הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.

על מה לפיד צריך להילחם? (פוסט אורח)

פוסט אורח מאת: עידן פרומקין*

כשמסתכלים על תוצאות בחירות 2013 מנקודת המבט של גוש המרכז-שמאל, הן בהחלט משמחות מאוד. רק קולות החיילים מנעו תיקו בין גושי, ומפלגתו של יאיר לפיד, יש עתיד, אמורה להוות את העוגן של כל קואליציה עתידית. אחרי ארבע השנים הנוראיות של ממשלת הימין, קולו של הרוב השפוי עתיד להישמע ביתר שאת בממשלה ה-33. לא עוד כניעה בפני החרדים, לא עוד התבטלות בפני הימין הקיצוני.

האמנם? אני נמנה על אילו שחושבים שצריך לתת הזדמנות אמיתית ליאיר לפיד בדרכו החדשה בתור שר בממשלת ישראל, ורף הצפיות שלי מן הממשלה הבאה עלה פלאים. לשמחתי, אנשיו של לפיד, בעיקר הרב שי פירון והעיתונאי לשעבר עופר שלח, חוזרים חדשות לבקרים על התנאים של יש עתיד לכניסה לקואליציה: ראשית, חוק גיוס שיוויני, או מה שנקרא שיוויון בנטל. שנית, ממשלה קטנה של 18 שרים בלבד (בניגוד ל-30 שרים וסגני שרים שיש בממשלה היוצאת). ואחרון, חזרה למשא ומתן על פתרון קבע עם הפלשתינאים. אין ספק שאם יתמלאו שלושת התנאים הללו, ובמיוחד הסעיף האחרון והחשוב ביותר, ניתן יהיה לומר שישראל חוזרת לשפיות. אך האם אלו התנאים אשר יממשו את האידיאולוגיה העומדת בבסיסה של יש עתיד, הדאגה למעמד הביניים הישראלי?

השיוויון בנטל הגיוס לצה"ל הוא כמובן מטרה ראויה, אך כפי שרז כתב כאן בעבר – יותר מועיל היה אילו השליטה של הרבנים החרדים על בני הישיבות הייתה מבוטלת והם היו מורשים לצאת למעגל העבודה. כמו כן, הדרישה להקטנת מספר השרים בממשלה היא חיובית אמנם, אך גם פופוליסטית. העלות השנתית של ממשלה גדולה היא בערך 60 מיליון שקלים בלבד. כן, בלבד, מכיוון ש- 60 מיליון שקלים הם כסף קטן מתוך התקציב השנתי של מדינת ישראל העומד על כ-300 מיליארד שקלים. יש לי תחושה שיאיר לפיד ילמד בקרוב שפוליטיקה היא אמנות הפשרה, וכי לפעמים צריך להקריב מטרות קטנות כדי להשיג חשובות יותר. אז על מה אם כן על יאיר לפיד להילחם מתוך הקואליציה?

הריכוזיות במשק הישראלי הינה אולי הרעה החולה הגדולה שבו. על פי דו"ח של הבנק העולמי משנת 2009 12%~ משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה, ו-23%~ משווי השוק הישראלי מוחזק בידי חברות החזקה. ריכוזיות זו באה לידי ביטוי בענפי הבנקאות, שוק הרכב, המזון ועוד. מכיוון שעודף ריכוזיות מוביל להעדר תחרות ולעליית מחירים לא מוצדקת, תופעה זו נושאת על גבה את עיקר יוקר המחייה בישראל שהוציא מאות אלפי אנשים לרחוב בקיץ 2011.

כתוצאה מקמפיין אינטנסיבי של עיתון דה מרקר, הוקמה באוקטובר 2010 הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה העממי יותר- ועדת הריכוזיות. כפי שנכתב בדו"ח הסופי של המלצותיה להלן המנדט שניתן לה:

"על הוועדה הוטל לבחון את מבנה המשק הנוכחי ואת מידת השפעתו על רמת התחרותיות והיעילות בפעילות המשק; היציבות הכלכלית וצמיחת המשק. בכתב המינוי נתבקשה הוועדה לבחון את סוגיית התחרותיות הענפית והמשקית במובנה הרחב, לאור התפתחותן של קבוצות עסקיות בישראל ולהמליץ לאור בחינה זו על  צעדי מדיניות אפשריים, על מנת להפוך את המשק לתחרותי ומשוכלל יותר וזאת בהתחשב בסטנדרטים  המקובלים בעולם."

בדו"ח הסופי כותבת הועדה על חשיבותה של התחרות להקטנת יוקר המחייה הישראלי והגדלת יציבותו של המשק, ומכריזה כי המלצותיה "צפויות לקדם את התחרותיות במשק, לשפר את יעילות הקצאת המקורות, לתרום תרומה חיובית ליציבותה של המערכת הפיננסית ולתמוך בצמיחה של המשק ורווחת הציבור בטווח הבינוני והארוך".

את המשמעות של תחרות אמיתית ראינו אך לאחרונה בענף הסלולר. בזכות הרפורמות של השר היוצא משה כחלון, אשר הגדילו את התחרותיות פלאים והיטיבו עם הלקוח, משפחה ישראלית ממוצעת עם 4-5 מכשירים סלולרים חוסכת מאות שקלים בשנה. ובכן, דין החשמל, הבנקים והמזון כדין הסלולר- ויישומן של המלצות הועדה אמור להגביר את התחרות ולהוריד את יוקר המחייה. כעת, תקועות המלצות ועדת הריכוזיות בכנסת והן עדיין לא הפכו לחוק. לא קשה לדמיין את הלובי האינטנסיבי של הטייקונים למיניהם כנגד הפיכת המלצות הועדה לחוק מחייב, והדבר כרוך בישומו של כוח פוליטי משמעותי. מכיוון שהממשלה מתחלפת, יש סיכוי סביר שההמלצות יזרקו לפח, ובכך אחד הכלים לשיפור המשק הישראלי ייגזל מן האזרח.

במצע הכלכלי של יש עתיד, כפי שמופיע באתר המפלגה, נכתב: '"יש עתיד" תומכת במסקנות ועדת הריכוזיות וקוראת לקיצור ההליך להפרדת הנכסים הריאליים מן הנכסים הפיננסיים בחברות הפירמידה'. אם כן, מדוע לפיד שם בראש סדר העדיפויות שלו את הקטנת הממשלה (כאמור, חסכון של 60 מיליון שקלים בשנה) לעומת חקיקה סופית של המלצות הועדה לריכוזיות אשר תוביל לחסכון של אלפי שקלים בשנה לכל משפחה בישראל, תגדיל את הצמיחה ותצמצם את הפערים החברתיים? מדוע לא שמענו את לפיד מדבר על ועדת הריכוזיות בשלל הראיונות שהעניק לתקשורת?

כדי להבין את מידת המחויבות של אנשי יש עתיד כלפי נושא זה, שלחתי באמצעות הפייסבוק שאלה לשי פירון ולעופר שלח בזו הלשון: "מהי עמדת יש עתיד בנוגע להמלצות ועדת הריכוזיות הממתינות על שולחנה של הכנסת לצורך הפיכתן לחוק?" שלח עוד לא ענה לי, בעוד שהתשובה של שי פירון הסתכמה ב:"שלום, אני לא בקיא בסוגיה זו." אמנם הח"כ העתידי פירון לא יכול להיות בקיא בכל הנושאים הציבוריים שעל הפרק, ואני מניח שעוד מספר רב של אנשים שולחים לו שאלות בכל יום, עדיין הייתי רגוע יותר אם מספר 2 במפלגה של לפיד היה חושב שנושא זה מצדיק את התעמקותו.

אל תטעו, מבחנה האמיתי של יש עתיד הוא העברת המלצות הועדה לריכוזיות בכנסת, כמקשה אחת וללא שינוים, כחוק מחייב. יאיר לפיד רוצה להיבחר לראשות הממשלה בבחירות הבאות, ובבואנו להחליט האם הוא הצליח או לא ביישום הבטחותיו לבוחר- זהו אחד הקריטריונים העיקריים למדידת הצלחתו.

* עידן מסיים בימים אלה תואר מסטר בביולוגיה במכון ויצמן.

תחזית פוליטאה להרכב הממשלה ה-33

ימים אלה של הרכבת קואליציה ראשונית, עוד לפני שמתחילות השיחות הרשמיות (ועדת הבחירות עדיין לא העבירה את התוצאות הסופיות לנשיא שעדיין לא הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו), הם ימים של הרבה דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית, ערפל קרב, והדלפות לתקשורת. המשחק הוא כפול ומשולש: כל מפלגה משחקת על כניסה או אי כניסה לקואליציה, על הכוח היחסי בתוך הקואליציה, על כוח השררה האבסולוטי (מספר השרים וזהותם), ועל הצגת "הישגים אידיאולוגיים" מיידיים בהסכם הקואליציוני. במקביל חברי הכנסת השונים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר נלחמים מלחמה פסיכולוגית משלהם על שדרוג מעמדם, או חלילה נגד הדחתם. מכל האיומים, הדרישה של לפיד לממשלה קטנה היא זו שהכי מפחידה את שרי הליכוד. היום יש לליכוד 27 ח"כים על 15 שרים מתוך 30 בממשלה. בכנסת הנבחרת יש לליכוד (סיעת הליכוד ללא ישראל ביתנו) 20 ח"כים בלבד ויאיר לפיד מאיים בממשלה רזה (אני מהמר שיסגרו על 24 שרים). המשמעות היא שגם בניקוי השרים הפורשים (בגין, מרידור, איתן וכחלון) עדיין יהיו כמה שרי ליכוד שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה. שלא לדבר על אלה שקיוו לשדרוג בממשלה החדשה ולא יקבלו אותו.

עכשיו נעבור לתחזיות שאינן מבוססות על שום היכרות אישית עם המעורבים בדבר. זה חשוב להגיד כי בכל העיתונים אנחנו קוראים על כל מיני שיקולים קואליציוניים שנובעים מיחסים אישיים כאלה או אחרים (ליברמן חבר של אריה דרעי, שרה לא סובלת את נפתלי בנט, וכדומה). אם נשפוט אבל רק על סמך ההצהרות האידיאולוגיות ועל מה שאנחנו יודעים על המוטיבציות האסטרטגיות של השחקנים החזקים אני מהמר על הקואליציה הבאה: ליכוד (20), יש עתיד (19), הבית היהודי (12), ישראל ביתנו (11), התנועה (6) וקדימה (2) – סה"כ קואליציה של 70 ח"כים שמתוכם לימין בראשות נתניהו יש רוב של 43 חברים.

הדבר הראשון שצריך להסביר הוא למה נתניהו, על אף האיבה האישית אולי, יעדיף בסופו של דבר את בנט על פני ש"ס בקואליציה כזו. כי אם נכניס לשם את ש"ס אז יהיו מי שיטענו שהימין הפך למיעוט בתוך הקואליציה שלו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שהליכוד תהיה הסיעה הכי ימנית בקואליציה. המשמעות היא יותר מידי כאבי ראש מצד החזית הלאומית בתוך הליכוד. אם לעומת זאת בנט ואורי אריאל יושבים בתוך הקואליציה ומצליחים לחיות בעיקום אף עם (נגיד) הקפאה 2 או משהו כזה, אז מה תוכלנה להגיד ציפי חוטובלי, דני דנון ואופיר אקוניס (ראיתם איך הבאתי אותה במירב מיכאלי). למה לא גם וגם? גם ש"ס וגם בנט? נגיד ועברנו את המכשול האידיאולוגי, עדיין יותר שרים לש"ס משמעם פחות שרים לליכוד (בהנחה שלפיד יתעקש על ממשלה רזה) וזה כבר יהיה יותר מידי לחברים שהתרגלו לשלטון.

מהצד השני, מה עושה שם ציפי לבני עם התנועה תשאלו. התשובה היא כי יאיר לפיד צריך את ציפי לבני. הוא צריך אותה בדיוק מאותה סיבה שביבי צריך את בנט. לפיד צריך שמישהו יהיה יותר שמאלי ממנו בממשלה. עם לבני מצד אחד ובנט מהצד השני, נתניהו ולפיד יוכלו לשלוט בשקט ביחד באמצע ולתת ל"נערים" לריב ביניהם משני קטבי הקואליציה. נתניהו ולפיד, כמובגרים האחראים, ייקחו על עצמם את תפקיד המפשרים והמכריעים. אם האגף השמאלי לא יהיה מרוצה ממדיניות מסוימת, הלחץ התקשורתי ייפול על לבני להצטדק (במקום על לפיד) ואם הצד הימני יהיה לא מרוצה ממדיניות אחרת אז הלחץ ייפול על נפתלי בנט (במקום על ביבי). את הלחצים ואת ההאשמות יפנו לבני ובנט כלפי זה וזו, ונתניהו ולפיד יישארו נקיים.

ציפי לבני זכתה בשישה מנדטים בלבד. היא עומדת בראש סיעה לא הומגנית, חסרת כוח, ששניים מבכיריה מתנגדים לשותפות עם נתניהו. איך יאיר לפיד יכול בכל זאת להכניס אותה לתוך הממשלה? הפתרון לחידה פותר על הדרך דילמה נוספת ליאיר לפיד: עם סיעה ששווה בגודלה לליכוד, ושותפות בכירה בקואליציה, לפיד לא יכול להשאיר את שלושת התיקים הבכירים בידי נתניהו. ההיגיון הפוליטי המתבקש הוא לקחת את אחד התיקים לעצמו. אבל לפיד קצת מסונדל בתדמית של עצמו. בכלל לא בטוח שהוא רוצה או יכול להצטייר כעמיר פרץ חדש שנבחר על מדיניות הרווחה ולוקח את תיק הביטחון רק כי אפשר. לפיד יכול לפתור את הדילמה עם העסקה הבאה – ציפי לבני תקבל את תיק החוץ ובכך תסכים להיכנס לממשלה. הוא מצידו יותר לכאורה על תיק בכיר לטובת שורה של תיקים בינוניים אך חשובים ובראשם כל שלשת התיקים השניים בחשיבותם (משפטים, חינוך ופנים). הליכוד בעסקה הזו יקבלו שר אחד יותר מלפיד בנוסף לראשות הממשלה, אך יוותרו קצת בחשיבות התיקים אותם יקבלו.

ומה עם ליברמן? הוא יקבל ארבעה תיקים, כמו בנט. אבל לצערו הוא אינו יכול להתמנות לשר כבר עם הרכבת הממשלה בגלל שהתיק שעומד נגדו בבית המשפט. התזמון הלא נוח יכול להמשך שנים, מי כמו ליברמן יודע. אך לא הוא יהיה מי שיותר על עמדת ההשפעה והכוח. ליברמן ידרוש, ויקבל בשמחה מנתניהו, את תיק האוצר שיועבר בפיקדון (או מוטב אולי לומר נאמנות)  ליעקוב נאמן. נתניהו ולפיד יהיו מרוצים – מלאכת הקיצוצים האכזריים תיפול על מישהו מבחוץ לכאורה שאינו חבר כנסת ויכול לספוג את כל שנאות הציבור. וליברמן, דרך נאמן, יזכה בהשפעה ישירה על המשרד הכי חשוב בעבודת הממשל.

אם כן, הנה לפניכם ההימורים שלי להרכב ממשלת ישראל השלושים ושלושה. מיותר לציין שמדובר בהימורים גרידא שמבוססים על ההיגיון הפנימי שלי בלבד. יכול מאוד להיות שאף אחד מההימורים להלן לא יתברר כנכון. יש תיקים שקלים יותר לחיזוי (שר החינוך שי פירון) ואחרים שהם בגדר ספקולציות פרועות בלבד (עדי קול שרת הרווחה). אולי עוד אעדכן את הטבלה בעתיד, או מקסימום נשווה את התוצאה הסופית לזו ונראה כמה טעיתי. הערות מושכלות?

בחירות 2013 – מה קרה

תוצאות הבחירות הן לא פחות ממדהימות. שתי הפתעות בחירות אדירות התרחשו שלשום, ושתיהן התבטאו במפלגה אחת – יש עתיד של יאיר לפיד. ההפתעה הראשונה היא העלייה הענקית של יאיר לפיד בסקרים. לפיד עלה ב-8 מנדטים שלמים בפחות מארבעה ימים. לשם השוואה הגמלאים (שנחשבו בזמנו הפתעה אדירה) עלו בארבעה מנדטים בממוצע (מ-3 בסקרים האחרונים ל-7), קדימה של ציפי ליבני עלתה גם כן בכארבעה מנדטים (מ-24 ל28), ואפילו טומי לפיד עם שינוי ב2003 לא קיבל יותר משלושה מנדטים לעומת הסקרים האחרונים. עלייה של שמונה מנדטים בשלושה ימים וחצי היא "הפתעת בחירות" בעוצמות שלא הכרנו.

אבל הפתעת הבחירות הפעם היא יוצאת דופן בעוד מובן, אולי עוד יותר דרמתי – לעומת שישה חודשים עם סטגנציה במצבי הגושים בסקרים, כל העלייה של לפיד בשבוע האחרון באה על חשבון גוש הימין. עד השבוע האחרון ממש היה הימין עם 65 מנדטים לפחות, ברוב תקופת הבחירות הוא נהנה משיעור ממוצע של 67-69 מנדטים לעומת גוש השמאל. גם בשבוע שעבר היו עוד שני סקרים (שהסתברו כנראה כפשוט לא נכונים) שנתנו לימין יותר מ-70 מנדטים. והנה ביום הבחירות תיקו בין גושי. טוב כמעט תיקו, התיקו החזיק מעמד יום וחצי, היום בבוקר פרסמה ועדת הבחירות המרכזית עדכון כך שבנט (וגוש הימין) עומדים לקבל מנדט אחד נוסף ל-12 מנדטים על חשבון רעם-תעל שירדו ל-4.

אני לא מתחמק מהתנצלויות. בטבלה למטה אפשר לראות את תוצאות האמת מול התחזית שלי מיום שישי בהתבסס על הסקרים. טעיתי (בהתאם למודל שבניתי על הסקרים) בגדול בכל הקשור ללפיד ולימין. אבל אפשר לראות שיש הסבר (לדעתי סביר) לטעות. במילים אחרות אני רוצה להגן על המודל ולטעון שאם מנקים את שמונת המנדטים של יאיר לפיד על חשבון הליכוד והבית היהודי – התחזית משישי הייתה לא רעה בכלל. יהדות התורה, התנועה, מרצ ובלד נחזו במדויק  (אפילו באחוזים שלא הופיעו בטבלה אבל שמורים אצלי יש דיוק מרשים במפלגות אלו למשל בפועל המודל חזה למרץ 5.7 ולתנועה 6.3 – כמעט בדיוק כמו בתוצאות הסופיות). בנוסף אמרתי שאם קדימה תצליח להיכנס לכנסת זה יהיה כנראה בהיפרש קטן, ועל חשבון העבודה וש"ס – שוב מתקזז יפה.

בנוסף אני די מתגאה בתחזית שנתתי למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. כאן מדובר היה חצי בניחוש מושכל ולמעט עלה ירוק שלהם נתתי הערכת חסר גדולה מאוד, יצא לי אני חושב ממש לא רע. לשיקולכם:

אגב, 7.1% של קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה זה ממש ממש הרבה. גם בקנה מידה ישראלי וגם בקנה מידה בינלאומי. אבל לזה אקדיש פוסט נפרד וארוך עוד כמה ימים (כידוע יש לי חיבה מקצועית לנושא של אחוז החסימה, עבודת התזה שלי וכ"ו).

* אז מה קרה לנו כאן בכל זאת? איך אפשר להסביר את הפתעת הבחירות הגדולה והכפולה? לפני שבועיים וחצי כתבתי שאחת מהסיבות האפשריות לשינויים ביום הבחירות מהסקרים היא שיעור הצבעה סלקטיבי. "אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. " וזו לדעתי הסיבה להפתעה הגדולה של הבחירות, והסיבה הזו היא אולי לא פחות מדהימה מההפתעה עצמה. שימו לב לאחוזי ההצבעה הבאים:

זוהי דוגמא מדפוס שחזר על עצמו בכל הארץ. במילים פשוטות, ברוב המעוזים של הליכוד-ביתנו היה שיעור ההצבעה נמוך מהממוצע, וברוב היישובים שבהם ניצח יאיר לפיד היה שיעור הצבעה גבוה מהממוצע. עולי רוסיה למשל לא הצביעו ליאיר לפיד במקום לליכוד-ביתנו, הם פשוט לא הלכו להצביע.

אני לא מתמחה בסוציולוגה – אבל על פניו לדעתי יש לנו כאן אפקט מעניין של ההמחאה החברתית. המחאה אולי לא שינתה את הדעות של הציבור ישירות, אבל היא הפכה אותו להרבה יותר מעורב. אחרי חרמות צרכנים, הגעה להפגנות עם הילדים, כתיבה פוליטית בפייסבוק – פתאום נהיה מגניב גם ללכת להצביע. אני מצביע בקלפי בשכונה חילונית בפתח תקווה, השנה (בשונה מאוד מ-2009) היה בכניסה לקלפי תור של אנשים צעירים. רובם הגיעו  זוגות ביחד, משפחות שלמות, עם הילדים. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יכול למצוא בפייסבוק שלו תמונות של מכרים שהעלו את עצמם או ילדיהם מצביעים בקלפי. פתאום להצביע זה קול. אבל לא לכולם, אפקט המחאה החברתית הגיע באינטראקציה עם תמיכה מפלגתית: אם אתה תומך (על רצף ימין שמאל מדיני בטחוני כנראה) בימין אזי היה על המחאה החברתית אפקט שלילי על מידת ההתלהבות שלך מהצבעה. במילים אחרות, את הרצף האידיאולוגי בישראל לא הצליחו לשנות – לא היתה הצבעה כלכלית. אבל את ההתלהבות מהצבעה (שמתרגמת לגיוס, שיעור הצבעה, ופעילים) הצליחה המחאה לשנות בצורה סלקטיבית.

ולמה דוקא יאיר לפיד? למצביע הבורגני הממוצע, שלי יחימוביץ נתפסה כקומוניסטית או קשוחה מידי, לבני נתפסה לא רלוונטית, ואת נתניהו הוא לא סובל. הוא התלבט אולי להצביע לנפתלי בנט אבל בסופו של דבר החליט (בין השאר בזכות תעמולה של הליכוד) שהמפלגה של בנט מעט קיצונית מידי מדינית. מה שנשאר לו זה יאיר לפיד. בדיוק כמו תוכנית האירוח שלו בערוץ 2, יש עתיד היא מדורת שבט, המחנה המשותף הנמוך ביותר (במובן החיובי יחסית). מה שראינו ביום הבחירות הוא מה שיאיר לפיד מכיר כה טוב מהטלוויזיה: רייטינג גבוה.