למה באמת כל האומנים שמאליים?

הפובליציסט עמוס גלבוע שואל בכותרת במאמר במעריב  "איך זה שכל האמנים (כמעט) מחזיקים באותה דעה?". יתכן שמדובר בטעות עריכה נפוצה, אבל המאמר עצמו של גלבוע לא מכיל שום תשובה לשאלה. למעשה השאלה עצמה היא הפואנטה של המאמר ולא נקודת המוצא שלו. גלבוע מודה בכנות ואולי במבוכה בכך ש"איני מכיר עם שבו 'קריאת הקרב' הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה, כמו אצלנו. מדובר בתופעה ייחודית שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת – ניתן היה בהחלט להבין זאת, כי זה טבעי. אבל זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך לא מובן לי." אנסה להסביר ולענות על מה שגלבוע לא הצליח.

ראשית כדאי להתחיל ולציין את מה שצריך להיות מובן מאליו: זה שמישהו, בודאי רבים כל כך, לא מסכים עם דעתו של הימין בישראל שכרגע שולט במדינה  אין המשמעות היא שהוא  "נגד המדינה ובזכות אויביה". לשמאל הרעיוני בישראל יש פשוט דעות אחרות באשר למה טוב למדינה, מה טוב לאזרחיה, מה טוב לתושביה ומה לעתידה. לדעת השמאל הרעיוני, אם יורשה לי רגע לדבר בשמו, הימין פשוט טועה ומטעה בגישתו. הימין לפי השמאל הוא זה שפועל כנגד טובת המדינה ולטובת אויביה. זה לא אומר שאני אישית חושב שהימין הוא בוגד, אין לי ספק שרוב הימנים בדעתם עושים זאת בגלל שהם חושבים שדעתם נכונה, אבל לא ברור לי מדוע אני ושכמותי לא מקבלים את אותה הנחת מוצא חיובית. רוב מוחלט של השמאל המרכזי הישראלי אוהב את ישראל, רוצה לחיות בה, פועל בה, מופיע בה. אזרחיה חשובים לו יותר מכל אזרחי העולם. אומני ישראל עושים אומנות בישראל ובעברית מתוך אהבת המדינה. הם מביעים ביקורת על רשויות המדינה ועל מדיניות הממשלה, למרות שהם מסתכנים בכך כלכלית וציבורית, בגלל שאכפת להם. זה עד כדי כך פשוט. וזו לדעתי פטריוטיות אמיתית.

אבל מדוע באמת דוקא האומנים בדעה שמאלית? אז קודם כל בואו לא נגזים, לא כל האומנים. רבים מהאומנים ואנשי הבידור חסרי דעה פוליטית מובהקת, רבים רבים אחרים ימנים בדעתם. אבל לא אכחיש שהרוב הגדול בהחלט שמאלי. אני יודע זאת גם אישית משיחות עם אמנים ואנשי תרבות ומאווירה מורגשת במוקדי תרבות. אין טעם להכחיש זאת. אבל בניגוד למה שחלק מהפובליציסטים המתלהמים בימין חושבים, אדם לא נחשב אומן בגלל שהוא שמאלי, כי אם בגלל שיש לו נטיות נפש אומנותיות הוא יותר נוטה גם לשמאליות פוליטית.

אסכולת הרוח  (או פקולטה במובן הרחב ולא רק האקדמי) שבתוכה כלולים האומנות, התיאטרון, הפילוסופיה, מדעי החברה וההיסטוריה, היא אסכולה שנוטה לביקורתיות. אלא שלא כמו הפקולטות המדעיות שנוטות לביקורת שמרנית, ולא כמו הפקולטות הכלכליות והמשפטיות שנוטות לטכנוקרטיות מחשבתית, פקולטות הרוח נוטות לביקורת על החברה שבה הם פועלים. הם מעצם טבעם, חינוכם, השכלתם או מקצועם מסתכלים על החברה כולה בעין ביקורתית ולא מקבלים את המצב החברתי הקיים כמובן מאליו. עין ביקורתית, לא בהכרח לשלילה, אותה עין ביקורתית גם רואה את היופי בחברה ובסביבה ומיטיבה לתאר אותו בספרות, בשירה ובציור. אותה עין שרואה הכל ויורדת לפרטים, לא מפסיקה לשאול שאלות ולא מוכנה לקבל קונפורמיות מחשבתית או תכתיבים מלמעלה. לתכונות כאלה יש גם קורולציה, הקשר, לתכונה פוליטית שמאלית. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר והיו כאלה שהבינו אותי לא נכון, אין זה הכרח שמי שיש לו נפש ביקורתית או אומנותית יהיה בודאות שמאלי, אלא שיש מתאם חיובי והגיוני בין תכונות נפש ביקורתיות ואי קבלת המובן מאליו לבין שמאליות פוליטית. שמאליות אגב בכל מקום בעולם; בכל חברה עם תרבות מערבית שאני מכיר האומנים, אנשי הרוח והאקדמאים מפקולטות הרוח והחברה נוטים עמוק להשקפות ליברליות חברתית ושמאליות מדינית. לא מהיום אגב, משנים. מדובר בתופעה גלובלית (וזה לא מוריד שום דבר מאנשי רוח ימנים, אין מה להעלב, להיפך זה עושה אתכם יותר מיוחדים – עניין של מתאם סטטיסטי).

ההסכלות הזו היא השקפה אנושית עמוקה המפרידה בין תכונות אופי ותפיסה פוליטית וחברתית כאחת. היטיב לנסח את התפיסה השמאלית האוניברסלית נשיא ארה"ב ברק אובמה השבוע בנאום מופת בטקס ההשכבה לכומר קלמנטה פיקני  בצ'רלסטון קרולינה: "אין להיסטוריה לשמש כחרב להצדיק עוול, או כמגן מפני קידמה. היא חייבת להיות כמדריך כיצד להימנע מלחזור על טעויות העבר, איך לשבור את המעגל, בדרך לעולם טוב יותר." אכן תפיסת השימוש בהיסטוריה יכולה לסמן קו מבדיל טוב בין תפיסת ימין טהורה לשמאל טהורה: הימיני מסתכל על העבר בערגה, מבקש לחזור לעולם נוסטלגי טוב יותר, ורואה במה שהיה מימים ימימה ערך שיש לשמר.  על כן הוא נוטה לשמרנות (מתשתלב גם היטב בתפיסות דתיות קלאסיות) ומקדש את הסטאטוס קוו. לעומתו השמאלית רואה בקידמה ערך, לומדת היסטוריה בשביל ללמוד מטעויות, ושואפת לעתיד אוטופי ששונה לחלוטין מכל מה שהיה. על כן היא נוטה לתמוך במדיניות פרוגרסיבית, לביקורתיות חברתית וכן גם לאומנות.

תאוריה כוללת של שמאל (וימין)

כחובב, מתעניין וחוקר פוליטיקה אחד מהנושאים שהכי מטרידים אותי הוא השאלה של שמאל וימין – או ליתר דיוק מה זה שמאל וימין והאם אפשר לדבר על מאפיינים כללים וברי השוואה שמבטאים היבט מהותי בפוליטיקה או שמדובר בהגדרות מכאניות, תפעוליות בלבד שמשמשות אותנו במחקרי בחירות (כפי שעשיתי כאן למשל). האם זה מקרי ששיוך לימין או שמאל בדרך כלל בא בחפיפה מאוד גדולה לשסעים ומאפיינים אחרים כמו למוצא אתני,לזיכה דתית, מעמד כלכלי ואפילו למקום מגורים? כיצד קורה שמקומות שונים בעולם ועל אף השוני הלפעמים סותר בין ימין כלכלי, ימין מדיני וימין חברתי הם מוצאים את עצמם לרוב יחד בבית פוליטי משותף? מהו אופיו של הקשר הסיבתי אם קיים כזה – כלומר האם נטייה פוליטית היא זו שמשפיעה על התרבות או להיפך? והאם ימין ושמאל זה אותו דבר בכל העולם – כלומר האם מדובר במאפיין אוניברסלי?

האמת היא שביום יום לכולנו נורא קל בדרך כלל לשייך לימין ושמאל. אנחנו רואים בן אדם, שומעים התבטאות, מבינים עמדה ויודעים להגיד לרוב האם מדובר באיש הנוטה לשמאל או לימין. אנחנו עושים את זה כמעט בלי לחשוב ויודעים לעשות זאת במומחיות מרשימה גם לאנשים שלא מבטאים עמדות פוליטיות מפלגתיות כלל. לא אחת מספיקה שיחה של חמש דקות עם מישהו על עניינים אישיים בשביל לנחש בסבירות די גבוהה את עמדתו הפוליטית. יש כמובן תקלות ויוצאים מן הכלל, אבל מבחינה כוללת היכולת שלנו להבדיל בין ימין ושמאל די מדהימה בהתחשב בזה שאם נתבקש להגדיר במשפט מהו ימין או שמאל נתקל בקשיים לא פשוטים.

אפשר לגשת לסוגייה מהקצוות: על הזרמים הקיצוניים ביותר בכל קבוצה. השמאל הקיצוני ביותר, ואני מדבר כאן בראייה אוניברסלית, הוא בדרך כלל קבוצות רדיקאליות שדוגלות במהפכה חברתית כוללת שתהרוס ותבנה מחדש את הסדר הקיים בחשיבה אוטופית. הימין הקיצוני לעומת זאת הוא בדרך כלל ביטוי לעמדות משיחיות שדוגלות בחזרה לעבר פנטסי מפואר, בחזרה לשורשים תרבותיים או דתיים, לחברה טהורה ובסיסית יותר. אך מה בנוגע לכל האמצע הגדול שבו נמצאת רוב רובה של האנושות? הגדרה טובה תצטרך לכלול גם את הקצוות וגם את האמצע באותו ציר.

המושגים ימין ושמאל התחילו כידוע בצרפת בימי המהפכה הצרפתית כאשר תומכי המלוכה ישבו מימין למלך ותומכי הרפובליקה לשמאלו. אבל חלוקה לסיעות המזכירות שמאל וימין היתה קיימת משחר הציווילציה המערבית ואנחנו מוצאים לה עדות בסיעות האריסטוקראטיות והדמוקרטיות באתונה, ובפופולארים והאופטימאטים ברומא למשל. כחוקר מדעי החברה עולה החשד שקיים כאן מאפיין חברתי הרבה יותר שורשי ואנושי מאשר עמדה פוליטית יחסית לנושא מסוים.

אני יותר ויותר מאמין שלב העניין טמון בציר של שמרנות מול ביקורתיות. אנשים שנוטים לביקורתיות כלפי החברה יטו יותר לשמאל בכל המימדים ואנשים שנוטים יותר לתפיסה שמרנית שמגינה אינסטינקטיבית על הקיים על פני החדש יטו יותר לימין בכל המימדים. בגרסא הקיצונית ביותר זה מתאים: ביקורתיות עד כדי רדאקיליות ותביעה לשבור את הסדר הקיים מול שמרנות עד כדי כמיהה לחזרה אחורה לעבר שלא היה. אבל מה שיפה הוא שההגדרה הזו עובדת היטב גם במתונות שבעמדות ובכל נושא כמעט; כל נושא שנקח מהפלות, ודרך אקלים, השקעות, תקציב, משפחה, גבולות, הגירה וכ"ו, נוכל לראות בו עמדה שמרנית יותר ועמדה ביקורתית יותר כלפי הקיים. כמעט תמיד העמדה השמרנית היא זו שנשייך לימין והעמדה הביקורתית היא זו שנשייך לשמאל.

וכאן זה נעשה מעניין יותר – כי אנחנו גם יכולים להפוך את הסדר. לדעת האם אדם נוטה לשמרנות או ביקורתיות ולגזור משם מה תהיה עמדתו הצפויה בנושאים שונים. כמובן שוב שיהיו יוצאים מן הכלל ואנשים מגוונים שיטו לשמרנות יותר בנושאים מסויימים ויהיו ביקורתיים באחרים – אבל ככלל אני חושב שזה בדיוק המנגנון השיפוטי שאנחנו מפעילים בלי מודע שאנחנו מנחשים את עמדתו הפוליטית של אדם לאחר הכרות שטחית איתו. עבור רוב הנושאים ועבור רוב האנשים זה עובד טוב.

* ההסתכלות הזו מסבירה יפה הרבה דברים ועל כן אני קורא לה כאן תאוריה (תאוריה זה בצורה הפשוטה ביותר הסבר כללי לתופעה). לדוגמא היא מסבירה מדוע יש חלוקה אקדמית כה ברורה בין ימין לשמאל בפקולטות השונות: מדעי החברה ומדעי הרוח הן בהגדרה פקולטות שדוגלות בביקורת על החברה. כמעט כל ההליך המחקרי בפקולטות אלה הוא הליך של אתגור הקונבנציות הקיימות וחשיבה אנליטית וביקורתית על הקיים. זה לא אומר שחקירה אקדמית ביקורית חייבת להיות שמאלית – כלל לא – זה רק מסביר לטענתי מדוע יותר אנשים ביקורתיים נמשכים לתחומים האלה מלחתחילה באקדמיה, ומדוע כתוצאה מכך יש רוב גדול לשמאליים בפקולטות אלו. כלומר, אנשים ביקורתיים מאוד יטו לעמדה שמאלית מחד, ויתחברו יותר לפרדיגמה הביקורתית של מדעי החברה והרוח מהצד השני. לעומת זאת, אנשים עם נטיית אופי שמרנית יטו יותר לימין מחד, ובלי קשר ישיר יטו יותר להסתכלות מוסדרת ומובנית על המציאות החברתית ועל כן ימשכו יותר לפקולטות למדעים מדויקים. פקולטות אלו חותרות לגילוי אמיתות טבעיות, לנוסחאות ולצמצום ההומניזם. על כן הן נוטיות יותר למשוך את השמרנות חברתית מאשר את הביקורת עליה. שוב להדגיש, זה לא אומר שאין שמאליים בפקולטות למדעים מדויקיים, זה גם לא אומר שבפקולטות המדויקות לא מחנכים לחשיבה ביקורתית – הסדר כאן הוא הפוך ומתייחס לנטיות לב של אופי מסויים של אנשים.

אותו הסבר פשוט אפשר לתת גם לנוכחות המוגברת של אנשי שמאל בתקשורת (מקצוע ביקורתי לפחות בראשיתו), בבית המשפט ובאומנות הביקורתית. ברמה העמוקה יותר של התיאוריה היא עשויה להסביר למשל למה ברוב העולם (לא בישראל) נשים נוטות להצביע יותר לשמאל או למה אנשים מונותאיסטים נוטים הרבה יותר להצביע לימין.

שאלת מפתח אם כן היא מה קובע האם אדם יהיה שמרני או ביקורתי ומכאן שגם בסבירות גבוהה ימני או שמאלי? זו שאלה גדולה יותר ואין לי עליה תשובה אחת או חד משמעית כאן. מה אני יודע, יתכן וביולוגים ימצאו יום אחד גן שמשפיע על זה. אבל אין ספק שגם תחת נקודת מוצא שונה – לחינוך ולתרבות יש השפעה חזקה בעניין לצד חוויות ואירועים אישיים שאדם חווה לאורך חייו. מכיוון שכך, ועל אף המורכבות שבעניין, אני מאמין שבסופו של דבר התרבות היא זו שקובעת את העמדה הפוליטית יותר מלהיפך. יש לזה כמובן גם השלכות חברתיות משמעותיות – מכיוון שהחברה דרך מערכות החינוך והתקשורת יכולה להשפיע, מגיל צעיר מאוד ויותר משהי אולי מעריכה, על האופי הפוליטי של האדם לשנים רבות עד בכלל. אבל לא ארחיב בנקודה זו עכשיו כי ממילא הארכתי בדברים.

* הדבר האחרון שאני רוצה להתיחס אליו כאן הוא העובדה הבינלאומית שהשמאל הרבה יותר ביקורתי כלפי עצמו מאשר הימין. זה לא שאין ביקורת בתוך הימין על הימין, אלא שהביקורת הזו לרוב היא טקטית בלבד או ביקורת של ימין קיצוני על ימין מתון שהוא לדידם שמאל.  בשמאל לעומת זאת נדיר למצוא הסכמה על משהו. מי שקורא הארץ בקביעות בודאי יבחין שכותבי הטורים כותבים ביקורת שמאלית מובהקת על השמאל יותר משהם מבקרים את הימין. גם אני "חוטא" בזאת לא אחת בבלוג, אולי אפילו בשורות אלו ממש.  ביקורת של שמאל על שמאל אחר יכולה להיות על פרשנות או פשוט על זה שהשמאל האחר רדקלי מידי, לא רדיקאלי מספיק, ציני מידי, נאיבי מידי, אליטיסי מידי, צעיר מידי, לא פרקטי, לא נחמד, נחמד מידי, מנותק, מקושר מידי וכ"ו. מה הפלא שבליכוד מקום המדינה היו ארבעה ראשים בלבד ובשמאל כבר מזמן הפסיקו לספור. שלא לדבר על זה שאין שום רמז של הסכמה בשמאל על מיהו שמאל, מה גבולות השמאל ובכלל רוב האנשים השמאליים (יותר מימנים) מסרבים להגדיר את עצמם ככאלה מראש. שימו לב, אני בכלל לא מדבר (רק) על ישראל; מדובר על תופעה עולמית בכל מדינה כמעט. אני טוען שציר הביקורתיות שהצעתי קודם מסביר את זה יפה: זה לא שהאנשים שמאליים או ימנים. זה שהם ביקורתיים או שמרנים והביקורתיים ביקורתיים גם נגד ביקורתיים אחרים. התוצאה הפוליטית היא שבסופו של דבר ברוב הנושאים רוב השמרנים מוצאים את עצמם בבית פוליטי ימני ורוב הביקורתיים מצביעים בלית ברירה ובחוסר חשק לבית פוליטי שמאלי.