שוברי הסכרים

מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, מבלה את ימים אלה בארה"ב לשם נסע לקבל איזה פרס מאיזה ארגון יהודי כלשהו. הביקור הפיק עוד כמה פיסות מידע על עמדתו הלעומתית מאוד מזו הרשמית של ממשלת ישראל בנושא האיראני. דגן אמר שהוא חושש שראש הממשלה כבר גמר אומר לתקוף באיראן. שלחיל האוויר אומנם יש יכולת לבצע את הפעולה אך זו תצריך מטוסים רבים בפעולה מורכבת ומסוכנת. שגם כשתצליח היא תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית לכל היותר בשנתיים. ועל כן היא אינה שווה את הסיכון ואת המלחמה הכוללת שצפויה להיפתח בעקבותיה.

הדברים הזכירו לי סרט שראיתי לפני חודש בבית. מדובר בסרט "שוברי הסכרים" The Dam Busters, סרט בריטי מ-1955 בשחור לבן. אבא שלי זכר שהסרט הרשים אותו מאוד בילדותו והציע שנראה את הסרט מחדש. הסרט אכן עובד, אם כי הקצב שלו איטי ומהורהר מסרטי מלחמה מודרניים בסגנון.  הסרט מתאר מבצע אמיתי במהלך מלחמת העולם השניה במסגרתו הרכיבו בעלות הברית צוות של טובי הטייסים שהיו להם להציע ועבדו יומם ולילה במשך חודשים על הרכבת טייסת קומנדו למשימה מיוחדת: הפצצת שלושת הסכרים הגדולים של עמק הרוהר בגרמניה. סכרים אלו סיפקו חלק ניכר מהאנרגיה של תעשיית המלחמה הגרמנית ופגיעה אנושה בהם הייתה צפויה לפגוע קשות באויב הנאצי.

המבצע היה מסובך במיוחד: הסכרים שכנו עמוק בתוך שטח האויב ומשמעות ההגעה אליהם הייתה טיסה ארוכה,רצופה ומסוכנת בגובה נמוך מאוד על מנת להימנע כמה שיותר מרדאר האויב.  הבעיה הגדולה עוד יותר הייתה להפציץ את הסכרים בצורה אפקטיבית שאכן תפגע בהם. לצורך כך תכנן המהנדס הנודע ברנס וואליס פצצה מיוחדת בצורת צילנדר, שאם מטילים אותה מגובה נמוך ובזוית נכונה, מסוגלת לקפץ על המים בדומה לאבן מקפצת על אגם ולהתפוצץ בצמוד לסכר ובעומק. בצורה כזו משיגים את יכולת הפיצוץ החזקה ביותר ביחס למשקל הפצצה (בהתבסס על טכנולוגית הפצצות של התקופה). הסרט מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון מתואר תהליך תכנון הפצצה והמכירה של רעיון ההפצצה לגנרלים הבריטים. החלק השני של הסרט מתאר את אימוני הטייסת החדשה לקראת ההפצצה ואת ליל ההפצצה עצמו. במציאות המבצע, שנקרא Operation Chastise יצא לפועל במאי 1943. הסרט מראה כיצד הצליחו הטייסים להרוס שניים מתוך שלושת הסכרים ומסתיים מיד בתום המבצע שמפקד הטייסת, גיא גיבסון בגילומו של ריצ'ארד טוד, ניגש לכתוב את מכתבי התנחומים למשפחות הגיבורים שנפלו במהלכו.

צפייה בסרט משאירה את הצופה עם הרגשה של הישג צבאי, טכנולוגי וטקטי גדול למעט הרגשה מעיקה קלה שליוותה את סיום הסרט שהזכיר את כמות ההרוגים במתקפה. בירור קצר מעלה את העובדות הבאות: טייסת המבצע הורכבה מ-19 מטוסים שונים בשלוש קבוצות. בכל מטוס 7 אנשי צוות ובסה"כ 133 מטובי אנשי חיל האוויר של בעלות הברית. שיעור האבדות בפעולה – 40%! שמונה מטוסים הופלו, 53 אנשי צוות נהרגו ו3 נפלו בשבי. מחיר קשה, אך האם ההישגים לא הצדיקו אותו:

בצד הגרמני האבדות היו כבדות. שניים משלושת הסכרים שהופצצו נפרצו, סכר שלישי נפגע. כ1300 איש נהרגו בשיטפונות כתוצאה מפריצת הסכרים. יותר ממאה מפעלי תעשיה ניזוקו. תשתיות תחבורה נפגעו. והכי חשוב, אספקת החשמל לכל האזור נפסקה. הישג אדיר, או ככה לפחות חשבו בהתחלה. במבט שני התבררו עובדות אחרות: הסכר שלא נפרץ המשיך לפעול כרגיל והאזור בו נמצא לא נפגע. כמעט כל ההרוגים היו אזרחים, יותר מחצי מההרוגים היו בכלל שבויי מלחמה צרפתים ובלגים שהוחזקו במקום. אף מפעל מלחמה חשוב לא נפגע פגיעה קריטית. המפעלים הבודדים שנהרסו היו מפעלים קטנים ולא חשובים. הדרכים שוקמו במהרה. ואספקת החשמל הכה חשובה? לגרמנים היו תוכניות גיבוי ובתוך שבועיים ימים חזרה הזרמת האנרגיה בעמק למצבה המדויק לפני ההפצצה. במילים אחרות, לכל היותר, המבצע שעלה במחיר חיי חצי מאחת הטייסות הטובות ביותר שהוקמו במהלך מלה"ע השנייה, הביא לעיכוב של שבועיים בחלק מתעשיית המלחמה של עמק הרוהר הגרמני. מסקנה: לא כל מבצע מסובך והרואי, שמראה את גבורת וכישורי לוחמיו ומפקדיו, ומצביע על תעוזה וחשיבה מקורית בזמן מלחמה, באמת שווה את מחיר ההצלחה שלו.

* ובעניין (רק) קצת אחר, סקר שמתפרסם היום בניו יורק טיימס מצביע על נסיגה גדולה באחוזי התמיכה בנשיא ארה"ב ברק אובמה. ניתוח הסקר על הבחירות בארה"ב הוא נושא לפוסט אחר, אבל העובדה המעניינת לעניינו כאן הוא שחלק גדול בירידה בתמיכה באובמה מוסבר (לצד העליה במחירי הבנזין) בירידה בתמיכה במדיניות החוץ של הנשיא וספציפית בנושא איראן. איכשהו המועמדים הרפובליקאים הצליחו למכור למצביע האמריקאי הממוצע את זה שאובמה נוקט מדיניות הססנית ולא נכונה כלפי איראן. לא שהמועמדים הרפובליקאים מציעים מדיניות אחרת או שהם היו עושים יותר או פחות בנושא. הסיבה שבכלל הנושא מצוי במחלוקת פוליטית היא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ששוב ושוב, ובמיוחד בביקור האחרון שלו לפני שבוע בארה"ב, מזכיר לאמריקאים בבוטות שעמדתו שונה מעמדתו של אובמה ושהוא, בשם ישראל, לא מרוצה מנשיא ארה"ב. המועמדים הרפובליקאים מקשיבים, מפנימים, ומחצינים את המסר לתומכיהם. כך באמצעות המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, הצליח נתניהו להשפיע, לפחות בנתיים, על הבחירות בארה"ב. אך כמו במתקפה אפשרית על איראן, לא בטוח שההימור של ביבי שווה את הסיכון. הסיכון שברק אובמה יבחר בכל זאת מחדש בנובמבר ויזכור לנתניהו את כל החובות והעלבונות מצד אחד, והסיכון שבהפיכת התמיכה הישראלית לנושא שנוי במחלוקת בארה"ב מצד שני. הסקר מהיום מלמד נתון מדאיג: על פי הסקר 47% בלבד מהציבור האמריקאי חושבים שעל ארה"ב לתמוך בישראל בכל מקרה גם אם זו תחליט ליזום מתקפה לבד. 42% השיבו לסקר שבמקרה כזה על ארה"ב להישאר מחוץ לתמונה ולתת לישראל להסתדר לבד עם ההשלכות. הנתונים דומים בצורה מחשידה לאחוז התמיכה וההתנגדות לתפקודו של ברק אובמה (41% ו47% בהתאמה). חשוד, חשוד מאוד.