אובייקטיבית זה לא מאוד מועיל. עדיף לנסות להבין מה עושים הפריימריז לסיכויי הזכייה של מועמד רפובליקאי כל שהוא,  ומול מי יהיה לאובמה יותר קשה בנובמבר:

יש פרשנים שמשווים בין מערכת הפריימריז הארוכה והיצרית של הרפובליקאים עכשיו לזו של אובמה והילארי במפלגה הדמוקרטית ב-2008.   פרשנים אלה מפנים את תשומת ליבנו לכך שהמאבק בין אובמה להילארי לא רק שלא פגע במפלגה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא כנראה רק חיזק אותה, המריץ את הבוחרים, והפך את המועמד ברק אובמה למועמד טוב יותר. מחקרים אקדמיים שונים מאששים את המגמה לפיה מערכות פריימריז ארוכות וצמודות מרמזות דווקא על מועמדים חזקים שמתחרים על מי ינצח את בעל התפקיד המכהן. אבל בכלל לא בטוח שזה המקרה שעומד לפנינו. ב2008 רוב המצביעים הדמוקרטים חשבו שגם הילארי וגם אובמה הם בחירות מצוינות והתקשו לבחור מבין שניהם. בסקרים נמצא שכמעט כל הדמוקרטים רצו לראות את אובמה והילארי רצים ביחד ורק לא ידעו להחליט מי צריך לעמוד בראש הכרטיס. המצב במפלגה הרפובליקאית היום הפוך: הרפובליקאים למעשה לא מרוצים מאף אחד מהמועמדים. הם מביעים בסקרים הסתייגויות חריפות מכולם ולמעשה בוחרים על דרך השלילה – את מי הם שונאים יותר. לא רק שהם לא רוצים לראות אותם רצים ביחד בכרטיס משותף, אחת מהסיבות המרכזיות להצביע למועמד ריק סנטורום למשל היא חוסר הרצון לראות את הפרצוף של מיט רומני בכל כרטיס רפובליקאי. במצב כזה קשה לראות את המפלגה הרפובליקאית מרוויחה משהו מהתמודדות הארוכה. ובכל זאת יכול להיות שבחירה של מועמד מוסכם באוגוסט תיצור התלהבות זמנית מהמועמד, התלהבות שאולי (בדגש על אולי) תחזיק עד נובמבר.

הסיוט של הרפובליקאים כמפלגה הוא אבל התרחיש בו האסטרטגיה של גינגריץ תצליח והוא יכפה על המפלגה כרטיס סנטורום-גינגריץ. יש שני כללי ברזל בפוליטיקה אמריקאית:  אחד, המועמד הנבחר בפריימריז שובר מיד למרכז בשביל לתפוס את המצביעים העצמאיים. שתיים, המועמד לסגן הנשיא צריך להיות ההפך מהמועמד לנשיאות; אם המועמד לנשיאות נתפס שמרן וחסר נסיון, הוא צריך סגן ליברלי ורצוי עם נסיון צבאי. כרטיס של סנטורום-גיגריץ שובר את שני כללי הברזל הללו באופן גס: מדובר בקואליציה של ארכי שמרנים, דתיים, שנתפסים על ידי חלק גדול מהמרכז האמריקאי (שלא לדבר על השמאל) כהזויים. מול כרטיס כזה לאובמה אמור להיות משחק קל. עוד סיבה שבגללה סביר להניח שרומני אחרי הכל, יהיה המועמד.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון פברואר

מיט רומני וריק סנטורום השיגו תיקו באיווה, ואז מיט רומני ניצח בניו האמפשיר והכל נראה מבחינתו ורוד. לפני חודש הוא הוביל בסקרים בדרום קרולינה ובפלורידה וכתבתי כאן בעדכון דצמבר שהסיפור כנראה נגמר: מיט רומני יהיה המועמד הרפובליקאי ולו בגלל שאחוזי ההסתייגות ממנו הם הנמוכים ביותר מבין כל המועמדים. אבל אז בתוך ארבעה ימים חל מהפך דרמתי בסקרים ומיט רומני ירד מהובלה של עשרה אחוזים בסקרים לפיגור של חמישה עשר אחוזים אחרי ניוט גינגריץ. ההתאוששות המפתיעה של גינגריץ באה כתוצאה מסדרה של עימותים בדרום קרולינה שבהם גינגריץ תקף בחריפות ובבוטות את רומני, את הממסד הרפובליקאי (שתומך ברומני) ואת התקשורת (הליברלית מידי לטעמו). הפרישה של ריק פרי, מושל טקסס האוונגליסט, מהמרוץ ותמיכתו בגינגריץ גם היא עזרה. ואכן גינגריץ ניצח בדרום קרולינה בגדול ולכמה ימים נדמה היה שהוא המועמד המוביל לזכיה. רק לפני שבוע זה עוד היה נכון. אבל שוב, בתמונת ראי של דרום קרולינה, בסדרה של עימותים בהם הפעם תקף רומני בחריפות את גינגריץ התהפכה התמונה ורומני ניצח אתמול בפלורידה בהיפרש דו ספרתי.
אז מה קרה כאן? האם הציבור האמריקאי באמת כל כך הפכפך ופתוח לשינוי דעות? על פניו, התשובה הפשוטה היא כן. למעלה מ80% מהנשאלים בסקרים שבוצעו ביציאה מקלפיות אמרו שהעימותים היוו חלק ניכר משיקוליהם בהצבעה. מספר העימותים הרפובליקאים בעונת הבחירות הזו הוא די מדהים: עד כה התקיימו 19 עימותים רשמיים ועוד כ-10 לא רשמיים. בחודש ינואר לבדו התקיימו שבעה עימותים. בכל עימות כזה נפגשים המועמדים על במה אחת ונאלצים להתמודד עם שאלות על מדיניותם. אפשר לבקר את התהליך ולטעון שכל מה שמעניין את הציבור והתקשורת בסופו של דבר זה הצורה בלבד, או האישיות, ולא הנושאים שעל הפרק. מועמד נחשב כמנצח אם הוא הצליח לשדר נחישות רבה יותר, בוטות, או לעשות ספין בצורה מוצלחת – ולא על המדיניות שהוא מציע בפועל. אבל מצד שני קשה שלא להתרשם: במינימום חייבים המועמדים לדעת ולהגיב במהירות על כל נושא מדיניות שאפשר להעלות על הדעת: ממדיניות חוץ, תקצוב הצבא, בעיות כלכליות, אבטלה ועד שאלות מוסריות ודת. מועמד שיכשל, אפילו פעם אחת, ולא ידע לענות תשובה לשאלה על מדיניות כלשהי עליה נשאל, יקבל עונש כבד; מי כמו ריק פרי יודע שאחרי טעות גורלית אחת, ששכח את אחת מהרשויות הפדרליות אותן רצה לקצץ, למעשה סיים את המרוץ. לא רק ציבור המצביעים צופה בעניין בעימותים – גם תורמים פוטנציאלים למועמדים צופים וכאשר הם מזהים פאשלה רצינית בעימות המשמעות היא לא אחת ייבוש המועמד וסיום הקמפיין. העימותים הם על כן מאין מבחן ארוך ומתמשך ביכולת של המועמד לעמוד בזירה ציבורית פומבית ולהתמודד עם שאלות בתנאי לחץ. לא צריך לזלזל על כן בבוחרים שמקבלים החלטה באשר להצבעתם על סמך העימותים הללו.
אבל העימותים הם לא כל הסיפור. נייט סילבר מהבלוג הסטטיסטי "538" (על שם מספר האלקטורים בבחירות לנשיאות האמריקאיות) הראה יפה השבוע את אפקט "מקפצת הפריימריז": המועמדים והתקשורת מתרכזים בכל פעם במערכת בחירות אחת, הקרובה, ועל כן התוצאות של כל מערכת בחירות צפויות לתת מקפצה למועמד שזכה בהן לבחירות העוקבות. אבל המקפצה הזו היא זמנית בלבד ולמעשה מהווה הטעיה בסקרים כלפי מעלה. ברגע שמתחיל הקמפיין המרכזי למערכת הבחירות הבאה, הולכת ופוחתת ההשפעה של ה"מקפצה". עד שמגיעים לבחירות עצמן היא כמעט ונעלמת [הערה: יש להבדיל בין אפקט המקפצה שהוא זה שנעלם, לבין אפקט המומנטום המצטבר שלו בהחלט יכולה להיות השפעה]. ההסבר הזה מסביר יפה מדוע גינגריץ שהוביל בדרום קרולינה, השמרנית מאוד, לפני תחילת הפריימריז, אכן ניצח שם בסופו של דבר אפילו שלזמן קצר נדמה היה שרומני שזכה בניו האמפשיר מוביל כתוצאה מהמקפצה גם בדרום קרולינה. ואותו דבר נכון לנצחון בסופו של דבר של רומני בפלורידה, המתונה הרבה יותר, אתמול.
אם כן בהסתכלות צרה על מערכת בחירות אחת ושינויים יום יומיים אפשר לחשוב שהציבור האמריקאי הפכפך ואי אפשר לדעת או לחזות איך יתקדם הקמפיין. אבל בהסתכלות כללית יותר ורחבה התמונה מתבהרת הרבה יותר ומה שהיה נכון לפני חודש נכון גם היום: אם לא תהיה הפתעה דרמתית בבחינת גילויים חדשים ומשונים, מיט רומני הוא המועמד שיזכה בפריימריז. זאת מעל הכל בגלל שאצל אנשים שגיבשו דעה על המועמדים הוא בעל אחוזי ההתנגדות הנמוכים ביותר. אולי המערכת עוד תגרר למערכת בחירות אחת או שתיים. אולי אפילו עד הסופר-טיוסדיי (יום שלישי ה-6 למרץ השנה שבו יתקיימו פריימריז ב-10 מדינות במקביל). גינגריץ אולי אפילו עוד ינצח כמה מהמדיניות השמרניות יותר. אבל בסופו של דבר, רומני ינצח.
ואובמה? הוא יכול בנתיים להנות מהמועמדים הרפובליקאים שמתנקשים פוליטית זה בזה. הקמפיין הארסי של גינגריץ נגד רומני מתעלם לחלוטין מהצורך של הרפובליקאים לנצח את אובמה בנובמבר ועשוי לגרום נזק רב למועמד העתידי. מלחמת ההתשה גם היא לא עוזרת לרומני. על כן, פעל חכם מאוד בנאום הנצחון שלו בפלורידה אתמול בו התעלם לחלוטין מהמועמדים הרפובליקאים האחרים והתייחס רק לברק אובמה בבחינת כאילו כבר הבטיח את המועמדות. אכן זו הדרך הנכונה מבחינתו. חבל על כל מילת קמפיין שמבוזבזת על המפלגה הרפובליקאית פנימה. הקרב הבא הוא הקרב על העצמאיים.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון ינואר

האם המרוץ הרפובליקאי נגמר? תלוי איך מסתכלים על זה אני מניח. מיט רומני ניצח את שתי מערכות הבחירות הראשונות והוא מוביל בסקרים גם בשתי הבאות, דרום קרולינה ופלורידה. חשוב מכך, הוא המועמד עם התמיכה הממסדית והארגונית הגדולה ביותר, והוא גם בעל התקציב הגדול ביותר להמשך (לעומת מועמדים שניצלו את רוב התקציב שלהם בפריימריז הראשונים במטרה לקבל תנופה). הדבר היחיד שמשחק לרעתו הוא העובדה שהבסיס הרפובליקאי, זה השמרן בענייני דת וחברה, לא אוהב אותו. השמרנים תופסים את רומני כמתון מידי; את ההצהרות השמרניות שלו שמישרות קו עם הרטוריקה הקיצונית של יתר המתמודדים (על הפלות, יחס להומוסקסואלים, למדע וכדומה) הם רואים כזגזוג לא אמין. כרגע שדה המתמודדים השמרנים במפלגה מפוצל: בין ריק סנטורום שסגר תיקו עם רומני באיווה, ניוט גינגריץ שמוביל על פני סנטורום בדרום קרולינה ופלורידה, ריק פרי האוונגליסט האחרון שעוד מתמודד במרוץ, ורון פול שמייצג את הקיצוניות הבדלנית הליברטינית. הפיצול במחנה השמרני עוזר כרגע למיט רומני לנצח את מערכות הבחירות כאשר יריביו מפצלים את הכוחות ביניהם.

אך מה יקרה אם וכאשר יפרשו כל המועמדים השמרנים ויתירו את מיט רומני מול מועמד שמרן יחיד? ההיגיון אומר שיש אפשרות שבמקרה כזה כל מתנגדי רומני במפלגה יעמדו מאחורי מועמד אחד שיוכל לנצח בקלות את רומני. יש לזכור, רומני ניצח באיווה עם 25% מהקולות, ובניו המפשיר (אחת מהמדינות הפחות שמרניות) עם 39% מהקולות. זה אומר שאם מועמד יחיד נגדי היה גורף את כל יתר הקולות רומני היה מפסיד בשיעור ניכר בשתי ההתמודדויות.

אבל מבט מדוקדק יותר בכמה סקרי עומק מראה תמונה שונה. אומנם לא מצאתי סקר שבודק את רומני מול כל מועמד רפובליקאי אחר ראש בראש, אבל כן יש סקרים שבודקים את מידת הקבלה ואי הקבלה של המועמדים הרפובליקאים בקרב הרפובליקאים. לפי סקרים אלה רומני זוכה לאחוזי קבלה גבוהים – הרבה מעל ה50%. זאת לעומת כל אחד מיתר המועמדים שרוב הרפובליקאים לא תופסים כמקובלים לתפקיד המועמד. רומני הוא גם זה שנהנה בסקרים מאחוז ההתנגדות הנמוך ביותר. כלומר הכי פחות רפובליקאים מתנגדים למועמדותו האפשרית מכל מועמד אחר. המשמעות ברורה: הרפובליקאים אולי לא מתלהבים מזה שרומני יהיה המועמד שלהם – אך רובם יעדיפו אותו כברירת מחדל על פני כל מועמד אחר. זה אומר שגם אם יפרשו רוב המועמדים ומיט רומני יישאר לבדו מול סנטורום, גינגריץ או אפילו פול, רומני ינצח כנראה בקלות.

אז לשאלה שפתחתי בה הדברים, כן המירוץ נגמר. אלא אם יהיו הפתעות בלתי צפויות בדמות גילויים מרעישים לכאן או לכאן על מי מהמועמדים נראה שהסיפור סגור. הסיבוב הבא: רומני נגד אובמה!