משחקי הביבי

• אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
• לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
• הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
• נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.
  

  מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

הפרסונאלי הוא הסקטוריאילי החדש

על מה היו הבחירות?

* רק לא ביבי. אחרי שש שנים בשלטון נדמה שלרוב הציבור נמאס מביבי. גם תומכיו לא נלהבים וילכו להצביע מתוך פחד "השמאל" בלבד. רבים מהם לא ילכו להצביע כלל. אם נתניהו יפול ביום שלישי (מה שבכלל לא בטוח) זה יהיה רק באשמתו. לא הישגי הקמפיין הגאוני של המחנה הציוני (קמפיין חלש), לא הכריזמה של הרצוג (שלא קיימת), לא בשורה מנהיגותית חדשה מכיוון המרכז (אין כזו). פשוט נמאס מביבי. הליכוד עשו טעות שלא החליפו אותו בגדעון סער. גם הם יודעים זאת. גם המגינים על ביבי, ארדן, כ"ץ, גמליאל, אקוניס, עושים זאת בחוסר חשק. לא אתפלא אם סלבן שלום כבר מתכונן לקמפיין היום האחרי. גם יולי אדלשטיין יכול למצוא את עצמו כיו"ר זמני לליכוד במידה ונתניהו יפרוש.

ובכל זאת יש תובנות חברתיות מעניינות יותר לסיכום מערכת הבחירות:

* מה גורם לאנשים לשקול להצביע למפלגה כזו או אחרת, מה יגרום להם להצביע לאותה מפלגה בסופו של דבר? הסיבות מגוונת כמובן. הרבה מדברים על פרסנואליזציה של העדפות ומתכוונים שבוחרים מצביעים לפי האדם שעומד בראש המפלגה ולא לפי העמדות. אני חושב שיש מימד פרסונאליציה נוסף, פרסונאליציה לא של האישים כי אם של מה שהבוחרים עצמם מחפשים. הם מחפשים את התרומה הפרסונאלית של המועמדים להם עצמם. מי הכי עוזר לי במישור האישי, והמיידי מאוד. המניעים החדשים של המצביע הם תהליך הפרסונאליציה של בחירות 2015.

אנשים רבים מצביעים למפלגה (או אדם) שתשכנע אותם שעשתה הכי הרבה בשבילם. בטווח המיידי. נצחון הקפטיליזם על הסולידריות. זו אג'נדת הצבעה שיצאה מהמחאה החברתית ובעצם הפוכה לחלוטין למחאה או לחברה. זה יוצר שיח של הישגים חומריים ששונה לחלוטין משיח "פוליטי" של מי שינה מדיניות, מי מציע אלטרנטיבה רעיונית, דרכים לשנות את המדינה, וליצור חברה טובה יותר.

כחלון שווה 10 מנדטים פלוס רק בגלל שהוא הוריד "לי" את מחירי הסלולאר בעשרות אחוזים. אני מזהה אותו עם הטבה מידית לכיס שלי וזה מספיק. לפיד מתפאר בשורה של "הישגים" לכאורה ובשורה ארוכה עוד יותר של הישגים שלא ממושו מפאת קוצר הכהונה. גם בנט בבית היהודי התנסה בקמפיין כזה דרך הישגים לכאורה של משרד הכלכלה בראשו הוא עומד. רשימת הישגים שאם אתה מוצא את עצמך כאחד מהאנשים שקיבלו ממנה משהו ישירות או שעתידים בעתיד אז אתה מצביע פוטנציאלי ואם לא אז לא.

ש"ס זרמו עם המסר ואמרו לאנשים מרמת אביב שלא יצביעו להם כי הם לא דואגים להם, אבל למי שעובד אצלם כן, לשקופים. בעצם ש"ס המציאו את זה עוד הרבה קודם בשם אחר, סקטוראיליות. אבל אם הסקטוראליות הייתה דאגה להעברת תקציבים והטבות לסקטור מסויים, הרי שהפרסונאליציזיה הפוליטית היא סקטוראיליות ברמת הפרט. כבר אין מדינה, אין קבוצת שייכות, ואין מיעוט. יש תקציב, פוליטקאים ושורה של פרטים. ולעזעזל עם תוכניות ארוכות טווח, מדיניות, רעיונות, או שאיפה לשלום.

לצערי גם המחנ"צ ברשות הרצוג הלכו בכיוונים האלה של רוח התקופה; התוכנית הכלכלית של טרכנטברג היא לא תוכנית כלכלית או הצעה לתקציב, היא עוד תוכנית הטבות או הבטחות להטבות. הרעיונות התקציביים שלה לא שונים בהרבה מכל הצעה אחרת של משרד האוצר בשנים האחרונות. במקום מע"מ אפס, אפס קשישים עניים. אבל רק כאלה שהם בוגרי צבא ונשואים בטח יוסיפו בועדות בדרך לקריאה שניה.

* ואף על פי כן אני אצביע למחנה הציוני. הרשימה של המחנה הציוני היא הטובה ביותר לדעתי שהוצגה בבחירות. בלי להתאמץ יותר מידי, הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב מנתניהו בהרבה. עם כחלון שר אוצר שאולי לראשונה ילחם בבנקים, לפיד שר חוץ, יעל גרמן תשאר להמשיך לעשות עבודה במשרד הבריאות אבל הפעם עם גיבוי, שלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה הטובה בתולדות ישראל והראל מרגלית יתקן סדרי העדפות  במשרד הכלכלה. ואז  אולי באמת יהיה כאן טוב יותר. לגבי התהליך המדיני, כנראה שנצטרך לחכות כמה שנים נוספות, אבל גם ייבוש החטיבה להתישבות והקפאה שקטה של ההתנחלויות הם צעד בכיוון הנכון. אני מצביע למחנה הציוני בשביל העקרון שראש ממשלה כושל צריך להחליף, בגלל שמפלגת העבודה מציגה דמוקרטיה פנימית, מדיניות שלמה להנהגה, ובשלות שלא נראתה מאז 1992. אני מצביע למחנה הציוני בשביל התקווה למהפך. ואם לא, אז גם בתור אופוזיציה הם יהיו מצויינים. עוד יומיים בחירות, לכו להצביע. רק לא לא ביבי.

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.