קונספירציה

* בית המשפט קבע היום החלטה חשובה וצודקת ביותר בנושא התפטרות הרופאים המתמחים. הלך אדם ללמוד רפואה, עליו לדעת שהוא לקח על עצמו, בין השאר, גם אחריות חברתית גדולה. המתמחים ביקשו לשבור את הממשלה על ידי שימוש בנשק לא קונבנציונאלי ואלים. ההתפטרות ההמונית איננה לגיטימית וכפי שקבע בית המשפט גם אינה חוקית. בו נניח רגע שההסכם של ההסתדרות הרפואית עם האוצר הוא הסכם גרוע שלא רק שאינו מיטיב, הוא מרע את תנאי העסקת המתמחים. זו לא סיבה לשתק את המערכת הרפואית הציבורית, לסכן חיי אנשים רבים ולהרע משמעותית את איכות חייהם של רבים עוד יותר. התפטרות המונית היא אקט אלים, שמבקש לכפות על ממשלה דרישות תוך הפעלת כוח גדול שמוחזק בידיים הקולקטיביות של הרופאים הצעירים. מדובר בשימוש לרעה בכוח, ושימוש לא הוגן בעוצמה קולקטיבית. הפסיקה של בית המשפט על כן מרשימה שכן היא מפרידה בין הזכות החוקית של אדם פרטי להתפטר מעבודתו אם הוא לא מרוצה, לבין התפטרות קולקטיבית שנועדה להשיג הישגים פוליטיים של חלוקת משאבים. שביתה, במסגרת חוקי ההשבתה במדינת ישראל לתחומים חשובים כמו רפואה ובטחון, היא נשק לגיטימי של איגוד עובדים. התפטרות קולקטיבית, אמר בית המשפט היום, היא נשק לא לגיטימי שאסור להשתמש בו.

* הגיע הזמן להגיד משהו על "הקונספירציה השמאלנית" שמתנגדי המחאה משמיעים מידי יום. הרעיון ההבילי אותו מבטאים כמה עיתונאים ופובליציסטים הוא שמאחורי המחאה עומדים גורמים אנטי ציוניים ופרו פלסטינית מהשמאל הקיצוני בישראל ובחו"ל. אלה, אומרת הטענה, תכננו, יזמו, מלווים וממנים את המחאה מתוך ניסיון לגייס את עם ישראל נגד הממשלה סביב נושא קונסזואלי בשביל להחליש אותה לפני הכרזת המדינה הפלסטינית בספטמבר, או סתם בשביל להפילה ולבחור במקומה ממשלה "שמאלנית" חלילה וחס. זו הסיבה, הם ממשיכים, שהימין הפוליטי העמוק בישראל לא מצטרף למחאה ולרוב אפילו מתנגד לה, וזו הסיבה שהמחאה בעצם מרוכזת בעיקרה בתל אביב הבועתית ומובלת על ידי צעירי מרץ או משהו בסגנון.

השטויות הללו די מדהימות וכמו כל תיאוריית קונספירציה מלאות חורים. בו נניח רגע שזה נכון (וזה לא) ובאמת כל ראשי המחאה הם שמאלנים שרוצים בהפלת הממשלה בלי שום קשר לנושאים הכלכליים. אז מה? זה אומר משהו על המחאה עצמה? מארגני המחאה כל כך משתדלים לא להגיד שום דבר שמתקשר למדיניות חוץ, יחס לפלסטינים או אפילו ערביי ישראל, שלפעמים זה כמעט מביך. אין שום גיוס למחאה סביב הסוגיה המדינית. המפגינים והתומכים הרבים שמחזיקים את המחאה הזו כבר חודשיים עושים זאת סביב הנושא הכלכלי ובאים מרקע מדיני רחב. תוקפים את הממשלה? בודאי, במוצהר, לא במחשכים; המחאה היא נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. אף אחד לא מסתיר זאת. על זה יוצאים להפגין ועל זה קוראים ברחובות. יש בין המוחים אנשים שחושבים שהממשלה הנוכחית היא גם הפתרון והיא תצליח לפתור את המצוקות החברתיות. עבור אנשים אלה במיוחד מסרבים המארגנים לצאת בגלוי להפלת הממשלה ודואגים להדגיש שוב ושוב שהם רוצים שינוי מדיניות ולא מחייבים שינוי מפלגתי. מה עוד רוצים?

לא אכחיש שרבים מהגרעין הקשה של הפעילים במחאה הם שמאליים גם בעמדותיהם המדיניות, ושרבים מהפעילים הרגילים של הימין העמוק מתנגדים למחאה. אבל יש לזה הסבר מאוד פשוט: מי שמתנגד לממשלה מכל הסיבות, כולל המדיניות, קל לו יותר להתחייב ולהיות אקטיביסט בתוך גל מחאה נגד הממשלה. אחרים שתומכים (או לפחות לא מתנגדים) למדיניות הממשלה בנושא המדיני, יתמכו במחאה בצורה פאסיבית יותר. ולבסוף אנשים שכל הווייתם האישית והפוליטית היא סביב הנושאים המדיניים ותומכים במדיניות הממשלה, יתקשו מאוד לתמוך במאבק החברתי גם אם באופן עקרוני הם מסכימים איתו. אם אתה מתנחל ועתידך האידיאולוגי סביב ההתנחלויות חשוב לך יותר מכל, ואתה חושב שהממשלה הנוכחית היא זאת שמקדמת את האינטרסים שלך, אז לא תרצה לתקוף את הממשלה בשום נושא ולא משנה מה הוא. זה טבעי, זה הגיוני, ואין עם זה שום בעיה.

אז לכל הקונספירטיביים. תרגיעו. ממילא, אם כבר, המחאה החברתית היא סוג של הוכחה לנצחונה הנוכחי של התפיסה המדינית הימנית. הציבור מאס בנושאים המדיניים, לא אכפת לו מה נסגר עם הפלסטינים, ומתעניינים בשינוי כלכלי. זה לא אומר שזה לא ישתנה בעתיד הקרוב, אבל זה המצב כרגע.

סוף החופש הגדול

החופש הגדול מסתיים לו היום, ואיתו גם באה סופה הצפוי של המחאה החברתית. יש לקוות שבשבת תגיע המחאה לשיא נוסף, אחרון לעונה זו, בהפגנת המיליון. יש לקוות גם שמארגני המחאה ישכילו לפרוש ברגע של חוזקה ולהכריז ביום ראשון על סיום שלב ההפגנות הנוכחי של המחאה. המחאה כפי שהיא עכשיו לא תשרוד את תקופת החגים שבאה עלינו במהרה – שלא לדבר על הכרזת מדינה פלסטינית שבודאי תגנוב את מירב תשומת הלב התקשורתית. על כן כדאי (מאוד) לנצל רגע של עוצמה בשבת בשביל לפרוש בשיא.

אם כי לא לפרוש לגמרי, אין סיבה לקבור את ההישגים המרשימים של המחאה. השלב הבא במחאה צריך להיות מחאות קטנות ומאורגנות של צרכנים. כמו זו שהייתה השבוע כנגד שופרסל, וכמו זו שהתחילה את המחאה עם הקוטג'. אם המארגנים החברתיים יישארו כל הזמן עם היד על הדופק הם יוכלו להפוך לכוח צרכני משמעותי לאורך זמן שישאיר בתודעת הציבור את הקיץ הישראלי לעוד תקופה ארוכה.

* אז המאבק על יוקר המחיה צריך להמשיך ולהתבשל על אש קטנה ותמידית. יש להזכיר שוב ושוב לכל שר בממשלה ולכל טייקון שהציבור כבר לא פרייר ויודע לנצל את כוחו הכלכלי והפוליטי בשביל להשיג רווחים. אבל מה לגבי שתי המחאות הגדולות יותר: זו על מחירי הדיור וזו על שינוי התפיסה הכלכלית של המדינה (היינו "צדק חברתי"). בנושא הדיור על המארגנים להודיע ביום ראשון, לצד ההודעה על סיום שלב האוהלים וההפגנות במחאה, שהם נותנים לממשלה ארכה של חצי שנה לפתרון בעיית הדיור. לא ניתן להוריד מחירי נדל"ן בן לילה ועל כן יהיה זה רק מן ההוגנות אם יתנו לממשלה תקופה מסוימת לנסות להוכיח את כוחה. אולם באותה נשימה, על המוחים להציג אולטימאטום ולהכריז על מועד חדש לתחילת השלב הבא, הגדול יותר, במחאת הדיור אם לא יושגו הישגים; מי שישכח את הקיץ הישראלי, יקבל את פסח של ההתקוממות. מחופש גדול אחד לשני, פסח הוא זמן מושלם לחדש את המחאה. גם סביר להניח שבסביבות פסח, או מעט אחרי, כבר יתחילו לדבר בכנסת על מועד לבחירות.

בחירות כלליות, זו גם התשובה למאבק הגדול יותר על שינוי התפיסה הכלכלית של המדינה וצדק חברתי. כי שינוי תפיסה רדיקאלי לא ניתן להשיג ללא שינוי פוליטי. דעותיו הכלכליות של ראש הממשלה ידועות היטב, והיו ידועות הרבה לפני הבחירות. לא ניתן, וזה גם ממש לא רצוי, שאדם שלא מאמין בשיטה סוציאל דמוקרטית ינסה ליישם אותה (באי הצלחה מובטחת) בגלל דעת קהל. לראש הממשלה יש יותר משנה לנסות ולפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות במדינה לפי שיטתו ובהתאם להשקפת עולמו. אם לא יעשה זאת, יש לקוות שהמוחים היום ידעו להצביע גם בהתאם בקלפי לאיש (או האישה) שיוכלו לשנות את השיטה.

* ואם כבר הזכרנו את שלי יחימוביץ, אז השבוע בעימות של מתמודדי מפלגת העבודה היא שוב חזרה על האמרה האומללה שלה שאין סיכוי שמפלגת העבודה תרכיב את הממשלה הבאה. אוי ווי, אפילו אחרי קיץ של מחאה חברתית מחד והעלמות של קדימה מאידך, המועמדת המובילה לראשות מפלגת העבודה חושבת שאין סיכוי לזכות בבחירות. בשביל להוסיף צרה על צרה, בוז'י הרצוג, מועמד נוסף בעל סיכויים לזכות, הסכים איתה וחזר גם הוא על האמירה. אז תנו לי להגיד לכם משהו, אם אתם באמת חושבים את זה, אם אתם אומרים את זה, ואם אחד משניכם יזכה בראשות המפלגה, אז אתם צודקים. מי שלא מאמין באפשרות לזכות בבחירות גם לא יזכה בהן. זה לא אומר שמספיק לרצות בשביל שיהיה סיכוי סביר לזכייה, אבל זה כן תנאי מקדים מחייב. אם תרצו אין זו אגדה, סתם קשה.

*מחר האחד בספטמבר, וצריך להגיד משהו חיובי על שר החינוך גדעון סער שהצליח להגיע להסכם עם המורים מבעוד מועד (הסכם טוב מאוד עד כמה שהצלחתי להתרשם שממשיך את תוכניתה של שרת החינוך הקודמת יולי תמיר). מחר מתחילה מערכת החינוך שנה חדשה, ללא שביתות, ועם דרך חדשה שאומנם אינה מהפכנית, אך נקווה שתשפר משמעותית את תנאי העסקת המורים ואת רמת החינוך בבתי הספר הציבוריים.

* בהצלחה לכל הילדים שמתחילים מחר בית ספר ובמיוחד לשתי האחייניות שלי שמתחילות כיתה ב' וא'  🙂

העם מבקש יפה צדק חברתי

אני מופתע בימים האחרונים לשמוע טענה חוזרת כנגד המחאה החברתית ולפיה המחאה איננה דמוקרטית, או מהווה סכנה לדמוקרטיה. זאת בגלל שהמוחים בשרשרת של הפגנות מבקשים לשנות את מדיניות הממשלה או להפילה. זאת תוך כדי דילוג עוקף על ההליך הפורמאלי של בחירות ונסיון לקבוע עובדות ברחוב. בעיני הטענה מוזרה ומופרכת. אין דבר דמוקרטי יותר מהמחאה הנוכחית.

הרעיון הבסיסי ביותר של דמוקרטיה ייצוגית מודרנית אומר שנציגי הציבור בפרלמנט מחוקקים ומחליטים בשם הציבור שבחר אותם. הנציגים עושים כמצפונם, אך זוכרים תמיד שהציבור הוא השופט את ביצועיהם. אם הציבור מרוצה הוא יבחר את הנציגים שוב, ואם הציבור אינו מרוצה הוא רשאי לבחור נציגים אחרים במערכת הבחירות הבאה. הנציגים אם כן, לא רק בתקופת הבחירות כי אם לאורך כל חודשי השנה, מוערכים ונשפטים על ידי הציבור. כאשר הציבור לא מרוצה ממדיניות שננקטת, זכותו לידע את נציגיו על כך.

זה בדיוק מה שקורה במחאה הנוכחית. מדובר במחאה מנומסת מאוד ומרשימה בסדר שבו היא מתנהל. כל ההפגנות מקבלות את כל האישורים הנדרשים, לא נרשמו שום עימותים מיוחדים עם המשטרה (בחלק מההפגנות אף תמכה המשטרה בגלוי), האוהלים אולי מפריעים לשלוות השכנים אך גם הם מסודרים יחסית ומוגבלים לאזורים ספציפיים בכל עיר, לא מופעלת אלימות אקטיבית מצד המפגינים, בקושי נחסמו כבישים, לא נופצה אף שמשה של חברה מסחרית. למעשה המחאה לא פועלת בכלל לשיבוש החיים הנורמליים המתקיימים במקביל במדינה. כאן מגיעות גם מחמאות לראש הממשלה בנימין נתניהו (כן כן), שבעצה פוליטית טובה, מפציר שוב ושוב לא להתעמת עם המפגינים, לא לפנות את האוהלים, ואף נעתר להיפגש איתם לא אחת.

הטענה על כן כאילו המחאה מנסה להפיל את השלטון בכוח פשוט אינה נכונה. גם אם מרבית המפגינים רוצים בהפלת הממשלה (דבר שחוששתני אינו בטוח כלל) אין המשמעות שהם פועלים אקטיבית להפלתה בדרכים לא לגיטימיות. כיצד נופלת ממשלה ונקבעות בחירות מוקדמות? בישראל הדבר קורא בכל פעם שממשלה מאבדת את הרוב הקואליציוני הדרוש לה בכנסת. אין שום סיבה שממשלת נתניהו תיפול אם הרוב הקואליציוני שלה ישמר. ההפגנות יכולות להמשיך אך כל עוד אין להן ביטוי בתוך הכנסת זה לא יפיל את הממשלה.

גם אם תשתכנע פתאום סיעה או יחידים בכנסת לפעול להפלת הממשלה על רקע המחאה, מדובר עדיין במהלך לגיטימי ודמוקרטי מאוד. מדוע פרישה מהממשלה על רקע נסיגה מהשטחים או יציאה למלחמה היא יותר לגיטימית מפרישה על רקע מחלוקת כלכלית חברתית? מה שאומרת המחאה לחברי הכנסת הוא את הדבר הבא: הנושאים הכלכלים הם עכשיו נושאים פוליטיים מהמדרגה הראשונה. נושאים עליהם אנחנו, הציבור, נשפוט את הממשלה ואת כל אחד מחברי הכנסת בבוא הבחירות. אתם, נציגי הציבור, לא חייבים לקבל את דעת המפגינים, אך דעו לכם  שהם יפעלו כך שתשלמו על זה בקלפי. יתכן ואתם מתנגדים נחרצות לרצונות המפגינים, בסדר גמור, זכותכם המלאה. אולי תצליחו לשכנע את יתר המתנגדים בציבור להצביע לכם ובכך תשיגו רווח פוליטי, ואולי תמצאו את עצמכם מחוץ לכנסת הבאה. זו הדרך שבה פועלת דמוקרטיה יצוגית בריאה.

השיטה ההפוכה, זו הנהוגה ברוסיה למשל, אומרת שהציבור מוזמן לבחור פעם בארבע שנים נשיא ופרלמנט, אך מרגע זה עליו לשתוק. גם הפרלמנט צריך להיכנע לרצון הרשות המבצעת שפועלת לבדה כאוטוריטה יחידה עד מערכת הבחירות הבאה. זהו המודל שרבים מידי מנציגינו לכנסת היו רוצים לראות בישראל. אביגדור ליברמן מגדיל וקובע את המודל הזה במצע הבחירות של ישראל ביתנו תחת המילה המכובסת "משילות". זו אבל איננה דמוקרטיה. ובמערכת כזו גם הבחירות עצמן לא יכולות להיות דמוקרטיות. כדי שבחירות יתנהלו בחופשיות אמיתית, על המערכת הפוליטית הציבורית לפעול ולהתווכח כל הזמן, בין אם יש בחירות ובין אם אין.

האם הציבור הישראלי באמת בשל לקבוע את עתידו הפוליטי על סמך מימדים של כלכלה וחברה? האם הפכנו למדינה "אירופאית" שבה מתוכחים פוליטית ומצביעים על מדיניות כלכלית? עוד מוקדם לקבוע. גם אחרי חודש של מחאות כלכליות בכלל לא ברור שאכן עשינו את הדרך הזו. ההתעקשות החוזרת ונשנית של המחאה להגדיר את עצמה כ"לא פוליטית" מלמדת שאנחנו עדיין לא שם. אם זה לא פולטי אז בבחירות הבאות לא יצביעו על פי זה, כי אם שוב על פי מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. מה שאומר שהממשלה יכולה לישון בשקט. למעשה, אם זה נכון, הרי שהנסיון לכאורה של הממשלה לשנות את המדיניות הכלכלית בה היא מאמינה, מיותר. אבל בכל זאת אני חושב שמשהו השתנה, גם אם לא ילכו להצביע על הנושאים הכלכליים, חברי הכנסת והשרים יודעים עכשיו שהפופולאריות שלהם תלויה גם בנושאים אלו. אם בעבר יכלה להתקבל כל החלטה כלכלית והציבור היה רואה בה גשם משמיים, הרי שעכשיו הציבור רואה בנציגיו כאחראים להחלטות הכלכליות שהם מקבלים. גם זה משהו. הרבה מאוד אפילו.

המחאה בזירה המפלגתית

המחאה ממשיכה וזה נחמד, ולעיתים מרגש. נדמה שהאג'נדה הכלכלית כאן בשביל להשאר (לפחות בנתיים).  יחד עם זאת, אין סיבה לחיות באשליות – הממשלה של ביבי לא בסכנה, ואין שום סיכוי נראה לעין שהקואליציה תתפרק בעקבות המחאה. הציבור מפגין נגד הממשלה, אך בשביל להפיל אותה המחאה צריכה להתרגם לאיום אלקטוראלי כזה שיביא לערעור היחסים הקואליציוניים בכנסת ולנפילת דומינו של מפלגות מהקואליציה. נתניהו יכול להיות רגוע, אין שום סכנה כזו. ירון לונדון היטיב לתאר השבוע בתוכניתו את הקואליציה כ"קואליציה של מיעוטים", כזו ששמה את מעמד הביניים כולו באופוזיציה. על כן מחאה של מעמד הביניים לא מסכנת את הקואליציה פוליטית:

ליברמן הבהיר היטב שהוא המתנגד החריף ביותר למחאה. מחאת מפונקים הוא אמר, זאת לפני שציין שכשישב במסעדה בנווה צדק העשירה, הוא ראה שהמסעדות באזור מלאות [כנראה שמדובר בנוק אווט]. אבל ליברמן תמיד יצג את הימין הכלכלי השמרני ביותר. ליברמן בהשקפתו הכלכלית ימני אפילו עוד יותר מביבי, והיה יכול לשמש שר אוצר מושלם (לשיטתם) בממשלתו.

החוליה החלשה היחידה מבחינתה של הקואליציה היא ש"ס. ש"ס נתפסת לפחות בציבור כתנועה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שתומכת בשכבות חלשות ומתנגדת לעשירים. ש"ס היתה אמורה לתמוך בהורדת מחירים, ולהתנגד למדיניות כלכלית ניאו שמרנית אותה מייצג נתניהו. אבל לש"ס יש בעיה עם המחאה הנוכחית. כי ש"ס באופן מסורתי מתנגדים למעמד הביניים; מעמד הביניים מבחינתם הוא אשכנזי, חילוני, שמאלני, וגר במרכז. כל מי שהם מסמנים כמתחרים של קהלם האמיתי : מזרחים, דתים, ימנים וגרים בפריפריה. העובדה שמחאת המחירים חזקה גם בפריפריה ובקרב ימנים וחילונים כאחד (על פי הסקרים ועל פי מוקדי ההפגנות) מציקה לש"ס כי היא פועלת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם – חבירת כוחות של מעמדות הביניים והמעמדות החלשים נראית לש"ס מוזרה. ש"ס לא יכולים להתנגד למחאה, שכן הם תומכים ומבקשים על בסיס יומי התערבות ממשלתית כלכלית במשק (לטובתם), אך הם גם מתקשים מאוד לתמוך. הפתרון שלהם הוא אם כן להעלם לשוליים ולא לטלטל את הסירה.

* התסריט היחיד שאני רואה שבו הממשלה מתערערת הוא אם אריה דרעי מחליט להיכנס לתמונה. אריה דרעי אומנם מאמין במדיניות כלכלית ניו-ליברלית של כלכלה חופשית, ורוב חבריו הם עשירי ישראל (הגדולים ביותר), אבל בציבור הרחב לפחות הוא נתפס כ"חברתי". על כן חבירה פוליטית למחאה יכולה להראות לציבור שתומך באריה דרעי כדבר טבעי.  אם אריה דרעי יחליט לנצל את המחאה כפלטפורמה לחזרתו לזירה הפוליטית המתוכננת ממילא, הוא יכניס את כל המערכת הפוליטית ללחץ. ובמיוחד את ש"ס. במקרה כזה יגברו הלחצים בתוך ש"ס להראות חברתיים יותר ולהוביל את המחאה הכלכלית בזירה הפוליטית. המשמעות של זה היא ערעור יציבות הממשלה והתחלה של תהליך שיכול בסופו של דבר להפיל אותה. זה עוד רחוק מאיתנו, ותלוי בהמשך המחאה בחודשים (כן חודשים) הקרובים. אגב, גם יאיר לפיד בדרכו יכול ליצור לחצים דומים, אם כי כאלה שיפעלו יותר בתוך הליכוד ועל כן סכנתם לממשלה פחותה.

* ומה עם האופוזיציה? שוב האופוזיציה בישראל מוכיחה את העדר קיומה המוחלט. אופוזיציה כל כך עלובה שלא מצליחה ליצור רווח פוליטי אפילו שכל הארץ רותחת במחאות נגד הממשלה. קדימה בבעיה שכן מבחינה כלכלית היא לא שונה בכלל מנתניהו (אם כי באופוזיציה לא מאוחר להשתנות). אבל מה לגבי מפלגת העבודה? מפלגת העבודה אמורה להיות הבית הפוליטי הטבעי ביותר לרבבות המפגינים ולכל האנשים שלא מרוצים מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. מפלגת העבודה קיבלה מהציבור על מגש של כסף את ההזדמנות לחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. ומה עושה המפלגה בתגובה? (מה היא עושה באמת? מישהו יודע?) אה כן, הם מתכוננים לפריימריז וממשיכים לריב על המפקד. זה באמת מדהים, לפעמים נדמה לי שאף אחד מחמשת המופלאים שם לא רוצה לזכות בתפקיד. נראה שהם מתים מפחד. קחו את שלי יחימוביץ לדוגמא, היא זו שהטיפה לנו במשך שנים שהנושאים הכלכלים הם לא פחות חשובים מהנושאים המדיניים ואולי אפילו יותר. והנה עכשיו בדיוק לפני שהיא מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה הציבור מישר קו עם התפיסה ומדגיש כבר יותר מחודש את הנושאים הכלכלים. ואיפה שלי יחימוביץ? מגישה ערעור על עשרת אלפים מתפקדים של עמיר פרץ. ומה היא תגיד, אם היא עצמה אמרה לפני כמה חודשים שלמפלגת העבודה אין סיכוי לזכות בבחירות הבאות (ולכן ממילא הנושא המדיני לא חשוב).  איך עכשיו היא תוביל את המפלגה לנצחון דוקא כשהבסיס הכלכלי הופך לשסע פוליטי מרכזי? הפירוש שלי הוא שהיא פשוט מפחדת מעצמה. היא לא יודעת מה לעשות במקרה שתזכה, איך תנהל קמפיין לראשות ממשלה? יחד עם זאת, יש לציין שאין ספק שהמחאה מטיבה איתה ומשפרת פלאים את הסיכוי שלה לזכות בפריימריז.

* נ.ב. 1. נגמר לי המקום להתחיל נושא חדש על תאריך הבחירות. אז נשמור את זה לפעם הבאה.

*נ.ב. 2. היום תשעה באב. הנה תזכורת על דברים שכתבתי כאן שנה שעברה על מדוע מדובר ביום שמח. והיום גם יום השנה להפלת פצצת האטום על נגאסקי, יפן. הנה תזכורת לדברים שכתבתי גם כן שנה שעברה בנושא. מחא

מחאה מתמדת

[אזהרה, הפוסט הנוכחי עשוי להרגיז רבים. אני מתנצל מראש ואומר שכתבתי את הדברים בלי שום ציניות ואני מתכוון לכל מה שאני כותב. במיוחד למחמאות]

* לאן הולכת המחאה, שבועיים ומשהו לאחר שהתפרצה לחיינו? בשבוע שעבר כתבתי כאן שצורת המחאה המתנהלת כמו שביתה ובאה בדרישות כלכליות קונקרטיות כלפי הממשלה נראית לי מוזרה. עכשיו כשהמוחים מתכוננים להכנס למו"מ עם הממשלה על דרישותיהם אפשר להבין יותר טוב למה. על שום מה נכנסים מארגני המחאה למשא ומתן? מי הסמיך אותם לשאת ולתת בשמנו? מארגני המחאה פתחו קבוצה בפייסבוק, ארגנו הפגנות פתוחות, והיו לדוברי המחאה הבלתי רשמיים, אך הם אינם ועד עובדים מייצג ומחאתם אינה עיצומים. משא ומתן כשמו כן הוא, נושאים ונותנים משהו בתמורה לדרישות או פשרה. בעיצומים, או שביתה  אומרים ועדי העובדים שהם יחזרו לעבוד אם יתקבלו דרישותיהם ויגיעו לסיפוקם. אבל מה יש למארגני המחאה הנוכחית לתת? ההבטחה היחידה שהם יכולים להביא לממשלה היא שהם ספציפית יפסיקו לארגן מחאה. אולי הם יסגרו את הקבוצה בפייסבוק. אולי הדובר שלהם יכריז שהוא מצביע מח"ל בקלפי – וזהו. תגמולים בתמורה להפסקת מחאה נגד ממשלה. משונה, ובעיקר לא אפקטיבי.

ביבי יודע את זה כמובן, גם עופר עיני, ומסיבה זו בדיוק הם הציעו את כל עניין המשא ומתן. מרגע שמארגני המחאה נפלו במלכודת הדבש וסנוורו מהעוצמה הפוליטית לכאורה שניתנה להם, ישבו לנסח דרישות קונקרטיות ונכנסו למשא ומתן, המחאה למעשה נגמרה. בנימין נתניהו לא צריך לעשות כלום, רק לשבת ולדבר. המחאה, הקלף היחיד שיש למארגנים בידיים, תעלם מעצמה תוך כדי המשא ומתן עד שמארגניה ישארו בלי כלום.

* ואחרי שאמרתי כל זאת, אוסיף גם שזה לא נורא. כי המחאה השיגה כבר את רוב מה שיכלה להשיג. היא עשתה שינוי אמיתי ויסודי בחברה הישראלית. היא הפכה את הנושא הכלכלי לנושא פוליטי חם ואמיתי שעכשיו שום ראש ממשלה, שר, או חבר כנסת לא יכלו להתעלם ממנו. ידע כל שר האחראי על משרד, שאם מחירים יעלו במפתיע בתחום עליו הוא אחראי במשמרת שלו, הוא ישלם על כך. איום המחאה החברתית מונח על צווארה של הממשלה. לא עוד התעלמות ציבורית מכל החלטה חברתית במדינה והשארת הכלכלה בידי "מומחים" ו"מקצוענים" בלבד. מעכשיו גם לציבור יש מה להגיד בנושאים כלכליים וחברתיים שעל הפרק. נהיינו עם ככול העמים, אי אפשר להמעיט בחשיבות הדבר.

* ועל כן יש להודות למארגני המחאה ולציין אותם לטובה בתולדות המדינה. בלעדיהם זה לא היה אפשרי. הם נגעו בנקודה נכונה, בזמן הנכון ועוררו את כל הציבור למחאה כלכלית שלא הייתה כמוה בישראל מאז שנות ה-70. כל הקרדיט וכל התודה מגיע להם (וגם למארגני מחאת הקוטג', ועוד לפני זה לעובדות הסוציאליות שהיו ראשונות בגל המחאה החברתי). כן ירבו גם בעתיד, שכן אסור להפסיק; על תוצאות המאבק הזה צריך לשמור ולתחזק שוב ושוב. כי אם הציבור יפסיק להתרגש מהנושאים הכלכליים, ויפסיק לתמוך במארגני הפגנות חברתיות, אזי כל ההישגים ירדו לטמיון. בפרפרזה על המונח המרקסיסטי – המחאה הנוכחית צריכה להיות מחאה מתמדת.

* ואחרי המחמאות, צריך להודות גם באמת: מארגני מחאת הדיור הם ילדים (בגילם או בנפשם) בעלי דעות שטחיות ואידיאות מופרכות. רובם אנרכיסטים, חסרי אופי, ולא באמת מייצגים את הבעיות אותם חשפו. כמו שאומר המשפט הידוע: מי שלא היה קומוניסט עד גיל 25 אינו חכם, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 30 הוא אידיוט מושלם. אלו מילים קשות שאני אומר על מי שאני באמת ובתמים מאוד מעריך ומכבד על מה שהם עשו. אין מה לעשות, מחאה חברתית אמיתית ורחבה יכולה להתארגן רק על ידי אנשים כאלה. רק אנשים כאלה באמת יכולים ללכת ולישון באוהל שבועיים בתנאי "זולה". אף אדם בורגני באמת (כלומר מעמד ביניים) עם ילדים קטנים ומחויבות לעבודה לא יעשה את זה. המקסימום שציבור מעמד הביניים האמיתי יכול לעשות הוא לתמוך במילים, בכסף, ולבוא להפגנה כזו או אחרת אחת לכמה זמן. כציבור עלינו להודות לפעילים האקטיבים, אך בל נשכח שהם אינם מיצגים אותנו. אני בספק (ומקווה) שהם אינם מייצגים אפילו את עצמם בעוד 10 שנים מהיום.

כך למשל אחד ממארגני המחאה המרכזיים, שגם נאם בעצרת בתל אביב ביום שבת, אמר בלונדון וקירשנבאום ביום ראשון שמבחינתו מטרת המחאה היא לעשות מהפכה שלטונית בישראל, לקחת את כוח ההחלטה מהכנסת וליצור משטר חדש שבו האזרחים יצביעו על הצעות חוק דרך האינטרנט מהבית. יום למחרת שמענו על הדרישה המופרכת של המארגנים לפיה על המשא ומתן להתקיים בינם לבין רה"מ ישירות מול מצלמות טלויזיה בשידור חי. יענו האח הגדול, או השרדות. מדובר בתפיסת עולם של דמוקרטיה דמגוגית, תפיסה אנרכיסטית בבסיסה שברמה הפוליטית (בבחינה היסטורית) קשורה דווקא בפאשיזם ובדיקטטורות חשוכות. אי אפשר לקחת מהמארגנים את זה שהם מיצגים את המחאה, אך הם אינם מייצגים את המוחים. שלא ישכחו את זה, ושלא יחשבו שמעמד הביניים עומד מאחורי כל רעיון שעולה באמצע הלילה במאהל, בסבב של איזה ג'וינט איכותי.

מחאה

"המחאה" זועקות כותרות העיתונים. כבר שבוע שזה הדבר היחיד שמעסיק את כולם. אתמול הקדיש ערוץ 2 את כל הפריים טיים שלו לתוכנית תמיכה במחאה. כיכר תחריר, מהפכת סטודנטים, יוון מאחורינו. מכיוון שאפילו ראש הממשלה שלנו אמר שהמחאה מוצדקת (בדיחה עצובה), וסקר בעיתון הארץ מהיום מראה על 87% תמיכה במחאה (שבמונחי סקר זה אומר קונסנזוס מוחלט), נשאר רק לשאול אם כך על מה בדיוק מוחים ונגד מי? נגד המצב? נגד הגורל? מחאה חייבת לבוא כנגד משהו, זה חלק טבעי ממחאה. אי אפשר לעשות מחאה סתם. בכיכר תחריר למשל המחאה הייתה נגד המשטר. אני מאוד מקווה שהמחאה אצלנו היא לא נגד המשטר כי המשטר שלנו דמוקרטי (אם כי בנסיגה) ואני מקווה שאף אחד מהמוחים לא רוצים להפיל אותו.

המחאה ומנהיגי המחאה בתל אביב מתנהגים כמו שובתים. הם מציבים דרישות ומודיעים שלא יתפנו עד שדרישתם לא תענה. זו מוטציה מוזרה של מחאה. בשביתה מפסיקים לעבוד, מעלים דרישות ונכנסים למשא ומתן מול הבעלים על מנת להגיע לפשרה שתאפשר חזרה לעבודה. במחאה רגילה מבטאים מורת רוח מהתנהלות קיימת ומביעים דעות בשביל להציף סוגיה, להעלות אותה לסדר יום פוליטי, לקוות לשינוי ולפחות להפוך סוגיה מסוימת לנושא פוליטי בעל כוח אלקטוראלי. אני מודה שאני לא מומחה בתנועות מחאה, אבל נדמה לי שבמחאה שלפנינו יש משהו חדש, מעין שילוב של שביתה ומחאה רגילה. המוחים מתנהגים כשובתים, מקימים משהו רציף, ובאים בדרישות קונקרטיות (אם כי לכל דובר יש דרישות שונות) כלפי ממשלה. אולי הם גם רוצים לבוא במו"מ עם הממשלה בשביל להפסיק את המחאה? ראש הממשלה הציג היום בבוקר תוכנית שלדעתו האישית לפחות עונה מענה למחאת הדיור. לשיטתו זה אמור להספיק. הוא לא חייב למוחים דבר מלבד זה.

אבל מה שאני באמת לא מבין זו השנאה שיוצאת ממאהל המחאה לפוליטיקה. הם צעקו והשפילו כמעט כל פוליטקאי שהגיע לשם, בין אם מהקואליציה ובין אם מהאופוזיציה. אם יש מסר אחד שכל הדוברים של התנועה חוזרים ואומרים בכל כלי תקשורת הוא שהמחאה אינה פוליטית, וכמעט מקיאים שהם אומרים את המילה פוליטיקה. כאשר מגיע למאהל חבר כנס הם מגרשים אותו בקריאות שלא יעשה על גבם רווח פוליטי. סליחה? איזו מין מחאה זו? מטרתה של מחאה אפקטיבית היא אך ורק להפוך לנושא פוליטי. השאיפה הגדולה ביותר של המוחים צריכה להיות שחברי כנסת יחשבו שתמיכה בהם משמעה רווח פוליטי. ההתייחסות לפוליטיקה כאילו היא משהו בזוי שבא ללכלך את ההפנינג הטהור של המארגנים הנאורים מלמדת שמדובר יותר בפסטיבל אנרכיסטי מאשר במחאה ציבורית (=פוליטית).

* זה שאני מאוד לא אוהב את ההתנהלות, לא אומר שאני לא תומך במסר העקרוני. לא צריך להיות מומחה נדל"ן גדול (כפי שכולנו הפכנו בימים האחרונים) בשביל לדעת שמחירי הדירות בארץ, בכל הארץ, גבוהים בכל קנה מידה.  זה רק חלק מבעיה רחבה יותר של יוקר המחייה בארץ והעלמות מנגנוני הרווחה במדינת ישראל. ממשלת נתניהו מתלוננת שלוקח זמן לבנות בתים, ושהמחאה נפלה במקרה במשמרת שלהם. אבל האמת היא שמאז שנת 96 ברצף (למעט הפסקה של פחות משנתיים ב99), כל שרי האוצר היו אנשי ליכוד. המעצב המרכזי של מדיניות האוצר בעשור האחרון הוא ראש הממשלה נתניהו עצמו – שגם מכהן כזכור כשר על לאסטרטגיה כלכלית. ניצלנו ממשבר חמור? העשירים אולי, אבל לא נראה לי שמישהו משמונת העשירונים התחתונים לא מרגיש במשבר כלכלי; אם המדינה כולה נצלה [בממוצע] כפי ששר האוצר שב ומזכיר לנו, הרי שהמעמדות הנמוכים ספגו כנראה את מלוא הפגיעה. העשירון העליון ממש בסדר אבל, תודה.

* הימין צודק, באמת מדובר במחאה שמאורגנת על ידי השמאל. אולם לא השמאל שהם חושבים. נתניהו ניצח (בנתיים) בויכוח האידיאולוגי בסוגיה המדינית. נאומו בוושינגטון קיבל 75% תמיכה. הציבור היהודי בישראל קנה את הקביעה שלישראל אין יותר מה לעשות בנושא הפלסטיני,השאלה היא לא שאלה של מדינה פלסטינית כי אם שאלה של מדינה יהודית וזהו. המילה פלסטינים לדעתי לא הוזכרה בעמוד ראשון של עיתון או פתחה מהדורת חדשות כבר חודשים. (עד גל הפיגועים או המלחמה הבאה) הציבור אדיש לנושאים המדיניים. בכל העולם הסוגיה שמפרידה בין ימין לשמאל היא הסוגיה הכלכלית-חברתית, ישראל עוף מוזר לאורך כל השנים בכך שהסוגיה המדינית-בטחונית אפיינה את קווי השסע. בנצחונו של נתניהו ובמחיקת הקו המדיני הוא חשב שהוא מבטיח את שלטון הימין סופית. האלטרנטיבה השלטונית היחידה מבחינתו היתה אביגדור ליברמן שיגנוב את קולות העוד יותר ימין. אבל נתניהו לא לקח בחשבון שבואקום פוליטי, יקום שמאל חדש. שמאל וימין אינן הגדרות קבועות, הן משתנות כל הזמן ולנצח יחצו כל חברה. תנועות המחאה החדשות, מהעובדות הסוציאליות, דרך הקוטג' ועד הדיור הן תנועות שמאל. שמאל במובן של התנגדות אידיאולוגית כלכלית חברתית למדיניות הימין הניו ליברלית שמוביל משרד האוצר (ונתניהו מיטיב כל כך ליצג).

יחד עם זאת אני לא אופטימי כרגע באשר להצלחה של התנועות הללו להתגבש לכדי כוח פוליטי מנצח. ראשית בגלל מה שכבר הזכרתי והוא הניכור הרב העקרוני שכל המוחים מדביקים לפוליטקה. ושנית בגלל שאף גוף פוליטי קיים לא מצליח לצאת מהקווים המדיניים בטחונים וליצר אג'נדה חברתית כלכלית שתחזיק מספיק מים בשביל לבסס קמפיין פוליטי. מפלגת העבודה היא כמובן המועמדת הטבעית, אבל בתור מפלגה שנמצאת חודשיים לפני בחירות פנימיות, תקופה שאמורה להיות הסוערת והיצרית ביותר, היא פשוט לא קיימת. רדומה לחלוטין. מישהו שמע את שלי יחימוביץ, עמיר פרץ או בוז'י הרצוג בשבוע האחרון? הנושאים הכלכלים חברתיים הללו אמורים להיות להם לחם חם. משונה ועצוב משהו.

אם לסכם, המחאה מעניינת מאוד, אבל אם היא לא תצא קצת מהתחומים הנעימים של הקונצנזוס המוחלט ותבחש בפוליטיקה האמיתית אז לא יצא ממנה שום דבר.  הפלת נתניהו צריכה להיות מטרה מוצהרת, מציאת אלטרנטיבה לנתניהו צריכה להיות מטרה מרכזית לא פחות. המוחים צריכים למצוא את ברק אובמה שלהם ולהריץ אותו על כתפיהם עד שישיג להם את הנצחון הפוליטי. במקרה כזה, באמת תשתנה המדינה.

 נ.ב. ואפרופו מחאה, שלחו לי מייל ממארגני הפגנה נגד החקיקה הפרועה האנטי דמוקרטית של הכנסת. הנושא ראוי, מוצאי שבת, 30.7 ההפגנה שוב ברחבת מוזיאון תל אביב (ממש הלב האלקטוראלי של הממשלה…), אני אשתדל להגיע בכל זאת, אתם?

*עדכון 27.7, קלעתי לדעת גדולים (בכל זאת למדתי באוניברסיטת תל אביב בחוג למדע המדינה): מאמר של פרופ' מיכל שמיר בעיתון הארץ היום. וגם המאמר של אבירמה גולן אומר דברים לא רחוקים ושווה קריאה. במיוחד אני מסכים עם החלק האחרון על כחלון ואיך שמצד אחד אם נתניהו  ישתמש בו זה יכול למוסס את המחאה, ומצד שני הוא צריך להיות מוקד למחאה כאלטרנטיבה פנימית ליכודית לנתניהו. המסר צריך להיות שאם הליכוד חפץ שלטון עליו להחליף את נתניהו. נתיהו טוב בטקטיקה של הפרד ומשול, זו בדיוק הטקטיקה שצריך להשתמש נגדו. אם הלחץ יגבר וימוקד כך שיום וילילה שבוע אחר שבוע יקראו בכל הארץ להחלפת נתניהו בתוך הליכוד זה עוד יכול להצליח.