ליברמן מפצל את המפוצל

"שום דבר לא צפוי בכל הקשור לליברמן" דיווחו בחצי התרגשות בתקשורת אתמול. ליברמן, תוך כדיי עימות בטחוני חריף ומסלים, בחר להודיע על פירוק איחוד הסיעות בין ישראל ביתנו לליכוד במסיבת עיתונאים. אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ניתח לעומק והיטב את הפן הפרוצדורלי של הכרזה זו. מסקנתו דומה להלך הרוח בתקשורת אתמול באשר להשלכות המהלך: "הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגת השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה". אני טוען שמסקנה זו ואחרות בתקשורת מוטעות מכיוון שהן מניחות שההשלכות התופעתיות הללו תלויות במשהו בהליכים הפרוצדורלים האמורים. בפועל, ישראל ביתנו והליכוד לא היו סיעות משותפות למן היום הראשון. יום לאחר הבחירות הודיע ליברמן שישיבות הסיעות בכנסת יתקיימו בנפרד. מה שאכן היה לאורך כל השנתיים האחרונות. ליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני והוא זה שמינה את השרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. סיעת ישראל ביתנו התנהלה בעצמאות תחת הוראתיו של ליברמן והם לא היו כפופים למשמעת סיעתית של הליכוד. מיותר לציין שמנגנוני המפלגות מעולם לא פעלו יחד. מבחינה זו להצהרתו של ליברמן מאתמול אין כל חדש ואין שום משמעות בהתנהלות השוטפת של הכנסת. מרגע היודא תוצאות הבחירות היה ידוע שהליכוד זכו ב20 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה 11 מנדטים. הבוחר שהצביע לליכוד אולי לא קיבל מה שהוא רצה, אבל התוצאה האפשרית היתה ידוע לו. זו הסחורה שמכרו נתניהו וליברמן למצביעי הליכוד בבחירות האחרונות וזו הסחורה שהמצביעים קנו בקולם.

העובדה הזו שמה זרקור על היבט שהדגשתי כאן בהתנגדויות שלי להעלאת אחוז החסימה  – תמריצים  מלאכותיים ליצירת התאגדויות של מפלגות לקראת הבחירות פוגעות ולא מועילות למפלגות הגדולות. סיעות מאוחדות מטעמים טקטיים בלבד לקראת בחירות פוגעות קודם כל בחופש הבחירה של הבוחרים. הן מקטינות את הקשר בין בוחר לנבחר מכיוון שהבוחר נאלץ לבחור ברשימה מאוחדת שבה הוא לא יודע למי הוא מצביע בדיוק. למפלגות הקטנות יש מנוף על המפלגות הגדולות באיחודים כאלה והן מעצימות את כוחן על חשבונם. יום לאחר הבחירות המפלגות הללו יכולות לפעול כסיעות נפרדות לכל דבר ועניין גם אם הן לא מתפצלות באופן פורמלי. מסיבה זו אני גם מתנגד מאוד להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל, תחת חוקי הבחירות הקיימים, את הרכבת הממשלה אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר. הצעה זו רק תגביר את ההחלטות הטקטיות של המפלגות לפני הבחירות על פני החלטות אסטרטגיות אמיתיות. תיצור יותר מצגי שווא לבוחרים, ותפגע בקשר שבין הבחירה לנבחרים.

* למה ליברמן בכל זאת הכריז על הפירוק? מדובר בהכרזה כהכנה לעתיד. בליכוד פנימה לא היו מרוצים מהברית של נתניהו עם ליברמן. בצדק מבחינתם, חברי הליכוד הם אלה שהכי הפסידו מברית זו. כוחו של נתניהו בתוך הליכוד נחלש לאחרונה. גדעון סער מתחזק. ברור לכל שלקראת הבחירות הבאות הליכוד לא התכוון לחדש את הקשר עם ליברמן. איחוד סיעות לקראת בחירות פשוט לא היה עובר היום בועידת ליכוד. אז ליברמן מקדים תרופה למכה. לא הוא נזרק על ידי הליכוד, כי אם הוא בוחר מרצון לעזוב את הליכוד. נתניהו נחלש כתוצאה מהמהלך של ליברמן אבל לא בתוך הכנסת, שם כאמור אין שום שינוי, כי אם בתוך הליכוד פנימה. ליברמן ועשרת אנשיו הם חברים נאמנים שלנתניהו יש כוח השפעה רב עליהם. עכשיו נשאר נתניהו מול סער וארדן ושלום בליכוד, כולם לא מרוצים משלטונו המתמשך, ואין לו נדוניה להביא להם.

היתרון מבחינת הליכוד הוא שהם באמת לא היו צריכים את הברית הטקטית עם ליברמן. לליכוד לבד יהיה יותר קל (ועדיין קשה) להתמודד עם מפלגתו הצומחת של משה כחלון בבחירות הבאות. ליכוד א' וליכוד ב' (ליברמן) בקרוב יקבלו מפלגת ליכוד ג' חזקה. ושלותן יפגשו זו את זה בבחירות.

המחאה בזירה המפלגתית

המחאה ממשיכה וזה נחמד, ולעיתים מרגש. נדמה שהאג'נדה הכלכלית כאן בשביל להשאר (לפחות בנתיים).  יחד עם זאת, אין סיבה לחיות באשליות – הממשלה של ביבי לא בסכנה, ואין שום סיכוי נראה לעין שהקואליציה תתפרק בעקבות המחאה. הציבור מפגין נגד הממשלה, אך בשביל להפיל אותה המחאה צריכה להתרגם לאיום אלקטוראלי כזה שיביא לערעור היחסים הקואליציוניים בכנסת ולנפילת דומינו של מפלגות מהקואליציה. נתניהו יכול להיות רגוע, אין שום סכנה כזו. ירון לונדון היטיב לתאר השבוע בתוכניתו את הקואליציה כ"קואליציה של מיעוטים", כזו ששמה את מעמד הביניים כולו באופוזיציה. על כן מחאה של מעמד הביניים לא מסכנת את הקואליציה פוליטית:

ליברמן הבהיר היטב שהוא המתנגד החריף ביותר למחאה. מחאת מפונקים הוא אמר, זאת לפני שציין שכשישב במסעדה בנווה צדק העשירה, הוא ראה שהמסעדות באזור מלאות [כנראה שמדובר בנוק אווט]. אבל ליברמן תמיד יצג את הימין הכלכלי השמרני ביותר. ליברמן בהשקפתו הכלכלית ימני אפילו עוד יותר מביבי, והיה יכול לשמש שר אוצר מושלם (לשיטתם) בממשלתו.

החוליה החלשה היחידה מבחינתה של הקואליציה היא ש"ס. ש"ס נתפסת לפחות בציבור כתנועה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שתומכת בשכבות חלשות ומתנגדת לעשירים. ש"ס היתה אמורה לתמוך בהורדת מחירים, ולהתנגד למדיניות כלכלית ניאו שמרנית אותה מייצג נתניהו. אבל לש"ס יש בעיה עם המחאה הנוכחית. כי ש"ס באופן מסורתי מתנגדים למעמד הביניים; מעמד הביניים מבחינתם הוא אשכנזי, חילוני, שמאלני, וגר במרכז. כל מי שהם מסמנים כמתחרים של קהלם האמיתי : מזרחים, דתים, ימנים וגרים בפריפריה. העובדה שמחאת המחירים חזקה גם בפריפריה ובקרב ימנים וחילונים כאחד (על פי הסקרים ועל פי מוקדי ההפגנות) מציקה לש"ס כי היא פועלת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם – חבירת כוחות של מעמדות הביניים והמעמדות החלשים נראית לש"ס מוזרה. ש"ס לא יכולים להתנגד למחאה, שכן הם תומכים ומבקשים על בסיס יומי התערבות ממשלתית כלכלית במשק (לטובתם), אך הם גם מתקשים מאוד לתמוך. הפתרון שלהם הוא אם כן להעלם לשוליים ולא לטלטל את הסירה.

* התסריט היחיד שאני רואה שבו הממשלה מתערערת הוא אם אריה דרעי מחליט להיכנס לתמונה. אריה דרעי אומנם מאמין במדיניות כלכלית ניו-ליברלית של כלכלה חופשית, ורוב חבריו הם עשירי ישראל (הגדולים ביותר), אבל בציבור הרחב לפחות הוא נתפס כ"חברתי". על כן חבירה פוליטית למחאה יכולה להראות לציבור שתומך באריה דרעי כדבר טבעי.  אם אריה דרעי יחליט לנצל את המחאה כפלטפורמה לחזרתו לזירה הפוליטית המתוכננת ממילא, הוא יכניס את כל המערכת הפוליטית ללחץ. ובמיוחד את ש"ס. במקרה כזה יגברו הלחצים בתוך ש"ס להראות חברתיים יותר ולהוביל את המחאה הכלכלית בזירה הפוליטית. המשמעות של זה היא ערעור יציבות הממשלה והתחלה של תהליך שיכול בסופו של דבר להפיל אותה. זה עוד רחוק מאיתנו, ותלוי בהמשך המחאה בחודשים (כן חודשים) הקרובים. אגב, גם יאיר לפיד בדרכו יכול ליצור לחצים דומים, אם כי כאלה שיפעלו יותר בתוך הליכוד ועל כן סכנתם לממשלה פחותה.

* ומה עם האופוזיציה? שוב האופוזיציה בישראל מוכיחה את העדר קיומה המוחלט. אופוזיציה כל כך עלובה שלא מצליחה ליצור רווח פוליטי אפילו שכל הארץ רותחת במחאות נגד הממשלה. קדימה בבעיה שכן מבחינה כלכלית היא לא שונה בכלל מנתניהו (אם כי באופוזיציה לא מאוחר להשתנות). אבל מה לגבי מפלגת העבודה? מפלגת העבודה אמורה להיות הבית הפוליטי הטבעי ביותר לרבבות המפגינים ולכל האנשים שלא מרוצים מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. מפלגת העבודה קיבלה מהציבור על מגש של כסף את ההזדמנות לחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. ומה עושה המפלגה בתגובה? (מה היא עושה באמת? מישהו יודע?) אה כן, הם מתכוננים לפריימריז וממשיכים לריב על המפקד. זה באמת מדהים, לפעמים נדמה לי שאף אחד מחמשת המופלאים שם לא רוצה לזכות בתפקיד. נראה שהם מתים מפחד. קחו את שלי יחימוביץ לדוגמא, היא זו שהטיפה לנו במשך שנים שהנושאים הכלכלים הם לא פחות חשובים מהנושאים המדיניים ואולי אפילו יותר. והנה עכשיו בדיוק לפני שהיא מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה הציבור מישר קו עם התפיסה ומדגיש כבר יותר מחודש את הנושאים הכלכלים. ואיפה שלי יחימוביץ? מגישה ערעור על עשרת אלפים מתפקדים של עמיר פרץ. ומה היא תגיד, אם היא עצמה אמרה לפני כמה חודשים שלמפלגת העבודה אין סיכוי לזכות בבחירות הבאות (ולכן ממילא הנושא המדיני לא חשוב).  איך עכשיו היא תוביל את המפלגה לנצחון דוקא כשהבסיס הכלכלי הופך לשסע פוליטי מרכזי? הפירוש שלי הוא שהיא פשוט מפחדת מעצמה. היא לא יודעת מה לעשות במקרה שתזכה, איך תנהל קמפיין לראשות ממשלה? יחד עם זאת, יש לציין שאין ספק שהמחאה מטיבה איתה ומשפרת פלאים את הסיכוי שלה לזכות בפריימריז.

* נ.ב. 1. נגמר לי המקום להתחיל נושא חדש על תאריך הבחירות. אז נשמור את זה לפעם הבאה.

*נ.ב. 2. היום תשעה באב. הנה תזכורת על דברים שכתבתי כאן שנה שעברה על מדוע מדובר ביום שמח. והיום גם יום השנה להפלת פצצת האטום על נגאסקי, יפן. הנה תזכורת לדברים שכתבתי גם כן שנה שעברה בנושא. מחא

מה ליברמן רוצה?

השאלה שבכותרת היא אחת מהשאלות המרכזיות בפוליטיקה הפרלמנטארית בישראל בשנים האחרונות. אין ספק שכוחו הפוליטי של ליברמן רב מאוד ומתעצם. למעשה הוא כנראה האדם הבודד, עם הכוח הפוליטי הרב ביותר במדינה. אבל האם יש לו תוכנית על? האם יש לו שאיפות ספציפיות לעתיד של מדינת ישראל? או שאולי בעצם הוא זורם עם הזמן ולא פועל לפי תוכנית מסודרת? שאלה גדולה שאין לי תשובה עליה. עוד לא שמעתי את האדם שהביא טיעון משכנע לכאן או לכאן. אולי אפילו ליברמן עצמו לא יודע.

ליברמן מנהיג מפלגת ימין קיצונית בסגנון אירופאי (היינו כזו שמתרכזת בזרים ובטחון פנים ולא בשטחים כמו מפלגות ימין קיצוני ישראליות קלאסיות). דמותו של ליברמן נמצאת במרכז המפלגה הן מבחינת הוויתה והן מבחינה פוליטית. ליברמן קובע את הטון, ליברמן בוחר את האנשים, ליברמן מחלק תפקידים, ליברמן מאשר יוזמות וכ"ו. יש כאלה בישראל, בינהם פרשנים פוליטיים בכירים, שחושבים שמדובר בגאון פוליטי. יתכן, אבל אם להכניס את התופעה למסגרת אז ליברמן לא עושה שום דבר שונה ממה שרואים ממפלגות ימין קיצוניות באירופה: הוא מדגיש ערכים של אנחנו-מול הם, שנאת זרים, פרטיקולריזם והסתגרות מהעולם העוין, הדגשת עקרונות של בטחון אישי ובטחון פנים, פנייה למעמד הבינוני הנמוך ולצעירים חמומי מוח, ושימוש ברטוריקה אנטי ממסדית מובהקת. מדובר באסטרטגיה יעילה- בכל העולם זה פשוט עובד. כל מי שמרגיש שהוא לא מאוד מצליח, ובגדול מישהו דופק אותו, ויש לו בעיה רצינית עם המדינה, ועם כל מי ששונה ממנו- אז ישמח להצביע למפלגה שאומרת לו בדיוק את זה: המדינה אשמה, המדינה והליברלים שמבקשים ממך להתחשב גם באחר, וכל הזרים האלה שמסתובבים לך בין הרגליים. בישראל בגלל השסעים החברתיים, כולל השסע הביטחוני, התופעה חזקה קצת יותר. לבוחר הישראלי יש אופציות: אם הוא חרדי ו/או מזרחי הוא מצביע לש"ס, אם הוא חילוני ואשכנזי (ובמיוחד דובר רוסית) הוא מצבעי לליברמן. כאשר כל המפלגה מרוכזת סביב ליברמן בלבד, אז יוצא שלליברמן אישית יש 15 מנדטים (11.5% מהאלקטורט). כוח פוליטי אדיר אותו הוא מנצל היטב.

אז זו התופעה, השאלה היא אם היא מלמדת על תוכנית על להתעצמות של גאון פוליטי, או על אופורטוניסט: איש ימין בעל תפיסות סמי-פאשיסטיות כמו לה-פן בצרפת, שפשוט בגלל שיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל מצליח לממש את מלוא הפוטנציאל של כוחו הפוליטי בקלפי; מישהו שאין לו שום תוכנית למעט זו שמה שהוא עשה עד עכשיו הולך לא רע, ושם הוא רוצה להישאר גם בהמשך. מי משתי האופציות? אין לי מושג. באמת שלא.

אבל בו נגיד לצורך הדיון שיש  לו תוכנית על. על פי ההתבטאויות והדגשים הלא תמיד נסתרים של ליברמן, יש רק מסר אחד משמעותי שלו שאפשר ליחס לתוכנית על. משהו מספיק גדול בשביל להצדיק הכנה מוקדמת ארוכה. משהו שבינתיים אין לו את הכוח הפוליטי להשיג ולכן הוא צריך עוד להתעצם: שינוי שיטת הבחירות. אם יש משהו שליברמן עקבי בו ביותר זה רצונו הגלוי לשנות את שיטת הממשל לכזו שתאפשר משילות גדולה יותר. אפשר ליחס את השאיפה הזו פשוט לרטוריקה אנטי ממסדית. אם הממסד דפוק, אפשר לבטא זאת על ידי זה שאומרים שהוא לא מתפקד. ואם הוא לא מתפקד אז אפשר לשנות את זה על ידי שינוי השיטה. ליברמן לא מסתיר את שאיפתו לשנות את השיטה לשיטה נשיאותית. אל תטעו, לא נשיאותית כמו בארה"ב שם הנשיא מוגבל ונבלם על ידי שני בתי הקונגרס. ליברמן רוצה שיטה נשיאותית סמי-דיקטטורית כמו ברוסיה. הוא לא יודה בזה, אבל המשמעות של שיטה נשיאותית בה הנשיא גם לא חייב בפני הפרלמנט וגם לא מפוקח על ידו היא בדיוק זו. כל ההצעות האופרטיביות של ליברמן לשינוי השיטה הם ברוח זו.

תיאוריה אחת אומרת שליברמן מטפטף כל הזמן את הנושא של שינוי שיטת הבחירות לתוך הקונסנזוס. הוא מחכה לבחירות הבאות ומקווה להיות שם לשון מאזניים קריטית. עם 17-20 מנדטים הוא יוכל לבוא לשתי המפלגות הגדולות ולהציב דרישה לשינוי שיטת הבחירות. הכתובת שלו במקרה כזה, אומרת התיאוריה, היא לא ביבי כי אם ציפי ליבני. קדימה תהיה רעבה מאין כמוה לאחר הבחירות לשלטון. הלחצים בתוך קדימה יהיו כאלה שליבני תסכים לקבל כל הצעה שתבטיח לה הרכבת ממשלה. ליברמן ידרוש אז רק תמורה אחת- שינוי שיטת הממשל מראש. קדימה לא תוכל לסרב מכיוון ששינוי שיטת הממשל הוא סעיף מרכזי גם במצע של קדימה.

האם זו תוכנית העל של ליברמן? בו נגיד שאכן תשונה השיטה ונעבור לשיטה פחות יחסית עם בחירות נשיאותיות. בהנחה שהמעבר לא יהיה ישיר לדיקטטורה כי אם לדמוקרטיה נשיאות בנוסח צרפת נגיד, אז דווקא מפלגה קיצונית כמו זו של ליברמן צפויה להפסיד. השיטה היחסית היא השיטה המעודדת ביותר מפלגות קיצון מכל השיטות הקיימות. שיטה רובית בישראל למעשה תמחוק את ישראל ביתנו. יכול להיות שבטווח הרחוק לליברמן ממש אין שום בעיה עם זה. אם שינוי שיטת הממשל היא מטרת העל של ישראל ביתנו, אז מרגע שתושג אין עוד שום צורך במפלגה. אז, אם תגובש תוכנית על אחרת, היא יכולה להיות משהו בסגנון השתלטות על הליכוד. ליברמן כמועמד יחיד של הימין עוד יכול להיבחר לנשיאות.

בנתיים מספרים לנו שממילא הכל עומד להשתנות בתוך שבועיים. עד חודש מרץ צפוי היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד ליברמן. ליברמן במקרה כזה הבטיח להתפטר. זה יהיה מבחן מעניין. אם ליברמן רציני בשאיפותיו אז ההתפטרות תהיה רק צעד ראשון בהחרפת הרטוריקה והפעולה. שבירת כלים מוחלטת (תוך כדיי שמדמים שיתוף פעולה איתם). אין דבר טוב לאיש בעל רטוריקה אנטי ממסדית מאשר שהממסד עצמו רודף אותו ומעמיד אותו לדין. תשאלו את אריה דרעי עם ה-17 מנדטים שהשיג לש"ס ב-1999 תחת הסיסמא "הוא זכאי". אם ליברמן יתפטר עכשיו, כפי שהחוק מחייב אותו ממילא, הוא עדיין יכול לרוץ מחדש לבחירות הבאות. אפילו יהיו הם תוך שלושה חודשים. במקרה כזה הוא יקבל לגיטימציה ציבורית בעודו מועמד לדין. הכרזת מלחמה על השיטה הפוליטית הקיימת במדינה.

אבל בהחלט יכול להיות, ואולי אפילו סביר יותר, שהאופציה הראשונה שתיארתי היא הנכונה: ליברמן איננו אלא שחקן פשוט. הוא אומר מה שהוא חושב פחות או יותר, ומשחק אותה קצת בלתי צפוי וקיצוני, לא כי יש לו תוכנית פוליטית מבריקה אלא פשוט כי זה עובד. במצב כזה כוחו של ליברמן מוגבל ביותר. הוא נהנה מהשיטה היחסית במדינת ישראל ולא יותר. כן, יש לפוליטיקה שלו ולחוקים שמפלגתו מעבירה השלכות קשות על החברה בישראל, אבל אין כאן שום מטרה נסתרת. ללא ליברמן המפלגה תעלם ממילא, או שיצוץ לה איזה יורש חדש. כתב אישום יוציא את ליברמן מהזירה הציבורית לכמה שנים. הוא יחזור מאוחר יותר, שוב למפלגה של 10 מנדטים פלוס מינוס (בדומה למסלול שעושה אריה דרעי עכשיו?). לא משהו שדמוקרטיה לא מסוגלת להתמודד איתו. ימים יגידו אני מניח.

אז מה אתם אומרים, מה ליברמן רוצה?

 

מגיירים מתחים

אבסורד משהו המאבק התורן על דת-ומדינה בישראל שמתרכז סביב נושא של גיור. כלומר, החילונים דואגים למידת הדתיות של החיילים ורוצים שיהיו יותר דתיים אבל הדתיים לא רוצים. משונה מאוד, כמעט מצחיק.  הכל כמובן חלק מבעיית הזהות הישראלית; למרות שאנו חיים בשנת 2010, הדרך האמיתית להיכנס לחברה הישראלית היא דרך המרת הדת וכניסה רשמית ליהדות אורתודוקסית. הויכוח הוא על כמה רשמי התהליך צריך להיות ולמי תהיה השליטה עליו. מעורב כאן כסף, כבוד וסתם צרות עין. הטיעונים המופרכים כאילו בנות ישראל לא יוכלו להתחתן עם המתגיירים ברבנות הצבאית אינם רלונטיים: זאת מכיוון שלכל האוכלוסיות בישראל זה ממש לא משנה איך עברת את הגיור. לא לחילונים, לא לדתיים, ובטח שלא לחרדים- בנות החרדים ממילא לא יחותנו עם מתגייר גם אם המלאך גבריאל עצמו יגייר אותו.

אבל שלא תתנו לתקשורת להטעות אתכם, אין כאן שום מחלוקת אמיתית ובטח שאין כאן משבר קואליציוני. זה משבר קואליציוני? זה כבר באמת מצחיק. מדובר בלא יותר משחרור קיטור מבוקר לחלוטין בממשלה. כמו שקורה בכל פעם שהמפלגות הדתיות מקבלות כוח לא פרופורציונאלי לכוחם באוכלוסייה בממשלה, מתבצעת חקיקה שמשנה את הסטאטוס קוו על ימין ועל (שמאל) ימין, בכל שני וחמישי. הרוב הלא חרדי במדינת ישראל מתחיל להתמרמר. בסקרים עולה הכוח האלקטוראלי של המפלגה האנטי דתית התורנית. במטבחונים של חברות ההיי-טק מתחילים לדבר על יאיר לפיד. במצב הזה "ישראל ביתנו", שחלק גדול מהאלקטורט שלה הוא ציבור דובר רוסית, מרגישה שהיא צריכה להציג איזשהו הישג נגד הדתיים. כמה קל לקחת את נושא הגיור של חיילים. מי לא אוהב חיילים? (שמאלנים רדיקליים אולי…). זה בכלל לא חשוב על מה מצביעים ומה המשמעות של הצעת החוק. רוב מוחלט של צופי החדשות לא יתעניינו ולא יכנסו לפרטים, וגם אם כן עד מחר הם ישכחו אותם. הדבר היחיד שיישאר הוא שישראל ביתנו נלחמה בש"ס ונצחה. זה טוב לכולם- ישראל ביתנו מראה את כוחה לכאורה לקהל הבוחרים שלה ומצטיירת כזו שעמדה על העקרונות שלה. ש"ס מצטיירת כזו שמצדה עמדה על העקרונות שלה, וחוץ מזה ממילא לא קרה שום נזק מבחינתם, ולכאן או לכאן בנושא הזה ממש לא אכפת להם מה תהיה התוצאה. ולביבי? הזדמנות מצוינת לפרוק מתחים בתוך הקואליציה ולאפשר לסיעות השונות יכולת ביטוי עצמית, ויכוח, ואפילו הצבעה נגדית. כל עוד זה מתבצע על הנושאים השוליים ביותר זה ממש לא משנה לו, להיפך הוא ככה מרגיע את המערכת לעוד כמה שבועות או חודשים.

 

* מגזין טיים פרסם את איש השנה שלו לשנת 2010. מסיבות נוסטלגיות עדיין מתייחסים לזה, פעם זה היה חשוב והאנשים אותם טיים בחרו היו אנשים רציניים שבאמת עיצבו את השנה. אם נסתכל על רשימת האישים שבחרו בטיים לאורך המאה ה-20 נראה תמונה הוגנת ומעניינת של מעבר הזמן משנה לשנה. אבל בשנים האחרונות, מתוך רצון לא ברור להיות נורא נחמדים כנראה, הלכו הבחירות של טיים ונהיו לא רלוונטיות לחלוטין או מתחנפות מידי. אחרי סולן יו-2 בונו ב-2005,  גולש האינטרנט הממוצע (או אתה! כפי שהציגו זאת) ב-2006, השנה החליטו לבחור במרק צוקרברג- מנכ"ל ומייסד פייסבוק.

פייסבוק אולי חשובה, יתכן שבאמת מדובר בסוג של מהפכת דורות מסוימת, אבל הפריצה הגדולה של פייסבוק ממש לא היתה השנה. ובכל מקרה עוד מוקדם לדעת אם באמת יש לפייסבוק השפעה משמעותית על העולם. לדעתי עד היום, ליו-טיוב היתה השפעה פוליטית משמעותית הרבה יותר מפייסבוק. הדבר היחיד שקרה השנה, זה שמרק צוקרברג הפך לסלבריטי. רבות בזכות הסרט הרשת החברתית, שבדרך לזכיה באוסקר השנה (אם נאום המלך, או ברבור שחור לא ייקחו ממנו את התענוג). יש מישהו שחושב שאם לא היה יוצא הסרט ומעורר את הרעש והדיון שהוא עורר על דמותו האישית של צוקרברג, הוא עדיין היה מקבל את התואר איש השנה מטיים?

אבל הזויה עוד יותר זה רשימת ה- runner ups של טיים אחרי צוקרברג: אנשי מסיבת התה באמריקה, ג'וליאן אסנג' מייסד ויקיליקס, נשיא אפגניסטן חאמיד קראזאי, והכורים מצ'ילה!! כן כן, כנראה שהסיפור המלודרמטי שסחף את העולם בספטמבר אוקטובר הוא מספיק הוליוודי בשביל להיות מועמד רציני לאיש השנה בעולם. אבל על פרס הסרט הטוב ביותר איש השנה זוכה בכל זאת הסרט על פייסבוק כנראה.

*  אז אני לא מרוצה מהבחירות של טיים. לכן כמובן אני נענה לאתגר ולקראת סוף השנה האזרחית תפורסם כאן הרשימה השנתית, המסורתית, הראשונה של פוליטאה. לא אנשים כי זה מפרך מידי. אבל אירועי השנה בעולם ובישראל כן. יש למה לחכות.

 

בקצרה

אני חייב לחזור לכתוב התיחסויות קצרות, כי אין לי זמן לארוכות, וכי אחרת אני אשכח. אז כמה דברים קצרים מחדשות היום:

* שמגיע כל הכבוד, אז כל הכבוד; ללא אחר מאשר שר החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, שדורש להקים חדר מצב בשדה התעופה בן גוריון שימנע מצבים של טרטור מיותר של תיירות חוץ בישראל.  ליברמן אמר בקול ישראל ש"אם אנחנו רוצים להיות מדינה ידידותית לתייר, הבידוק בבן גוריון לנכנסים זרים חייב להשתנות". יפה ונכון. כמה חבל רק שההסלמה בשנים האחרונות ביחס לתיירים בגבולות הארץ ולדמויות חשובות המבקשות להכנס לישראל, נובעת בראש ובראשונה מהאוירה הציבורית והאוירה המערכתית כלפי תושבי חוץ,  אליהן אחראי ליברמן באופן ישיר. בכל מקרה יוזמה מבורכת, כדאי שיצא ממנה משהו.

* אבירמה גולן מזכירה לנו את ה"פרשת גלנט" האמיתית, זו שלא מדברים עליה בכלל.  גלנט ניכס לעצמו קרקע ציבורית בישוב בו הוא גר, בשטח של יותר מ-30 דונם, ועשה בה כבשלו, וללא היתרים. השר מיקי איתן, באומץ רב יש לאמר, הוא היחיד שמדבר על הנושא. גלנט מצטייר מהפרשה הזו כדמות כוחנית ונצלנית שרואה במעמדו כמצדיק טובות הנאה שלא מן העניין ועל חשבון הציבור. לא דמות שהיינו רוצים לראות כראש הצבא. מה שמעניין הוא אבל שהתקשורת פשוט כאיש אחד החליטה שהנושא הזה לא מעניין. אין אף עיתון שהקדיש לנושא הזה כתבת תחקיר רצינית (תיקון: חוץ מכאמור קלמן ליבסקינד במעריב כפי שמציינת גולן) . אף מהודורת חדשות לא נפתחה בזה. יכול להיות שגם עורכי התקשורת חושבים שפשוט מגיע לו?

* ידיעה קטנה שראיתי בעיתון מדברת על כך שהישראלים והאמריקאים מגנים את סגן שר ההסברה של הרשות הפלסטינית שאמר שהכותל המערבי אינו חלק מבית המקדש, ולכן אין לו משמעות דתית בשביל היהודים.  בעיני מדובר בהתבטאות טיפשית במיוחד מבחינתו של הדובר, אבל גם מעניינת. קודם כל לעובדות ההיסטוריות: אכן הכותל המערבי אינו חלק מבית המקדש. מדובר בקצה המערבי של הרמפה שנבנתה על צלע ההר ע"י הורדוס הגדול, על מנת ליצור רחבה ישרה לחצר החיצונית של בית המקדש. בודאי שבימי קדם לא יוחסה כל חשיבות דתית לרמפה הזו. יתרה מזו, האריסטוקרטיה הדתית בתקופת בית שני לא התלהבה, בלשון המעטה, מהבנייה של הורדוס (בעיקר בגלל זהות הבונה עצמו). אבל במשך השנים, על המקום שבו היה בית המקדש (בית המקדש השני לפחות) נבנה מסגד מוסלמי גדול המכונה הר הבית. היהודים לכן, כברירת מחדל, אימצו תחליף קרוב- הכותל המערבי. קדושת המקום עברה מהאיזור הגיאוגרפי שבו הונח מסגד, הצידה לאזור שלא היה בו חפץ למוסלמים ואשר היהודים יחלו להתייחס אליו כאל ברירת מחדל דתית. עכשיו בה סגן שר ההסברה הפלסטיני ומבקש להזכיר לנו שבעצם לכותל אין משמעות היסטורית כי הוא לא חלק מבית המקדש. נכון, הר הבית זה חלק מבית המקדש, הכותל לא. אתה באמת רוצה שאנחנו נזכור את זה? ולגבי המשמעות הדתית או הקדושה, הקדושה היא איפה שבני האדם שמים אותה. במאות האחרונות היהודים הדתיים שמים אותה בכותל המערבי. זה נוח לכולם, אז בואו נשאיר את זה ככה, בסדר?

דמוקרטית?

לא אחת אנחנו שומעים בזמן האחרון טענות מצד הימין הישראלי בדבר הלגיטימיות של פעולות ששוברות את הסטאטוס קוו הלאומי בישראל, בשם ההכרעה הדמוקרטית. הטענה אומרת שעל הציבור הערבי, כמו גם על הליברלים היהודים, לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בבחירות ובכנסת. דמוקרטים גדולים כמו אביגדור ליברמן, מדברים בשם עקרון דמוקרטי של הכרעת רוב. אלא שבין הכרעת רוב לבין דמוקרטיות קיים קשר רופף בלבד, אסוציאטיבי, אם לא מוטעה מיסודו. נבחין בין כמה סוגים של הכרעות:

1) הכרעה דיקטטורית: אדם אחד מחליט עבור כולם. 2) החלטה אוליגרכית: מיעוט שולט מחליט עבור כולם. 3) הכרעת רוב: רוב האוכלוסייה מחליט החלטות. 4) הכרעה דמוקרטית: כל האוכלוסיה מחליטה עבור כולם (דמוקרטיה היא שלטון האוכלוסייה, הדמוס, או העם).

הכרעת רוב הנו מנגנון שלפעמים משתמשים בו על מנת לקבל החלטות במדינה דמוקרטית. כלומר הכרעת רוב הינה אחד הכלים להכרעה דמוקרטית. אבל הכרעת רוב איננה בהכרח דמוקרטית. המבחן לכך הוא כפול:

אחד, האם כל רוב הוא אפשרי באוכלוסייה המדוברת; כלומר האם אין רוב קבוע שמאפשר לקבוצה אחת לקבל תמיד את ההחלטה ללא התחשבות בקבוצה אחרת כלל. במקרה כזה אין מדובר בהכרעה דמוקרטית שכן הקבוצה היחידה שמקבלת את ההחלטה היא קבוצת הרוב. קבוצות המיעוט לא משתתפות במשחק ועל כן כלפיהן ההחלטה איננה דמוקרטית- הם לא היו שותפים לה.  המצב ההפוך הוא רוב מקרי: שכאשר מועלית החלטה, מיקומך בחברה לא מגדיר סופית את יכולת ההכרעה שלך, אלא רק המצרף של עמדותיך לעמדות האחרים. אם היום אני מיעוט בהחלטה אחת, ומחר אני יכול להשיג רוב לשנות אותה להחלטה אחרת אזי שאפשר שמדובר בהכרעה דמוקרטית. אבל זה לא תנאי מספיק. צריך דבר מה נוסף:

שתיים, שההחלטה שתתקבל תהיה רלוונטית עבור כל מי שקיבל אותה. אם קבוצה אחת מחוקקת חוק שרלוונטי רק עבור קבוצה אחרת, אזי לא מדובר בהכרעה דמוקרטית. הכרעה דמוקרטית יכולה להיות רק כזו שבמסגרתה האוכלוסייה מחוקקת את החוקים עבור עצמה ולא עבור אחרים. לדוגמא: אם במדינה של צהובים וכחולים, מקבלים הצהובים (שמהווים רוב) הצעת חוק לפיה על כל הכחולים למסור הודעת מס למדינה, אזי לא מדובר בהכרעה דמוקרטית אלא בהכרעת רוב לא דמוקרטית בעליל. אם רוצים הצהובים לקבל הודעות מס בצורה דמוקרטים הם חייבים לחוקק חוק שיהיה נכון לכולם, צהובים וכחולים כאחד. מבחינה דמוקרטית, כל אוכלוסייה צריכה לקבל החלטות עבור עצמה; גודל האוכלוסייה והרזולוציה משתנים מהחלטה להחלטה, אבל העיקרון נשמר. תל אביב למשל יכולה לקבוע לעצמה את שיעור הארנונה בצורה דמוקרטית, אבל לא יכולה לקבוע את שיעור הארנונה לרמת גן. אפילו שתל אביב גובלת ברמת גן, משקיפה עליה, ומושפעת מאורח החיים ברמת גן, אין לתל אביב מילה באשר למה שתושבי רמת גן עושים בכספם. לעומת זאת כאשר עולים לרמה הלאומית, אז יכולים אנשים תל אביבים לקבוע עובדות לרמת גן ובתנאי שהחוקקים שיחוקקו יהיו נכונים לכל הרמה הלאומית כולה.

זה לא אומר שלפעמים לא חורגים מהכלל הזה. כאן אוסיף סוג נוסף של הכרעות: הכרעות פטרנליסטיות. הכרעות פטרנליסטיות הן הכרעות שמתקבלות על ידי קבוצה אחת עבור קבוצה אחרת, ובתנאי שהחלטות אלו נעשות לצורך שמירה והגנה על האוכלוסייה המקבלת. ישנם כאלה הטוענים שכל הכרעה פטרנליסטית היא פסולה מיסודה. אני לא אחד מאותם אנשים, אני בעד פטרנליזם. אבל בתנאי שהוא מנומק, מוצדק, ואכן לטובתה של האוכלוסייה המקבלת. מה שכן, בכל מקרה כל החלטה כזו היא איננה דמוקרטית אלא סוטה  מהדמוקרטיה, מי יותר ומי פחות.

יטענו אנשי הימין בישראל מה שיטענו, ויצדיקו החלטותיהם בדרכים אשר יצדיקו. אבל בבקשה שלא ישתמשו בטיעון של "דמוקרטיות". כי דמוקרטים הם לא.

*מילה טובה על הליברלים בליכוד, הז'בוטינסקאים האחרונים: יו"ר הכנסת רובי ריבלין, השר מיקי איתן, השר בני בגין, השר לשעבר משה ארנס, ועוד כמה בודדים שיצאו נחרצות גם בכלי התקשורת וגם בכנסת נגד חוק הנאמנות של ביבי, נאמן וליברמן. חבל רק שהם עוד לא הבינו שמפלגת הליכוד היא כבר מזמן לא שלהם.

* ולסיום משהו קצר לגופו של עניין. התקשורת הישראלית קנתה לחלוטין את הבלוף של ליברמן וביבי כאילו "חוק הנאמנות" הוא הגשמה של הבטחת הבחירות של ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות". עכשיו יכול ליברמן בשקט לשמור על התדמית השקרית שלו לפיה את מה שהוא מבטיח הוא מקיים. מדובר בספין מדהים, כי אחרי כל הביקורת שכתבתי ואחרים השמיעו, בסופו של דבר החוק הנוכחי הוא תוספת מגוחכת וחסרת משמעות לחוק קיים. ליברמן הבטיח בבחירות לבוחריו משהו אחר לגמרי; ליברמן הבטיח לבוחריו שהוא ידאג לכך שערבים ישראלים שלא עומדים במבחן "נאמנות" ימנית של ישראל ביתנו, תישלל אזרחותם. החוק הנוכחי בסך הכל מוסיף את המילה יהודית להצהרת שבועה חסרת תוקף משפטי שמבקשי אזרחות צריכים להגיד. כמה ערבים כבר מקבלים בשנה אזרחות במדינה? ומה ימנע מהם לקבל אותה עכשיו שנוספו עוד שתי מילים? אבל עם השטות הזו נפתחה ישיבת הממשלה השבועית והוקדשו עשרות שעות עבודה ומאמץ מצד כמה משרדי ממשלה, שלא לדבר על הזמן התקשורתי. מדובר אם כן בכלום ושום דבר שנופחו למימדים גדולים רק בשביל ליצור הון פוליטי לליברמן וביבי על חשבון האווירה הציבורית הטובה, על חשבון היחסים בין העמים, ועל גבם של אזרחי ישראל הערבים.

עצה חינם

עצה פוליטית לביבי בחינם. למה חינם? לא כי אני גובה כסף על עצות בדרך כלל, אלא כי העצה היא בניגוד לאינטרס שאני תופס אותו כעדיף בטווח הארוך לשלום, לשמאל בישראל, ולמדינה בכלל. זוהי עצה שטובה לביבי אם ברצונו (ורצונו אכן כזה) לשמור על ממשלתו הקיימת ועל מעמדו הנסבל בעולם ולהעביר את הכדור עוד קצת לצד הפלסטיני. עצה שטובה למדינה תהיה כמובן לפרק את הממשלה, להעיף את אלי ישי ואת ליברמן וליצור קואליציה משותפת בראשות קדימה (או רוטציה). אבל מכיוון שאופציה זו אינה עומדת על הפרק של אף אחד, אז צריך לעשות משהו אחר.

ביבי צריך לעשות מהלך שמקובל ביותר בארצות רבות כאשר רוצים לשנות את אופי הממשלה מבלי לשנות את חבריה. בדרך כלל עושים זאת לאחר בערך מחצית מקדנציית הממשל, כפי שקורה בימים אלה בארה"ב למשל. לפעמים עושים זאת מוקדם יותר, לפעמים מאוחר יותר. "רישפל"= חלוקה מחדש של התיקים בממשלה:  ביבי צריך להפוך את ברק לשר החוץ במקום אביגדור ליברמן, את ליברמן לשר אוצר במקום יובל שטייניץ, ואת יובל שטייניץ לשר בטחון במקום אהוד ברק. הקסם: אף אחד מהשלושה לא יוכל לסרב להצעה שכזו.

ליברמן ישמח לעזוב את תפקיד שר החוץ במסגרת שלא בועטת אותו החוצה בכעס. ליברמן יקבל שליטה על משרד האוצר, המשרד הכי חשוב בממשלה שאינו קשור (לכאורה) לעמדות מדיניות. ליברמן ירגיש שם הרבה יותר בנוח. ביבי לא צריך לחשוש, ליברמן יגשים את המדיניות הכלכלית של ביבי אפילו יותר טוב מביבי עצמו. הבונוס: בעולם כולו ייתפס המהלך הזה כהצהרה של כוונות טובות מצד ביבי וכעונש על נאום ליברמן באו"ם. הזזת ליברמן מתפקיד שר החוץ, תשדר מסר של רצינות ביחס למו"מ עם הפלסטינים ותקנה לביבי עוד כמה חודשים של שקט אותו הוא כל כך מחפש.

שטייניץ לא יוכל לסרב לעזוב את משרד האוצר, או אפילו להיעלב, כי לשטייניץ יוצע התפקיד שהוא מעולם לא הסתיר שהוא הכי חושק בו- שר הבטחון. בתור ראש ועדת החוץ ובטחון בכנסת שטייניץ היה אחד הבולטים; הוא ביקר את הצבא לא אחת בחריפות ושימש דוגמא טובה לפרלמנטר אזרחי שמבקר את המערכת הצבאית החלודה. שטייניץ יכול להתגלות כשר בטחון מעולה. בודאי יותר בולט משטייניץ האפור כשר אוצר.

הנפגע העיקרי הוא לכאורה אהוד ברק, כי לוקחים ממנו את המשרה שהוא כה אוהב של שר בטחון. אבל גם ברק לא יוכל לסרב: ככה, יסבירו לו, הוא מונע במו ידיו מליברמן להמשיך לכהן כשר חוץ. ממילא אהוד ברק משמש כבר כשר חוץ בפועל וחצי מזמנו הוא נמצא בחו"ל. עכשיו הוא יכול להשקיע את כל מרצו וזמנו לנסיעות לחו"ל ולפגישה עם מנהיגי עולם. במידה ויושג משהו מדיני, קרדיט רב יופנה כלפיו. ולגבי שר הבטחון, אהוד ברק יזכור שממילא הוא כבר מינה את כל המינויים החשובים לשלושת השנים הקרובות: רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, ראש אמ"ן… והציבור אוהב אותו כשר בטחון (למה?), עדיף לעזוב בשיא, לפני שאיזו מלחמה תהרוס לו את המוניטין.

אז כולם מרוויחים ממהלך של רישפל כזה. ומעל כולם ביבי עצמו שמרוויח ממשלה יציבה ושלמה לשנתיים נוספות לפחות מצד אחד, ועולם קצת רגוע יותר בטווח הקצר מצד שני.

העצה הזו רעה למדינה, מאותן סיבות בדיוק. הממשלה הנוראית הנוכחית תחזיק מעמד ביציבות עוד שנתיים לפחות. מפלגת העבודה תמשיך לשבת כעלה תאנה בממשלת הימין ותרסק את האלטרנטיבה השמאלית לשלטון. והעולם ישקע בתרדמה נוספת, ולא ישים לב שביבי מנהל מדיניות אולטרה ימנית בפועל, במסווה של שיחות שלום.

אבל בהינתן המצב הנוכחי, אפשר שזה הרע במיעוטו. גם אם תיפול הממשלה הנוכחית, סקרים אחרונים מראים שהציבור לא זז במילימטר מאז הבחירות האחרונות. סקר עיתון הארץ מיום שישי מצביע על 67-53 לטובת הימין במקרה של בחירות היום. וזה בהנחה שקדימה נחשבת שמאל. השמאל הישראלי עדיין אינו מוכן ואינו מנסה לייצר אלטרנטיבה אטרקטיבית אמיתית לימין. אולי צריך עוד זמן, או קטסטרופה.